שעות של לידה מתישה לא פגעו באופטימיות של משי קלינשטיין, אפילו לא התחושה שהיא מוותרת על חייה כמו שהכירה, על עצמה. דווקא המפגש הנורא עם משרד הפנים הוא מה שגרם לה לאבד את זה ולמצוא את עצמה מחדש. "היה לי ויתור עצמי לחלוטין, בטח בהתחלה, בחודשים הראשונים אחרי שיונתן נולד", היא מהרהרת בקול. "אני לא חושבת שעברתי דיכאון אחרי לידה, אבל זו כן הייתה תקופה מאוד קשוחה. אני זוכרת שהייתי צריכה להוציא ליונתן תעודת זהות. רציתי לתקן משהו בשם המשפחה, שיהיה כתוב מצפי בלי א'. החלטתי שאני אקח אותו למשרד הפנים לבד בגיל חודש".
ביג מיסטייק, של מתחילות ממש.
"היוג'. ישבתי בחניון עם יונתן בידיים ובכיתי את החיים שלי בצרחות ממש, בזמן שאני מאכילה אותו. לדעתי גם מבחוץ שמעו שאני בוכה. אני חושבת שכל חוויה קשוחה נראית גדולה בתקופה הזו, והכול מועצם. מה שרציתי לא הסתדר במשרד הפנים. דברים טכניים מעצבנים שהפכו לחוויה נוראית. פתאום אני באוטו בוכה ומקבלת בסביבות 4,000 טלפונים והודעות. כנראה עבר אצל כולם מאמא שלי שאני מאבדת את זה איכשהו, וכולם רצו לבוא לחניון של עזריאלי. מתן התקשר מהעבודה, חברה שלי התקשרה מחוץ לעיר ואמא שלי רצתה לעזוב את החזרות ולבוא. גם נועם, אחותי, התקשרה. כולם הבינו שיש פה איזה רגע מצוקתי מאוד. זו הייתה נקודת שבירה הכי קשה".
קלאסי. הבירוקרטיה מכה בדיוק כשצריכים אותה.
"אבל שם החלטתי שאני חייבת עזרה וחייבת לעשות דברים בשביל עצמי וחייבת לשחרר. נקודת השבירה הזו הביאה המון דברים טובים וחיוביים. הבנתי שאם אני לא אחזור לאט-לאט לעצמי, אנחנו יכולים לגלוש למקום לא טוב. התחלתי לשחרר ומצאתי מטפלת. חזרתי לעשות ספורט, ולשים את יונתן רגע אצל אמא או אצל דודה ואז יש לי לילה שלם שאני יכולה לישון בו. הסוויץ' הזה הפך אותי לבן אדם טוב יותר ולאמא טובה יותר ולחברה טובה יותר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יונתן הפך את משי קלינשטיין ומתן מצפי להורים בפברואר האחרון. "היו עניינים קטנים, פה ושם, אבל בגדול החוויה הייתה מטורפת. אנשים אומרים שיש הורמון שמופרש בלידה, זה כנראה נכון כי מבחינתי הלידה שלי הייתה מדהימה ואני ממש מתגעגעת לתחושה של ללדת. זה לאו דווקא היה מושלם בממד הפיזי, כשאני חושבת על זה באמת. אבל אני הייתי בממד אחר, ממד אלוהי. הרגשתי חיבור מטורף, משהו גבוה מאוד, איזושהי התמסרות. בשנייה שירדו לי המים הורדתי את כל התכשיטים לכל מה שלא יבוא, כדי שמה שצריך יעשו. אבל בסוף הייתה לידה רגילה והילד בריא ואני בריאה וזה מה שחשוב".
מה מגדיר את החוויה כמטורפת?
"זה כביכול משהו חייתי. את מבינה שאת כלי כרגע למשהו חשוב יותר שהולך לקרות, משהו ענק. שום דבר לא נגע בי פיזית, הרגשתי כאב אבל שום דבר לא היה באמת רלוונטי. וזה נמשך המון זמן, אם כי אמרו לי שללידה ראשונה זה הגיוני 13 שעות".
נשמע שעברת חוויה רוחנית.
"זו הייתה חוויה מאוד חיובית בעולמי, והיא לא הייתה באמת כזו. כולם קיבלו התקפות לב מימין ומשמאל בכל מיני רגעים, אבל אני לא, המשכתי לחייך".
בואו לא ניתמם. הלידה של משי קלינשטיין הפכה לאירוע תקשורתי גם כי ברגע הזה הפכו ריטה ורמי - אייקונים של דורות שלמים, צעירים לנצח - לסבתא וסבא. אבל היה גם שיתוף מפתיע של משי עצמה בסרטון שעלה לאינסטגרם מתוך חדר הלידה, כשהיא אוחזת את ידה של אמא ריטה ואת ידו של מתן, ושרה יחד עם אמא את 'לילה טוב' של הכבש השישה-עשר, שיצרו יהונתן גפן ז"ל ויוני רכטר. "כמה זכית ילד שאלה הקולות שילוו את צעדיך, שאלה הלבבות תמיד יהיו חלק מחייך", כתבה קלינשטיין והורידה גשם אמיתי של דמעות על הפלטפורמה הצינית בעולם. "השירה בחדר קרתה ספונטני. ברגעים של החששות, נקרא לזה ככה, שרתי ליונתן, שעוד לא ידעתי שהוא יונתן, את מה ששרתי לו לבטן כל לילה לפני שהלכנו לישון, את 'לילה טוב' של יהונתן גפן. רציתי שזה ירגיע אותו ושירגיש מחובר ונעים ואת הביחד שלנו, ושהוא לא ידאג, כי אני לא דואגת. ואז יצא השיר בחדר הלידה עם אמא".
שיתוף אינטימי מאוד.
"לא מתאים לי אה? לא יודעת למה דווקא שיתפתי משם, הכי אינטימי שיש, אבל כנראה אני שלמה יותר אולי מפעם".
הילד נולד, מזל טוב. איך ממשיכים מפה?
"זה מורכב. החיים משתנים באמת. אני מוצאת את עצמי, לפחות ככה זה הרגיש בהתחלה, שכל מי ומה שאני נזרק לפח ומשהו חדש מתחיל. עכשיו, אחרי חמישה חודשים, אני מצליחה איכשהו לשלב את מה שהיה, כלומר את 31 השנים לפני, להכניס קצת בתוך החיים החדשים. אבל זה לגמרי חיים חדשים והכול מורכב ואחר. אני זוכרת את התחושה שהייתי יוצאת מהבית בהתחלה והייתי אומרת לעצמי, כמה בני אדם יש בעולם? איך זה יכול להיות שכולם עברו את החודשים הראשונים שאחרי הלידה ונשארו בחיים? כולם שרדו".
לא סגור על כולם, אבל נניח.
"כל הכבוד לאנשים שיש להם שניים, שלושה, ארבעה, חמישה ו-12 ילדים. אבל בטח מתישהו הורמון השכחה בהיבט הזה יגיע גם אלינו. כשאני חוזרת הביתה ויונתן מחייך, זה סוג של הורמון כזה. ואז אני שוכחת שלא ישנתי כל הלילה ושאני רעבה ויודעת שזה הצליל היפה ביותר ששמעתי אי פעם".
קלינשטיין (31) הגיעה ללידה באחד משיאי הקריירה שלה, אחרי שנים מלאות בתפקידים מצוינים שעשתה בתיאטרון כמו "אפס ביחסי אנוש" או "סיפור הפרברים" ובקולנוע, בסרט "תמונת הניצחון", שעליו הייתה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית המשנה. ויש את "פרפר נחמד" שחזר לטלוויזיה ב"כאן" וגם קריירת דיבוב די ארוכה. הלוח שלה היה דחוס בחזרות להצגות נוספות, הופעות בתיאטרון, במחזות זמר ("היירספריי") ובצילומים של שני סרטי קולנוע חדשים. ב"חשבונות שמיים" של אסתי שושן היא תשחק בתפקיד הראשי של אישה דתייה וצעירה שעוברת טרגדיה כשילדה שנשכח ברכב ("ומזל שצילמתי לפני שנכנסתי להיריון"). בסרט הנוסף, "הבריכה" שמביים עמיחי גרינברג, היא תשחק בתפקיד הנכדה של יהורם גאון, ובשנה הבאה צפוי לה תפקיד ראשי בדמותה של קרול קינג במחזמר "ביוטיפול" שיעשה עלייה לתיאטרון העברי.
עכשיו היא מקבלת את התפקיד הראשי במחזמר "מלצרית" שיעלה בתיאטרון הקאמרי, המבוסס על סרט בשם זה שעלה לפני 16 שנה ונכתב על ידי אדריאן שלי. את המילים והלחן של השירים יצרה המוזיקאית והזמרת שרה ברליס ואת התסריט כתב ג'סי נלסון. קלינשטיין תיכנס לדמותה של ג'נה האנטרסון, מלצרית ואופה הסובלת ממערכת יחסים רעילה עם בעלה. אחרי שהיא נכנסת להיריון בלתי צפוי מבעלה, ג'נה פותחת ברומן עם הרופא שלה ומקבלת הזדמנות לשנות את חייה האפורים בתחרות אפייה עוגות פאי.
"אמא שלי ואחותי טסו לניו יורק פעם אחת בלעדיי, לפני שבע שנים בערך", היא מספרת. "זוכרת שאפילו העלו תמונות שלהן והוספתי את עצמי בפוטושופ כדי להראות שגם אני שם. הן חזרו ומיד עידכנו שראו מחזמר שאני חייבת לראות, בשם 'ווייטרס', בברודוויי. כמובן שבהזדמנות הראשונה טסתי לניו יורק וראיתי. איכשהו מצאתי את עצמי מתחברת אליו ומתמגנטת".
קלינשטיין חזרה נלהבת מהביקורים בניו יורק עם פרויקט אישי, לשכנע מפיקים להעלות את המחזמר מתורגם לעברית, "מלצרית", בתקווה שהיא עצמה תשחק בו בתפקיד הראשי כמובן. "זה פשוט לא יצא לי מהראש. הלכתי למפיקים ולראשי תיאטראות ולמנהלים אמנותיים. לא עזר. איכשהו פתאום נמצאו מפיקים שקנו את הזכויות ואמרתי להם תשמעו, רק תעשו לי אודישן. אם אני אהיה טובה, תיקחו אותי. תנו לי הזדמנות. ואחרי כמה ימים אני רואה באתרים כותרות שכבר ליהקו אחרים למחזמר. הלב שלי נשבר".
דמעות.
"שוב בכי, אנחנו במוטיב חוזר, לא? אלה היו כמה ימים קשים עד שאמרתי לעצמי, משי, החיים כבר לימדו אותך שמה ששלך שלך, ומה שלא שלך לא שלך, אין מה לעשות. שיחררתי".
ככה בקלות?
"כנראה שלא ממש. אבל התחתנתי בינתיים, מלא דברים קרו, 'אפס ביחסי אנוש' שרץ עדיין, קורונה, עברתי לגור עם מתן, התחתנו, היריון. בינתיים יש לי כמובן עוד פגישות עם מפיקים וראשי תיאטראות שמציעים תפקידים, ובכל פעם שהם מעלים הצעה, אני אומרת, לא, אני רוצה לעשות את התפקיד הראשי ב'מלצרית'. למרות שאין להם קשר כמובן, אבל שום קשר לא היה חשוב לי. הייתי צריכה שכולם יידעו שזה מה שאני רוצה לעשות, שלא יהיה אדם אחד בעולם שלא יידע בדיוק איזה תפקיד אני מבקשת. שבוע אחרי הלידה אני מקבלת הודעה מהבמאי עידו רוזנברג: גלעד קמחי, המנהל האמנותי של הקאמרי, הולך להתקשר אלייך. דווקא איתו מעולם לא דיברתי על המחזמר. אחרי שיחת חולין קצרה על הורות, הוא אמר שקיבל את הזכויות של המחזמר והם רוצים שאני אשחק".
מה קרה לליהוקים הקודמים?
"לא שאלתי שאלות קיטבג".
אוקיי, אני מניח שבכל זאת הסתרת את ההתרגשות, צריך לסגור חוזה, יש כספים בדרך, את לא מתחילה. שומרים על פאסון.
"ברור, הייתי עם מלא פאסון. פרצתי בבכי איך שהוא אמר את זה, סיפרתי לו כמה זה החלום שלי ושהוא לא מאמין כמה זה בלב שלי, המחזמר והתפקיד, הסיפור הזה. סליחה שאני בלתי נסבלת, אבל זה חשוב. מה ששלך שלך גם אם זה יעשה את הסיבוב האינסופי, וזה יגיע אליך בדיוק בזמן".
במקרה שלך, הגיע בדיוק עם האימהות.
"בדיוק. בחזרות כל כך הבנתי למה זה לא קרה לפני שבע שנים וקרה עכשיו כשאני אמא, כשאני בשלה וכשיש לי את הכלים להבין עד כמה התפקיד הזה משמעותי. בכלל, מאוד חשוב להביא את המחזמר לבמה במיוחד בתקופה הזו, כשנשים מתכסות ומוקטנות ומושתקות. זה מחזמר על כוח נשי, ויש פה שלוש נשים חזקות מאוד ומצחיקות מאוד. הגיבורה נמצאת במערכת יחסים מתעללת - נפשית וכלכלית ופיזית, וכל הזמן אנחנו מדברים על זה בחזרות שזו הזדמנות חשובה להביא את הנושאים האלה לבמה, גם במעטפת כל כך מתוקה".
חווית פעם מערכת יחסים כזו? אולי ראית מהצד?
"לא תודה, אבל אני חושבת שמספיק להיות אישה ולראות מה קורה מסביבך כדי לחזק את מי שצריכה. לא חוויתי מערכת יחסים מתעללת. אני באה מבית של משפחה של לביאות".
קלינשטיין פעילה בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית בקפלן ת"א, ולא מסתירה את דעותיה גם ברשת מדי פעם. "וזה קשה, כן. הקרע בעם צץ פתאום בכל מקום ויש כל כך הרבה כעס ושנאה מסביב וחוסר סבלנות. וזה כאילו מרגיש שאנחנו חוזרים אחורה בזמן במקום להתקדם. עצוב וכואב".
למשל?
"יכול להיות שתמיד הייתה כאן גזענות אבל פתאום יש לה לגיטימציה וזה מה שכל כך מכאיב לי, שלאלימות יש לגיטימציה ושלשנאה יש לגיטימציה. בתור אמא זה פוגש אותי פתאום במקום מאוד מפחיד ואני לוקחת את זה אישית. אומרת וואו, מה קרה לעולם ולאיזה עולם הבאתי את יונתן. האהבה תנצח בסוף? כי זה העתיד שאני רוצה שיגדל עליו".
אני מניח שלא כולם אוהבים את זה.
"ההודעות שאני מקבלת באינסטגרם, כשאני מעלה את דעתי, ואת התחושות שלי, הן לא סובלניות ולא מלאות אהבה".
דוגמאות?
"קללות, איחולים קשים, זה לא משהו שיושב לי בלשון כדי שאזרוק את זה פה - וטוב שכך. אבל אני מנסה לשלוח להם לב, משתדלת לענות גם לאנשים שחושבים ההפך ממני. גם נפגעת. מרגיש לי לפעמים שהם ממש מתכוונים למה שהם אומרים".
גם חוששת?
"לא, אני מרגישה שלכל אחד יש את הדרך שלו לא לשתוק, ואם זו הדרך שלי, אז כך יהיה. יש משפט שאומר, 'איפה אתה היית כשהעולם התחיל ללכת אחורה'. אני רוצה להגיד ליונתן שאני הייתי, שאני הלכתי להפגנות ואיפה שיכולתי לומר את דעתי, אמרתי. ואם יכולתי להשפיע על מישהו שחושב אחרת ממני, ואם יכולתי בהודעות להסביר לו אפילו אחרי קללות ואיחולים רעים שזה ממש בסדר שהוא חושב אחרת ממני - יש לזה מקום. זו דמוקרטיה. אני חושבת שדיקטטורה זה כשאין מקום לחשוב אחרת ואם אני חושבת אחרת ממך ומבינה שיש מקום לדעה שלך, אנחנו במקום יותר טוב מזה שאנחנו נמצאים בו היום. כי כרגע התחושה היא שאין מקום לדעה של אנשים בכלל. אנשים מפחדים להגיד את דעתם, למה בעצם?".
כי אם מדובר באמנים כמוך, הם חוששים לאבד חלק מהקהל.
"אבל תכף לא יהיה לי קהל אם נמשיך בדרך הזו. אם מקטינים ומשתיקים אישה, אני לא אוכל לשיר ולעלות על הבמה ולא אוכל לשבת קדימה באוטובוס ולא אוכל מלא דברים. אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה ולא ניכנס לסעיפי הרפורמה המשפטית. אני אומרת לך שפעם לא ראיתי כמעט חדשות, היום כל דבר שאני קוראת מכאיב לי. אני חושבת שמשהו באימהות פוצץ אצלי את הבועה".
כישרון כמוך יכול ללכת לברודוויי, לקחת את הילדים ולגור בטרייבקה ליד טיילור סוויפט.
"יש לנו מדינה אחת, מקום אחד להיות בו ואנחנו נדאג שיהיה פה טוב בשביל הילדים של כולנו - ולא רק שלי או שלך. צריך שלכל הילדים של כולם יהיה טוב. אין מחשבות אחרות אצלי".
ומה עובר לך בראש כשאת בקפלן. יוצאת מעודדת?
"זה מרגיש לי כמו שליחות, שיש קבוצה מאוד גדולה שהיא מרגישה שהיא בשליחות וזה משהו שמחבר למרות מה שאתה קורא בחדשות, שהם דברים פחות מחברים ומסיתים ומכאיבים. אנשים כותבים לי שאני מסיתה בדעות שלי, שעצם זה שאני חושבת כמו שאני חושבת אומר שאני מסיתה. איך זה יכול להיות שאהבה מסיתה?".
לפני שנה וחצי נישאה למתן מצפי, איש הייטק. "אל תשאל אותי מה הוא בדיוק עושה בבקשה, מבחינתי הוא כמו צ'נדלר ב'חברים', אני אף פעם לא אבין מה הוא עושה בעבודה שלו והוא ניסה להסביר לי מלא".
לא שואל. איך מסתדרים אחרי הלידה? יש גם זוגיות שצריך לטפח בכל זה.
"מתן ואני לומדים בכל יום להיות טובים יותר גם ליונתן, גם אחד לשני וגם כל אחד לעצמו. מאוד הקפדנו להביא עזרה ולצאת לדייטים. זה תמיד מטורף איך אחרי 20 דקות של מתן ושלי פתאום אנחנו חוזרים לשורש ולבסיס שלנו, וזה נורא חשוב".
הוא מסתדר טוב עם הדרמה?
"אין אדם שמכניס יותר שמחה הביתה ממנו. לא ידעתי כמה זה חשוב עד שפגשתי אותו. בן אדם שנכנס אחרי יום שלם מול מחשב ורוקד ושר ומכין אוכל ומכיל אותי ומאכיל אותי, כי אם לא יאכיל אותי אני לא אוכל. אני לא מתקרבת למטבח".
למה?
"לא יודעת. מעדיפה לפתוח מעדן מאשר לבשל לי משהו. מתן הוא הבשלן בבית".
כנראה שלא סתם בחרו בך להוביל קמפיין של טבעול.
צוחקת. "אני מעולה בלחמם".
אוקיי. יש גם שאלה כמעט בלתי נמנעת, השילוב של הקריירה העמוסה שלך עם האימהות. אני חושב שאת הגברים לא שואלים שאלה כזו.
"בדייט השלישי עם מתן, איפשהו ב-2019, ראיתי אותו עם האחיינים שלו ושם החלטתי שאני רוצה שהוא יהיה האבא של הילדים שלי".
אמרת לו את זה?
"לא צריך להגזים, אנחנו לא רוצים להבריח את האבא לעתיד. אין מה לעשות, כשרואים גבר מתנהל טוב עם ילדים, זה עושה חשק. שאלת איך זה לנהל קריירה עם אימהות. ראיתי ריאיון לא מזמן שבו הסבירה מפיקה גדולה בחו"ל, אתם אומרים אמא עובדת, אתם רואים רק את הניצחונות שלי - אבל בכל ניצחון שלי אני מפסידה במקום אחר. כשאני עכשיו מתראיינת אצלך, יונתן בדיוק קם מהשנ"צ שלו. וכשאני עושה חזרות על 'מלצרית' הוא בדיוק גילה פעם ראשונה את הציפורים".
ומצד שני יש את השעות שאת מקדישה כאמא.
"וכשאני עם יונתן והוא בוכה באמצע הלילה, אז אני קמה ואין לי את שעות השינה שאני צריכה כדי שהמוח יעבוד מחר כמו שצריך. אני צריכה להיות אמא טובה לתינוק שלי ולהיות בשבילו באמצע הלילה. ויכול להיות שבמקום ללמוד טקסט, אני אקלח אותו. בכל ניצחון שלי בתור אמא, אני מפסידה משהו בקריירה שלי ולהפך. וזה קשה. יכולה לספר לך משהו?".
בשביל זה אנחנו פה.
"הרבה פעמים כשיונתן נרדם, אני מתחילה לבכות למרות שכל מה שאני רוצה זה שהוא ילך לישון".
למה?
"כי תמיד יש תחושה שיכולתי יותר. זה משהו שנולד איתי עם יונתן. מין הרגשה שיכולתי להיות טובה יותר וסבלנית יותר, וזה זולג לי גם לעבודה. כלומר, הרגשה שיכולתי לדעת את הטקסט טוב יותר ולבוא יותר מוכנה. אני חושבת שהיה לי זמן להיות הכי טובה שאני יכולה לפני הלידה, ועכשיו אין לי".
הפרפקציוניסטית צריכה להתפשר.
"או לסלוח לעצמי על איפה שאני לא מספיק טובה בשבילי, לפחות לפי מה שאני חושבת".
הצלחת ליישב את הסתירה הזו?
"רק התחלתי להתלונן (צוחקת). זה כנראה יהיה קונטרסט שאצטרך להתמודד איתו כל החיים, אם אני רוצה להיות אמא ואשת קריירה. יהיה לי מאוד קשה אם לא אהיה חלק מהרגעים הגדולים של יונתן. אני זוכרת רגע ממש בתחילת החזרות כשיצאתי מהבית אחרי חמישה חודשים בערך של חופשה. מתן שלח לי סרטון שבו הוא מאכיל את יונתן בבננה ואני איבדתי את זה. למה? כי אני לא הייתי חלק".
עד כדי כך?
"התחלתי לבכות, ועצרתי את החזרות. אמרתי לטלי אורן, כי היא אמא, אני מגזימה? אני מגזימה?!? הוא הביא לו בננה בלי שהייתי שם! והיא מסכנה, מה היא תגיד לי? את לא מגזימה? הרי ממש הגזמתי".
מה למדת על עצמך בתקופה הזו?
"שיש לי את ההתפרקויות שלי, אבל אני כן לפעמים טופחת לעצמי על השכם על ימים שאני עוברת ועל חוויות מורכבות וקשוחות בסיטואציה הזו. אני בטח לא הראשונה והאחרונה שעשתה ילדים וקריירה".
אני מכיר שניים כאלה לפחות.
צוחקת. "מקרוב. אמא ואבא מאוהבים ביונתן קשות ואני הפכתי לרוח רפאים כשאני מגיעה. הם ממש עוברים דרכי לכיוון המטרה המיוחלת, אבל אני מבינה אותם לגמרי. הם מאוד עסוקים, אבל באמת ייאמר לזכותם שבכל זמן פנוי שיש להם, הם ממש משתדלים לבוא ולהסניף את צ'ופק הקטן ואני לא מפסיקה לשלוח תמונות. אם אני שוכחת, הם מזכירים לי שלא שלחתי. הוא הכניס המון אהבה אלינו".
לרמי ורעייתו אלכס יש גם ילדים קטנים. זה מסתדר בווייב המשפחתי.
"אנחנו כל הזמן צוחקים על אבא שזו לא סיטואציה חדשה לו ושהוא לגמרי זוכר איך להרדים ובעצם את כל מה שצריך. אני משאירה אצלו את יונתן והולכת בלי סימני שאלה. אבל גם אצל אמא אני משאירה כבר על ההתחלה".
משי קלינשטיין היא גם זמרת משובחת, מדויקת בלייב כמו באולפן, מקום שלא זר לה מגיל זעיר. הציפיות התקשורתיות כיוונו לקריירה של זמרת, בדיוק כמו אמא ואבא. אבל משי הלכה בדרך שלה וניפצה חלומות של אחרים. "היה לי פעם את החלום הזה והוא דעך לאט-לאט. התשוקה שלי לעשות מוזיקה ירדה וירדה. הרגשתי שבא לי לעשות משהו אחר. לא יודעת להסביר את זה הגיונית. כן הוצאתי סינגלים, אבל אם היית אומר לי, משי, עכשיו תיכנסי לאולפן ותוציאי אלבום, זה עושה לי רע".
עד כדי כך?
"לא יודעת, לא בא לי. בא לי להיכנס לחדר חזרות לעשות צילומים לסדרות ולסרטים כמו שאני עושה ובא לי מחזות זמר ודיבוב. ואני כן מופיעה על במות בטקסים ובימי עצמאות ובימי זיכרון ואני אוהבת לשיר, אבל להיכנס ולעשות אלבום מרגיש לי לא נכון. למרות שאני מרגישה שיש המון ציפיות מסביב כן לעשות את הדבר הזה".
זה מגיע מהתקשורת, מהתעשייה. לא מהבית.
"הבית זה 'מה שתעשי, טוב לנו'. נכון שמבחוץ הציפייה הזו עדיין נוכחת".
כי הבת-של חייבת להוציא אלבום.
"זה לא רק שם. זה גם כי אנשים שומעים את הקול שלי ואומרים לי, 'אני רוצה להקשיב לאלבום מלא שלך כשאני נוסע הביתה'. ואני עונה, תודה רבה, תבואו לתיאטרון. אני גם לפעמים לא עונה כדי לא להיכנס לדיון. מה אגיד, כרגע לא בא לי? לא מרגישה שזה עניינו של אף אחד. אם אני אקום בבוקר וארגיש את זה, אלך לעשות אלבום באותו רגע. חומוס עושים באהבה לא? עד שזה לא יבוא מהבפנוכו של הבפנוכו שלי, לא יהיה".
יש שירים במגירה?
"לא, כרגע אני לא כותבת. אני לא מרגישה שחסר לי משהו ומאוד שלמה במקום שאני נמצאת בו. אני כרגע מגשימה חלום במחזמר אחרי שבע שנים שבהן חיכיתי מאוד לתפקיד. וכמובן האימהות. מרגישה טוב מאוד עכשיו".
מניח למשל שראית את נועה קירל הופכת באירוויזיון לאייקון לאומי. זה לא מכניס מחשבות כאלה?
"אין לי רצון לייצג את מדינת ישראל באירוויזיון. אני גאה עד אינסוף בנועה המדהימה שסחפה את כולנו אחריה ובצדק, היא באמת מעולה ממש. עקבתי אחריה שם ואני מעריצה. אבל אני אחרת, ואני מרגישה שאת החלומות שלי אני מגשימה, ומגיעה למה שאני רוצה, גם אם זה לוקח הרבה זמן. אני מאוד מאמינה בזה ואני לא בלחץ".
חשבתי שאולי יש בך עוינות כלפי האירוויזיון אחרי שריטה סיפרה פה שזו הייתה טראומה מבחינתה.
"היא אמרה לי גם פעם שאין דבר בערך שהיא מתחרטת עליו בקריירה - חוץ מהאירוויזיון. אולי זה נכנס לי פנימה, לא פוסלת. אני גם לא אדם תחרותי. ברחתי מכל תחרות אפשרית שיכולה להיות. בחיים לא הייתי הולכת לריאליטי. הייתי אמורה לעלות לתיכון עירוני א', בכיוון המוזיקה, ופתאום קלטתי שאני צריכה להשלים בחופש הגדול שנתיים של לימודי מוזיקה ואני הולכת להיבחן על זה מול אנשים שיודעים טוב ממני. זו אפילו לא תחרות פיירית. שלושה ימים לפני, התחרטתי. קמתי באמצע הלילה ואמרתי להורים, אני לשם לא הולכת. הלכתי לבית ספר בלי מוזיקה, לתיכון חדש. אז נעים לי איפה שאין תחרות, אני לא מרפקנית, אבל יודעת איפה לדחוף את עצמי".
גם בתיאטרון ובקולנוע יש תחרות עזה.
"ונורא קשה לי לעשות אודישן עדיין. אני יוצאת מתחושת מועקה מכל אודישן, לא משנה אם הייתי טובה או לא טובה. תחושת התחרות קשה לי מאוד ואין לאן לברוח. אבל ללכת לאודישן זה לא תחרות כמו אירוויזיון, עם כל הניקוד. איזה פחד. שייתנו לי ציון על איך ששרתי? זה כבר עושה לי כאב בלב".
ומבקרי תיאטרון?
"הם לפחות לא מראים מספר. נשרוד גם את זה. אני גם לא כל כך קוראת ביקורות".
היה רגע בקריירה שאמרת זהו, אני לא רק הבת של ריטה ורמי?
"היה רגע שעשינו בו את הפרזנטציה של 'אפס ביחסי אנוש' ב-2019 ובמשך שעה וחצי אחרי התראיינתי והתראיינתי ושוב התראיינתי. הרגיש לי כמו 50 מדיות שונות. מטורף. סיימתי את הראיונות התיישבתי מותשת ואמרתי לעצמי, אה? אף אחד לא שאל אותי על ההורים במשך שעה וחצי, איזה קטע. שעה וחצי!".
והנה אני בא ושואל אותך.
"תקשיב, להיות בת של ההורים האלה? אני הולכת עם דגל גאווה שאני הבת שלהם".
אחותך נועם בכל זאת בחרה במוזיקה.
"זה בדמה כמו שאפשר לראות ולשמוע. היא לא יוצאת מהאולפן, יכולה ימים להיות בערך רק שם. היא לא מפסיקה לכתוב או להלחין וגם מופיעה ויש לה קהל מרגש. אני הולכת להופעות ורואה איך צורחים את המילים שהיא כתבה וזה מרסק אותי. אני מאבדת את זה בהופעות שלה. בוכה כמובן".
את מעורבת בעשייה של נועם?
"היא לגמרי בזכות עצמה ויש הרבה פעמים שאנחנו מנסים לתת לה עצות והיא מנפנפת את האמ-אמא שלנו. אולי עם אמא ואבא היא יותר מתייעצת. אני, לתת לה עצות? ממש. אנחנו מאוד אוהבות אחת את השנייה ונהיות רק עוד יותר חברות טובות, ועם השנים זה מתגבר ומתגבר. היא עכשיו התחילה חזרות ל'בלוז לחופש הגדול' אז שתינו בחזרות למחזות זמר בשני תיאטראות שונים - וזה מאוד מרגש. היא שולחת לי תמונה של בוקר טוב מהחזרות שלה ואני שולחת לה משלי. זה חתיכת דבר".
יונתן ילך לכיוון הזה?
"אני לוחשת לו כל לילה לפני שהוא הולך לישון, 8200, 8200! שהוא לא ימשיך את השושלת הזו. אבל הוא מאוד אוהב מוזיקה וכשאני עושה פיתוח קול בבית הוא מפסיק לאכול ולשחק ורק מסתכל עליי. מהבטן הרגשתי שהוא אוהב מוזיקה. אני מאוד מקווה שזה ייפסק כאן".
וואלה?
"די, מספיק. לא צריך יותר. בטוחה שההורים שלי אמרו עליי אותו דבר והם גם מאוד קיוו, לדעתי, שלא נלך לכיוון - כי זה מקצוע מאתגר מאוד מהרבה בחינות. ראינו את הקושי בבית. הם היו מורידים את הנעליים בסוף ההופעה, מסתכלים עליי ואומרים לי, את בטוחה? אבל זה לא משהו שהחלטתי כי לא הרגשתי בכלל שאני עשיתי בחירה".
אולי צריכים לעשות איתכם סדרה? יש את ה"רפאליס", "הבוזגלוס", "משפחת שדה", כמובן "הקרדשיאנס". הקהל כבר מוכן נפשית למשפחות יהאן-פרוז וקלינשטיין. רק לשים מצלמות.
"אתה לא מבין עד כמה. לא צריך לגעת, זה באמת ערוך כבר. אבל אל תפנו, כי זה לא יקרה".
