אליאנה תדהר היא כוכבת הילדים האהובה ביותר בישראל כבר כמעט שני עשורים. יש דור שלא מכיר ראש ממשלה חוץ מנתניהו, ויש דור שיתקשה לדמיין את הילדות שלו בלי נוכחותה המלכותית של תדהר. המלצרית שמגישה לה בידיים רועדות את התה אומרת לה תודה ש"היית שם בשבילי". תדהר עדיין מתרגשת. שום דבר, גם אחרי כל השנים והסדרות והפסטיגלים והקמפיינים, לא מובן מאליו. ובשנה האחרונה במיוחד היא מתחילה להבין עד כמה. בפעם הראשונה היא גם מוכנה לדבר על זה. משהו, היא מדגימה בידיים, לא רק משתחרר, אלא מתחיל להתחבר. "כל הראיונות שעשיתי עד עכשיו תמיד היו כי הייתי מחויבת ובעיקר מתוך עמדת התגוננות. להגיד כמה שפחות ולשמור על עצמי. בשנה האחרונה אני עוברת תהליך מדהים. חיבור עמוק לעצמי, לאישה שמתעוררת בי. כבר פחות מתעקשת 'להחזיק'. זה מגיע עם אמת שלא יכולה להישאר בפנים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בואי נתחיל מהתחלה. על מה היה צריך לשמור כל כך בשנים האלה?
"לא דיברתי על זה מעולם, וגם עכשיו אני אעשה את זה בזהירות, כי הרבה אנשים מעורבים, יש לי משפחה שאני אוהבת ושומרת עליה. אבל אתה צודק. כדי לספר את הסיפור הזה צריך להתחיל מהתחלה. התפרסמתי בגיל 17 ובדיוק בשלב הזה חווינו בבית משבר כלכלי מאוד-מאוד רציני. בזמן הזה התחלתי להרוויח סכומים די רציניים. את הכסף הזה הבאתי הביתה. נהייתי חלק פעיל מאוד בניהול המשבר הזה. שנים אחר כך אפשר לומר שזה גם היה החלק הכי פעיל. אני מדברת איתך על סיטואציות שבהן אני מרגישה על גג העולם, בפרמיירה של 'גאליס', צלמים, איפור, עקבים, שמלות, ואז אני יורדת לשירותים, בוכה, מעבירה מאות אלפי שקלים בטלפון וחוזרת ללבוש את החיוך. אף אחד לא יודע כלום. בוא נגיד, מבלי להיכנס לפרטים, שאת רוב הכסף שעשיתי, ממש עד לא מזמן, נתתי לבית כדי לצאת מהמשבר, כדי שיהיה איפה לגור, כדי שיהיה אפשר לחיות".
אז יצא שפרצת בגדול בדיוק בזמן שהבית שלך מתפרק.
"הרבה מהרגעים האלה עדיין מודחקים אצלי. יש סיטואציות שלמות שאני לא זוכרת מהתקופה שהיינו הביטלס של עולם הילדים. אלה שני הדברים הכי מעצבים שקרו לי עד היום. הפרסום המטורף בגיל צעיר והמשבר הכלכלי המשפחתי ששינה את כל הדינמיקה בבית והפך אותי לסוג של הורה, למבוגר אחראי בגיל מאוד צעיר, כשאף אחד לא יודע. וזה לא שהרגשתי שזה סוד ענק. זה לא היה עניינו של אף אחד. זה היה פצע כל כך כואב ומדמם. הרגשתי שכל האנרגיה שלי צריכה להיות מנותבת לפתור את הבעיה. אני מסתכלת על זה בדיעבד וזה נראה לי מטורף. עשיתי ימי צילום של מיליוני סצנות, טחנתי את הארץ בהופעות, מעריצים, קהל, סלפי, ותוך כדי אני מחזיקה שהכול לא יתמוטט".
זו מעמסה מופרעת לילדה מתבגרת.
"זו מעמסה לכל אדם. זה היה פשוט מטורף. אני נמצאת בטיפול. שנים עברתי בין מטפלים. אין דבר שאני אוהבת יותר מלדבר על הרגשות שלי עם פסיכולוגים, אבל הטיפול הנוכחי שלי הוא הכי אפקטיבי שהיה לי בחיים. לא מזמן הבנתי שאי-אפשר להתעלם מזה שהדברים האלה קרו בציר מקביל באופן מחשיד. במובן מסוים, שני הדברים איזנו אחד את השני. הפרסום והעובדה שאני מגשימה את החלום הכי גדול שלי בעוצמות הכי גבוהות, שמרו עליי מלשקוע לקרקעית. מצד שני, המשבר הזה, הפצע המדמם שעד היום אנחנו מתמודדים איתו, שמר עליי מקורקעת. כשאת מתפרסמת בעוצמות כאלה בגיל 17, קל לאבד את זה. לעוף, להתבלבל. לי לא היה לאן לעוף. הייתי כבולה לאדמה. היו הרבה משברים והתמוטטויות, אבל היום אני באמת לא יודעת איפה הייתי בלי המשבר הזה".
ועד אז? היה כעס על התפקיד שנכפה עלייך?
"היה הרבה כעס. האמת, כעס הוא דבר שיש לי הרבה עניין איתו. אני צריכה לעבוד כדי להוציא אותו. אני לא אוהבת להרגיש את התחושה הזאת, את הלחץ בחזה, את כאב הבטן, את החשמל באצבעות, אני מרגישה שזה שואב אותי למטה. הייתי כל כך תפקודית, גדלתי לתוך התפקודיות הזו".
הייתה לך משימה.
"הייתי צריכה לאזן בין שתי משימות בלתי אפשריות - להצליח להגשים את החלום שלי, עד שקיבלתי את ההזדמנות שלי, הייתי חייבת ללכת עד הסוף, ובמקביל לשמור שהבית שלי לא יתמוטט, והכול על הכתפיים שלי. הייתי כל כך תפקודית, שלפעמים לא הבנתי מה אני עושה".
נשמע שחיית חיים כפולים. מבחוץ כוכבת ילדים מצליחה, מבפנים סערה מטורפת.
"לא הרגשתי שאני מסתירה סוד כמו זה שאנשים לא באמת ראו אותי. מה ידעו עליי? שאני גרה ברמת אביב, צופיפניקית, חמודה, הכול הולך לה טוב. הדימוי הציבורי שהיה לאנשים עליי היה לגיטימי. המותק מהסדרה שכולם אוהבים. הם לא ראו את מה שקורה בפנים. את הפצע המדמם. יש משהו בלסחוב משקל כל כך כבד על הגב, כשכולם חושבים שהכול סבבה, שיוצר פער בלתי נסבל. רק עכשיו, לאט-לאט, אני מרגישה שאני מצליחה לצאת מתוכו, לעלות על המדרגה ולהוציא את עצמי".
את מתארת חיים שבהם אסור לשחרר. שחייבים להמשיך בכל מחיר. מתי הרגשת שאת לא מסוגלת להעמיד יותר פנים?
"היו הרבה רגעים כאלה. הייתי הולכת לשירותים ובכיתי לבד או צורחת באוטו. הייתה פעם אחת שבכיתי כל כך תוך כדי נסיעה, שהייתי חייבת לעצור את האוטו בצד".
מה צרחת החוצה?
"אלה היו רגעים של כעס, של תחושת לא פייר. יותר מדי להתמודד איתו. צרחה של פורקן. תחושת חנק שהייתה לי אז והייתי חייבת לשחרר כדי להמשיך".
לשמור את הסיפור הזה לעצמך היה כרוך בהכרח גם בבדידות.
"הרבה שנים לא סיפרתי לאנשים שעבדו איתי. חברות מהבית ידעו, בני זוג שהיו לי, אבל מסביבי, בעבודה, לקח לי הרבה זמן לספר. היום כשאני מספרת על זה לחברים שמכירים אותי הרבה שנים או לחברים חדשים, אנשים מאוד מופתעים. התגובה הכי מצחיקה הייתה מחברה שבסוף הסיפור, אחרי שירדו לה דמעות, אמרה, בא לי להקיא. זה היה לה כל כך קשה. היא הייתה כל כך בשוק מהדיסוננס בין מי שהיא חשבה שאני לדברים שעברתי בחיים, חטפה הלם. זה מצחיק, כי לכל אחד יש את הסיפור שלו, אמא עשתה לי ככה, אבא אמר לי ככה, זה שהיה בארון, כל אחד והשיט שלו. אתה מתרגל לספר את הסיפור שלך. או להדחיק אותו, ואז מישהו מגיב לסיפור הזה באובייקטיביות בפעם ראשונה ואת קולטת: זה חמור. הסתכלתי עליה ופתאום גם לי כאבה הבטן. פתאום הבנתי שאולי כן כדאי להניח רגע בצד את התפקודיות ולהתכנס בזה, כדי להצליח היום, אחרי 14 שנה, להסתכל על הדבר זה ולהגיד: הדבר הכי קשוח שעברתי בחיים הוא גם מה ששמר עליי שפויה".
את מתארת מחיר נפשי קשה. אבל שילמת גם מחיר כספי. בסוף, כל מה שהרווחת – הרבה מאוד כסף, אני מעריך – עבר הלאה. לא נהנית מהכסף שלך. לא השקעת אותו בכלום. לא קנית בתים.
"בזמנו הייתי כל כך עסוקה בלשמור שהקרקע לא תישמט לי מתחת לרגליים - הייתי כל כך רובוט - אבל בשנים שאחרי עלה בי הכעס על זה. שנתתי את הכסף. שלא הצלחתי ליהנות ממנו. כנראה הייתי צריכה לעבור את השלב הזה של הכעס והתסכול כדי להשלים את התהליך הזה, לשבת היום ולהגיד: אני כאן, איזה לא מובן מאליו זה שאני עדיין ממשיכה לעבוד, להישאר רלוונטית, להצליח להתפרנס ממה שאני אוהבת, ואיזה מטורף זה שהיקום סידר את זה שתהיה לי את האפשרות לתת למשפחה ולהמשיך ככה. היום אחרי הרבה שנים כואבות, ההורים שלי ואני במקום מאוד קרוב ואוהב".
היא נולדה לפני 31 שנים ברמת אביב ג', אבל רחוק מאוד מהדימוי שדבק בשכונה של עידית לינוביץ'. אמה ואביה ניהלו עסק משפחתי של אסתטיקה רפואית. לשניהם יש ילדים מנישואים קודמים, ותדהר היא בת הזקונים המשותפת. "יש לי משפחה מאוד מסובכת", היא מחייכת. "אנחנו אמנם אשכנזים, אבל עם המון ילדים. שלושה אחים מאבא שלי מנישואים קודמים, אחות גדולה מהנישואים הקודמים של אמא שלי. אני המשותפת היחידה של הוריי, וגם הם כבר לא ביחד. הם נפרדו כשהייתי בת 20. הם בקשר טוב גם היום, לפחות זו לא הייתה חזית להתמודד איתה. ספצפית לא היה לי אז איפה לגור, אז עברתי לחיות עם בן זוג שהייתי איתו אז, זה היה מין רגע כזה של: אוקיי, אז עכשיו גם אין לי בית".
עד כמה השנים האלה פתורות מול הורייך? עד כמה התחשבנת איתם על מה שקרה?
"יש לי נטייה כזו, אחרי משהו שקרה, לשאול: מה יעזור אם עכשיו אני אפתח את זה? סתם להכאיב? סתם לחטט? מצד שני, התהליך שעשיתי בטיפול כן דרש לגמרי לחטט, ובסוף הביא לשיחות עם ההורים שלי. בזמן שהכול קרה היו כמה קלאשים, צעקות ובכי, ודברים לא פרופורציונליים, אבל לא הרבה. הייתי מאוד מוחזקת".
לא היה רגע שצעקת: אני לא מוכנה להמשיך בתפקיד הזה?
"לא. לא הרשיתי לעצמי. וגם כי האופציה הזו לא הייתה אפשרית. קיבלתי את התפקיד הזה והלכתי איתו עד הסוף".
זה תפקיד שמביא איתו הרבה רגשות אשם מהצד של הורייך.
"אני בטוחה. הטיפול עזר לי להבין הרבה דברים על עצמי, אבל גם על ההורים שלי, איך הם גדלו, ומי הם האנשים האלה. היו לנו הרבה שנים קשות. ברגע שילדה נהיית המבוגרת האחראית - הדרך לעצמאות מאוד מהירה. בליבי מאוד התגעגעתי להיות סתם הילדה של ההורים. הייתי רואה חברות שלי מחזיקות את היד של אמא, בגילי, לא ילדות, והייתי מתחילה לבכות באמצע הרחוב. לזה כמהתי. להניח את הראש על ההורים שלי. לבוא הביתה ולהגיד: תכינו לי משהו לאכול".
או סתם תסגרו לי את המינוס.
"זה אף פעם לא היה זה. רק רציתי שהם יכינו את האוכל, ולהניח עליהם את הראש".
או שייקחו ממך את התפקיד שנבלעת לתוכו.
"זה אף פעם לא הרגיש אופציה. או שאף פעם לא באמת איפשרתי את זה. עטפתי את עצמי בבועת זכוכית ושום דבר לא יכול לחדור. שנים בקהות חושים. את כל כך לא רוצה להידקר שוב - ושהקרקע תישמט - שאת אומרת, אוקיי, שום דבר לא יתקרב. לא דברים טובים ולא רעים".
עד כמה זה חילחל לבחירות שעשית? עד כמה הרגשת שאת מחויבת לקחת פרויקט לא בהכרח כי הוא מעניין אותך, אלא כי הוא מבטיח צ'ק גדול?
"היו הרבה בחירות כאלה. היו לי רגעים בשנים ההן שאמרתי, אוף, אם זה לא היה המצב, אולי הייתי במקום אחר מקצועית. היום אני לא מתחרטת אפילו לא על צעד אחד שעשיתי בקריירה. יותר מזה: אני באמת מתרגשת ממערכת היחסים שנוצרה לי עם הפסטיגל. זה הפרויקט המשמעותי ביותר שליווה אותי כל השנים האלה. מההתמוטטות הכי גדולה, לגלים שהיו תוך כדי, עד ההתייצבות. אפשר להגיד שזה הציל אותי. גם נפשית וגם כלכלית".
שילמת מחיר גם על הדימוי שנוצר לך.
"הייתי קוראת ראיונות של עצמי ודי משתעממת. נראיתי לאנשים כמו מישהי שהכול טוב אצלה. בלי אדג', אבל הייתי חייבת לפעול בדרך הזו. אחרת הכול היה מתמוטט. אני לא אומרת את זה הרבה, אבל אני מאוד גאה בעצמי. התמודדתי בצורה הכי אמיצה. זו לא חוכמה לבוא לראיון, לא להיות אחראית על המילים שלך ולהשפיל את המשפחה, רק כדי לעורר עניין. לשפד את עצמי זו לא אופציה. המשפחה שלי ואני היינו צריכים לעבור את הדבר הזה - מתחילתו עד סופו - בפרטיות, כדי להתמודד עם זה כמו שצריך. אני מאוד שמחה שככה זה קרה".
עד כמה את מרגישה שהשנים האלה עיצבו את היחס שלך לכסף?
"מאוד. ועדיין, לשמחתי אני לא דפוקה בכל מה שקשור לכסף. היית מצפה שאהיה בחרדה כלכלית, אבל אני לא. אני מחושבת, אבל יודעת ליהנות מהחיים. לא מתקמצנת על דברים שאני רוצה לעשות. היום אני מרשה לעצמי לטוס לניו-יורק לשבועיים או להתפנק במסעדה טובה כי היו תקופות שחסכתי כל שקל כדי להחזיר את כל ההלוואות שלקחתי על עצמי. אני לא חרדה כלכלית. אני חכמה כלכלית".
תדהר מחזיקה לא רק בקריירה היציבה מכל מי שהתחיל איתה את הדרך, אלא גם בזו המגוונת ביותר. היא הצליחה לעשות את המעבר לעולם המבוגרים בלי לסדוק את המותג האדיר שהיא לילדים. בשנים האחרונות היה אפשר לראות אותה מותחת את הגבולות. היא פרזנטורית של "דלתא", מדבבת את סינדרלה בסרט "הנסיך וסינדרלה" שמוצג בבתי הקולנוע, שיחקה עולה מארגנטינה בסרט של אבי נשר "תמונת הניצחון", הקליטה שני סינגלים בהפקה של ג'ורדי, ואפילו שיתפה פעולה בקומדיה הרומנטית "הסיפור שלנו" עם בעלה, לי בירן. החודש עלתה העונה החדשה של "בעלת החלומות", דרמה יומית שמשודרת בימים א'-ג', ב-HOT בידור, ב-HOT VOD וב-Next TV, בתפקיד שאף אחד לא היה מאמין שמישהו אי פעם ילהק אותה: המרשעת.
"הדמות שלי שם היא עונג צרוף ואני מאחלת לעצמי עוד מלא תפקידים כאלה. בשבילי זה כמו עוד טיפול פסיכולוגי. יש לי שם סצנות של התמוטטויות שאני מרגישה בסופן כאילו ירדה לי אבן מהלב בלי לדעת לאיזו תיקייה היא בכלל משויכת. הדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה הרגע שצועקים 'אקשן' ואני יוצאת מתוך הגוף של עצמי ומותר לי להיות כל מה שאני רוצה, ואני הולכת הכי רחוק, דברים שאני לא עושה בחיים".
אבל עד היום קיבלת בעיקר את ההפך. הנערה מהדלת ממול.
"יש בי גם את הצד הזה. זה מה שנתתי בשנים האלה. מין החזקה, כדי שדברים לא יתמוטטו".
רוב כוכבי הילדים שפרצו איתך לא שרדו כמוך. מה היה לך שלא היה לאחרים?
"משבר כלכלי מטורף. אני לא צוחקת. זה שמר אותי מקורקעת שיא. לא משנה לאיזו תעופה הגענו, בסוף הייתי חוזרת הביתה ומדברת על הלוואות. זה לא משנה כמה מעריצים יש, לא עפתי. היו שנים שלא יכולנו ללכת ברחוב. גם לי בתוך כל הדבר הזה שזה יותר מדי. להיות לא אנונימי זה דבר מוזר ולא טבעי. הרגשתי שכולם רוצים ממני חתיכה, כשאת בעצמך עוד לא בטוחה איזו מין חתיכה את בכלל. אם לי בתוך השנים היו רגעים של 'זה גדול עליי', אז הם התאזנו עם המציאות. בסוף, כשהייתי חוזרת מהשירותים, באמצע הפרמיירה, אחרי שלקחתי הלוואה או העברתי כסף, אז לקבל חיבוק מילדה שרק אומרת לי שהיא מאוד אוהבת אותי, זה בזמנו היה מציל חיים. יש מצב שזה חלק גדול מהקשר המיוחד שיש לי עם הקהל. או מסביר למה רצו 12 שנה ברציפות לראות אותי בפסטיגל. זה דבר מטורף".
אני דווקא זוכר ראיונות שלך שתיארת גם את הקושי מול הקהל והילדים.
"נכון, ולכן אני יכולה להגיד את זה בדיעבד. אז היו גם רגעים שהיו לי יותר מדי. גם בבית וגם בחוץ".
טיילור סוויפט אמרה פעם שילדים כוכבים קופאים בזמן כשהם מתפרסמים.
"אני חושבת שהיא אמרה את זה ביחס לאיך שהציבור רואה אותך. אבל אני לא יודעת אם זה נכון עליי. בסוף אותם ילדים שראו אותי לפני 11 שנה ב'גאליס', הרבה יותר מתרגשים לפגוש אותי היום. הם עדיין עוקבים אחריי באינסטגרם ואני כבר לא בת 17".
אבל האינסטגרם שלך הוא עדיין מקום סטרילי. את לא מביעה דעות פוליטיות. את לא מעלה תמונות חושפניות. את לא עושה שטויות.
"האינסטגרם מבחינתי הוא כלי עבודה נטו. אם לא הייתי במקצוע הזה, לא היה לי אינסטגרם. אני לא אדם שיש לו רצון לשתף את הדעות שלו. אני עושה את זה עם אנשים שקרובים אליי. אני משתמשת באינסטגרם לדברים טובים. אני מבינה מה טיילור סוויפט אומרת, רק שבארץ זה לא עובד כמו בארה"ב, שבה הכול כל כך ענקי ומנוכר. כאן הכול קטן. אם טיילור תעבור לישראל, היא לא תרגיש תקועה וקפואה".
שני אירועים טילטלו את המדינה בשנה האחרונה: המהפכה המשפטית וההודעה של תדהר שלא תשתתף השנה בפסטיגל, אחרי 12 שנה שעשתה את זה ברצף - ושברה שיא של כל הזמנים. "הפסטיגל זה דבר מוטרף. מפעל חיים. אותי לא לקחו לפסטיגל כשהייתי ילדה. כשהציעו לי בגיל 18 לעשות פסטיגל, שאלתי מה עושים שם. כנראה מהחסך של הילדות נתקעתי שם 12 שנה. זה מדהים שיש לנו פרויקט כזה בארץ. הכי קרוב לחו"ל עם האנשים הכי מוכשרים בתעשייה. זה דבר מטורף להוביל במשך 12 שנה כל שנה מחדש. בגלל שזה נהיה הבית שלי, היה לי מאוד כיף וטבעי והיו שנים שהיה ברור שאני הולכת על זה. כל זמן שזה קרה, הרגשתי מאה אחוז מחויבת לדבר. השנה זו הייתה השנה שהתחלתי להרגיש בצורה הכי עדינה תחושת שובע. בגלל שזה משהו שכל כך חשוב לי, אני לא אעשה אותו אם אני לא מאה אחוז בתוכו. אני שם מגיל 18. סוס עבודה. אנשים חושבים שזה שלושה חודשים, אבל מתחילים ללהק במרץ. ואז מתחילים לעבוד על הסיפור. ואז מצלמים סרט. ואז עושים יחסי ציבור. בתכל'ס יש לך חודשיים בלי פסטיגל. חלק מהתהליך שאני עוברת מביא איתו גם את האפשרות לבחור. מה הלאה. לעצור ולשאול מה מעניין אותי לעשות".
עד כמה ההחלטה לא לעשות פסטיגל קשורה גם לזה שמשפחתך התייצבה כלכלית?
"אני שמחה להגיד שסוף-סוף אני לא במלחמה ואני יכולה להוריד קצת את הרגל מהגז כדי להסתכל רגע מהחלון ולהגיד: יש פה ים, יש פה יער יפה, נחמד. אני לא חושבת שאני אשב רגל על רגל ועבודות ייפלו לי מהשמיים, אני יודעת מה זה המקצוע הזה. יכול להיות שאני אגלה שזה לא פשוט, אבל זה משהו שאני חייבת לנסות. חייבת את זה לעצמי".
הבחירה לקחת פסק זמן מהפסטיגל לא עברה חלק אצל חלק מהמעריצים. רבים תהו מה הביא את תדהר לפרוש השנה - והגיעו למסקנה היחידה שמתקבלת על הדעת: היא כנראה בהיריון. הרכילות התפשטה, וכל יציאה לרחוב הפכה למסע הכחשות. בשעה טובה? עדיין לא. מזל טוב? תודה, אבל אין על מה. תדהר מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי להתנצל בפני הגברת המבוגרת שעצרה אותה ברחוב כדי לברך על ההיריון, וחטפה מתדהר מונולוג עצבני.
"לשמחתי, לא היו עליי יותר מדי שמועות לאורך השנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה שמועה עליי עד שבאיזשהו שלב הרגשתי כל כך הרבה זעם וממש רציתי להעלות סטורי של צאו לי מהרחם".
את יודעת איך זה התחיל?
"זה התפרסם באיזה עמוד קיקיוני באינסטגרם וזה רץ בטירוף. זה הגיע למצב שאנשים מבוגרים בירכו אותי 'בשעה טובה' כי הילדים שלהם ראו את זה. אח שלי לא האמין לי, הוא שאל, 'אני צריך לשמוע מאנשים ברחוב שאת בהיריון?' נכנסתי למערבולת של עצבים. אנחנו לא מפסיקים לשמוע על נשים וזוגות שעוברים דברים ממש קשים עם להיכנס להיריון. או גם אנשים שמחליטים שלא בא להם להביא ילדים. באיזו חוצפה אנשים מחליטים לך משהו? הסוכן שלי קיבל טלפונים מאנשים שאמרו לו, 'אנחנו יודעים בוודאות שאליאנה בהיריון'. מה זה בוודאות? הייתם איתי באולטרסאונד? הרגשתי שאני צריכה להוכיח לאנשים שאני לא בהיריון. להסתובב עם כוסות יין בכל מקום כדי שיאמינו לי. אני באמת חושבת שב-2023 זו שאלה לא לגיטימית. שאנשים ייקחו אחריות על הדברים שהם מפרסמים".
אולי השמועה הזו היא יותר ווישפול ת'ינקינג לגביכם. כמו שרצו שתתחתנו, עכשיו הם רוצים שתעשו כבר ילדים.
"אני בטוחה שזו סקרנות שמגיעה ממקום טוב, אבל אם מישהו רוצה לספר - אני בטוחה שהוא יספר. ואם הוא לא רוצה לספר, לא משנה כמה שמועות ירוצו עליו - הוא לא יספר. אז די".
בראיון הקודם שלנו אמרת שאת מחכה כבר לשלב הזה בחייך.
"תמיד היה ברור שהקמת משפחה היא השיא של החיים. זה באמת החלום הכי גדול שלי".
עד שזה יקרה, עושה רושם שתדהר מכינה את הקרקע. לפני שנתיים עזבה את תל-אביב ועברה יחד עם לי בירן לבדוק את הדופק של חיי המושב בפרוורי השרון - המקום שאליו נוטשים כשמחפשים "קצת שקט". "הייתי עכשיו שבועיים בניו-יורק. מהרגע שנחַתי רק רציתי לחזור. היום הכי כיף שלי שם היה כשנסענו לאיזה בית מחוץ לעיר והיה שם אגם ודשא. יש דבר מאוד בריא בהפרדה בין החיים לעבודה. יש משהו בזה שאני יוצאת עם הכלב שלי באמצע היום לטייל ואף אחד לא רואה אותי ושום דבר לא מזכיר לי את העבודה".
אליאנה ולי - ליביאנה למיטבי לכת - יחד כבר שבע שנים, מתוכן שנתיים כזוג נשוי. הם היו חברים טובים הרבה שנים, עד שהתאהבו. "לי הוא סוג של בודהה. הוא כמעט לא כועס או מתעצבן. הכול מגיע אליו, אבל הוא מהר מאוד מנסה להבין מה זה בא ללמד אותו. לאורך השנים, עם כל מה שקרה, הוא ניסה לעזור לי לתעל את הכעס והעצב, ולא הבין למה אני לא מצליחה לעשות את זה. הסברתי לו שהוא חייב לתת לי להיות בזה. זה שהוא איפשר לי, יצא מעורו, כי הוא ישר רוצה לפתור ולהרים, גרם לי להרגיש שאני יכולה להיות פגיעה לידו ולהתחזק. היה לי קשה מאוד להיות פגיעה".
כמה מהר חשפת בפניו את המשבר הכלכלי-משפחתי?
"לא זוכרת איך סיפרתי לו את זה, אבל זה עלה מאוד מהר. זה הפתיע אותו כמו שזה הפתיע כל בן אדם אחר שאתה מספר משהו שבמשך כל כך הרבה שנים החזקת. זה ישר מעורר שאלות. אז מי היית בתקופה הזו בעצם?"
אמרת עליכם פעם שאתם שתי זקנות שאוהבות להיות בבית.
"עדיין נכון".
קצת קורצתם מאותו חומר. שניכם ילדים מבוגרים.
"כן, אנחנו מפס ייצור דומה. אני רואה בנו גם את השוני, אבל יש הלימה מאוד חזקה. אני אדם שמאוד קל לו ליפול לשגרה. אוהבת לדעת הכול. להיות בשליטה. לי בדיוק הפוך. תן לו להיות בחופש. רק לא לדעת. הוא מזהה את הרגעים שאני נכנסת ללופ מחשבתי. מתחילה לנבא את העתיד, ומיד מנסה להבין איך לשלוט בזה. והוא מיד נותן לי כאפה. הוא עוזר לי לצאת מרוטינות ודפוסים שאני משחזרת. אני רוצה להאמין שאני עושה את זה גם עבורו".
במסגרת היציאה מאזור הנוחות שלך, זה אומר גם להביע את דעתך הפוליטית על המצב?
"האינסטגרם שלי לא מפוצץ בפוליטיקה, אבל אני גם לא בעמדה להגיד 'זה לא בשבילי'. מי שחי פה לא יכול להגיד 'זה לא בשבילי'. עצוב לי על מה שקורה במדינה. אני הולכת להפגנות. קשה פה מאוד, אבל קשה פה בעיקר כי אנחנו מרגישים אויבים בתוך עצמנו. אני בעד שכל מי שחי פה ירגיש שיש לו בית. העובדה היא שאין לנו מדינה אחרת. ראינו מה קרה כשלא הייתה לנו מדינה. אני חייבת להאמין שבסוף נגיע למקום טוב יותר. אין לי תוכנית מגירה. אני לא רואה את עצמי עוזבת לשום מקום".
גדל כאן דור חדש של כוכבי ילדים. לא יודע איך לומר את זה בלי להישמע נודניק, אבל איכשהו נראה שאצלכם זה היה יותר תמים.
"הרשתות החברתיות הפכו את הכול ליותר מוגזם. אני הייתי על התפר. האינסטגרם תפס תאוצה בסוף 'גאליס', ברוך השם. אני מסתכלת על הדור החדש וזה מעורר בי גם הערכה מאוד גדולה על התעוזה והכישרון והחריצות שלהם לעבוד בזה. ילדים אמביציוזיים בטירוף שמייצרים לעצמם עבודה. מצד שני, אני מסתכלת עליהם ועולה בי דאגה. אני חוששת שזה יהיה כל עולמם. יש משהו מאוד מלחיץ בזה שאתה כל הזמן מדיד. לגדול כילד בעידן של רשתות חברתיות ולייקים, שכל הזמן אתה יכול למדוד אם אוהבים אותך יותר או פחות. היום חרם הוא לא רק מה שאנחנו מכירים מבית הספר. היום מקימים קבוצת ווטסאפ בלעדיך או פשוט לא עושים לך לייקים. זה נראה לי דבר שמאוד קשה להתמודד איתו. מרגישה שקצת ניצלתי במובן הזה כילדה מפורסמת".
יש לך תכף יום הולדת 31. איך תחגגי?
"כל יום הולדת תמיד מעורר אצלי משהו. גם כשהייתי בת 21. היו כמה ימי הולדת שאיחלתי לעצמי ברצף את אותו איחול. לא סימן טוב, כי זה אומר שזה לא עבד. איחלתי לעצמי לעלות מדרגה. לא מקצועית, רק נפשית. רוחנית. היו כמה שנים שהרגשתי שאני רואה את המדרגה. היו כמה שנים שהרגשתי שאני מניחה את הידיים, אבל לא מצליחה לטפס ולהרים את הראש. שנים איחלתי לעצמי לגעת במקומות היותר מפחידים, יותר כואבים וחשופים כדי לעבור דרכם ולצאת יותר מדויקת ומחוברת. אני מרגישה שהשנה עליתי מדרגה ואני אצטרך איחול חדש".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.08.23
