עברו בדיוק 40 שנה מאז ש"קרובים קרובים" עלתה למסך. לפעמים אני נתקלת בשידורים החוזרים. ברור שזה מעורר הרבה נוסטלגיה. אני מסתכלת טוב־טוב כדי להבין למה זה מחזיק עד היום. מה עבד שם כל כך. אין ספק שהאפיון המאוד עמוק של כל דמות תרם לזה. ההיא שמעשנת. זו שעצבנית. זה היסטרי. ההוא קמצן. זה היפוכונדר. לי דווקא לא היה אפיון כל כך מדויק, אבל היה לי שיר בלתי נשכח על שניצלים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה הפרויקט עם ההד הכי חזק מכל מה שעשיתי. אני מאוד גאה בו. לא היה סיטקום עם אימפקט כזה. הפופולריות שלנו הייתה בשיא. רייטינג של מאה אחוז. שנים אחרי שזה שודר עדיין הגיבו אלינו ברחוב. אני זוכרת ששיחקתי אז בתיאטרון. בלילה קר מאוד הגעתי לכניסה. הייתי לבושה במעיל, סוודר, כובע, צעיף, בקושי ראו אותי, ופתאום אני שומעת: הנה תיקי דיין! שאלתי אותו: איך זיהית? הוא צחק: התלתל. עכשיו כבר לא כל כך מזהים אותי, בגלל שנורא רזיתי.
7 צפייה בגלריה
''לא היה עוד סיטקום עם אימפקט כזה''. תיקי דיין ב''קרובים קרובים''
(צילום: מיכה בר און, הטלוויזיה החינוכית)
מתגעגעת לתקופה? לעבודה על התוכנית?
במשך השנים התגעגעתי לזה. עכשיו כבר לא. די, יש דברים אחרים.
אחת הטענות נגד “קרובים קרובים” היא שכיום היא לא הייתה עוברת. שאין בה ייצוג למזרחים.
כן, יש בה משהו קצת ארכאי מהבחינה הזו. ברור שהיום היו נותנים ביטוי לרבגוניות.
עשית תפקידי מופת בתיאטרון, אבל בסוף יזכרו לך את “קרובים קרובים”.
אז מה? אני מאוהבת בתיאטרון. לא יכולה בלי. אבל אם בסוף ייזכרו בי בזכות “קרובים קרובים”, נהדר.
קרן מור ואני חברות הרבה שנים. גם גרנו פעם קרוב אחת לשנייה ושיחקנו יחד בקאמרי. אני לא יכולה להמעיט מחשיבות ההומור בקשר בינינו. בכלל, אם יש קו מחבר בין כל חבריי וחברותיי זה ההומור. אני לא חושבת שאפשר להתקבל להיות חבר שלי בלעדיו. אני אוהבת אנשים מצחיקים ומוכשרים. קומיקאים, שאני חושבת שגם אני אחת מהם, ברגע שהם מזהים עוד איש מצחיק בחדר, הם ישר נדבקים אליו וגמרנו, ואין להם שום עניין באף אחד אחר מסביב.
מצד שני, אני לא מצחיקנית בכל מחיר. ספי ריבלין ואני הופענו פעם בפינת הלשון ב"זהו זה!". אני הייתי עושה טעות בעברית, הוא היה נורא כועס עליי והקהל היה צריך לזהות מה הייתה הטעות. זה היה מתוק בצורה בלתי רגילה. בסוף הצילומים הוא תמיד היה מסיע אותי הביתה. הוא מאוד כיבד נשים. כשהיינו עוצרים ברמזור, הוא היה פותח את החלון ומיד מצחיק את הנהג ברכב לידנו. אמרתי לו: "ספי, עבדנו עכשיו עשר שעות. די, תנוח". אבל זה היה האופי שלו.
אני לא כזו. אין לי שאיפה להצחיק מחוץ לשעות העבודה. אין לי צורך להראות לאנשים כמה אני מצחיקה. אני מראה את זה מספיק. אנשים ברחוב מגיבים אליי תמיד בחיוך, אבל אף אחד לא מבקש ממני לספר בדיחה.
לאורך כל חיי המקצועיים, השיקולים שלי לקחת תפקיד היו מורכבים ממי מביים, איך הטקסט ומי משחק איתי. כשהציעו לי את "יניב" (ימי שלישי ברשת), אמרו שיכול להיות שאורנה בנאי תשחק גם. אמרתי, אם אורנה בסדרה, גם אני בפנים. שיחקנו יחד ב"אמא'לה". היה לנו כיף גדול. גם תוך כדי עבודה וגם כשהמצלמות כבו. אחר כך התברר לי שהיא אמרה את אותו הדבר: אם תיקי בסדרה, אני בפנים.
גם הפעם אנחנו משחקות אמא ובת. זה תפקיד מטורף לגמרי, אישה חסרת מודעות שיורדת לחיי בתה בצורה בוטה. יצא מאוד מצחיק. צילמנו קטע שאנחנו צופות בטלנובלה טורקית. היינו צריכות לשיר יחד את נעימת הפתיחה. בחיים לא ראיתי פריים ממנה. לא ידעתי אפילו לזמזם. אמרתי לאורנה, בואי נעשה אימפרוביזציה. התפוצצנו מצחוק. בתקופה הנוכחית, נראה לי שזה בדיוק הזמן הנכון לקומדיה משפחתית.
לא אכפת לי מבגדים. לא אכפת לי מחיצוניות. אני לא טובה בזה. זה לא האופי שלי. אין לי את זה בגנים. אפשר להלביש אותי יפה. אם יש פרמיירה, אני רוצה שיסדרו לי את השיער, אבל זה מעולם לא היה פקטור בעיניי. מאז ומתמיד הייתי ככה. גם כשהייתי צעירה לא רציתי להתלבש ולהתייפייף. וגם אם רציתי, זה לא היה אפשרי. לא היה לנו כסף. אבא שלי היה חולה. היינו שבע נפשות בבית. בזמני זה גם פחות היה מקובל. עכשיו בנות ארבע כבר מתאפרות. אתמול הנכדות שלי היו אצלי. בגלל שההורים לא מרשים להן עדיין להתאפר - הן באות אליי כי אני מסכימה. טוב, סבתא זו נחמה.
יש ימים שאני מגיעה בערב לתיאטרון, וזו הפעם הראשונה שאני מסתכלת על עצמי במראה. גם כשאני מצחצחת שיניים, אני לא טורחת להעיף מבט. זה חיסרון כשאת מסתובבת עם אנשים שזה כן חשוב להם או שמתעניינים בזה. אני עושה בדיחות שאני לא מטופחת, כדי לצאת מזה יותר טוב, אבל זה המצב.
אולי את מרגישה שאת לא צריכה את זה. שהכישרון הוא כוח העל שלך. שממילא ברגע שתיכנסי לחדר כל העיניים יהיו עלייך.
נכון. הפכתי את זה למקצוע. אני לא בן אדם צנוע, הלוואי שהייתי קצת יותר צנועה, אבל אני יכולה להגיד שאני הבן אדם הכי פוטוגני במדינת ישראל. כל הצלמים הכי גדולים צילמו אותי ותמיד הופתעו מהתוצאה. במאית אחת אמרה לי פעם: “מי שאת על הבמה ומי שאת בחיים ‑ זו לא אותה אישה".
אתה שם לב שרזיתי 25 קילו? כבר שנתיים וחצי, מתחילת הקורונה, אני במשקל חדש. בחיים שלי לא ירדתי יותר משבעה קילו. ואז סיפרו לי על הדיאטה של 16:8, שאוכלים בה רק שמונה שעות ביום. החלטתי לנסות. הייתה קורונה. הייתי בבית לבד. הנכדים לא באים. אין הצגות. ישבתי על כורסת הפלאים שיאיר, בעלי ז"ל, קנה לי שלושה חודשים לפני שנפטר והתחלתי דיאטה.
ראיתי שהולך לי בלי שאף אחד לא יפקח עליי. כשהייתי רעבה, ועוד לא הגיע הזמן, הלכתי לישון. יש לי גם חדר שינה יפה. אחרי כמה שעות הייתי קמה, אוכלת וממשיכה הלאה. זה היה סידור נהדר.
לאורך השנים, כשעשיתי דיאטות, זה לא החזיק יותר מדי. ראיתי שאני יכולה ואיבדתי עניין. אני מקדשת את התאוות שלי. אוהבת לאכול. לא מנעתי מעצמי דברים. את הדיאטה של 16:8 סיימתי אחרי זמן קצר, אבל כן הצלחתי לשמור על המשקל והפעם זה הפך לאורח חיים. ואני עדיין אוכלת כל מה שאני אוהבת.
אני שחקנית תיאטרון. כל השאר – טלוויזיה, קולנוע - זה בונוס. אני רוצה קהל. למרות זאת, עזבתי לאחרונה את בית ליסין. הייתי זקוקה לחופש. אני יודעת שאמות מגעגועים עוד חודש, אבל הנסיעות הארוכות בכל הארץ קשות לי. אני בת 75. אני לא גיבורה. אני לא רוצה להוכיח לכם כלום ואני לא בתחרות עם ליא קניג. לא רוצה.
את לא רוצה למות על הבמה?
לא ואני המומה מאלה שרוצות למות על הבמה. מה, לא יותר טוב בבית, במיטה?
זו תחרות עד כמה את באמת טוטאלית.
יש תחרות עד מתי תחזיקי מעמד. לפני כמה שנים, כששיחקתי עוד בקאמרי, הייתי אומרת: “אני הגברת החמישית של התיאטרון הישראלי, אז תתייחסו יפה בבקשה”. אני יודעת שאני מוערכת, אני לא צריכה טייטל בשביל זה. מי זאת הגברת הראשונה? אני לא שם.
חגגתי עכשיו יום הולדת 75, אבל אני כבר לא מוטרדת מהגיל. מבינה מה זה. אני סקרנית לגבי איך זה ייגמר. על הבמה אני לא אמות, את זה כבר סיכמנו, אבל כן מסקרן לדעת מה יהיה בסוף. פה ושם אני חושבת על זה.
לפני כמה שנים עברתי צנתור. כל חיי הייתי מוקפת במחלות מהמשפחה הגרעינית שלי. אבי ושני אחיי נפטרו מטרשת נפוצה. כשאני הקטנה, הבריאה, בבית, אף פעם לא חולה ותמיד עוזרת לכולם. ופתאום, לא מזמן, משהו לא בסדר. עשו צנתור. בתוך יום הלכתי הביתה. אבל אני כבר לא אותו דבר. תסתכל על הכתמים שעל הידיים שלי. זה מהמדללים. יש הרבה תרופות לסדר בארון. פתאום נהייתה לי שגרה של זקנים.
בכלל, ככל שאני מהרהרת בזה, אני מבינה שהזִקנה היא סידור לא טוב. את עושה את הדברים שאת הכי אוהבת. אין מטלות. הילדים, בלי עין הרע. הנכדים, ישתבח שמם. הכול פיקס. התבונה, הניסיון, הכול לזכותך. ואז פתאום: הברכיים. האוזניים. העיניים. אני צריכה לעשות פעם בחודש זריקות לעיניים – לא כדי לרפא את הבעיות, כדי לשמר את המצב הקיים. שלא יידרדר עוד יותר. אם זו המערכה האחרונה, אז למה ככה? תורידו אותה. למה לגמור ככה, שנהיים שוב תינוקות שהנכדים צריכים לחתל?
אלה מחשבות שמטרידות אותך?
מטרידות ומשעשעות אותי. לשתי בנותיי יש חוש הומור משובח. אז כן, מדברים על הסוף. עושים צחוק. לפעמים בוכים.
יש תוכניות קונקרטיות?
לא באמת חשוב לי מה יגידו אחרי שאלך. אני כבר לא אהיה, מה אכפת לי? תסתדרו. מצד אחד, אני לא יכולה להמעיט בחרדה. מצד שני, יש לי איזה פיכחון בעניין. איזו הרגשה שאני משאירה את כל המבנה הזה בידיים טובות. ברמה המקצועית אני באמת מרגישה שהספקתי הכול.
“עשיתי עם חנוך לוין שמונה הפקות, בין היתר “מלאכת החיים”, “חפץ” ו”מלכת אמבטיה”. בזכותו קיבלתי קנה מידה למה טוב ומה לא. מה נכון ומה לא. אני כל כך גאה ביחסים שהיו לנו. גאה שהכרתי אותו בכלל. זו הפעם הראשונה שהבנתי שאני עומדת ליד גרייטנס. גדולה יוצאת דופן. בן אדם מדהים. גם לא קל. במאי ומחזאי נפלא. לא קם מאז יוצר בסדר גודל שלו.
ברור שחנוך היה מחלקה נפרדת, אבל עשיתי עוד הרבה תיאטרון. אני תמיד אומרת לשחקנים צעירים: הקריירה שלנו היא הבחירות שלנו. מה אנחנו עושים ומה לא. אני בת מזל. לא למדתי תיאטרון ועדיין, אחרי התפקיד הראשון שלי ב”פרפרים הם חופשיים” כתבו שאני חנה מרון החדשה. אני לא חושבת שתפקידים אחרים שלי – לא עם חנוך – היו פחות משמעותיים. אתה תמיד מוצא את האתגר. הלל מיטלפונקט כתב לי שתי הצגות. “עיר הנפט” ו”הזאבים”, שהיו פשוט מצוינות.
אני זוכרת עד היום את הסערה סביב “מלכת אמבטיה” (שעוררה זעם בציבור, והורדה אחרי 19 הצגות ‑ א"ס). היינו הולכים יחד, שבעת חברי הקאסט, בסוף כל הצגה, לשתות משהו ולהירגע. זה היה קשה. היו הפגנות ואלימות פיזית. עד היום אני שומרת את המכנסיים עם הכתם של הביצה שזרקו עלינו. זו הייתה חוויה מבהילה לשחקנית צעירה. כל יום לפני ההצגה היו איומים על פצצה באולם של ההצגה בקאמרי. אמא שלי הייתה באה כל ערב לוודא שלא הרגו לה את הילדה.
הייתי באמת עוד ילדה. לא הייתה לי אז בכלל אג'נדה. לא הבנתי כלום. לא היו לי דעות. לא קלטתי את עוצמת החומרים. כל הזמן הייתי אומרת לחנוך: למה אתה לא כותב שהוא אוהב אותה והיא אותו? רק אחרי שנים הבנתי עד כמה הוא היה נביא זעם.
לא חששתי שעיבוד ישראלי ל"בנות הזהב" ייראה כמו העתק של הגרסה המקורית. אני למשל שיחקתי את שוש בן בסט – המקבילה של בטי ווייט בסדרה האמריקנית. שם היא הייתה מאוד תמימה, על סף הטיפשה. אצלנו היא הייתה תמימה על סף הטיפשות, אבל ערסית, ולכן זה נורא הצחיק שמה שהיא אומרת – זה מה שנכון.
מהר מאוד הגרסה הישראלית קיבלה חיים משלה. יצא פרויקט מקסים. לקחו ארבע גרציות. ארבעה אגואים שנדחסו לאולפן אחד. אנשים מאוד התפעלו מהקאסט הזה. לא הבינו איך הצליחו לאסוף את כולנו בתוכנית אחת.
חששתי קצת מחיכוכים. אבל הייתה לי שיחה עם הבנות לפני שהתחלנו. שאלתי, איך נשרוד את זה? לא חשבתי שנהרוג אחת את השנייה, אבל אני מכירה תככים, מכירה בזה שלכל אחת מאיתנו יש אגו ורצונות. זה שאמרתי את זה מראש, כבר הרגיע אותי. מהר מאוד הבנו שאנחנו רוצות שיהיה טוב ונעים, וכך גם היה. לא היו מריבות גדולות. בילינו יחד כל יום, כל היום, מארבע בבוקר. נהנינו נורא. היינו בחברות טובה. דעות השתנו על כל מיני אנשים.
אני משחקת בימים אלה בסרט נפלא, "שבע ברכות", שמועמד ל־12 פרסי אופיר. כל מי שלקח בו חלק מועמד על תפקידו. אנשים אומרים שניסע לאוסקר לייצג את ישראל. הלוואי. בתי גילי אמרה לי: "איזו עדנה יש לך". אבל לאורך השנים היו לי הרבה עדנות. אז גילי אמרה: "אבל בגיל 75, זו עדנה אחרת".
עשיתי הרבה תפקידים שאני גאה בהם. עשיתי את רוזלינד של “כטוב בעיניכם” בגיל 23. תפקיד שנתנו עד אז רק לוונסה רדגרייב. פתאום באה השמנה מהלהקה הצבאית ועושה שייקספיר. מה זה? חוצפה. אבל אני לא נתפסת לקטנות ולשטויות, וידעתי לעשות את זה גם בקריירה. זה חלק מהאופי שלי. יש עימות. תפתרו את זה. הלאה.
חלפו 20 שנה מאז שיאיר בעלי נפטר. הרבה זמן הוא היה מאוד־מאוד חולה, עם המון סבל וייסורים. זה היה נורא קשה. 31 שנה היינו יחד. התחתנו כשהייתי בת 24. ארבעה חודשים אחרי שהכרנו. הוא היה עורך התוכנית "לא הכול עובר", ששודרה לפני "ניקוי ראש". אחרי שהוא ראה אותי ב"מלכת אמבטיה" הוא הציע למוטי קירשנבאום ולצבי דורנר, שליהקו אז קאסט לתוכנית סאטירה, לבחון אותי. הלכו וראו ואמרו: "היא לא כל כך רפרזנטטיבית". הוא התעקש. אחרי אודישן, התקבלתי. אחרי יום הצילום הראשון כבר התאהבנו.
"הוא היה מאוד מופנם ושתקן. כמוני", היא צוחקת. "היה מוקף בשחקנים, אבל טען שלהיות במרכז העניינים בשבילו, כשהפרוז'קטור עליו, זה כמו לשבת בשירותים באמצע הסלון בלי קירות. איש אהוב ואבא למופת. בגלל המקצוע שלי, הוא היה נוכח מאוד בחיי הבנות. אסף איתן קרשים בל"ג בעומר. לקח אותן איתו לעבודה.
החיבור בינינו היה כל כך עמוק. חשבתי שאם לא נשאף לעומק הזה, לדברים האמיתיים, הכנים, אין בזה טעם. אני לא רואה איך זה קורה לי שוב. אין לי צורך בפרק חדש. שום דבר לא ישווה לזה. אני בסדר ככה.
גם לא בשביל החברה?
אנשים מחזרים אחריי. אני מרגישה אהובה. אני לא יכולה ללכת ברחוב בלי שיעצרו אותי. אני חולקת את כל מה שקורה לי עם הבנות והחברות שלי.
אז אם יש גבר נחמד שקורא את הכתבה, אין לו סיכוי?
שינסה. אני לא סוגרת עניין. אבל בפועל אני לא עושה שום דבר בשביל זה. למה? יש לך איזה מועמד?
מתה מגעגועים לאמא שלי. חושבת עליה המון. אישה גדולה.
שיחקתי כבר את כל סוגי האמהות. השורשים שלי סוריים, אבל איכשהו הרבה פעמים אני משחקת את האמא הפולנייה. יש בזה היגיון. אמא פולנייה ואמא סורית הן בדיוק אותו הדבר, מבחינת הדאגה לילדים. רק הסאונד נשמע אחרת. ב"שבע ברכות" אני משחקת אמא מרוקאית, ומצד שני הצטלמתי לא מזמן לסרט של אדיר מילר בתפקיד אמא שלו. דיברתי במבטא הונגרי.
איך הצלחת לחמוק מהמרכיב העדתי כל השנים?
"אולי אני מוכשרת?" היא מחייכת. “הייתה לי אוזן טובה מאז ומתמיד. בגיל שנתיים היו שואלים אותי: איך עושה דודה עשא? וחיקיתי אותה. אני מאוד מחוברת לשורשים שלי. ברגע שאני קולטת מישהו סורי, אני ישר עוצרת אותו. נורא אוהבת את השפה. דוברת ערבית על בורייה. סבתא שלנו גרה איתנו ודיברה ערבית של סורים. מצד שני, אני קצת ג'ינג'ית, אז זה קצת מפתיע. יש המון חבר'ה מזרחים שהצליחו והגיעו לטופ של הטופ".
לפני כמה שנים בא אליי מישהו ואמר: "הגיע הזמן לעשות לך אוסף שירים". אמרתי, מה פתאום. אין לי מספיק. הוא שלח לי את הרשימה: "איך זה שכוכב", "שוב לבד", "ציפור על תיל" ועוד הרבה. אמרתי וואלה, שרתי לא מעט. בסדר.
אני מאוד אוהבת לשיר. יצא לי גם לשיר הרבה פעמים בתיאטרון, עם תזמורת של 22 נגנים. באיזשהו אופן זה ענה על הצורך שלי. עבדתי עם הכי גדולים. בגיל 21 שרתי עם אריק איינשטיין. אפשר להבין דבר כזה בכלל? מי אני? פרחה מרמת־גן שלא יודעת כלום.
7 צפייה בגלריה
''פרחה מרמת־גן שלא יודעת כלום''. דיין בתחילת הדרך
(צילום: יעקב אגור, באדיבות המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה)
אני לא מרגישה פספוס עם המוזיקה כי בסוף, לא משנה איפה, תמיד שרתי. בזכות הבחירות שעשיתי לאורך השנים, אין לי החמצות גדולות. תמיד חיפשתי את הדבר הבא. משהו שעוד לא עשיתי. מישהו בא פעם ואמר לי, כתבתי לך סדרה כמו "קרובים קרובים". אמרתי, השתגעת? למה לעשות כמו. תביא משהו חדש. תאתגר אותי.
ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, שאלה אותי פעם: "מה את עוד רוצה לשחק?" אמרתי: "שיכורה". יש בזה אתגר מיוחד, כי את לא מראה שאת שיכורה, אלא את הניסיון להתגבר על זה. להעמיד פנים שאת לא. אני גם רוצה לשחק גבר. אבל לא כאישה שמתחפשת לגבר. אלא כדמות גברית. רוצה להבין את הראש שלכם. היות ואני כל כך מרוכזת בדמויות שאני מגלמת, אני בטוחה שאלמד עליכם דברים חדשים. עוד לא הספקתי. יש למה לחכות.
ישראל, אחי הבכור, נפטר בגיל 40. אחותי שושי נפטרה בגיל 51. קובי, שאני דומה לו שתי טיפות מים, נפטר בגיל 56. גם יאיר, בעלי, נפטר בגיל 56. כמוהו גם חנוך לוין. בכל פעם שהגעתי לגיל של אחד מהאנשים האלה, הייתה חרדה גדולה. כשהייתי עוברת אותו, הרגשתי שניצלתי. הגעתי ליעד.
לפני כמה זמן עצרה אותי מישהי ברחוב. אולי קבצנית, אבל כזו שרואה טלוויזיה ודי בעניינים. שאלה אם אני תיקי דיין. אמרתי כן ונפתחה שיחה. כשסיימנו לדבר, אחרי איזה חמש דקות, שאלתי את עצמי, מה היה דחוף לך להישאר שם? מה, חשוב לי שיחשבו שאני כל כך נחמדה? אנושית? למה אני תמיד נתקעת ליד כל מי שעוצר אותי?
אבל אני נהנית מזה. אוהבת לדבר עם אנשים. בכלל, בגלל המחלות שראיתי בבית, בגלל כל הסבל שראיתי סביבי, כלום לא מפחיד או מרתיע אותי. לא דם. לא מראה חריג. אני יכולה להיות אחות. תמיד כשהגיעו אנשים חולים לצפות בהצגה שלי, ניגשתי אליהם מיד. רציתי לתת להם תשומת לב מיוחדת.
לפני שש שנים החלטתי לקעקע את השמות של כל הנכדים שלי על הזרוע. רציתי אותם על גופי, הכי קרוב ללב. הלכתי עם המחשבה הזו הרבה זמן עד שעברתי במקרה ליד סטודיו בדיזנגוף סנטר ופשוט נכנסתי. בחרתי פונט ובתוך רגע הוא קיעקע. לא כאב לי בכלל. כולם הופתעו והתפעלו נורא. שילה, הנכד שלי, אמר: "את סבתא קולית".
המחמאה הכי טובה שסבתא יכולה לקבל.
אני סבתא שמאוד משתדלת לבלות כמה שיותר עם הנכדים, אבל יש לי לא מעט אילוצים בלו"ז. לפעמים זה ממש גומר אותי. אני מפסידה דברים. אבל זה חלק מהמקצוע שלי ואני שלמה איתו.
אין לי פייסבוק. אין לי אינסטגרם. אין לי טוויטר. אין לי כלום. איך אני מתקשרת עם העולם? אחלה תקשור. לא יכולה לשאת את זה שיהיו לי כל יום מול העיניים מיליון דעות. אני מעריצה ומתפעלת מהמפגינים ומהמוחים שיוצאים כל שבוע לקפלן להילחם על הדמוקרטיה שלנו. אני בעצמי לא הולכת. הגיל פחות מאפשר לי, וקשה לי עם יותר מדי אנשים סביבי. מאז שיש לי קוצב, החרדות שלי השתנו ואני משתדלת לשמור על עצמי. אז אני מתרשמת מההפגנות, ובוכה שאני לא חלק מזה.
הפתרון נראה נורא פשוט: לעצור רגע. תתעשתו. משני הצדדים. מה קרה לנו? למה הגענו לכזו סיטואציה? יכול להיות שמישהו לא רואה מה קורה? עד כדי כך הגיעה האטימות? אני שותפה לתחושת החירום. לא היה לנו אף פעם מצב חירום מהסוג הזה. חייבים לתקן את זה כל עוד אפשר. כל מה שקורה לנו מעציב אותי מאוד, ברור שזה מחלחל למצב הרוח שלי. אני מגיעה לדמעות כשאני רואה מה קורה לנו.
היית בעבר יותר חריפה פוליטית. את חושבת שאמנים צריכים להביע את דעתם?
שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. כל אחד עושה את החשבונות שלו. לא שופטת. למרות הכול, אני אופטימית. אין לי ספק שנצא מזה. יהיה בסדר. אני מקווה שתהיה הידברות. הלוואי שיגיעו להסכמות.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.08.23
