נולדתי במוגילב בבלארוס. זאת הייתה ילדות די חסרת דאגות עד שהחלטתי להיות שחקנית. לא האמנתי אמנם שאצליח להגשים את החלום הזה, אבל הרגשתי שכמו אירינה מ'שלוש אחיות' אני חייבת לנסות ולנסוע ללימודים במוסקבה. התשוקה שלי לתיאטרון התחילה מזה שכילדה התאהבתי בשחקן מפורסם בשם אולג דאל. הייתי מציירת אותו וכותבת לו שירי אהבה. ברור שהוא לא ידע שאני מאוהבת בו. הוא בכלל לא ידע שאני קיימת. הוא מת לפני שהגעתי למוסקבה, וביום שהוא מת שיחררו אותי הביתה מבית הספר כי לא הפסקתי לבכות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הלכתי לבית הספר למשחק כדי להסתכל, וכשעמדתי לצאת ניגשה אליי בחורה ואמרה לי, "באת למבחני קבלה? בואי אחריי". לא הספקתי לענות וכבר הייתי באודישן. אחרי שקראתי שירה, אמרו לי, "עכשיו תעשי מונולוג". זאת הייתה הפעם השנייה, אולי אפילו הראשונה, ששמעתי את המילה מונולוג בכלל. אמרתי שאין לי, ושיקרתי שגנבו לי את הספרים ברכבת. הם התחילו לצחוק ואני התחלתי לבכות. התביישתי ששיקרתי. ואז הם אמרו, "תשירי משהו". התחלתי לשיר מרוב בהלה. נראיתי להם עוף כל כך מוזר שהם אמרו, "תקשיבי טוב, ניתן לך מונולוג, תלמדי אותו בעל פה ותבואי מחר". לא התקבלתי בפעם הראשונה. בפעם הבאה התקבלתי אמנם, אבל נכשלתי בבחינות להיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית. תפסו אותי מעתיקה כי למי היה כוח ללמוד את כל זה, אז קיבלו אותי על תנאי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יום אחד, כששיחקתי בתיאטרון מאיאקובסקי, יבגני אריה קרא לי ושאל, "תגידי, את באמת יהודייה?" עניתי, "כן, למה?" והוא אמר, "בחיים לא חשבתי שאת יהודייה", והוסיף, "אנחנו נוסעים לישראל ורוצים להקים שם תיאטרון". אחרי חצי שנה פגשתי אותו בקנטינה והוא אמר לי, "בעוד שבועיים יוצאים, את מוכנה?" לא ידעתי כלום על ישראל, אבל הרגשתי ששם אני אגשים את החלומות שלי, שיש שם משהו לא ידוע שאני צריכה לנסות.
איך הגיבו במשפחה?
אמא שלי, במקום ליפול על הברכיים, לסגור את הדלת ולהתחנן שאשאר, אמרה רק: "זה היה חלום של סבא להגיע לפלשתינה". כשהגעתי, היה לי ברור שאני נשארת, שכאן יהיה העתיד שלי. לא ידעתי מילה בעברית, אבל ישראל גרמה לי ליותר ברק בעיניים מאשר החיים במוסקבה האפורה. אני חושבת שבתוך ליבי הרגשתי שהגעתי למקום שנועד לי. הרגשתי פה קלילות שבחיים לא הרגשתי. מאז אף פעם לא ממש התגעגעתי לרוסיה.
אמא שלי, שרה, סוניצ'קה, היא ההשראה הגדולה שלי. רגע לפני שטסתי לשחק בגרמניה, ניגשתי להיפרד ממנה בבית החולים. היא כבר הייתה בקומה. אמרתי לה, "מאמא, בבקשה, תחכי לי, אל תלכי עד שאני אחזור לארץ", ונישקתי אותה.
כשסיימנו לשחק שם והייתי כבר בדרך לצילומים של סרט ברומניה, הודיעו לי שאמא נפטרה. לצערי, היא לא חיכתה לי. הצילומים נקבעו למחרת ואי־אפשר היה להזיז שום דבר. הגעתי להלוויה ובערב כבר טסתי לעבוד. הייתי ברומניה לגמרי לבד ואף אחד לא דיבר איתי על זה, אבל קיבלתי המון סמסים מנחמים מהארץ, וכל סמס כזה היה עבורי כמו חיבוק.
תמיד היו לי אמא, אבא ויבגני. כל מה שאני יודעת על המקצוע למדתי ממנו. בזכותו אני שחקנית היום. למרות שהוא נפטר, הוא עדיין נמצא איתי בכל רגע. בכל התקופה שלא שיחקתי בגשר הוא בא אליי המון בחלומות, אבל לפני כשנה וחצי התחלתי לחלום עליו המון, כמה ימים ברצף, הרגשתי שזה לא במקרה. ואז מישהו אמר לי שאריה בבית חולים והבנתי למה. חבל שאני חוזרת עכשיו לשחק בתיאטרון גשר והוא לא יראה אותי.
בן הזוג שלי, אבי, הוא מוזיקאי ומלחין הבית של גשר ובן אדם יוצא דופן, הרבה פחות אימפולסיבי ממני. ביחסים כל כך ארוכים, שנמשכים יותר מ־30 שנה, יש באופן טבעי עליות וירידות, אופוריה ושחיקה. לפני הנסיעה שלי לגרמניה הגענו לשחיקה מסוימת בזוגיות, אבל שלוש השנים שהייתי שם רק חיזקו את הקשר ואת האהבה שלנו. עכשיו אנחנו בירח דבש. בקורונה, כשכולם היו בסוג של אי־ודאות לגבי העתיד, הוא היה הראשון שבכלל תמך בהחלטה שלי לנסוע לשחק בגרמניה.
רק בגיל 25, אחרי שסיימה את האקדמיה למוזיקה כפסנתרנית, אנה החליטה שהיא רוצה ללמוד משחק. עכשיו היא מסיימת שנה שנייה אצל יורם לוינשטיין ובינתיים היא מרוצה. אני כל הזמן מסבירה לה שזה תהליך ארוך, אבל ראיתי אותה לא מזמן בהצגה בסטודיו ומתברר שהיא למדה יפה.
מה שמעניין בסיפור, זה שלא אני גרמתי לה לבחור במשחק. זה קרה כשהיא ראתה את הסדרה 'להרוג את איב' ונדהמה מג'ודי קומר, השחקנית הראשית. לפעמים היא מתייעצת איתי ומראה לי קטעים שהיא מכינה, אבל אני מאוד נזהרת לא להתערב. אני מאמינה שאין קיצורי דרך במקצוע הזה. אף אחד לא ייקח אותה לתפקיד בגלל שהיא הבת שלי, רק אם היא תהיה טובה.
קצת אחרי שאנה התאהבה ב'להרוג את איב', קיבלתי את ההצעה לשחק בה. זאת הייתה אחת החוויות החזקות שעברתי בקריירה. לי ולג'ודי קומר היה חיבור נורא חזק מהתחלה. זה היה די מחשמל, אבל רק אחרי שהצילומים הסתיימו דיברנו על זה. עד אז השתדלנו לא להתקרב יותר מדי, כי היחסים בינינו בסדרה היו בנויים על איבה, על חוסר קבלה. הרי זאת אמא שלא רוצה בכלל את הבת שלה. כשסיימנו להצטלם התחבקנו וכמעט בכינו. וכן, גם אנה הייתה איתי בצילומים.
ב־2005, במהלך ההצגה 'מדיאה', מעדתי ונפלתי לפיר של התזמורת. אני זוכרת שהרגשתי כאב ואחר כך ערפל. לקח לי זמן להבין שיכולתי להתרסק לגמרי. תודה לאלוהים שהציל אותי ברגע הזה. המלאך עבר שם כמו שהוא עבר הרבה פעמים כשהוא צריך לעבור. הפציעה השביתה אותי למשך שמונה חודשים. הרגשתי שהמון שנים רצתי יותר מדי. כנראה כבר הייתי על ניוטרל ועדיין ניסיתי לרוץ מרתון. בהסכמת התיאטרון תבעתי את הביטוח. זה אולי נשמע נורא סקסי בתקשורת, "דודינה נגד גשר", אבל לא ניהלתי משפט נגד גשר.
גם להבימה הגעתי בהסכמת גשר, כדי לשחק את 'אנה קרנינה', ואז נשארתי. היו לי שם שנים יפות. הרגשתי בבית, הרבה בזכות אילן רונן, הבמאי והמנהל האמנותי, שנתן לי גב וגם היה מאוד סבלני אליי בהתחלה. אחרי כמה שנים שאלתי אותו, "איך יכולת לסבול אותי, אני בעצמי לא הייתי עומדת בזה, והוא חייך. גם סיימתי שם יפה. כשקיבלתי את ההזמנה מגרמניה, נעם סמל המנכ"ל אמר לי, "סעי, זו הזדמנות של פעם בחיים".
מנהלת התיאטרון ששיחקתי ב'חזרות' היא לא חיקוי של אישה אמיתית, אלא יותר שילוב של כמה דמויות. קצת לנה קריינדלין, מנכ"לית גשר, קצת ציפי פינס מבית ליסין וקצת נעם סמל. אני יודעת שכולם חשבו שזאת לנה. גם בגלל השם והמבטא וגם בגלל שארז דריגס ונועה קולר שכתבו את הסדרה ואת הפאנצ'ים הנהדרים שלי שיחקו בגשר ‑ אבל היא לא מקור ההשראה היחיד. כולם עובדים קשה. להיות מנהל של מוסד תרבות בארץ זאת התאבדות. אין פה חינוך לתיאטרון. המנהלים צריכים לג'נגל כל הזמן כדי לעמוד בתקציב.
הסדרה הפכה אותך לפופולרית.
כן. לא משנה שעשיתי עד אז איזה 20־30 סרטים וגם סדרות - ככה זה נהיה, וטוב שכך.
אני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת שכתבה דנה אברמוביץ' וביימה ענת סטלינסקי (ראשון ב־21:50 בכאן 11 ובכאן BOX), היא עשויה בכל כך הרבה חמלה ואהבה. אני משחקת בה את אלה, אמא של ענת ‑ בת למהגרים מברית־המועצות שבורחת מהזהות שלה עד שמפגש עם ביטוח לאומי גורם לה להתפוצץ. מבחינתי הסדרה והתפקיד שלי הם מחווה להורים שלי ולעלייה של הדור השני מברית־המועצות.
טלטלה של מעבר מארץ לארץ היא טראומה עבור הרבה אנשים. לא מבחינתי. הרגשתי הרבה יותר שייכות לישראל מאשר לרוסיה. כשקראתי את התסריט, ישר חשבתי על אמא ואבא ושאר בני המשפחה שלי ועל כל יתר העולים שהיו צריכים להתרגל לשפה זרה, שלך תדע אם יצליחו ללמוד אותה בכלל, ובנוסף צריכים להתמודד עם קשיים כלכליים. נשים כמו אמא שלי עשו ילדים וכל מה שעשו אחר כך היה לחיות למענם. ככה חינכו אותן. אני לא ביטלתי את עצמי למען אנה, אבל בוא נראה מה יקרה כשהיא תצטרך אותי.
לא התנתקתי מגשר כמו שלא התנתקתי מאמא שלי. היה לי ברור שמתישהו אחזור. אבל 'ריצ'רד השלישי' (שיעלה ב־11 בספטמבר בתיאטרון גשר), היה הסיבה שהחזירה אותי לארץ סופית. זאת אמנם לא הפעם הראשונה שאני משחקת גבר. שיחקתי גבר כבר בגרמניה ‑ אבל מדובר בדמות מרתקת, שנורא מעניין לפענח. יש גם הרבה נקודות דמיון בין המחזה למה שקורה כאן עכשיו - שלטון כוחני, הלכלוך שבפוליטיקה, חוקי הג'ונגל, אם אין לי מי לי.
איתי טיראן, שמביים, ואני זו חברות ארוכה. בזכותו גם הגעתי לגרמניה. בהצגה הראשונה שלי שם אפילו שיחקתי את אמא שלו. כשהתחיל הדיבור שהוא יחזור לארץ לביים, התחלנו לחפש חומרים. שנה שלמה דיברנו על זה, אבל כל מה שבחרנו לא התאים. היינו כבר קרובים לוותר, עד שהגענו ל'ריצ'רד', ואמרתי זהו, חוזרים. מרתק לעבוד איתו כבמאי. הוא שולט מאוד בחומר, נותן לי המון ביטחון ואני סומכת עליו מאוד. אנחנו כל הזמן לומדים אחד את השני. כשאני הולכת לישון אני מחכה שכבר יגיע בוקר כדי שנמשיך לעבוד.
היא הייתה גם הסוכנת שלי וגם בן אדם מאוד קרוב אליי ועצוב לי כל כך שהיא איננה. הייתי יכולה לבוא אליה הביתה וללכת לישון. היא שמרה עליי כמו אמא. היה לה משפט מנצח: "אין אי־אפשר". גם מאיר קוטלר, הסוכן שלי בתחום התיאטרון, מאוד יקר לליבי. כשאתה פוגש אותו, לא משנה כמה אתה נסער, אתה ידוע שהכל יהיה בסדר.
המצב היום במדינה מאוד מעציב אותי. אני שמחה שבקאמרי מעלים הצגה כמו 'המלך עומד למות' ושהיא עושה רעש. תיאטרון חייב להיות מותאם למציאות. אני משתדלת ללכת לכל ההפגנות בקפלן. אי־אפשר להישאר בבית. אני רואה שם את פרשי המשטרה ומזדעזעת, אבל זה קרב על הדמוקרטיה. או שנטמון את הראש בחול או שנילחם על העתיד הטוב שלנו. מה יהיה הסוף? אין לי מושג. למרות שהמחאה נמשכת כבר 33 שבועות זה נראה שאנחנו רק בהתחלה. מפחיד אותי שאנחנו קרובים לדיקטטורה. אבל דיקטטורה מגיעה כשאין לך כבר יכולת להילחם, ויש לנו עדיין יכולת ביג טיים להילחם ולמחות.
אני עדיין זוכרת את התחושה שלי, בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. זאת התרגשות שלא דומה לשום התרגשות אחרת שחווית בחיים. התרגשות טהורה שחבל שאי־אפשר לשחזר שוב ושוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.08.23
