שבע בערב בבניין רב-קומות ביבנה. אנחנו עולים לקומה השלישית, דופקים בדלת, ובכניסה מקדמים את פנינו שלושה אנשים, אף אחד מהם לא אבי אבורומי שלשמו התכנסנו. נמצאים שם שני מנהליו, אבי פטמן ואור נדיב, ועל הספה יושב חבר הילדות רותם שרון. אבורומי עצמו, מתברר, קם הרגע משינה. "איזה שבוע היה לי", הוא מכריז כשאנחנו מתיישבים במרפסת הדירה, ומיד מצית סיגריה. "בריכת הסולטן, אילת, צילומים לפסטיגל והערב הופעה באשדוד. מטורף".
נשמע כמו לו"ז שכל אמן חולם עליו, אבל אתה לא נראה לי כל כך מבסוט.
"אני פשוט מאוד עייף", הוא מודה בדרכו נטולת הפוזה, "ישנתי עד עכשיו כי חזרנו מאילת לפנות בוקר. הלהקה כבר בבלאנס, אבל אני הייתי חייב לישון עוד קצת. זו תקופה עמוסה. יש הרבה הופעות קיץ, הכנות לקראת אלבום שאנחנו עובדים עליו. כל יום שיגעון אחר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אמרתי לפסיכולוגית שלי לפני יומיים: לפני שהתפרנסתי ממוזיקה ועבדתי בתחנות דלק, כמחלק פליירים, כמלצר - לרוב הכל יחד - השגרה שלי הייתה כל כך ברורה. עובד מראשון עד שישי, משבע בבוקר עד שמונה בערב, וזה היה עושה לי טוב, שקט. עכשיו, החיים האלה הם כל יום שיגעון אחר. יום אחד אתה קם בחמש בבוקר ומסיים באמצע הלילה, יום אחד יש לך פקודה לישון כל היום עד ההופעה בערב. בשביל אדם כמוני זה הכי קשה בעולם. כולם אומרים לך: איזה כיף זה חיים של זמר. אבל אני בן אדם של שגרה, של יציבות".
מה הטירוף הזה עושה לך?
"העולם שלי עכשיו מתחלק לשניים. יש את העולם של הבמה, שם אני הבן אדם הכי מוערך ואהוב שיש. הבמה היא האולימפוס שאתה עולה אליו, מרגיש שכל החושים שלך בגוף עובדים הכי טוב שיש, אתה נהנה במקסימום. ואז מגיע העולם השני - אתה יורד מהבמה, עושה הפרדה, חוזר לחיים היום-יומיים שלך. אני לא יוצא אחרי הופעות. חוזר הביתה, יורד עם הכלבים, יושב עם חברים. אין לי כוח מנטלי לחגוג, לצאת ולפרק אדרנלין. אתה חוזר הביתה ואומר: 'וואו, העולם ראה מה שקרה פה הערב?' ואז חברים שלך מספרים לך מה קרה אצלם בזמן שאתה הופעת, ואתה מבין שמי אתה בכלל? לכל אחד יש את הסרט שלו. זה מחזיר אותך לקרקע".
בא לך לפעמים לחזור לחיי שגרה של פעם, לאבי האלמוני?
"כל הזמן. יש לנו מנהל במה בשם יונתן מתת, שיש לו עסק של יהלומים בבורסה. לפני ארבעה חודשים אמרתי לו ברצינות 'יונתן, אולי אבוא לעבוד אצלך בבקרים? תשלם לי משכורת בסיס, אני אבוא ואעשה מה שתרצה, על אמת'. רציתי להחזיר קצת קביעות לחיים שלי, להפוך את הבוקר לבוקר רגיל, שסוף יום יהיה קבוע, כמו פעם. אבל הוא צחק עליי ואמר לי שאני מבלבל את המוח".
זו הייתה ללא ספק ה-שנה של אבי אבורומי בן ה-27. הזמר שנולד באילת להורים מוסלמים ופילס לעצמו דרך שהיא רק שלו, דרך האינסטגרם והטיקטוק (וגם דרך הגיור, עוד נגיע לשם בהמשך) אל לב ליבו של המיינסטרים, יזכה בחנוכה הקרוב לחותמת ההצלחה הכי ישראלית שיש: השתתפות בפסטיגל לצד כוכבי־על כמו נועה קירל, אנה זק, יהודה לוי והראל סקעת.
המפגש האחרון בינינו התקיים לפני שנה. אז הוא הגיע לבית קפה הומה בתל אביב וישב בו בנחת לריאיון של שלוש שעות בלי שום הפרעה. רק הוא, החיוך הגדול שהפך לסימן היכר וההיפראקטיביות המאובחנת שלו. היום הוא מעדיף להיפגש בפרטיות הדירה שלו. למטה נמצאות מעריצות שרק ממתינות לרגע שבו הוא ינופף להן מהחלון. כל זמר אחר בגילו היה מרחף על גילויי ההערצה האלו, אבל אבורומי - זן אחר - נותר עם שתי רגליים נטועות חזק בקרקע. אפילו החיוך לא נוכח כרגע, הוא יגיע רק בהמשך.
בינתיים הוא ממעט במילים, מדליק סיגריה בסיגריה, ובמקום לספר על ההצלחות - ויש כל כך הרבה כאלו - הוא מתעכב דווקא על הכישלונות. "זה לא יעזוב אותי כל החיים", הוא מצהיר, "זה פאק בבן אדם. ותביני למה זה גורם: אני יושב בבית עכשיו ואומר לעצמי מה יקרה אם אני עכשיו אגיע להופעה ואראה שאין קהל? הנה, לא מזמן הוצאתי שיר חדש, 'המשחק הזה', ולא התחברו אליו. לא משנה כמה שירים שלי כן הצליחו, האחד הזה שלא הצליח שיתק אותי. אני יושב בבית ואומר לעצמי 'אולי אתה לא זמר טוב? לא עובד מספיק קשה? אולי הקריירה שלך היא לא כמו שחלמת שהיא תהיה?' וזה כל יום ככה, אותן שיחות עם עצמי. זה קורה רגע לפני שאני מגיע להופעה, עדיין לא בטוח אם מעניין אנשים לבוא לשמוע את השירים שלי, אולי מספיק להם לשמוע אותי באוטו? וזה קורה לפני כל הופעה, כל הופעה. אני נוסע באוטו וחושב על זה. וזה נובע מהרבה צלקות עבר, הרבה".
למשל?
"כשהתחילה הקורונה, לפני שלוש שנים, אזרתי אומץ ופתחתי סוף-סוף הופעה משלי. עד אז הייתי מופיע פעמיים-שלוש גג בשנה. ואיך שאני פותח - בום. סוגרים את כל התעשייה כי אסור להתקהל. בתקופה הזו עוד לא הרווחתי שקל ממוזיקה, ולהופעה הזו במועדון הגריי, 200 אנשים כבר קנו כרטיסים. אז החלטנו לקיים את ההופעה מול מצלמות ולהעביר אותה בזום. אני זוכר את התמונה הזו - הכיסאות הפוכים על השולחנות ואני עולה בחוסר חשק, ומבין שזהו - אני צריך לפרוש. זו הייתה הפעם הראשונה שרק רציתי לרדת מהבמה, לפרוש מקריירה שבכלל לא התחלתי, אמרתי לעצמי שעדיף שארים ידיים. זה לא היה בקטע קיצוני או באימפולסיביות של הרגע. זה היה באמת קול רציונלי שאמר: די, ניסית כל כך הרבה, ואפילו כשאתה בא להופיע פעם בשנה - תראה מה קורה".
מה שינה את דעתך?
"חברים שלי הצילו אותי, והמנהלים שלי שלא ויתרו, מהתחלה ועד היום. אמרו לי 'סתום ת'פה, תפסיק לבלבל את המוח, מחר יום חדש, בוא נתקדם'. וראיתי שיום חדש הגיע ובאמת היה בסדר. אבל התמונה של הכיסאות ההפוכים קופצת לי עד היום כשאני מגיע להופעות. אני מפחד. באתי להיכל מנורה לפני חודשיים, עשיתי בלאנס מול כיסאות ריקים, ואמרתי 'וואי וואי, מה יקרה אם הם לא יגיעו? אולי הקהל שכח שיש הופעה היום?' ואז אני מציץ מאחורי הווילון, רואה אותם מתיישבים, עוד אחד ועוד שלושה, ורק כשהאולם מלא עד אפס מקום ואני עולה לבמה ושומע את השאגות - אני סוף-סוף נרגע. אומר יופי, באו לראות אותי, היום אני אופיע. היום אני עדיין לא יודע אם אני זמר. אני עובד, יוצר, מלחין, שר, עובד על זה לפחות, מתפרנס מזה, אבל להרגיש שאני זמר? יש לי עוד דרך".
מתי חווית התקף חרדה בפעם האחרונה?
"כשפתחנו את המכירה בהיכל מנורה. היה עומס על האתר, ואז גילינו שמכרנו בשעתיים רק חצי מהמקומות. היה בי אז קול שאמר 'הגזמת, כנראה הגזמת, זה גדול עליך'. אתה מסתכל מסביב, כולם עושים סולד-אאוט בחצי שעה, גג שעה, ואתה מוכר חצי בכפול מהזמן. עזבי שברוך השם הכול היה בסדר וכל הכרטיסים נמכרו בסוף. אבל באותו רגע אתה חווה פאניקה שהולכת ומתגברת. כמו בסרטים של דיסני, כשאת רואה שברגע אחד הכל נצבע לדמות באפור ויש מוזיקה עצובה ברקע? ככה זה הרגיש. נהיה לך פשוט רע בגוף. אנשים מדברים איתך ואתה לא מקשיב להם - המוח מריץ עשרת אלפים מחשבות ברגע. אתה חובט בעצמך מנטלית. ויש גם תסמינים פיזיים: הזעה, יובש בפה. לא מצליח לנוח. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיים שלי".
ואיך אתה יוצא מזה?
"אתה פשוט נכנע לגוף שלך ואומר: אתה בהתקף חרדה, תקבל את זה ותתקדם. וזה עובר לאט-לאט. הכי מפחיד זה בהופעות. אתה מפחד שזה שוב יצוץ לך, ואז במקום לחשוב על המילים של השיר אתה חושב איך לא אפול, לא אזייף, רק שלא אשכח מילים. ואז, על הבמה, אני חושב לעצמי יאללה! מה כבר יכול לקרות לך? תיפול? מה יקרה? יצחקו עליך? יעלו לרשת? וואו. יכתבו 'איזה ליצן'? טוב. יבוא מישהו חדש עם אייטם אחר וישכחו ממך. בסוף, גם כשאתה נופל או עושה פדיחה גדולה, הכול טוב. אתה חוזר הביתה ובדיוק כמו שלאנשים לא אכפת אחרי שנתת הופעה של החיים - לא אכפת להם אם תיפול. החיים ממשיכים".
ההתקפים מונעים ממך לעשות דברים שאתה אוהב?
"אני לא מעשן וויד. כלום. לא נוגע. כי אני מכיר את המוח שלי. יודע שזה יכול להשפיע לא טוב. אז אני לא נוגע בשום סם. לא מתקרב, אפילו לא מסתקרן".
אלכוהול?
"בכיף, שותה עם הלהקה לפני ואחרי הופעות".
זמן לזוז. אנחנו לוקחים את הערק מהמקרר ויוצאים להופעה באשדוד. למטה, המעריצות קולטות את אבורומי מגיח מפתח המעלית, צועקות לעברו ולא מפסיקות לצחקק. הוא מניף לעברן יד וממהר לרכב, עדיין שקוע במחשבות.
הוא היה רק בן 18 כשהעלה לרשת סקיצות של שירים שכתב והלחין. בשנת 2021 יצא אלבום הבכורה שלו "סיבה לנשום", עם הסינגל "לאהובי", שהוקדש ללוחם עמית בן יגאל שנפל בפעילות מבצעית שנה קודם לכן. אף שזכה לתגובות מפרגנות, רק בשנת 2022 הוציא את מה שנחשב לשיר הפריצה שלו - הלהיט "ספרי להם הכול", שהגיע למקום החמישי במצעד הפזמונים השנתי של תחנת הרדיו "כאן גימל". באותו מצעד זכה גם בתואר פריצת השנה.
ביוני האחרון קיבל אבורומי עוד הוכחה להכרה בכישרונו, כשזכה בפרס אקו"ם על הישג השנה כמלחין. "בתקופה קצרה מאוד הצליח אבורומי להעמיד רשימה יפה של להיטים והעתיד שלו נשמע מבטיח", נימקו השופטים.
אבל אבורומי, כדרכו, לא שוכח לרגע גם את חצי הכוס הריקה. "חסר לי עוד המון קהל", הוא מודה עכשיו, כאילו שכח שאנחנו בדרך לעוד הופעת סולד-אאוט בפני 30 אלף איש, "הייתי רוצה שכל המדינה תאהב את המוזיקה שלי. אבל יש קהל מאוד ספציפי שאוהב אותי ואני עובד לפיו. הרבה לפיו. אנחנו עושים שיתופי פעולה, הולכים למקומות חדשים כדי להרחיב את הקהל, אבל ביום-יום יש לי קהל מאוד מסוים.
"המטרה שלי היא לא שכל המדינה תדע מי זה אבי - להפך, זה מה שלא חסר לי. כבר היום קשה לי ללכת ברחוב. אני כן יכול להיכנס לסופר פארם לקנות כמה דברים. אולי יעצרו אותי לסלפי, אבל אצליח להגיע לשלם בקופה. לא יודע מה האינטרס של אמנים שכולם יכירו אותם".
אז זה מפריע לך, שעוצרים אותך ברחוב?
"זה לא תמיד נעים לי. אם אני יוצא לטיול עם הכלבים למטה זה כמו לצאת להרפתקה, מי יודע מתי אצליח לחזור הביתה. הטעות הכי גדולה שלי זה שלא שמתי לב ורשמו 'אבורומי' על תיבת הדואר. מאז כל העולם יודע איפה אני גר. אז לפעמים פשוט דופקים לי בדלת, פעמיים אפילו נכנסו. אני יושב עם בוקסר במרפסת וזה לא מגניב שמתפרצים אליך הביתה. לפעמים אני יושב איפשהו לאכול, ובאמצע האוכל באים ומבקשים תמונה. זה גם לא נעים.
"חוץ מהמקרים האלו אני כבר רגיל לכל ואפילו אוהב את זה. אז לא יודע אם אני רוצה שכל המדינה תכיר אותי. אני גם לא חושב שאני מעניין את כולם וזה בסדר גמור. אני כן אשמח שישמעו כמה שיותר את המוזיקה שלי".
והמעריצות?
"היופי זה שהן לא מעריצות אותי. הן נהנות, עושות חיים. הן כמו משפחה, עושות חיים, מפרגנות וגם נותנות ביקורת כשצריך. אבל כן, יש גם הודעות מוגזמות, כמו נגיד כאלו ששולחות תמונות בעירום. אני מדלג וזהו. בגדול, האהבה הזו שאני מקבל כיפית אבל גם מפחידה, בעיקר כי אני מפחד לאכזב".
מי האמנים שאתה הערצת כילד?
"עידן עמדי, חנן בן ארי, טונה, רביד. הייתי מקשיב להם המון, ובהמשך גם יצא לי לפגוש אותם. עידן ואני חברים ממש טובים, והוא בדיוק הבן אדם שדמיינתי כשהייתי ילד. עם טונה יצא לי לקשקש בטלפון. חנן ואני חברים, אבל לא יוצא להיפגש הרבה כי הוא הרבה יותר עסוק ממני. אלה אנשים מדהימים. הייתי ממש רוצה לעשות איתם גם מוזיקה, אבל כל דבר בזמנו. כשהיינו ילדים ההורים היו שומעים המון זוהר ארגוב, ועד היום אני מקשיב לו. לוקח משם השראה".
נדיר לשמוע מאבורומי, בוודאי מיוזמתו, פרטים על הילדות כבן להורים מוסלמים שגדל בסביבה יהודית ובהמשך בחר לעבור תהליך גיור רשמי. "אני לא רוצה ליצור אנטי אצל קהל שלא מכיר אותי", הוא מסביר.
למה אנטי?
"כי יגידו שאני משתמש בעבר שלי, בגיור שלי, כדי לקבל כותרת. מעולם לא ביקשתי להשתמש בכותרת הזו. זה חלק ממי שאני, מהיום-יום שלי. כמו שנולדתי באילת. זה פרט על החיים שלי, אבל זה לא העיקר אצלי. זה לא רלוונטי תמיד ובכל ריאיון. מעולם לא ביקשתי לציין את הדברים האלה. מי שהיום מכיר את אבי יודע את כל הפרטים האלה, ומי שלא - זה נחמד שיידע, אבל כדרך אגב. אנשים מתגיירים כל יום במדינה. מצד אחד זה בא לי כל כך טבעי לספר את זה, מצד שני לא בא לי להזכיר את זה כל פעם".
אבל זו חוויה מעצבת, לא?
"כמו הרבה דברים אחרים - התפקיד שלקחתי בצבא, בת הזוג הראשונה שלי, הפרידה הראשונה שלי. כל אחד מהדברים האלו הופכים אותי לאדם שאני. אז ברור שהגיור עיצב אותי. מעולם לא התביישתי לדבר ולספר על עצמי. אני מספר בגילוי לב, אבל כשזה מגיע ככותרת, אני מיד חושב שבן אדם שקורא אותה מהצד בטח אומר 'יאללה, הנה עוד אחד שבוכה על העבר שלו כדי לקדם את המוזיקה שלו'. זה לא מה שאני רוצה".
אתה מרגיש שבאיזשהו מקום הפנית עורף לשורשים שלך?
"אני לא מרגיש ככה וגם לא הרגשתי שמישהו מסביב אומר את זה. אף פעם לא חוויתי תגובות פוגעניות סביב זה. לא היה לי ספק שאני הולך להתגייר וגם לא הייתה לי אשמה. אני לא בקשר עם המשפחה המורחבת שלי בגלל דברים שקרו בינם לבין ההורים שלי לפני שנולדתי, זה לא בגלל הבחירות שלי. יש לי את אמא שלי והאחים שלי, וזה מה שחשוב לי. כשנהייתי מפורסם סימסו לי אנשים מהמשפחה, פירגנו, אבל לא היה שום דבר מעבר".
המדינה סוערת סביב המהפכה המשפטית וחוק הלאום, איך זה גורם לך להרגיש? גם כאזרח, אבל גם ככזה עם שורשים ערביים?
"אני לא מבין בפוליטיקה, לא רואה חדשות, ואם אני לא מבין - אני לא מביע דעה. אבל אני יודע דבר אחד שלא צריך להבין בפוליטיקה כדי לדעת – שאיבדנו את זה. כולנו. אני פותח את ערוץ הכנסת ורואה אנשים קופצים על שולחנות. זו ליצנות. אלה האנשים שמנהלים לי את המדינה? אם השורש לא טוב - אז ברור שהעץ ייצא עקום. חייבים להתחיל מזה שאנשים למעלה יידעו לנהל ביניהם תקשורת, בין אם הם מסכימים או לא. ואם הם לא יודעים לעשות את זה לבד - אנחנו אלה שצריכים לתת להם דוגמה".
את הפריצה הגדולה שלו חייב אבורומי לרשתות החברתיות. לשם הוא הביא מהיום הראשון, חוץ מהכישרון, גם פתיחות יוצאת דופן. בסרטונים שהעלה הוא דיבר על הכול - על הקשיים שהוא חווה, התקפי החרדה, החברה שעזבה אותו, והתעשייה שכל כך קשה לפרוץ אליה. העוקבים הצביעו בלייקים, והוא העלה דרגה נוספת באנגייג'מנט כשפתח "פינת התייעצויות" וענה על כל שאלה שלהם, אפילו בשעות הקטנות של הלילה.
"אין לי ביקורת אחת על הרשתות החברתיות", הוא מצהיר עכשיו, "כיף לי לראות מה שהולך שם וכיף לי גם להיות חלק מזה. כמובן שאסור להתבלבל בין המדיה למציאות. אני אוהב את העובדה שעכשיו הצופים מחליטים, שהעם מחליט, מה מעניין אותם ומה לא. לא שופטים בתוכנית ריאליטי ולא הרדיו. פעם כדי להגיע למצב של חשיפה היית חייב לעבור דרך הטלוויזיה, וגם אם היית מקבל חשיפה לא הובטח לך כלום. הרשת נותנת במה לכולם, ומכאן - שכל אחד יחליט בעצמו אם ולמי הוא מתחבר".
הוא ללא ספק איש של אנשים. נמצא בזוגיות עם רז אודי, עובדת במשרד פרסום ("העולם שלה שונה מאוד משלי"), ותמיד מוקף במעגל של חברים. לנסיעה להופעה מצטרף אלינו גם רותם, שפגשנו קודם על הספה, חבר טוב עוד מימי בית הספר באילת. "אבי לא השתנה מאז בכלום", הוא מצהיר, "נשאר אותו דבר בדיוק. אני זוכר שאז לא ממש האמנו בו. השירה נראתה לנו כמו תחביב, לא חשבנו שהוא באמת יהיה זמר. אנחנו לא מאמינים למה שהוא צמח להיות. אני זוכר את הרגע הזה שהוא מתקשר ואומר לי 'רותם, נראה לי יש לי בעיה באינסטגרם. פתאום נוספו לי 5,000 עוקבים בכמה שעות. רק סיפרתי על החיים שלי, וזה התפוצץ'. ואז, מ-16 אלף עוקבים זה הפך ל-230 אלף. היינו בהלם".
גם אבורומי זוכר את הרגע ההוא היטב. "אנחנו יושבים בבית אחרי 'פינת התייעצויות' שפתחתי. אני מרענן את העמוד, והמספרים עולים כמו אסימונים. היינו בטוחים שיש באג".
איך אתה מסביר את ההצלחה?
"הייתי עושה טוב לאנשים, מצחיק אותם. זה היה ייעוץ, אבל קליל".
אבי המנהל מוסיף: "הקסם של אבי היה שהוא דיבר על בעיות היום-יום אבל הביא גם פן הומוריסטי, אותנטי, מרגש. דיבר בשפה של רחוב. הקסם שלו פשוט עבד".
אז הקסם עובד, ההופעות סולד-אאוט, יש השתתפות בפסטיגל, אבל אנחנו עדיין לא רואים אותך בקמפיינים, שזה חלק גדול מאוד מהדרך של אמנים להתפרנס היום.
"יש לנו לא מעט הצעות. אני מחכה לחברה שבעיניי ובעיני הצוות שלי מכבדת את הלקוחות שלה. לא רוצה לעבוד עם מותג יוקרתי שחלק מהאוכלוסייה לא יכול לרכוש, אנחנו משפיעים על מאות ואלפי בני נוער. ואין סיכוי שאשדר להם משהו שלא מתאים לאידיאולוגיה שלי. עכשיו, בחופש הגדול, אני יורד עם הכלבים ורואה ילדים בני 12 עם בקבוק בירה ביד צועקים לי 'אבי, אני אוהב אותך'. במקום להגיד 'תודה' ולהמשיך הלאה, המשפט שיוצא ממני הוא 'גם אני אוהב אותך, רק אל תעשה שטויות, תחזור הביתה להורים בשלום'. זה חשוב לי הרבה יותר ממעטפה של כסף לקמפיין. והיו מעטפות מטורפות על השולחן. פעם לא היה לי כסף, ולא יקרה כלום אם לא יהיה לי כסף גם עכשיו. אמא שלי עבדה עם אבא שלי כל החיים, הם התפרנסו בכבוד וגידלו שלושה ילדים, וכל מה שהיה חשוב להם זה שיהיה לחם, מיטה, ספרים ללימודים וזהו. היינו הולכים לים, יושבים יחד, מביאים קצת אוכל ועושים על האש. לא היה חו"ל ולא רכב ולא כלום. והיינו הכי מאושרים בעולם".
ועדיין, לא חשוב לך בית יפה, טסלה בחניה?
"היית בבית שלי. אין שום רובוטים שמגישים לי קפה. יש לי מיטה שהמזרן שלה על הפנים, הגב שלי כואב רצח, וסתימה קשה במקלחת. אני משקיע רק בטלוויזיה. אבל הספה זה מ-yad2, השולחנות מעץ זול. פינת הישיבה שישבנו עליה עלתה 800 שקל בקומבינה. אני לא חי כמו מלך. אין לי לא מנקה, לא עוזרת בית, רק את מיכל שעוזרת לי עם הכלבים וזה הכי חשוב לי בעולם. שקט נפשי שיותר שווה מכל בית מפואר. עכשיו החלפתי את הרכב לטסלה. רציתי רכב חשמלי כי נמאס לי מהוצאות הדלק. וגם כדי לקנות אותו לקחתי הלוואה".
בחניה לפני הכניסה לאולם שבו מתקיימת ההופעה, אבורומי מוציא כוסות ערק ראשונות להערב. שם פוגשים אותו המאבטח הפרטי, הסטייליסטית האישית (שממנה הוא מבקש להישאר בבגדים שאיתם הגיע מהבית) וצי של חברים.
"אני לא מבין בפוליטיקה, לא רואה חדשות, ואם אני לא מבין - אני לא מביע דעה. אבל אני יודע דבר אחד שלא צריך להבין בפוליטיקה כדי לדעת – שאיבדנו את זה. כולנו. אני פותח את ערוץ הכנסת ורואה אנשים קופצים על שולחנות. זו ליצנות"
"אין הופעה שאני לא מביא איתי למעלה מעשרה אנשים, זה קרנבל", הוא מסביר ולוגם, "את המאבטח אני כבר חייב בהופעות כי יש תקריות לא נעימות: ממישהו שרץ אליך על הבמה באמצע הופעה, ועד אנשים שצועקים לך מהקהל ועושים תנועות לא יפות. פעם מעריצה נכנסה לי לרכב, פשוט פתחה את הדלת ונכנסה בכוח לרכב. זה היה הזוי".
בכניסה לאולם מחכות כבר עשר בנות עם טלפונים שלופים. אבורומי זוכר איך קוראים כמעט לכולן, עובר אחת-אחת ומברך לשלום. למרות הערק והאדרנלין, הוא עדיין לא לגמרי משוחרר. "זו ההופעה הכי חשובה שהייתה לנו", הוא אומר ללהקה לפני העלייה לבמה, "העיר מסבסדת את ההופעה, ודווקא בגלל שיש פה אנשים שלא יכולים לקנות כרטיס להופעה שלי ביום-יום, אנחנו צריכים לתת בשבילם הכול, את הכי טוב שלנו. לתת להם חוויה שהם לא ישכחו לעולם, אני אעשה את זה ואני מקווה שגם אתם".
רגע לפני העלייה לבמה אני שואלת את אבורומי על מה הוא חולם. "אני רוצה להקים משפחה. עם רז אני מרגיש שזהו, היא זו שאתחתן איתה. חוץ מזה אני רוצה לפתוח בית ספר לנוער בסיכון, למרות שזה עניין של הרבה מאוד כסף ובירוקרטיה. אני יודע שיש לי דרך ארוכה מאוד להגיע לשם, אבל זה מה שאני רוצה".
ומה עם שאיפות מקצועיות?
"אין לנו באמת איזשהו מקום שאנחנו מסתכלים עליו ואומרים: שם אנחנו מאושרים. אנחנו משתדלים להיות מאושרים יותר ויותר מהיום למחר, כי ההישגים לא נגמרים. חלמנו להתפרנס ממוזיקה, להופיע בפני יותר מעשרה אנשים, אבל כשהופעתי מול 300 איש רציתי מול אלף, והיום אני רוצה פארק הירקון מול 50 אלף, וגם חו"ל, טיימס סקוור. זה לא נגמר. אז לפחות לדעת ליהנות מההווה, ממה שקורה עכשיו. וכמובן, גם לדעת לקבל כישלון".
לפסטיגל האמנת שתגיע?
"האמת שלא, לא האמנתי. זה החלום של כולם להגיע לפסטיגל, זה כמו הדיסנילנד של המקצוע שלנו וזה כבוד ענק. האמת היא שעד היום אני לא מאמין".
רק כשכף רגלו דורכת על הבמה, עולה על פניו של אבורומי החיוך המפורסם. כאילו הוא היה רדום כל היום, וחיכה רק ל-30 אלף איש שצורחים באקסטזה יחד איתו את כל המילים.
