לבמאים ב"פאודה" אני אומר, בחדר העריכה תיקח מה שאתה רוצה ‑ אני אתן לך את כל המניפה. כשאסף ברנשטיין, שביים את העונה הראשונה והוא גם חבר קרוב, אמר לי, אני רוצה אותך לתפקיד חוקר שב"כ, חטפתי התקפת צחוק ואמרתי, נראה לך שב-yes ייתנו לגלדיס העיראקית לשחק את קפטן איוב? אבל כשקראתי את התפקיד הבנתי כמה אני יכול לעשות לו טוב, גם כי אסף אמר לי שהוא לא רוצה דמות של צבר מאצ'ואיסטי, אלא מישהו שמסתכל לנחקרים בעיניים ומזדהה איתם. הוא הבטיח לי, תקבל אודישן שרק אתה יכול לעבור. אמרתי לו, הו, נשמע לי סידור מדהים. מה האודישן? הוא אמר, מונולוג של שבעה עמודים בערבית. אמרתי לו, אני לא יודע ערבית, אז הוא אמר, תלמד. וזה מה שעשיתי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
יניב ביטון, שהיה במודיעין ויודע ערבית, ישב איתי עם הטקסט ואחרי רבע שעה אמר, אתה כמו תאונת רכבת, זה לא ילך. אמרתי לו, עשה לי טובה, תקליט לי הכל ואני אלמד. אחרי שבועיים באתי לאודישן, היו הרבה מאוד אנשים שניסו לעשות את קפטן איוב, והיחיד שהצליח לעשות את זה מההתחלה ועד הסוף הייתי אני. אסף הסתובב עם האייפד והאודישן שלי כאילו הבן שלו עלה לתורה.
6 צפייה בגלריה
כהן כ''קפטן איוב''. ''יש בו שקט שאני מכיר מעצמי''
(צילום: אליה ספינופולוס, באדיבות yes)
בקפטן איוב יש איזה שקט שאני מכיר מעצמי, זה כמו לשבת על הר געש ולאטום אותו. הכל מאוד רגוע אבל מתחת מתחוללת סערה. האנשים בתפקידים האלה, הקפטן איובים האמיתיים, הם באמת שחקנים. מישהו שמגדל משפחה ואז רץ לתוך רמאללה ‑ אם אתה לא אמין, מורידים אותך.
הבנת שהסדרה הולכת להתפוצץ ככה בעולם?
כשצילמנו את העונה הראשונה הייתה באמת תחושה שזה מעבר לרגיל. משהו מאוד ייחודי וחדש. אני לא אשכח שאמרתי לליאור רז, 'פאודה' זה שם לא טוב, תחליפו. אם את צריכה ייעוץ עם שמות, אני לא האיש.
אני גם אומר את זה לילדים שלי - לא צריך לנצח בכל דבר, להמשיך הלאה, זה הניצחון האמיתי. שניהם קורצים לתחום, בשתי העיניים. רפאל בן ה-11 שיחק עכשיו בתפקיד אורח ב"מלון הוטל" והיה נורא כיף. אין לי שום בעיה עם זה, אני לא מאלה שאומרים, הכל, רק לא משחק. מצד שני, אני מודע לזה שלא כולם מצליחים, והדבר האחרון שאתה רוצה זה להיות שחקן מתוסכל.
לא היו לך במהלך הדרך רגעים שאמרת, "זה לא בשבילי"?
(צוחק): כל יום אני אומר - מה זה הטמטום הזה? בן אדם עולה על במה, שם כתר, חושב שהוא ריצ'ארד השלישי ואז חוזר הביתה ברב-קו. יש פה דיסוננס מאוד גדול, ולכן צריך סנטר מאוד חזק.
התקשרו אליי מהתוכנית "הטעויות המוצלחות שלי" ואמרתי להם, נשבע בהן צדקי, אין שום דבר שאני יכול להגדיר כטעות. גם אם הצגה רצה 70 פעם, זה לא כישלון מבחינתי, בטח לא אישי. אני מאוד־מאוד לא סקרן, מרוכז רק במה שאני עושה. כשאני מקבל טקסט אני יודע רק את השורות שלי, לא מה עונים לי. אני גם לא תחרותי. לא אכפת לי כמה אחרים מרוויחים או באיזה מכוניות הם נוסעים. אם אתעסק במה שיש לאנשים אחרים, לעולם לא אהיה מרוצה ממה שיש לי, ואני מאוד מרוצה ממה שיש לי.
על הסיפור של איבגי שמעתי הרבה לפני שזה התפוצץ. הייתה לי חברה מאוד קרובה שהוא ממש הטריד. היא לא יכלה לעשות כלום ואמרה, אם אתלונן, בחיים לא אעבוד יותר בתעשייה. בזמנו, הציעו לי לשחק את הבולדוג, שומר הראש שלו ב"הבורר", ואמרתי, בשום פנים ואופן לא. לא הייתי מוכן לעבוד איתו. זה לא יקרה בסביבה שלי אף פעם. אם אני אשמע שאחד השחקנים בקאסט הטריד מינית או פגע במישהו אחר זה הסוף.
עופר ויצמן הבמאי של "מלון הוטל" (ראשון-רביעי ב"כאן חינוכית" ובדיגיטל) אמר לי, אנחנו עושים סדרה חדשה לילדים, אבל אמרו לי שאתה נורא עסוק. עניתי לו, תן לי לקרוא תסריט. קראתי ואמרתי, וואי, זה מצחיק, אני רוצה לעשות את זה. ממש נהניתי לשחק את פיטר הקונסיירז', זו הייתה התחרעות, נתנו לי להשתגע. אני גם נראה שם אחרת לגמרי. הכל תלוי מבחינתי באיך זה כתוב. לפני שבועיים פנה אליי סטודנט עם תסריט לסרט גמר, אמרתי לו שנורא רציתי להגיד לא, אבל זה כתוב כל כך טוב, שאני לא יכול שלא להסכים.
כשמציעים לי תפקיד אני ישר יודע אם זה כן או לא. מאוד קשוב לאינטואיציה, לבטן שלי. אמרתי פעם בהצגה, אני לא יכול לשמור בבטן, אז מישהו בקהל אמר, כזאת בטן גדולה אתה לא יכול לשמור בה משהו?
מבחינתי, כל מה שקרה לי עד היום זה נס גלוי. לא חשבתי שאהיה שחקן. עשיתי בכלל קורס ספרות ועבדתי באחת המספרות הכי נחשבות בתל-אביב. כולן הסתפרו שם, ריטה וסי היימן וריקי גל. אחרי חודשיים ראיתי שהספר כל הזמן נובח עליי לטאטא ולחפוף, ואז זהבה מזור, השכנה שגרה מולי, מורה לתיאטרון, אמרה לי, אתה צריך להיות שחקן, לך ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. אם לא תצליח, לפחות יהיה לך תואר ראשון. אז תודה לשכנה, ותודה לספר.
בתחפושת של גלדיס, אישה עיראקית מבוגרת, אמרתי דברים שכאיציק לא הייתי יכול להגיד. ההומור ממתיק את הגלולה. בנות פסיה הגיעו למיינסטרים מאוד מהר. פרצנו במקביל לדנה אינטרנשיונל. קראתי לנו תוכנית הכשרת היישוב. התחלנו במועדונים כאלה של ארבע לפנות בוקר והגענו לבמות בכל הארץ.
מאוד חתרני כשחושבים על זה, במדינה שמרנית ודתית כמו שלנו.
אז היא לא הייתה כל כך שמרנית, פחות מהיום. בסדר, זרקו עליי כמה בקבוקים בעיר הנוער בחיפה, אבל הדבר היחיד שהיה לי להגיד להם זה כזו מטרה גדולה, אף אחד לא פוגע? כמעט שלא נתקלנו באיזה שיח קשה, להפך, הייתה קבלה שלנו. במשך ארבע שנים הופענו בלמעלה מ-200 תוכניות טלוויזיה: אמנון לוי, תוכניות בוקר, שעשועונים, דן שילון ודודו טופז.
בנות פסיה היו יכולות להתקיים באקלים הנוכחי?
אני חושב שכן. עדן דניאל גבאי, שפרץ בטיקטוק עם הפאה והזקן, הוא הדור הבא. יש לזה קהל וזה מצחיק.
יש סיכוי לקאמבק?
מה פתאום. אמרתי פעם לאמנון לוי, כשתראה חמור לבן ואחריו המשיח? אחריהם יהיה הקאמבק של בנות פסיה. זה הספיק לי. אני בחרתי לעזוב, אמרתי די, הבנתי, אני רוצה עוד תפקידים.
אם היא לא דמוקרטית, זו כבר שאלה אחרת. חנוך לוין פעם אמר, תנו לי שקט שווייצרי, פה אין שקט אף פעם. זו מדינה למודת מלחמות שכל הזמן נלחמת, לא משנה נגד מי, ומצד שני, אני לא מנוהל מפחד או מאיום ולא חושש משום דבר, כי אני מאמין שאיכשהו הכל יסתדר בסוף. ב"כאן 11" עושים את הטלוויזיה הכי טובה שיש בארץ, אין ספק בכלל. "שישה אפסים" הייתה סדרה מרהיבה, תענוג, או סדרות הילדים שלהם, או "בואו לאכול איתי", או "מה שתגידו".
מה נעשה אם שלמה קרעי יוריד את הכפתור של 11 מהשלט?
אני לא חושב שהוא יוריד, אני חושב שהוא ינסה, אבל לא יצליח. תהיה פה זעקה גדולה.
אני לא מרגיש ישראל השנייה ולא ישראל הראשונה ולא חוויתי קיפוח על רקע המוצא העדתי שלי. תמיד לימדו אותי שאם אעבוד קשה, אצליח. עד גיל שמונה גדלתי בצהלה ואז עברתי ליפו. ביפו הייתי הצפונבון, ובגימנסיה הרצליה, שבה למדתי, הייתי ההוא מיפו. זה לא משהו שנשאתי כדגל. עשיתי הרבה דמויות של מזרחים, נכון, אבל גם שיחקתי את לייזר וולף ב"כנר על הגג" ואת יוסי ביילין ב"אוסלו" של ספילברג.
אז אתה פחות מתחבר לתיאוריית ישראל השנייה של אבישי בן חיים.
אבישי בן חיים בא לעשות כתבה על "סאלח שבתי" וכל מה שעניין אותו זה איך מציגים את המזרחי הנלעג. אחרי ההצגה, הוא אמר לי, אי-אפשר שלא להתאהב בך, אתה לוקח את כל העוקצים ומסובב אותם, כי סאלח בחוכמתו כי רבה יודע שבמעברה יש מזרחים, אבל גם רומנים ופולנים, וכולם ניצבים מול השלטון שדופק אותם ולא נותן להם שיכון. אנשים שמתעקשים לעשות מזה הון פוליטי, לא מנסים בעיניי לקדם שום דבר חוץ מאשר את עצמם.
אני לומד איך לרסן ולהכיל את הדאגה האינסופית והיומיומית שלי כאבא. דניאל בת 21, רפאל בן 11. אני נלחם בחרדות, כי אבא שלי היה אומר לי, אתה לא הולך לטיול השנתי, והייתי בוכה את החיים שלי. בסוף כיתה ט' רציתי לנסוע עם חברים לאילת, והוא אמר, אני בא איתכם. ובא איתנו לאילת! נסענו חבורת בני 15 בטנדר של אבא שלי. בים, הוא היה נעמד במרחק של שני מטרים מהחוף ואומר, עד פה אפשר להיכנס. אני כל הזמן אומר לעצמי, הם מחונכים טוב, יודעים להבדיל בין טוב ורע, הם יעשו את ההחלטות הנכונות. אבל כשאני מתקשר לדניאל ואין תשובה אני עדיין רוצה רק שתעני כבר, תעני כבר, תעני כבר.
יש לי חברים, אבל בעיקר חברות, שמתעסקים במשקל כל הזמן, אני לא אצא ‑ כי אז אני אוכל. אי-אפשר שזה ינהל אותך. בסופו של דבר אתה צריך לקבל את עצמך. ככה אני כרגע, אם ארצה לשנות את המצב אני יודע מה לעשות. אם לא, אני לא אשב ואבכה על העשרה קילו שעליתי. לאנשים תמיד יש מה להגיד. נסעתי לאחרונה עם הילדים לחופשה בטורקיה. היה כזה כיף, חוף, שקט, ניתוק מוחלט, יכולתי להסתובב עם הבטן השמנה שלי בחוץ, אף אחד לא דיבר מילה. איך שנחתנו, עליתי על מונית והנהג אומר לי, אה, גדלנו קצת. אמרתי לו, תעשה לי טובה, הרגע נחַתי. זה מאוד פולשני וזו ביקורת בלתי פוסקת, אבל אני עוסק במקצוע שבו כל הזמן רואים אותי, אתה לא יכול רק ליהנות מהטוב שבו.
ובכל זאת, אם יש כאן כמה קוראים בלי עצם בלשון אתה יכול להגיד להם, סתמו?
באופן כללי אני אומר, קודם כל, סתמו. לפני שאתם מדברים, תנהלו דיאלוג פנימי עמוק ותבדקו אם האינפורמציה הזו חשובה לנמען, האם "עלית במשקל" זה משהו שאני לא יודע. יש את המשפט הפופולרי בריאליטי: זו האמת שלי. האמת שלך לא מעניינת אף אחד. לפני האמת שלך, יש דרך ארץ, נימוסים, אתיקה, ראיית הפרטנר. זו האמת שלך, זה הכל. מי אתה בכלל?
אני עושה שנ"צ כל יום. חייב לשים את הראש שעה, לעשות סטופ, לצבור אנרגיה. אני גם קם בחמש וחצי-שש בכל בוקר, עצמוני. מסדר את הבית, מבשל, אין לי עוזרת כבר שנה וחודשיים. ואם כבר קמתי מוקדם, לא אכין עוגה לחזרות? זה מה שמנהל אותי, שיהיה נעים.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.08.23
