תיירת יהודייה אמריקנית יושבת בלובי של מלון תל-אביבי ברחוב הירקון. השנה היא 1962. בחוץ שמש קדחתנית של קיץ, ובחנות התכשיטים של המלון גבר ואישה מתקוטטים כמו חתול ועכבר. היא צופה בהם כבמופע בידור וחושבת על כך שאין נוף מחדר המלון שלה, שבו שיכנו אותה קרובי המשפחה שהזמינו אותה למסיבת בר-מצווה. האישה בחנות התכשיטים בוכה על משהו שהם איבדו. התיירת מפהקת. ילד משחק בצעצוע פח על השטיחים של הלובי. זה הבן שלהם. היא שואלת אותו לשמו. שמו עירָד וזה מהתנ"ך, הוא מסביר לה כמו מבוגר. כך אנחנו מתוודעים לגיבור ספרה החדש של לאה אֵיני, "הילד של לגיון הזרים" (הוצאת כתר). כך, דרך אישה זרה, שלרגע נמצאת אבל לא נשארת, ושמלגלגת במבטה על הזוג הישראלי בסקרנות רכילאית, בחרה איני להציג בפנינו את עירד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עירד היה בן הזוג של איני 33 שנה, אבי בתה, והוא נפטר ממחלה לפני חמש שנים. לספר יש עמוד פותח מיוחד, שבו מגלה איני את נסיבות כתיבתו. "אני רוצה להיות ספר שלך!" אמר לה בעלה החולה שנה לפני מותו. היא הבטיחה לו שתכתוב, אבל גם עכשיו, אחרי שהספר הודפס ונושא את תמונתו של עירד הילד האמיתי על כריכתו, אֵיני אינה יכולה לומר בביטחון שמילאה את בקשתו. גבול דק עובר בין המציאות ובין הבדיון, ואין לדעת מה המציאה איני ומה היה באמת. דבר אחד בטוח: איני כותבת לבעלה מעולם החיים אל עולם המתים, מעולם הספרות אל עולמם של המבקשים להיות ספר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לאורך הספר אנחנו עוקבים אחר שנות ילדותו והתבגרותו של עירד, וגם אחר מערכת היחסים בין אביו ואמו, חמותה וחמה של איני. אנחנו מתחקים אחר תלאותיה של משפחת המהגרים האשכנזית, שעברה תהפוכות טראומטיות וירדה מנכסיה בעקבות שריפה מסתורית שפרצה לפני חידוש הביטוח במפעל שהקים הסבא עוד לפני קום המדינה. "כתבתי על הילד שלא הכרתי ונשא את שמך. הנהו כאן", מצהירה איני בפתח ספרה בפניו ובפנינו. ניכר שזוהי עבודת הכתיבה המפרכת ביותר שלה עד כה, ובטח הארוכה ביותר במניין ספריה: תריסר יצירות בפרוזה, שני ספרי שירה ושישה ספרי ילדים. אלה זיכו אותה, בין היתר, בפרס עגנון, בפרס ביאליק ובפרס ברנשטיין.
איני, בת 61, גדלה בדרום תל אביב, וידועה כסופרת בלתי מתפשרת, בעלת תודעה מעמדית, שמבקרת עוולות חברתיות. אביה שרד את אושוויץ, העמיס עליה את זיכרונותיו והפך אותה, לדבריה, ל"אנדרטה של שואה". אמה המושתקת ממוצא נאש דידני. את סיפור חייה גוללה בספרה עטור השבחים "ורד הלבנון". ארבע שנים שבהן כתבה את סיפור בעלה היא עבדה, כמו מתוך דיבוק, לא עוזבת את השולחן. "הספר הזה חשוב לי כחיי", היא מתוודה, ומוסיפה: "אני חשה קטנה מכפי כובד הספר הזה".
בעצם הספר הזה הוא מילוי צוואה של אהבה.
"זה נכון, אם כי אני לא הייתי משתמשת במילה צוואה, והוא לא הגדיר את זה כצוואה. הוא היה אדם חילוני ומאוד צנוע, והוא היה איש שנתן לי המון מתנות. אחת המתנות הגדולות הייתה שהיה לי פשוט קורא, מעריץ, מסור, חכם, תאב קריאה. לאורך כל הדרך. הוא היה אומר לי, לאה, תסתכלי על היש ולא על האין. זה היה מצחיק עם השם שלי, כן? הוא לא היה מתערב לי בכלל מה לכתוב, איך לכתוב, וכשהיינו צעירים, אז האיש הזה היה מגיע מהעבודה, בערב, מתקלח, אוכל, יושב על הספה ואומר לי, תני לי את הפרק שכתבת היום. הוא פשוט היה קורא את כל הפרק. זה לא היה מסותת עדיין, בכתב יד, אבל הוא היה כל כך סקרן שהוא היה קורא את הפרק. וכשהיינו כבר יותר עסוקים ויותר מבוגרים, האיש הזה עבד שלוש-ארבע עבודות מסביב לשעון כדי שלאה תכתוב ספרים. איפה זה נשמע? הרי מספרוּת כמו שלי אי אפשר להתפרנס.
"כשהיינו צעירים, אז האיש הזה היה מגיע מהעבודה, בערב, מתקלח, אוכל, יושב על הספה ואומר לי, תני לי את הפרק שכתבת היום. הוא פשוט היה קורא את כל הפרק. זה לא היה מסותת עדיין, בכתב יד, אבל הוא היה כל כך סקרן שהוא היה קורא"
"אני תמיד הייתי אומרת לו, אני לא יודעת מה הייתי עושה אלמלא אתה. ובגלל זה גם היה לנו סוג של נישואים של המאה ה-19. הוא היה נכנס לחדר, כדי שהוא יהיה מרוכז, והיה קורא. הוא היה בדרך כלל יוצא תמיד עם דמעות בעיניים. לא בגלל שהפרק בהכרח היה עצוב, אלא הוא היה מתרגש. כשהספר היה יוצא לאור, הוא פשוט היה יושב ומנתח לי את הספר, ממש מפרשן את הספר בצורה מאוד עמוקה. כשהיה מגיע ספר חדש, אז השליח היה מכניס את הקופסה, אבל אסור היה לפתוח אותה עד שעירד מגיע הביתה. הוא היה פותח את הקופסה, נוטל את הספר הראשון מהערימה, קודם כל נושם אותו, כאילו הוא כתב את זה, ואז מתיישב על הכורסה עם כוסית יין ופשוט מתחיל לקרוא את הספר. הוא מעולם לא ביקש ממני שום דבר. הוא סיפר על חייו, אבל אף פעם לא היה טוחן את זה כי לא היה נוסטלגי".
את יצרת לאהוב שלך, לבעלך, את משפחתו ואת עברו מחדש. חקקת בשבילו את זיכרונות הילדות שלו אחרי שמת.
"ידעתי שבאמת ההורים שלו שכרו את אותה חנות במלון הזה בתל אביב, שהם התפרנסו שנה אחת דרך החנות הזאת, אבל הוא מעולם לא סיפר לי חוויות או איזושהי תמונה מתוך המלון הזה. אני ידעתי שהוא היה ילד קורא מגיל מאוד צעיר ומאוד שקט, אבל נכנסה לי התיירת הזאת וממש ראיתי את כל התמונה. זה כאילו התמונה השתקפה לי לתוך התודעה, מבלי שמעולם ראיתי את התמונות האלה בפועל".
את מתארת חוויה כמעט מיסטית.
"לא ראיתי תמונות של עירד. אמא שלו החזיקה אלבום קטן כזה של תריסר תמונות כשהוא היה ממש תינוק וכל היתר היה בארגזים. אבא שלו צילם באופן אובססיבי, אבל הכול היה בארגזים במרפסת. היא לא נתנה להסתכל בזה. אף פעם לא ראינו את עירד בן שבע, שמונה, עשר, בר-מצווה. וחמותי תמיד הייתה אומרת לי, לשון חמותית כזאת: 'הכול מחכה לך'. אז כך שאני לא ראיתי תמונה שלהם כזוג במלון, ואת אבא שלו מעולם לא הכרתי לצערי. כשהכרנו הוא היה לא בין החיים".
וכשפתחת את הארגזים, אחרי שכתבת את הספר, מה גילית?
"זה היה אחד לאחד מבלי שראיתי את זה מעולם. התמונות עם האוהל בטנטורה, בחופשה עם הכלב, עם החופש שיש שם שהוא חופש כל כך מתוק. כי זאת משפחה הרי שהיא בעצם ענייה, אז גם כל החופש שלה הוא עני. הם פשוט נוטעים אוהל בחולות ואוכלים מקופסאות שימורים, אבל הם מתעקשים על חופשה".
בספר את מתארת שלושה ימים של חופשה בטנטורה עם הכלב וההורים באוהל ששלח הדוד מאמריקה, ובחוף הים אביו מצלם ללא הרף את אמו שוכבת על החול, לקול צחוקם של האנשים בחוף, שמסתכלים. מעולם לא ראית את המציאות הזאת, ואחרי שכתבת אותה, ראית אותה?
"ראיתי אותה, ואני אגיד לך יותר מזה. יש בספר דמות של צייר שצייר את הדיוקן של הסבא. כשכתבתי את הפרק הזה על האקספוזיציה של משפחת הסבא של עירד החלטתי שהצייר מסרדיניה, כי זה היה משהו שככה הסתדר לי, ואמרתי שהוא ישכור את חדר הכביסה שבנתה המשפחה, כדי שיהיה לו איפה לגור, וקראתי לו דיוקנאי וכתבתי את זה ככה. בערך שנה אחרי שהפרק הזה היה כבר כתוב, מתקשרת המטפלת המלאכית של חמותי ואומרת: 'לאה, מצאנו על הארון איזה חבילת מסמכים ישנה, מאובקת'. אנחנו פותחות את זה, אני ובתי, ופתאום אנחנו מגלות חוזה של חדר הכביסה על הגג, ואז כתוב שם של השוכר, וזה שם איטלקי. ואז כתוב מקצוע השוכר: צייר. עכשיו תשאלי את עצמך מה זה דמיון, האם דמיון זה משהו שהוא, כמו שאמרה הסופרת האמריקנית פלאנרי או'קונור, רק פונקציה של ידע ושל העזה, שאת עושה בו את ההכלאות האלה — או שדמיון הוא איזושהי רוח שמשתמשת בך כבצינור כדי להעביר את הנוכחות שלה, שהיא הייתה נוכחת פעם בעולם? התמונות האלה, פתאום לראות את הילד הזה שלא ידעתי איך הוא נראה בגילים האלה, ואז אני מסתכלת בתמונות ופתאום אני אומרת לעצמי וואו, זה אני כתבתי את זה או שזה הוכתב לי?
"בספר הראשון שלי יש שיר על הפעם הראשונה שנכנסתי לדירה הזאת של חמותי. זה נראה לי כמו איזה מין בית אצולה שירד מנכסיו. מי יכול לחשוב, שדווקא הבחורה הזאת עושה תיקון לאבא של הבחור שהיא הכירה, אמן שלא הצליח לממש את עצמו כי החיים קמו עליו מכל הכיוונים. דווקא הבחורה הזאת, הבחורה שבאה מאין־בית, היא זאת שתצטרך לקחת על גבה את כל הפירוק הסופי של בית המשפחה ויחד עם זה את הבנייה של הסיפור שמאחורי המשפחה. זה לא משוגע? יש מישהו שכותב תסריט למעלה, ואנחנו שחקנים. זה פשוט מטורף. ואני כתבתי את השיר הזה ממש כשחזרתי הביתה בפעם הראשונה אחרי שבאתי מהבית של ההורים של עירד".
אל ספרה הבלתי נשכח, "ורד הלבנון" (2009), התייחסנו ככזה שמבוסס כולו על חוויות חייה. הספר, שזיכה את איני בפרס ביאליק, הציע נרטיב אלטרנטיבי לנרטיב הלאומי השגור. הוא מתרחש בימי מלחמת לבנון הראשונה, ובמרכזו ורד, שהתנדבה לטפל בחייל ירושלמי מן האליטה של רחביה בשם יונתן. יונתן אושפז במחלקת השיקום של תל השומר לאחר שניסה להתאבד לפני המלחמה והפך לצמח. ורד-לאה, שורדת גילוי עריות ובת לשורד שואה, מבקשת דווקא את קרבתו של החייל שנדמה כי לא יחלים לעולם, במקום הלוחמים הפצועים סביבו.
"ב'ורד הלבנון', 95 אחוזים מהסיפור קרה במציאות. נכון שלכתוב אוטוביוגרפיה זה בעצם לכתוב כאילו אתה לא מכיר את הילדות שלך. אתה בורא את הכול מחדש. פה זה היה אחר. פה זה היה להישען על סיפור חיים, שהכרתי יותר את העובדות, כי לא סיפרו לי את זה בצורה ציורית. גם לא ראיתי את התמונות. ואז את החיבורים, למלא את כל החללים האלה, אני מילאתי כאילו מעצמי. השאלה אם זה באמת רק מעצמי. אני לא יודעת. השתמשתי בדמויות שהיו. נגיד האחות שעבדה אצל חמותי אחרי שהיא ילדה. האסון, השריפה של המפעל, קרה ממש ימים ספורים לפני הלידה, כשהיא הייתה עוד בסוף ההיריון שלה. הובטח לה שהיא תקבל אחות שתטפל בתינוק כי היא צריכה להתאושש. אני הבנתי שזה היה די מקובל אז, בטח אצל נשים שהיו להן אמצעים. יש שם רמז שהיא הייתה בדיכאון אחרי לידה ולחמותי הייתה אחות שטיפלה בתינוק כי היא לא יכלה. אבל אני לא יודעת כלום על האחות הזאת. אני מילאתי את החללים שלה.
"היה סיפור בעולם. בסיפור הזה היו אנשים בשר ודם. אחד האנשים בשר ודם היה ילד שלא הכרתי אותו, אבל לימים הוא היה האיש הכי חשוב לי בעולם. הוא ביקש ממני משהו לפני מותו. זה חייב להיות ריאליזם. זה לא יכול להיות משחקי דמיון, כי ברגע שאני ממלאת את החללים במשהו שהוא לגמרי מופרך מאותן נסיבות אני בעצם מכניסה את האגו שלי לטקסט, ובכלל אסור להכניס את האגו לטקסט, אבל הסיפור כל כך חזק, הוא לא צריך אותי והוא לא צריך את משחקי הדמיון שלי. הרגשתי, כשהייתי מסיימת כל פרק, שהוא פשוט יוצא. כאילו הכול חי. נכון שבעלי מת והוא לא יכול לקרוא, אבל הכול חי. הרגשתי שהדמויות משתמשות בי כדי לספר את הסיפור ולצעוק את הצעקה שלהן ולהגיד את הדברים שלהן. אני עוד ממש לא הכנסתי את עצמי שם, למעט ההקדמה שבהתחלה, אני ממש לא נמצאת שם".
לגיון הזרים בספר הזה הוא גם ארסנל שלם של דמויות, שכולן זרות.
"נכון".
מה חשיבותו של מושג הזרות בספר הזה?
"אני חושבת שהרבה אנשים חיים במציאות אחת, אבל מספרים לעצמם שהם חיים במציאות אחרת. או אפילו בכמה מציאויות שונות. ואנשים מפחדים באמת להכיר את עצמם. וכאן ברומן, יש איזשהו חוט, יש כאן אסון, או ילד, יחד עם האסון, שמחבר קולות שונים שבאו ממקומות שונים. אפילו במשפחה יש מאבקים, יש תחרות, יש מאבקי אגו. יש טינה בין אבא לבן. בין החמות הזאת לחמות הזאת. כאילו יש קרבה, וכולם מרגישים זרים לעצמם וזרים בתוך המשפחה. כאילו כל אחד חי באיזה עולם שהוא בודה לעצמו, וברגע שאתה בודה לעצמך עולם, איפה אתה באמת נמצא? ועל רקע התקופה, שזה עליות והגירה, וכל אחד מחפש לעמוד על הרגליים ולהתפרנס, יש איזושהי תחושה, שקרובים בהכרח הופכים זרים. פה לא שואלים. לא חוקרים. לא פותחים את הפצעים, מכסים ומאפּרים כל הזמן. ומכחישים כל הזמן. אז בני המשפחה הופכים לזרים והזרים דווקא כן מרגישים חיבור וכן מרגישים. כמו האחות שכל כך התאהבה בתינוק הזה. ובסופו של דבר, אני חושבת שזה משל לבני אדם. גם היום, בימים הבוערים האלה שלנו, בלהבות האלה שלנו. וזה חטא, כֶּשֶׁל של כולם. של מפא"י. של הליכוד. של הימין, של השמאל. שלא שואלים את השאלות, שלא פותחים את הפצעים. שלא מאמינים שמי שאומר כאב לי, כואב לי, באמת כואב לו, כי לי כאב יותר. למה אנחנו בכלל עושים תחרויות? כל פצע צריך להישמע באשר הוא פצע. אבל אנחנו בורחים מזה. ואנחנו שורפים את הכול בצורה הזאת".
פעם אמרת: אם למישהו כואב, צריך לשמוע.
"בדיוק. אנחנו היינו צריכים לעשות את זה. עוד מהימים הראשונים, לכבד כל פצע באשר הוא. לא להגיד: 'רגע, לא. הפצעים של מעברה ודי-די-טי זה לא כמו פצעים של שואה. פצע של שכול זה לא כמו פצע של תאונת דרכים'. סליחה, לא. כולנו עשויים מרסיסים ומצלקות ומשברים שמתנגשים כל הזמן. אני חושבת שהספר מראה את זה בדרך שלו. אני לפחות ניסיתי. אנחנו תזמורת. וכל אדם, לא משנה מיהו ומהו, לא משנה הצבע שלו, המין שלו, העדה שלו — עובר בחיים שלו לנגן מכלי לכלי. יש כלי אחד שקוראים לו קנאה והשני קוראים לו נקמה והשלישי קוראים לו צער והרביעי קוראים לו נדיבות לב והחמישי קוראים לו אחווה והשישי קוראים לו טוב לב. כל תחנות הרגש באשר הן. אנחנו עוברים מכלי לכלי. פעם אנחנו טיפשים. ופעם אנחנו חכמים. אחד ישמע את המוזיקה הזאת, זה יגיד שזה קקופוניה, והשני יגיד שזה שוברט. וזה מתחלף. עכשיו כולנו כל הזמן נמצאים בתוך כל התזמורת הזאת. אף אחד לא חף ממנה. יותר מזה, כל אדם יש לו תזמורת כזאת בפנים. כולנו גזענים. כולנו רשעים לפעמים, גם אם אנחנו לא מתכוונים. זה כמו קליידוסקופ כזה שמתחלף.
"אני חושבת שהספר הזה מבקש להראות שאי אפשר להתייחס לאנשים כאל תוויות של איפה נולדת, מה בחרת בקלפי. כל התוויות האלה, כל המזרחי-אשכנזי זה כל כך פתטי בסופו של דבר, כי יש פה בני אדם. מאחורי כל אדם יש סיפור והסיפור הוא ייחודי לאותו אדם. אז בין אם הוא במקרה אשכנזי או במקרה מזרחי — זה לא נכון לכל הסיפור המזרחי ולכל הסיפור האשכנזי. זה לא סותר את העובדה שזה נכון שעל פניו עירד היה גבר אשכנזי לבן, אבל סיפור החיים שלו לא מייצג, ואני לא יודעת בכלל אם יש סיפור שמייצג. אין סיפור שמייצג".
לא כתבת סיפור שמייצג?
"לא. כן חוויתי גזענות. בהחלט חוויתי. האם עירד חווה גזענות בתור ילד? לא. אבל הוא חווה גזענות כשהוא הגיע לפנימייה. כי שם בפנימייה, זאת הייתה פנימייה של ילדים שהוצאו מהבתים בעצם, כי הם באו מבתים קשים. אבל כולם למדו בבית ספר איכותי, בתיכון איכותי. שם הוא הווזווז. אז אי אפשר להקיש מזה שהאשכנזים חוו את הגזענות כמו שנגיד הצד השני חווה".
נשים חוות סבל דומה.
"בהשקה שבין 'ורד הלבנון' ל'ילד של לגיון הזרים', חרף ההבדלים המנטליים והעדתיים, ישנו הדמיון בין האמהות. גם הן נדרסו תחת האבות, ושתיהן, מתוך חולשה כעוצמה, בחרו למלט עצמן משדה הקרב, ולהפקיר את ורד-לאה ועירד לעקדה ההורית. נקודת השקה נוספת היא הבחירה, אבל גם המזל, היכולת, של ורד-לאה מזה ושל עירד מזה לחתור ללקיחת אחריות על עצמם, במקום לחסות בקורבנות ההורים. אבל מה שהכתיבה איפשרה לוורד, ויחסית בקלות, לא יתאפשר גם היום לנערה מנתיבות, למשל, השואפת להייטק. נערה זו ואחרים זקוקים לחינוך מתקדם, למורה מאמינה ומתוגמלת כראוי, ולשוויון הזדמנויות שכולם באחריות השלטון. בהקשר הזה, לפני שבוע יצא לי להיתקל בשעת לילה מאוחרת, בשכונה שלא הכרתי, בשישה-שבעה נערים מותססים שהניפו מולי דגלים מהפגנת הימין, כשאצלי השלט של 'אין דמוקרטיה עם כיבוש' היה למזלי הפוך. לאן הגענו, בחיי... הייתי לבד ופחדתי, אבל גם חמלתי עליהם. הפחד מכל מה שזר, הבורות, הקנאה, רגשי הנחיתות — כל אותה רקבובית שנוחה להסתה, גם הם, לצד שמחה ונדיבות הלב, כלים בתזמורת האנושית שכולנו מנגנים בהם בשלבי חיינו השונים. עוברים מכלי לכלי. מפא"י ובן גוריון ניצחו על זה ראשונים, כשהליכוד, ששנים בשלטון, ובראשה המצית הראשי, השוו ומעלים את הלהבות".
להבות רוחשות בלב הסיפור החדש של איני. שריפת המפעל וההֵאָכְלוּת הנפשית. בכל הדמויות בוערת אש. "התחלתי כמה חודשים לפני הקורונה, וכל מה שקורה עכשיו היה על אש נמוכה, ההסתה, הפייק ניוז", היא נזכרת. "הייתה פה שנה אחת ממשלה שניסתה איכשהו לעבוד בשביל הציבור ולא שהציבור יעבוד בשבילה, והורידו אותה. והייתי כולי בתוך הסיפור שהיה לי חשוב להחיות אותו, להחזיר אותו מהמתים. וכשהייתי כבר בשלב של ליטוש התחילה פה כל ההקצנה המטורפת הזאת, ופתאום אני רואה שהספר הזה כאילו כמו איזה מפת מוקשים משנות ה-50 שמתפוצצת עכשיו".
באיזה מובן?
"כאילו יש לי איזה שדה מוקשים של סיפור משפחתי, שהוא הסיפור של בעלי, ואני לא רציתי מעבר לזה להגיד, רציתי לספר את הסיפור שלו, ופתאום אני רואה שזה כאילו הם ואנחנו, השנאה הזאת, הטירוף הזה. המפעל הציוני תרתי משמע, הלהבות והשריפה, האנשים החרוכים האלה. כל אחד עם הזעם שלו והשנאה שלו. מזרחים, אשכנזים, מעברות, תל אביב, ובשום תחנה אין פנים יחידות. יש כל כך הרבה פנים. הכלים האלה בתזמורת. כולנו חוטאים גם בשנאה וגם בזעם הנורא וגם בביטול אחד של השני. זה כל כך טרגי. כל המדינה הזאת הלומי ילדוּת. זה כמו מין איזו מדורה שמתלקחת כל הזמן עד שאני לא יודעת לאן היא תוביל אותנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.23
