היה היה איש. או אישה. והם חיו חיים הרבה יותר מעניינים ממני ומכם. חפשו עליהם בוויקיפדיה. או שתראו עליהם סרט.
כן, משחר האנושות אנחנו נמשכים לדעת יותר על האנשים שהטביעו את חותמם בהיסטוריה – מנהיגים, אנשי עסקים, ספורטאים, זמרים ואמנים אהובים או סתם גיבורים לרגע. ומשחר הקולנוע הוליווד ושאר העולם רותקו מהרעיון לספר את סיפור חייהם. ז'אנר מוזר הוא, הביוגרפיה: מצד אחד אלו מהסרטים שלא פעם זוכים באוסקר ויש להם קהל קבוע – צופים שלא מתחברים לאקשן ולקומיקס ואוהבים ללכת לסרטים כדי להרגיש שאימלקו להם שיעור היסטוריה. מצד שני, זה ז'אנר שחובבי קולנוע סנובים לעיתים מעקמים מולו את האף אם לא עושים אותו נכון והופכים את הביוגרפיה לסרט תעמולה (ראו בוקסת הפאשלות).
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"גולדה" המדובר של גיא נתיב עם הלן מירן בתפקיד ראש הממשלה המיתולוגית הוא דוגמה לאיך עושים ביוגרפיה נכון: לא סרט שהופך אותה לאיזו גיבורה ללא חת ובא חשבון גם עם הטעויות שלה, ובכל זאת – בזכות המשחק הנהדר של דיים מירן – גורם לאישה שנויה במחלוקת וחידתית גם היום לעורר הזדהות. מתי יבוא הסרט על לוי אשכול?
לכבוד עליית הסרט בשבוע הבא, קבלו את רשימת הביוגרפיות השוות בתולדות הקולנוע, כמובן לדעת כותב שורות אלו בלבד.
אופנהיימר
התוספת הטרייה ביותר לרשימה, שעלתה רק לפני חודש למסכים, היא דוגמה נהדרת איך לעשות ביוגרפיה כהלכתה מבלי לפספס אף מטרה: אבי פצצת האטום היהודי רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי המעולה) מקבל דיוקן אפי וגם אינטימי שיורד לנימי נפשה של דמות חידתית ואטומה. על הדרך הצופים מקבלים הצצה מרתקת להיסטוריה, לפוליטיקה ולפיזיקה של תחילת ואמצע המאה ה־20 (גם איינשטיין בא לבקר). זה ייגמר באוסקרים.
השור הזועם
רוב הסרטים המתרכזים בספורטאים הם חנפנים אש, אבל לא הפעם. סיפור חייו של המתאגרף מהמוצא האיטלקי ג'ייק לה מוטה (רוברט דה נירו בתפקיד חייו, וזה אומר משהו), אדם סוער, אלים, פתטי לפרקים, בעל יצר ווינריות אבל גם כזה שלא היסס למכור את הקריירה בשביל כמה דולרים – הופך בידיים של סקורסזה לסרט מדהים.
רשימת שינדלר
הסרט שהביא לתודעת הקהל המערבי את זוועות השואה. במהלך מבריק מצד סטיבן ספילברג היהודי, הוא בחר לספר עליה דרך עיניו של איש עסקים נוצרי, אוסקר שינדלר (ליאם ניסן, הרבה לפני שניסה לשחרר נערות חטופות), בהבנה שכך ההזדהות של הקהל הגוי עם הסיפור יגבר. דוגמה לסרט שבו הביוגרפיה היא רק תירוץ והרקע של מה שקורה מסביב לגיבור הסרט חשוב ממנו.
אני, טוניה
רוב ביוגרפיות הספורטאים אוהבות לספר סיפור על אנדרדוגים שהתחילו חלשים והפכו לאגדות שכולם בסוף אהבו. אך בביוגרפיה המשועשעת בכיכוב והפקת מרגו "ברבי" רובי, כפרה עליה, מדובר באנדרדוגית שכולם שנאו עוד יותר אחרי שהצליחה. "אני, טוניה" הוא על טוניה הארדינג, המחליקה על הקרח שהגיעה מרקע ווייט־טראש עני והייתה אמורה להפוך לאלופה אולימפית, רק שבדרך היא הסתבכה והואשמה בכך שגרמה לחבלה בפיקה של הברך של המתחרה המתקתקה שלה ננסי קאריגן, בפרשה טראשית שהקדימה את אוג'יי סימפסון מבחינת האובססיה התקשורתית אליה. סרט פצצה.
אני לא שם
גם אגדות מוזיקליות מקבלות באחרונה אין־ספור ביוגרפיות מלוקקות, רובן לא יותר מתקליט אוסף למזכרת שמנסה להכניס את כל השירים האהובים לתולדות החיים. הנה אחת שעושה הכל הפוך מכל ה"רפסודיה בוהמית" שרצתם לראות. "אני לא שם" על בוב דילן כולל שישה שחקנים (בהם קייט בלאנשט המושלמת וריצ'רד גיר) שמגלמים את דילן בשישה שלבים בחייו. כל קטע בסגנון שונה, אה, ולאף אחד מהם לא קוראים בסרט בוב דילן. כן, זה הסרט הכי היפסטרי בהיסטוריה (ביים: טוד היינס), ועדיין הוא חתיכת תענוג.
הזאב מוול סטריט / החבר'ה הטובים / קזינו
סקורסזה הוא כנראה המאסטר האולטימטיבי של ביוגרפיות של אנשים איומים ונוראים, שהחיים שלהם על המסך נראים כל כך כיפיים כך שגם הצופה החנון ביותר ירצה לקפוץ פנימה ולעשות איתם קוקאין. ב"הזאב מוול סטריט" הוא הביא את דיקפריו לטוב בתפקידיו בתור איש עסקים רמאי, מטרידן ומכור לסמים קשים (אבל מצחיקים); ב"החבר'ה הטובים" הוא כבר גורם לנו להזדהות עם גנגסטר אמיתי מסדר גודל בינוני (ריי ליוטה); וכנ"ל ב"קזינו", שבו דה נירו - כן, שוב הוא - מגלם עסקן של המאפיה שנשלח לנהל קזינו בווגאס. השמפניה זורמת כמו מים, וזה מה שחשוב.
אמדאוס
יש ביוגרפיות שמרמות אותך. הסרט המופתי של מילוש פורמן מוצג ברמת הכותרת כביוגרפיה של מוצרט, והצופים מצפים לשעתיים וחצי של סיפורים עד כמה המלחין היה גאון. למעשה הסרט והמחזה שעליו הוא מבוסס הם בעצם יותר ביוגרפיה על מתחרהו הנשכח וחסר הכישרון, סאליירי, שתיכנן לרצוח אותו. סרט שזכה בשמונה פרסי אוסקר ובצדק, ועובד נפלא עד היום.
הקיסר האחרון
קשה לעשות סרט על אדם חזק, אבל קשה עוד יותר לעשות אחד כזה על מישהו חלש. סרטו המהמם ביופיו של ברטולוצ'י על קיסר סין האחרון פו־יי הוא בעצם סיפור על מנהיג עלוב שהפיל את האימפריה ומכר אותה ליפנים. תזכורת לכך שגם האנשים שנראים הכי עוצמתיים מבחוץ, הם בסוף עבדים להיסטוריה שסוחפת אותם איתה לאבדון.
המלכה
איך עושים ביוגרפיה על מישהי כמו המלכה אליזבת שכל רגע בחייה נטחן וסוקר למוות? מתמקדים. הדרמה החכמה הזו מ־2006, שפתחה את האובססיה בקולנוע ובטלוויזיה לסיפורים על בית המלוכה, בוחרת בחוכמה להתרכז רק בשמונה ימים דרמטיים בחיי המלכה – השבוע שאחרי מותה של דיאנה, אולי הפעם היחידה שבה עתיד המלוכה עמד בסכנה. התוצאה, בכיכוב מירן שעושה לנו כבוד ב"גולדה", היא בית ספר לאיך הופכים דמות סנובית ובעייתית לגיבורה ואיך מחדשים בסיפור עכשווי יחסית, שחשבנו שראינו בשלמותו בחדשות. התסריטאי של הסרט פיטר מורגן המשיך אחר כך לתעד את המלכה מכל הזוויות האפשריות באלף עונות "הכתר", ותכלס, קצת נמאס, לא?
מלקולם אקס
רוב הישראלים לא יתקרבו עם מקל לביוגרפיה של מנהיג השחורים המיליטנטי שפלירטט עם אנטישמיות, רק מה לעשות שזה סרט כל כך טוב. ספייק לי (הבמאי) ודנזל וושינגטון (הכוכב, בטוב בתפקידיו) פורסים לאורך שלוש שעות ביוגרפיה של מנהיג שהוא עוצמתי כשם שהוא בעייתי, צבוע ומשנה את הנרטיב שלו כל פעם שמתאים לו. מזכיר לא מעט כאלה כיום.
ספרטקוס
אולי בעצם קל יותר לעשות ביוגרפיות על מנהיגי רומא, בבל, יוון העתיקה או ממלכת יהודה – וזו הסיבה לאפוסים הרבים שהוליווד הוציאה מהסגנון הזה: ממילא כולם מדברים אנגלית, לא צריך לדאוג למבטאים, וככל שמתרחקים בציר הזמן אפשר להרשות לעצמך לא לדייק במלא פרטים. דווקא בגלל זה אפוסים על מנהיגים רומאים עובדים יותר טוב כמטפורות. למשל סרטו האפי והנפלא של סטנלי קובריק מ־1960 על מנהיג העבדים בגילום קירק דאגלס היהודי יכול להיות משל על ישו, על רוח הסיקסטיז של מרדנות כנגד הממסד או סיפור תקומתו של העם היהודי ומדינת ישראל. וגם אם כל זה נשמע לכם כמו שטויות, זה עדיין פשוט כיף של סרט.
הרשת החברתית
מנגד, קשה ממש לעשות ביוגרפיה טובה על אדם שעדיין חי, ועוד כזה שעדיין בועט ומשפיע על חיינו ולא משתף פעולה בשום צורה עם הפרויקט. אבל הסרט על מארק צוקרברג, שנעשה פחות מעשור לאחר הקמתה של פייסבוק, מרגיש בדיעבד יותר מדויק ונבואי מכל הבולשיט שצוקי מנסה למכור לנו בסרטונים בני הדקה וחצי שבהם הוא מנסה להיחשף כאדם חביב.
לינקולן
בדומה ל"המלכה", הביוגרפיה המדודה והמאוד מאופקת של ספילברג מוותרת מראש על האפשרות לפרוס את חייה של אחת הדמויות הנטחנות בהיסטוריה. היא מתמקדת רק בשלושה חודשים מחייו של הנשיא הקנוני ולמעשה במשבר חוקתי אחד – במה שהיה בכל סרט אחר רק סצנה אחת שמרפרפים עליה בחוסר חשק – כדי לתת לנו דרכו הצצה לנפשו ואופן פעולתו של האדם החידתי הזה. תורם לכך המשחק העסיסי של דניאל דיי לואיס, ובעצם גם "גולדה", שמתרחש כולו במשך החודש של מלחמת יום כיפור, אמור להיות סרט כזה.
נולד בארבעה ביולי
חושבים שטום קרוז הוא לא באמת שחקן טוב? מוזמנים לסור לסרט המדהים הזה, ביוגרפיה של אוליבר סטון (שהצטיין גם ב"ניקסון", עוד ביוגרפיה מרתקת ולא מוערכת מספיק, עם אנתוני הופקינס), הפעם על מישהו לכאורה הרבה פחות חשוב מנשיאים ושועי עולם, אבל עם כל כך הרבה נשמה. קרוז מגלם את רון קוביק, צעיר כל אמריקני שהתנדב והתגייס למלחמת וייטנאם בעיניים בורקות והבין שהמדינה נטשה אותו ברגע שנפצע. רלוונטי במיוחד לישראל, במיוחד בימים אלה.
אדומים
הידעתם שוורן ביטי הוא במאי נפלא? ההוכחה: אפוס בן שלוש שעות על ראש המפלגה הקומוניסטית בארה"ב שערק לרוסיה, בסרט שמשלב בין קולנוע עלילתי מלא צבעים ותשוקה לסרט שכולל ראיונות של האנשים שעשו היסטוריה לפני יותר ממאה שנה. לחובבי הז'אנר – לא להחמיץ.
נפוליאון
זה יקרה בנובמבר הקרוב. הפקה ענקית של אפל תסתער כמו גנרל צרפתי קטן על האוסקרים, עם חואקין פיניקס ("ג'וקר", והשחקן המושלם לגלם סוציומטים בודדים) בתפקיד הראשי, בסרט שביים רידלי סקוט הבלתי נלאה ("בלייד ראנר", "בית ג'וצ'י") בן ה־85. אבל האמת היא שהתכוונתי בכלל לנפוליאון אחר, מלפני כמעט 100 שנה! "נפוליאון" של אבל גאנס מ־1927 הוא סרט צרפתי, אילם, בשחור־לבן כמובן, בן חמש וחצי שעות – והוא קולנוע משוגע על כל הראש. אם תנסו לאתר ולראות אותו כמיני־סדרה ניסיונית, מחכה לכם חוויה.
לורנס איש ערב
והנה הסרט שעל פי רוב ודי בצדק, נחשב לביוגרפיה הטובה בכל הזמנים. אפוס מדברי של "רק" ארבע שעות על אישיות בעייתית (הקצין הבריטי הקולוניאליסט שהביא למרד הערבי נגד הטורקים, לא בדיוק חבר שלנו), שהופך בידי דייוויד לין לסרט מרגש על אדם חסר זהות בבדידות תמידית, שפשוט מנצל את ההיסטוריה כדי להבין מיהו.
איש על הירח: עם כל הכבוד ל"לורנס איש ערב", הביוגרפיה האהובה על כותב שורות אלו היא של קומיקאי לא חשוב ולא מצחיק במיוחד – אנדי קאופמן – בגילום כוכב קומי אחר, ג'ים קארי, שהופך להיות לחלוטין הוא. התוצאה, בבימוי מילוש פורמן (שאחראי גם ל"אמדאוס"), כובשת, מצחיקה, מלאה תובנות על דימוי מול מציאות ועל האופן שבו כולנו ממציאים סיפור על מי שאנחנו. ומי שלא נתן לקארי מועמדות לאוסקר על התפקיד הזה הוא דביל.
מצעד הסרטים הביוגרפיים שלא הוסיפו כבוד לז'אנר (אף על פי שחלקם גרפו אוסקרים)
נאום המלך / שעה אפלה
אחד מהם זכה באוסקר לסרט ולשחקן, השני רק לשחקן, ושניהם סרטי תעמולה נוראים לבריטניה ולבית המלוכה. הראשון מנסה לשכנע אותנו שמלך שתמך בהתלהבות בפיוס עם היטלר ומנע כניסת פליטים יהודים לכאן בתקופת המנדט (כן, אבא של אליזבת החמודה) הוא האיש שהכריע את הנאצים בזכות נאום מטופש. ובשני גארי אולדמן נראה כמו בובה מהחבובות שמגלמת את צ'רצ'יל, ומחליט לצאת למלחמה בסצנה שקרית אחרי התייעצות צפופה עם "אזרחים פשוטים" שהוא פוגש במקרה ברכבת. אתם התמוגגתם, הסרטים זכו באוסקרים, אבל בואו, הם איומים.
לב אמיץ
שוב האוסקרים שיכורים, והפעם בגלל שכולם אז אהבו את מל גיבסון שביים וכיכב. אבל הביוגרפיה שלו על המורד הסקוטי היא קודם כל שיר הלל לעצמו, חסרת כל דיוק היסטורי (הידעתם שבכלל לא היו חצאיות באותה תקופה?), עם מבטאים מתחלפים והרבה דם וסבל. בדיעבד היא מקדימה את הביוגרפיה שלגיבסון באמת היה חשוב לעשות כנוצרי קיצוני – על ישו.
דיאנה
וזה כבר סרט שכולם צחקו עליו אף שמפיקיו בטח חלמו שיהפוך ל"נאום המלך" הבא ויזכה במלא פרסים. הביוגרפיה המלוקקת של הנסיכה העצובה (נעמי ווטס עם עיני העגל) מתמקדת ברומן שהיה או לא היה לה עם רופא פקיסטני שרץ לכתוב על כך ספר אחרי מותה, וכולל שורות מופת כמו "לפעמים אני לא מרגיש שאני עושה את הניתוח, אלא הניתוח עושה אותי".
הכובש
ג'ון וויין מגלם באיפור מצחיק את ג'ינגיס חאן ומצייר אותו כאדם די חביב. מה יכול להשתבש.
רפסודיה בוהמית
זו כבר פרובוקציה שתגרום לחצי מהקוראים לנחור בבוז מול הכתבה, ואתם צודקים, כי בגדול מדובר בסרט די מהנה, בטח לחובבי קווין, שנהנה מחיקוי מדויק של ראמי מאלק לפרדי מרקורי. מצד שני, מדובר בסרט שנעשה בשת"פ מלא עם חברי הלהקה הנותרים, והוא הדוגמה האולטימטיבית לאיך עושים סרט פרסומת למותג שעוד קיים ומעוותים את ההיסטוריה והפרטים כדי להפוך את כו־לללם לבסדר וחמודים. הידעתם שסשה ברון כהן פוטר מההפקה כי חברי הלהקה לא הסכימו לגישה שלו, שרצתה לחשוף גם את הצדדים הפרועים והבעייתיים בחייו של מרקורי? בוז.
