גם כשרקד לילה שלם בברגהיין, מועדון הלילה המפורסם בברלין, סמל של חופש, הדוניזם ופריקת עול, יהונתן אינדורסקי לא הצליח להתנתק מהדת. "הייתי שם לבד, בליל שבת, ולמרות שלא לקחתי סמים, רק שתיתי קצת אלכוהול, ממש הרגשתי שהגוף שלי והמוזיקה הופכים להיות איבר אחד", הוא משחזר. "זה היה כמו להתפלל את התפילה הכי מרגשת שהייתה לי ולבכות בתוכה. גם הדרך שלי לבטא את החוויה שעברתי שם, הייתה במונחים דתיים. זה משהו שרק חוויה דתית מסוגלת לעשות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל רק כשפגש לפני שנתיים את אשתו אווה, עולה חדשה מצרפת ושומרת מצוות ‑ הבין אינדורסקי, מיוצרי סדרת המופת "שטיסל", שהגיע הזמן לחזור לשורשים. "בדייט הראשון היא שאלה אם אני יודע לשיר. אמרתי לה שאני שר בסדר ושרתי לה שיר של הזמר החרדי חסידי מוטי שטיינמץ, שהיא מאוד אוהבת. איכשהו תמיד ידעתי שבסוף אתאהב בדתייה".
למה, בעצם?
"אווה גרמה בין היתר לתחושה הזאת, שיש משהו מאוד נעים בשיבה הביתה. הרבה שנים נהגתי לשאול את עצמי – איזה מין חינוך אני רוצה לתת לילדים שלי, והתשובה המאוד מוזרה שעלתה בי, היא שהדבר היחיד שאני יכול לתת להם, זה מה שאני קיבלתי. לא מזמן גם הייתי בחתונה חרדית וכשההשתקפות שלי ניבטה מולי במראה בכניסה, עם הכובע החרדי, אמרתי, וואלה, אני מכיר את האיש הזה. נעים לי לחשוב שזה אני. הרגשתי תחושה טבעית שלא יכולתי לזהות ביהודי שניבט לעברי מהמראה בעשור האחרון".
ובכל זאת, לקח לך הרבה זמן לחזור אליו.
"ידעתי שכמה שאני אוהב את הבית היפה הזה שבו נולדתי, אני כבר רחוק ממנו. ביום כיפור הייתי צם, לפעמים גם הנחתי תפילין במין התקף נוסטלגיה, אבל באמת שלא חשבתי שזה יקרה. הרבה שנים נלחמתי בעובדה שאני חרדי, עשיתי עבודה מאוד קשה בלהיות חילוני, עד שפתאום הפסקתי. חזרתי אפילו להתלבש כמו חרדי ולגדל פאות. אמרתי, אבא שלי חרדי, סבא שלי היה חרדי, וגם הבן שלי יהיה חרדי, אם הוא ירצה".
6 צפייה בגלריה
יהונתן אינדורסקי בתקופה החילונית. ''הייתי אאוטסיידר והשלמתי עם זה''
(צילום: יונתן בלום)
בגיל 37, בדיוק כשחזר ממסע יחסי ציבור בארצות־הברית ל"שטיסל", סדרת הלהיט שכתב ויצר יחד עם אורי אלון על משפחת שטיסל החרדית והתפוצצה בנטפליקס ‑ אינדורסקי התחיל לשאול את עצמו שאלות קיומיות. זה קרה אחרי שנים של חיים על קו התפר, בתלבושת של חילוני ולב של חרדי, אחרי שהפך ליקיר התעשייה והברנז'ה ואחרי שאמו חלתה בסרטן. "אני חושב שהתבגרתי", הוא מסביר. "כשאתה רואה פתאום את המוות מתקרב, זה רגע נורא מפחיד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
האם כבר הבריאה מאז, אבל אינדורסקי עבר מהפך. הוא לבוש היום במכנסיים שחורים וחולצת כפתורים לבנה, הפאות הקצרות שגידל מסודרות מאחורי האוזניים. על הכיסא שלידו מונחת מגבעת שחורה. במרכז הסלון ניצב הסטנדר שירש מסבו, מכוסה במפת קטיפה עם האותיות "והגית בו יומם ולילה" - עליו הוא מתפלל או לומד. בבקרים ובשבתות הוא יוצא לבית הכנסת הסמוך של חסידות גור, בלב בתל־אביב.
מתי חזרת להתלבש כמו חרדי?
"לפני כמה חודשים, בדיוק בתוך סערת המחאה, כשעברנו לדירה שאנחנו גרים בה עכשיו, ברוטשילד פינת שינקין. זה היה זמן מאוד מוזר לחזור לחרדיות שלי. ההפגנות עוברות ברחוב לידנו, ולפעמים בשבת אני יוצא לבית כנסת או הולך לטייל עם אשתי, ואנשים מסתכלים עליי ואומרים לעצמם, הוא חרדי, הוא בטח מתומכי המהפכה המשפטית. לפעמים אני מחייך אליהם והם מחזירים לי חיוך, ולפעמים אני מרגיש שהם כועסים עליי. אני בטוח שהשכנים בבניין שלי חשבו לעצמם בהתחלה שהחרדים מגיעים להשתלט על תל־אביב, אבל גם בבית כנסת החרדי שבו אני מתפלל אני מרגיש זר כשאני שומע את ההתלהמות, את הזחיחות, ואת שכרון הכוח".
6 צפייה בגלריה
בחתונה עם אווה. ''מוזיקה חסידית ורחבת ריקודים מעורבת''
(צילום: פטריק טובול, טל סטודיו)
ומה אתה חושב על המחאה נגד המהפכה המשפטית?
"אני רואה את האנשים האלה ואני אוהב אותם, כי אני מבין על מה הם בוכים וממה הם חוששים. הם מרגישים שהם איבדו את המדינה. אני בעד עצירת החקיקה וביטול של כל מה שכבר עבר למפרע. למה? כי אנחנו חיים פה יחד, ואי־אפשר שכל אחד יעשה את מה שהוא רוצה. צריכים להגיע להסכמות. מה דחוף עכשיו לפלג את העם ולעשות בלגן? במשך הרבה שנים הצלחנו, למרות כל הוויכוחים, לבנות פה משהו שאפשר לקרוא לו חיים משותפים. המקום הזה כל כך שברירי, אם אתה מחריב את זה עכשיו, יכול להיווצר כאן דבר איום ונורא".
אתה חושב שהחרדים מצליחים לראות ולהבין את החששות שעולות כיום בצד החילוני?
"המהפכה המשפטית היא הפרה ברגל גסה של הסטטוס קוו שעליו נוסדה המדינה הזאת, בלעדיו היא לא הייתה יכולה לקום ולא תוכל להמשיך להתקיים. אבל המהפכה לא ממש מעניינת אותם. מעניין אותם רק סעיף קטן בה – חוק הגיוס. בסופו של דבר השמאל, במקום לחבק את החרדים ולראות בהם מיעוט שנלחם על החופש שלו, ממשיך לעשות את אותה הטעות שעשו יוסי שריד ושולמית אלוני ולדחוק את החרדים מתוך הזרועות שלהם.
"החרדים כבר משלמים מחיר גדול על הדחיקה שלהם אל הימין, והם ישלמו עליה מחיר עוד יותר גדול. למרות הכול, אני אופטימי. אני מאמין שרוב האנשים בשני המחנות רוצים בסך הכול קצת שקט בחיים".
אתה יוצא להפגין?
"אם אגיע להפגין כחרדי, אני ארגיש כאילו אני מפגין נגד עצמי. זה אוקסימורון שאני לא מצליח להתמודד איתו. זה גם ימשוך תשומת לב. אני בן אדם ביישן בסך הכול".
אינדורסקי, 39, נולד בשכונה החרדית גבעת שאול בירושלים, הבן החמישי והצעיר ביותר למשפחה חרדית־ליטאית. בגיל 16 התקבל ללמוד בעילית הישיבות הליטאית ‑ פוניבז’ בבני־ברק. בהמשך גם יספק הצצה נדירה אליה בסרטו הדוקומנטרי "זמן פוניבז’", שתיעד את חייהם של הנערים במוסד היוקרתי. אחרי שלוש שנים, החליט לנטוש. "קרוב לגיל 19, אחרי ביקורים תכופים בספריית חיבת ציון ברמת־גן השכנה, הבנתי שכבר לא אהיה הרב שך הבא. ושאני חולם על הספרים שאני קורא, ועל תל־אביב, ועל בנותֿ, ועל הים, ועל שירים שאני רוצה לכתוב, ועל סרטים שאני רוצה לעשות. למרות זאת, לא עזבתי אף פעם בטריקת דלת. גם כשהייתי חילוני, המבט שלי על העולם החרדי היה תמיד כמו על מולדת שנאלצתי לגלות ממנה, אבל תמיד אתגעגע אליה".
איך הגיבו ההורים שלך להחלטה?
"הייתי אמור לעזוב את הישיבה באישון לילה ולעבור לדירת מקלט לחוזרים בשאלה במרכז תל־אביב, חצי דקה מהדירה שאני גר בה כיום. תיכננתי את כל העסק בקפידה. הכול כבר היה מוכן, הבגדים החילוניים, הפאות שנגזרו, ואפילו מכתב שכתבתי להורים שלי ושלחתי באותו בוקר כדי להודיע להם שאני חוזר בשאלה. זה נשמע נורא, אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי עומד מולם ומספר להם שהחלטתי לעזוב. באחת בצהריים הגעתי לדירה החדשה, ולהפתעתי, ההורים שלי חיכו לי בחוץ. עד היום אין לי מושג - כמו אשכנזים טובים לא דיברנו על זה מעולם - איך הם ידעו שאני אמור להיות שם. הם ביקשו רק שאעבור לגור איתם בירושלים".
הציבו תנאים?
"לא, הם אמרו לי: איך שתרצה. עם כיפה, בלי כיפה, תביא טלוויזיה, תשמור שבת, אל תשמור שבת. העיקר תגור איתנו. אתה הבן שלנו וזה יישאר ככה לעולם. אני חושב שבזכותם נשארתי כל כך הרבה זמן תלוי בין העולמות. רק לאחרונה גיליתי מה עבר על אמא שלי כל השנים האלה - ואגב, לא שמעתי את זה ממנה, אלא מאישה שהבן שלה יצא בשאלה וביקשה ממנה עצה. אמא שלי סיפרה לה שבמשך 18 שנה, אחת לשבוע, היא צמה יום שלם כדי שאני, הבן הקטן שלה, אחזור בתשובה. הנה, כנראה זה עבד. דמעות של אמא ממיסות גם לב אבן".
על השירות הצבאי החליט לוותר. "אני מתבייש בזה", הוא מודה. "אבל אני לא בטוח שזה טוב למדינה שאדם כמוני יתגייס. כשעזבתי את הישיבה הגעתי לארגון הלל, שמסייע לחוזרים בשאלה. הייתה שם מתנדבת חמודה שהציעה, ובצדק, שאעשה צבא, שלא אהיה פרזיט. אמרתי, יאללה, אני בעד. היא סיפרה שיש קורס הכנה ליחידות קרביות שאני יכול להשתתף בו. 'ברגיל זה עולה המון כסף', היא אמרה, 'אבל דיברתי עם המדריך, הוא שמע את הסיפור שלך ויקבל אותך בחינם. תלך לשם, ויום אחד תהיה רמטכ"ל'.
"רק לאחרונה גיליתי מה עבר על אמא שלי כל השנים. במשך 18 שנה, אחת לשבוע, היא צמה כדי שאני, הבן הקטן שלה, אחזור בתשובה"
"הגעתי לקורס, זה היה בחוף בהרצליה. אני רואה קבוצה של חבר'ה מורעלים, כולם יחפים, ואני יהודון, בחור ישיבה לבנבן שרק יצא מהמקרר. המדריך אמר לנו, 'תתחילו לרוץ על החול, חמישה קילומטר'. התחלנו לרוץ, אני כמובן נשרכתי מאחור, ואחרי דקה־שתיים התחלתי להרגיש את הרגליים שלי ואת הגוף. אמרתי לעצמי, בשביל זה עזבת את הישיבה? בשביל לרוץ פה בחול? ומה תעשה עם החיים שלך? אין לך בגרות, ועכשיו תלך לצבא? הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, בדקתי שאף אחד לא רואה אותי, וברחתי משם".
ולאור הסיפור הזה, מה אתה חושב על חוק הגיוס שמבעיר שוב את המדינה?
"אני לא חושב שיהיה נכון שהחרדים יתגייסו בהמוניהם. אני גם לא חושב שזה יקרה. הצבא לא צריך אותם ואין לו גם מה לעשות איתם. בכלל, החיבור בין נשק לבין איזשהו חזון דתי, בעייתי לדעתי. יש את אנשי הספר ויש את אנשי המלחמה, ספרא וסייפא, וצריך להפריד ביניהם. לכל אחד יש את המקום שלו ולא טוב לערבב.
"אני גם חושב שקיומן של ישיבות ושל תלמידי ישיבות שמשמרים את החברה הלמדנית, חשוב לעם היהודי ולעם ישראל. ועם כל זאת, אי־אפשר להגיד: אתם החילונים תשלחו את הילדים שלכם לצבא, תשמרו עלינו, ואנחנו נשב ונלמד. אבל גם אם בחורי הישיבה לא יתגייסו, אפשר למצוא דרכים שבהן הם יתרמו לחברה הישראלית ואפילו לחברה החרדית. אין שום סיבה שהם לא יתרמו מעצמם בבתי אבות, או בישיבות לצעירים למשל, זאת מצווה, זה חסד".
ב־2005 החל אינדורסקי ללמוד קולנוע בבית הספר סם שפיגל. הרעיון לכתוב את "שטיסל" הפציע זמן קצר אחרי סיום הלימודים, על צלחת טשולנט שחלק עם אורי אלון, שותפו לכתיבה, במזנון בשכונת גאולה בירושלים שנקרא "שטיסל". "זה התחיל מתרגיל שעשיתי בבית הספר לקולנוע", הוא מספר. "נאלצתי לנסוע לשכונה חרדית בירושלים כדי להקליט איזה סאונד שחסר לי, אז התחפשתי לחרדי. עליתי על אוטובוס, ובתחנה הבאה עלה סטודנט מבית הספר לקולנוע, מאותה הכיתה שלי. התפדחתי, אבל לשמחתי, למרות שהוא הביט בי הוא לא זיהה אותי בכלל. פתאום הבנתי שאנחנו לא שונאים חרדים או מתעלמים מהם. אנחנו פשוט לא רואים אותם. מבחינתנו, מדובר בגוש אחד גדול ולא כל כך סקסי".
חשבתם ש"שטיסל" תזכה להצלחה כזאת גדולה?
"לא, זה עדיין מדהים אותנו. היינו בטוחים שזו סדרה איטית, שאין לה סיפור ממש מוגדר ושאף אחד לא יצפה בה חוץ מאיתנו. היא הזכירה לנו את עצמנו, את השורשים הרומניים שלנו. גם היום אני לא יודע להסביר איך היא הצליחה, מה בדיוק גרם להרבה אנשים בעולם לצפות בה. עשו לה עכשיו אפילו רימייק בטורקיה, עם משפחה איסלאמית. אני רוצה לחשוב שההשראה שלי יותר גדולה מהכישרון שלי. ואולי זה קרה בזכות אורי אלון, השותף המאוד מוכשר שלי, השחקנים המדהימים והבמאי אלון זינגמן, שהצליח להגיע הכי עמוק לתוך הדמויות ולספר אותן".
לפני כחודשיים עלתה בתיאטרון בית ליסין על שם ברוך איבצ'ר ההצגה "בבצ'יק", פנטזיה קומית שאינדורסקי כתב ונועם שמואל ביים, בה משתתפים בין השאר אור אבוטבול, ידידיה ויטל, אורי גוב, דניאל גל ומאי קשת. זהו סיפורו של יודל בבצ'יק, שמתקרב ליום הולדתו ה־57. כמו אבותיו, הוא עומד להיכנע לקללה מסתורית שגבתה את חייו של כל בן למשפחת בבצ'יק באותו הגיל. כעת הוא צריך לקבל החלטה, מי יירש את מסעדת בבצ'יק האהובה שלו: בנו הצעיר והנמרץ יוינה, שחלם תמיד להשתלט על העסק, או בנו הבכור והממולח חצק'ל, שחזר לעיר מאמריקה. המאבק בין שני האחים על ירושת המסעדה הופך לדו־קרב על ליבה של מרים יאפצ'יק היפה, אהבת ילדותם.
את המחזה כתב ופיתח במסגרת בית הספר למחזאים של בית ליסין. "ציפי פינס, מנכ"לית התיאטרון, הציעה לי בנדיבותה להצטרף לכיתה, ואמרתי, למה לא. אני מאוד אוהב תיאטרון ומאוד אוהב את חנוך לוין. קראתי בצעירותי וגם בשנים האחרונות הרבה ממה שכתב. אני חושב שאפילו המשיכה שלי לקולנוע מגיעה קצת משם. כמו ב'שטיסל', כמו בסדרה 'אוטונומיות', וכמו בכל יצירה שלי, אפשר לחפש ולמצוא בקלות גם כאן עקבות אוטוביוגרפיים. לי זה מזכיר את בית הכנסת שבו אני מתפלל, שהגבאי העצוב שלו מתפלל כל לילה שמחר בבוקר יהיה מניין אנשים שיופיעו לשחרית. והרי כולנו בעצם בבצ׳יקים. עם תאריך תפוגה כתוב מראש. אז בשביל מה כל הבלגן? למה להתאמץ? לרוץ? לקום כל בוקר לעבודה? אולי כי חיי אנוש הם החומר היקר ביותר בעולם. וכל בן אדם הוא בבצ׳יק יחיד ומיוחד. לא היה כמותו ולא יהיה. וכשזוכרים את זה, כשזוכרים שזה מה שהיהדות הביאה לעולם, פתאום כבר אין על מה לריב".
המעבר למדיום החדש לא הפחיד אותך?
"אתה אף פעם לא יודע אם מה שתעשה יהיה כישלון או הצלחה. אני יודע רק שנועם שמואל, הבמאי הבאמת גאון של ההצגה והשחקנים עשו עבודה מדהימה. יואל הופמן אמר שאנחנו הולכים לקולנוע, כדי לשכוח שאנחנו בעצם רומנים. נועם ביים כל כך מדהים, שהוא הצליח להשכיח את הרומני שבי. ישבתי והתרגשתי, ירדה לי דמעה".
את הרומני שבו הצליח אינדורסקי למנף להצלחה בינלאומית. העולם החילוני, הוא מודה, האיר לו פנים. ובכל זאת, לא הרגיש אף פעם באמת שייך. "בכל מקום שאליו הגעתי, הייתי כנראה אאוטסיידר, ובשלב מסוים גם השלמתי עם זה. נכון, אני באמת לא יכול להתלונן על העשור האחרון. בדרך כלל, כשבודקים למה אנשים חוזרים בתשובה, החשד הראשון הוא שמשהו לא הלך להם בחייהם הנוכחיים. אצלי, דווקא מתוך הרוויה, הגיעו השאלות האחרות".
כרגיל, הכול התבטא אצלו קודם כל באמנות. "כשהיו שואלים אותי, 'האם יש סיכוי שיום אחד תחזור בתשובה?' הייתי אומר שלא. אבל בשנתיים האחרונות אני עובד על סדרה עלילתית ל'כאן' שהגיבור שלה הוא דוקטור לפילוסופיה, חוזר בשאלה שפוגש בחורה שבאיזשהו אופן מקרבת אותו לדת. זה קרה עוד לפני שפגשתי את אווה. כשהגעתי לעשות את הפרזנטציה, רוני פרי, מנהלת מחלקת הדרמה ב'כאן', שאלה אם אני חושב שיום אחד אחזור בתשובה כמו הגיבור שלי. ואמרתי לה, 'אין סיכוי בעולם'. צחקנו על זה לא מזמן, כשנפגשנו שוב. הבנתי שהרבה שנים ניסיתי להיות מי שאני לא".
איך החברים החילונים שלך הגיבו למהפך?
"אני גר היום בתל־אביב, אני בקשר עם החברים שלי, יושב איתם בבתי קפה. שום דבר לא ממש השתנה בקטע הזה. החברים שלי אוהבים אותי. הם שמחים שאני שמח. קצת כמו שההורים שלי הרגישו במשך 20 שנה, כשהייתי מחוץ לעולם החרדי. הם נתנו לי תחושה שאם אני שמח, הם שמחים, שאם אני מצליח ‑ הם שמחים. הם תמיד הגיעו לפרמיירות של הסדרות שלי וכמובן גם לפרמיירה של 'בבצ'יק'.
"הרבה מהחברים שלי השתתפו בחתונה שלנו, שהייתה מין 'חתונת הגוונים המשתנים'. מצד אחד הייתה לנו חופה יהודית, עם מוזיקה חסידית; מצד שני, הריקודים אחר כך לא היו בנפרד. אנשים הרגישו שם בבית – חרדים, דתיים וחילונים. אווה ואני לא חשבנו שאנחנו הולכים להיות חרדים בהתחלה. האמנו שנמצא את המקום שלנו בין העולמות. אני חושב שלאט־לאט זה קרה. בלי ששמנו לב".
"מי חלם שבאוטובוסים תהיה חלוקה לקדימה ואחורה, ושמישהו יגיד לבן אדם אחר איך הוא צריך להתלבש? מי שאומר את זה חוטא"
בישראל של קטבים, של אנחנו והם, של הפגנות בבני־ברק ומילים כמו "אנטישמים" ו"פרזיטים" שנזרקות פתאום לאוויר, אינדורסקי שנע כבר שנים על קו התפר, מתעקש לראות את הטוב המשותף. אבל סוגיית הדרת הנשים שעלתה לאחרונה לכותרות, והתמונה של נערות מבוישות, מכוסות בשמיכות, בספסלים האחוריים של האוטובוס, מצליחה להכעיס גם אותו. "מי חלם שבאוטובוסים תהיה חלוקה לקדימה ואחורה, ושמישהו יגיד לבן אדם אחר איך הוא צריך להתלבש? מי שאומר את זה חוטא", הוא קובע. "אבל לא כל החרדים כאלה. רובם לא. בני המשפחה שלי בחיים לא יבקשו מבן אדם לעבור מקום בשבילם. ברור שזה תוצאה של איזושהי הקצנה או שיכרון כוח. המצב שבו חבר כנסת חרדי עומד ומדבר על איך זמרת לבושה (הכוונה להתייחסות של ח"כ גפני להופעה של נועה קירל באירווויזיון – י"ב) הוא בושה וחרפה. ראיתי את זה, והסמקתי. נבוכתי ממש".
6 צפייה בגלריה
''המבט שלי על העולם החרדי היה תמיד כמו על מולדת שאני מתגעגע אליה''
(צילום: גבריאל בהרליה)
אישית, הוא דווקא זוכר ימים יפים בירכתי האוטובוס. "כילד וכנער הייתי יושב תמיד בספסל האחורי כי רציתי להסתכל על בנות. כל יציאה מהישיבה הייתה גם הזדמנות לחוות את המסע הכי מרגש בחיים. אם אתה יושב מקדימה מישהו יכול לראות שאתה מסתכל על בנות, אבל מאחורה אתה השליט של האוטובוס".
את ההתבטאויות של חברי הכנסת החרדים נגד להט"ב, ביניהם ח"כ יצחק פינדרוס שטען ש"הם מסוכנים יותר מדאעש", הוא מגדיר פופוליסטיות ואנטי־חרדיות. "מי אתה בכלל שתשפוט אותם? אתה תקבע אם הם טובים למדינת ישראל או שהם מסוכנים? אני יכול לבכות כשאני רואה דבר כזה. נורא ואיום שאנשים מדברים וחושבים ככה. אני גם לא מאמין שהוא חושב ככה. הוא לא רק אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי, הוא גם אנטי־חרדי ואנטי־לאומי".
למרבה הצער, אין כמעט קולות אחרים שנשמעים מהמחנה החרדי.
"אני בטוח, ואני אופטימי בדבר הזה, שיבוא יום שחרדים יבינו שהומוסקסואליות זאת לא מחלה, שאתה חייב לקבל בן אדם כמו שהוא. זה הרי נמצא בכל מקום. זה יכול להיות הבן שלך, הדוד או האחיין. אתה לא יכול להכחיש את זה, ואם אתה מתעקש, זה רק יתנקם בך. אני בטוח גם שיגיע היום שבו חרדים יבינו שהסתגרות והקצנה הן לא נכונות.
"אי־אפשר לשלול חופש של אנשים אחרים, לאסור נישואים חד־מיניים או למנוע מהם לאמץ, כמו שאף חילוני לא יכפה על חרדי להתגייס לצבא. כל בן אדם יבחר במה שטוב לו. מגיעה להם אהבה, מגיע להם להתחתן, וזה יקרה יום אחד. ואם לא בעשור הקרוב, בעוד שני עשורים. הרוח האנושית חזקה מכדי שזה לא יקרה".
בעצם, הוא כבר חזה הכול. קרא מזמן את המפה. לפני חמש שנים עלתה הסדרה הכמעט נבואית שלו ושל שותפו אורי אלון "אוטונומיות", העוסקת בתרחיש דמיוני של מלחמה בין המדינה החילונית לאוטונומיה חרדית שהוקמה בה. "קראתי אז את תוקידידס, ההיסטוריון היווני, והמילים שלו על כך שמלחמת אזרחים היא הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבני אדם הידהדו בתוכי. כתבתי אז עם אורי סדרה שמתבססת על תסריט אימים דומה, אבל לא בגלל שחשבתי שזה מה שהולך לקרות במדינה. אני גם לא חושב שזה מה שהולך לקרות. זה לא יקרה".
לא תהיה פה גם מדינת הלכה?
"השאלה היא לא אם תהיה פה מדינת הלכה או לא, אלא אם תהיה פה מדינת ישראל או לא. כל חורבן בהיסטוריה היהודית מתחיל בקיצוניות – דתית או לאומית. וכן, אני פוחד מחורבן. יומיים לפני תשעה באב מאשרים את החוק נגד עילת הסבירות. זאת טעות פטאלית. מה כל כך בוער לחצות את העם דווקא בשבוע של תשעה באב? איך הסימבוליקה לא מרעידה את הידיים של מי שהחליט על כך? אין לנו את הלוקסוס למלחמת אחים. כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו, כל יום, מה הוא עשה כדי להרחיק אותנו מתרחיש כזה. אגב, אתה יודע שעברית היא השפה היחידה שבה מלחמת אזרחים מתורגמת למלחמת אחים".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.09.23
