נורמן עיסא מודאג מאוד מהמצב בארץ. "תגיד, מה יהיה פה", הוא שואל. "אנשים באים כבר יותר מ־30 שבועות ומפגינים בקפלן ובכל מקום אחר, והממשלה אטומה לגמרי למה שקורה. הפתרון לא נראה באופק. בנימין נתניהו עקשן ולא מקשיב לאף אחד. זה לא יריב לוין שאשם במצב, זה רק ביבי. הוא בעל הבית. אבל אתה יודע מה? אני לא מאשים רק את הממשלה. אני מאשים את האופוזיציה. למה הם כמעט לא יוצאים להפגנות? אמרו שראשי ההפגנות לא רוצים שהם ינאמו שם? אז תגיעו, ראס בן אמו, כאזרחים, אל תוותרו. האופוזיציה לא מתפקדת. איפה הם היו לפני הבחירות. למה הם פסלו אחד את השני ולא עזרו למרצ?"
אבל הם כן מגיעים והם גם נואמים. מה עוד צריך לעשות לדעתך?
"צריך להפגין ליד הכנסת, בכניסה וביציאה, לשבש לפוליטיקאים את החיים עד שהם יפתרו את המצב. צריך לבחור מנהיגים שרוצים בטוב. אולי המנהיגים של מחאת קפלן ינהיגו אותנו?"
אבל גם הם לא מדברים על הכיבוש כאחת הסיבות המרכזיות למצב כאן.
"אז הם יתחילו לדבר. אי־אפשר להתעלם מזה שהכיבוש הוא שורש הבעיה. אי־אפשר לכבוש ולהמשיך לחיות כרגיל. חייבים לעצור ולפתור את הבעיה. ואפשר לפתור אותה. הרי מי שפינה בזמנו התנחלויות ויישובים למען הסדר שלום, היה אריק שרון. אם הייתי היום מתנחל והייתי מבין שאם אתפנה אשנה את המצב, הייתי מתפנה. אני מקווה שהרבה מתנחלים יסכימו להתפנות למען השלום. ביהדות כתוב, 'ובחרת בחיים'. המזרח תיכון הזה הוא אזור מאוד יפה. בואו לא נחריב אותו".
פינוי ההתנחלויות יספיק בשביל שלום?
"אם היו מניחים לראש הממשלה לשבת לבד עם עצמו במקום רגוע בטבע במשך שלושה ימים ולחשוב מה כן אפשר לעשות, אולי משהו היה זז. בינתיים הוא רק פועל מתוך האגו שלו, וכמוהו גם לוין, לפיד, גנץ ואחמד טיבי. ומי אוכל אותה? אנחנו, האזרחים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet;
כבר שנים שעיסא בן ה־56 מככב על הבמות בישראל. הוא בעל קריירה מגוונת בתיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. זכה בפרס האקדמיה ב־2012 על תפקידו ב"עבודה ערבית", ובפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר. בתקופה האחרונה הוא בעיקר על בימת התיאטרון, ובימים האלה ב"לאופולד־שטאט". מחזהו של טום סטופארד, שמוצג עכשיו בהצלחה גדולה בתיאטרון הבימה, ועוסק בעלייתה והשמדתה של משפחה יהודית גדולה ומפוארת בווינה. עיסא מגלם איש עסקים יהודי שהתנצר ומשוכנע שיוכל להשתלב ללא בעיות בחברה הווינאית הגבוהה. "בכל פעם שאני משחק בהצגה הזאת אני בוכה", הוא אומר. "עצוב לי נורא שאנשים נרצחו או נשרפו על לא עוול בכפם, ושהאנושות בכלל יכולה להגיע לאכזריות כזאת. אני מקווה שזה לא יקרה יותר".
אני מניח שהרצח והאלימות בחברה הערבית מדאיגים אותך.
"הממשלה לא מטפלת במצב הקשה. היא מזניחה את הפשיעה, ולא משקיעה בזה מספיק משאבים. כמעט מדי יום נרצחים כאן אנשים. מי אחראי על ביטחון הפנים? איתמר בן גביר, פושע שצריך היה בכלל לשים בכלא על המעשים שהוא עשה. הבושה היא שסמוטריץ' הוא שר האוצר ובן גביר השר לביטחון לאומי".
מה הפתרון שלך?
"אמא שלי הייתה אומרת, 'הבית הוא בית הספר שלך, שם תחנך את הילד להתנהג. בית הספר לא יעשה את העבודה הזאת בשבילך'. החינוך הוא הדבר הכי חשוב, עוד לפני הביטחון. אם לא חינכת את הילד שלך לדרך הישר, איך אתה מצפה שכשיגדל הוא לא ייקח רובים ואקדחים ויתחיל לירות? אם תבנה תשתית של חינוך כמו שצריך ביישובים הערביים, תגדל דור אחר לגמרי".
אם כבר ציינת שמות של שרים בממשלה, מה דעתך על התוכניות של שר התקשורת שלמה קרעי?
"אני לא מאמין שהוא יכול לסגור - לא את התאגיד ולא שום ערוץ אחר. הממשלה הזאת מכירה טוב את המשחק הפוליטי, וכשאתה מלבה את האש, אתה שולט".
אפשר בכלל להילחם בגזענות?
"כולנו נולדים גזענים. אין אחד שהוא לא גזען, אבל צריך לווסת את זה. צריך לחנך את הילדים להיות פחות גזענים. אנחנו מאוד אוהבים לשבץ אנשים, למסגר אותם במסגרות - אתה הומו, אתה ערבי, אתה אשכנזי. למה? כי זה נוח לנו. כי ככה אנחנו מגינים על עצמנו. אני חונכתי על דרך השלום, על קבלת האחר, על אהבת האחר. למה שנאת החינם הזאת? למה כולם שונאים פה, מעליבים, משפילים, הורסים ודורסים?"
יהיו כאלה שיגידו שהאמונה שלך בדו־קיום היא לא תסריט אפשרי במציאות העכשווית.
"כשצריך לפעול, אני פועל ונאמן לעקרונות שלי ולא מתפשר. אני לא משחק מעבר לקו הירוק. פחדן אני בטח לא".
רבים הצהירו שהם שוקלים לעזוב את הארץ. בזמנו, חברך סייד קשוע עזב את המדינה בגלל תחושות קשות דומות.
"אני בלחץ מהמצב, אבל לא מאבד את האופטימיות. אני שומע שאנשים אומרים שצריך לעזוב, ואני אומר, להפך, אני דווקא נשאר כאן. זאת המדינה שלי. צריך לפעול למען קיום משותף פה. היהודים הרי לא יתאדו והערבים לא יתאדו. אנשים חושבים שאני הזוי ופתטי, אבל בעיניי יש סיכוי לקבל פה מזרח תיכון אחר".
הוא נולד בחיפה, נשוי למחזאית גדעונה רז, וביחד הם הורים לשלושה ילדים: אמיר (28), ליר (23), ושון (16). "אנחנו זוג רגיל", אומר עיסא. "הנישואים שלנו הם לא סמל לדו־קיום אלא סיפור אהבה בין גבר לאישה שבמקרה הבעל ערבי והאישה יהודייה, לא התאהבנו בגלל המוצא. התאהבנו, ואנחנו עדיין מאוהבים כמו פעם. ברגע שיש אהבה כל החומות נופלות, וכשאין אהבה מתחילים החשדות והשנאה".
הילדים שלכם עם אוריינטציה ברורה. אמיר הוציא ספר שירה, ליר משחק בסדרה "כראמל", ושון מצטלם עכשיו לסדרה לצד יוסף סוויד. אתה שמח שהם הולכים לכיוון אמנותי?
"אני אף פעם לא אגיד להם מה לעשות, רק אייעץ להם. ליר אמר לי פעם, 'אבא, אני רוצה להגיד תודה לך ולאמא, נתתם לנו לב ואהבה. אנחנו באנו מאהבה'. אני יכול לבכות ממשפטים כאלה. עכשיו המעריצים מצטלמים סלפי עם ליר ועוזבים אותי, וזה על הכיפאק. פעם שאלו את שון, בגיא פינס, איך זה להיות הבן של נורמן עיסא, אז הוא אמר, 'מה זאת השאלה הזאת? אני מת עליו'".
התפקיד הכי מיינסטרימי ומפורסם שלך הוא של אמג'ד ב"עבודה ערבית".
"דלג על השאלה הזאת, תמיד מזכירים לי את התפקיד הזה והרי עשיתי מאז הרבה תפקידים. סייד ואני בקשר. אנחנו מדברים מדי פעם. הוא כתב את 'מדרסה', על בית ספר דו־לשוני שליר שיחק בה. עד היום אנשים צופים בסדרה. זה כמו קאלט בשבילם".
סלים דאו, ששיחק את אבא שלך בסדרה, חגג השנה בזכות התפקיד הנהדר שעשה ב"הכתר" של נטפליקס. אתה רוצה להצליח כמוהו?
"הוא בהחלט עושה שם תפקיד נפלא. הוא שחקן מדהים. אני רוצה, כמו כל שחקן, לשחק בכל מקום, גם בארץ וגם בחו"ל. אם יציעו לי תפקיד שאני אוהב אני אעשה אותו, אבל לא בכל מחיר".
3 צפייה בגלריה
''בכל פעם שאני משחק בהצגה הזאת אני בוכה''. מתוך ''לאופולד־שטאט''
(צילום: רדי רובינשטיין)
כבר 11 שנים שעיסא ואשתו מפעילים את תיאטרון אלמינא לילדים ונוער ביפו. בחודשים הקרובים יעבור למשכן קבוע בנמל יפו. "לרגע לא ויתרנו על הילד הזה", הוא אומר. "זה אולי הניצחון הכי גדול שלנו. למזלנו, יש לנו תמיכה של עיריית תל־אביב־יפו, של משרד התרבות ותומכים אחרים. האג'נדה של אלמינא היא קבלת האחר וקיום משותף".
מירי רגב ניסתה לסגור אותו בתקופת כהונתה כשרת תרבות.
"היא רצתה לסגור אותו כי אני לא מופיע ולא אסכים להופיע מעבר לקו הירוק, אבל זה בכלל לא קשור לתיאטרון אלמינא, אלא לתיאטרון חיפה שבו שיחקתי. אז בהצגה 'בומרנג', סירבתי להופיע בבקעת הירדן, והיא הודיעה שתבחן מחדש את תמיכת המשרד שלה באלמינא. אחר כך היא חזרה בה מהאיום ונפגשנו לשיחת פיוס".
מה אתה חושב על התיאטרון הישראלי היום? הטענה היא שלמרבה הצער אין בו מקום למחזות פוליטיים.
"משמח אותי שתיאטרון הבימה מעלה גם הצגות כמו 'לאופולד־שטאט'. לפני כמה חודשים חשבתי שהתיאטרון הישראלי נהיה כמו הטלוויזיה, וכשעושים הצגה כזאת זה קצת מרגיע אותי. אני לא חושב שכל התיאטרון הישראלי מידרדר, אבל ברובו הוא נסחף אחרי מה שקורה במסכים. מחזות פוליטיים זה לא קללה. זה משהו שחייבים לעשות אותו. זה באג'נדה של התיאטרון בעולם".
ומה עם התרבות הערבית? עושה רושם שלא מספיק משקיעים בה.
"תסתכל כמה תיאטראות ישראליים יש. מלא. לערבים יש תיאטרון אחד שהקימו באום אל־פחם ונותנים לו סכום כסף מזערי. איך מצפים שהוא יצליח? תנו לנו ליזום את היצירה שלנו, את התרבות והחינוך. אתה לא יכול לבוא ולכפות עלינו את טעמך".
לפני כארבע שנים איבד את הוריו. תחילה נפטרה אמו סמירה, וזמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו אביו שיבלי ממחלת הסרטן. "אמא שלי מתה בגיל 74, ואבא שלי בגיל 75", הוא אומר. "לא הספקתי ליהנות מהם. הייתי מאוד קשור לאמא שלי כי אמא זה הנשמה, הלב, ההשראה, המנוע, האהבה, החיבוק והביטחון העצמי. היא זאת שחינכה אותי לקבלת האחר ואהבת הזולת. כל יום היא הייתה מתקשרת לשאול מה שלומי. המוות שלה זה הכאב הכי גדול שהיה לי בחיים. כאילו מישהו החדיר סכין לתוך הלב והתחיל לסובב אותו. אני עדיין רואה אותה כל הזמן. כשאבא שלי מת, היינו ליד המיטה שלו וראיתי איך הנשמה שלו עוזבת את הגוף. המוות שלו היה צפוי יחסית בגלל המחלה, אבל זה עדיין כואב".
מה השיעור הכי חשוב שקיבלת מההורים שלך?
"ההורים שלי לא הזיקו לאף אחד. אמא שלי לא הייתה מבשלת ביום כיפור כדי לא להפריע לשכנים היהודים. חיינו ביחד עם השכנים שלנו, יהודים ומוסלמים. לא המוצא שלך היה חשוב, אלא איזה בן אדם אתה. אם ירצו שיהיה טוב, יהיה טוב".
אתה משתתף בהבימה בהצגה נוספת, "השכנים מלמעלה", שמספרת על חילופי זוגות ומיניות פתוחה. מרגיש שיש לך קשר כלשהו לנושא?
"חילופי זוגות זה בטח לא אני. בחזרות דיברנו על זה עם נתן דטנר הבמאי. הוא אמר לי, שכל זוג מדבר על זה. אמרתי לו, 'אני לא'. הוא ענה לי שאני לא נורמלי".
טוב, אתה יכול לעשות הכל דרך תפקידים במשחק. יש משהו מיוחד שהיית רוצה להשיג בתחום?
"אין לי את חלומות לשחק בחו"ל. יש לי חלום לפגוש את רוברטו בניני, לדבר איתו איזה חמש דקות, ולשחק איתו".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.23
