שקיות זבל רבות נערמו מחוץ לביתו של מאיר שלו באלוני אבא והכילו בתוכן חיים שלמים – טיוטות ישנות, מסמכים ותמונות. כל חתיכת נייר קוטלגה – מי לאשפה ומי לארכיון שיימסר לספרייה הלאומית. הימים היו שלהי החורף, ושלו כבר ידע שמחלת הסרטן ממנה הוא סובל סופנית. בפרגמטיות שאפיינה אותו, הוא כינס את שני ילדיו, מיכאל וזוהר, למשך שני סופי שבוע ארוכים ויחד איתם הוא מיין אלפי מסמכים, כשהמטרה ברורה: לא להותיר אחריו שום קצוות פתוחים, שום טיוטה שבטעות תגיע לדפוס. מה שראוי – יישמר במסודר, ומה שלא – יושמד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"החלק הכי כיף היה כשזרקתי את ההארד דיסק של סבא מהחלון אל החצר בשביל שיישבר, כשזה לא הצליח – שברנו אותו עם פטיש", מספר סלי שלו-כהן (9), נכדו של שלו, ובנה של הבת זוהר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הוצאנו יותר מ-20 שקים עצומים של דברים שהלכו לגריסה, כי אבא לא רצה להשאיר אחריו שום דבר לא גמור", מספרת זוהר שלו, "זה משהו שהוא סגר מולנו לפני המון שנים - הוא הנחה אותנו שאם קורה לו משהו - שנשמיד הכול. כל פעם שהוא ראה בעיתונות שמצאו איזו טיוטה של סופר או משורר שפתאום זכתה לפרסום, הוא היה מזכיר לנו להשמיד את כל מה שנשאר. זו הייתה ממש משימה משותפת, עבודה לכל דבר ועניין, אבל זה מאוד קירב בינינו, ועשה לו טוב. הוא רצה לסגור את החיים באופן נקי ומסודר וזה הכניס את כולנו להכנה לקראת המוות. הוא היה ממש בתחושת הקלה כשזה נגמר. אבא לא הסתיר את המחלה שלו, הוא רק לא יצא בהצהרה ולכן היו מי שגילו את זה רק כשהלך לעולמו. היה לו חשוב מאוד לשמור על המטרונום הקבוע של העבודה והוא הקפיד שהטיפולים לא יתנגשו עם מועד הדד-ליין של שליחת הטור השבועי שלו לעיתון. הוא אסף את כל כולו בשביל להמשיך בשגרת חייו ואנחנו התבוננו בזה בהשתאות. כשהבנו את חומרת המצב, אבא שלי ביקש מהרופאים לוח זמנים. זה גם חלק מהפרגמטיות. הוא רצה לדעת אם הוא יספיק להשלים את הספר שהוא התחיל איתו. כשהרופאים נתנו לו בין חצי שנה לשנה, הוא החליט לגנוז את היצירה".
בימיו האחרונים היה שלו מוקף באוהביו. "החבר הכי טוב שלו הגיע מחו"ל, וגם אנחנו ואמא שלי לא עזבנו אותו לרגע. זה היה מוות טהור, ממש תחושה של קדושה. היינו בבית עוד שעה ורק אז הודענו למד"א. במקביל ביקשתי מבעלי שיביא את הילדים בשביל שאגיד להם בעצמי. אבל ממש חצי שעה אחרי שהודענו למד"א יצאה הודעה בחדשות, ואנשים הניחו שזה קרה לפני שעות אז נפל עלינו מבול של תגובות".
"אמא רצתה להגיד לי בחיבוק שסבא מת אבל אחותי שמעה מחברה שלה את הבשורה כשהיינו בדרך, וככה בעצם גילינו", מספר סלי בעצב. "דסי התקשרה מהדרך ושאלה אותי אם סבא מת והצטערתי שהיא שמעה ככה", מוסיפה זוהר, "מצד אחד זו תחושה מאוד מיוחדת, שהרבה אנשים משתתפים איתנו באבל וברור שזו טלטלה לאומית ולא רק אישית, אבל מצד שני הייתה גם תחושה קשה מול הפער בין הקדושה והאינטימיות של הפרידה עצמה לבין התקשורת ששטפה אותנו פתאום רגע אחרי".
זוהר היא גיבורת הספר "גומות החן של זוהר", שחוגג כבר 36 שנים, ועדיין ילדות קטנות עומדות מול המראה ומנסות לייצר לעצמן גומות. לפני שחלה כתב שלו ספר ילדים חדש בשם "נכד קרטה וסבא סנוקרת" (הוצאת עם עובד) שמוקדש כולו לנכד סלי ואהבתו לאמנות הלחימה ועתיד לצאת בקרוב. את שניהם אני פוגשת בביתם שבפרדס חנה.
איך זה להיות זוהר המפורסמת מגומות החן? ובכלל – הבת של?
"עד שנולדו לי ילדים לא אהבתי לשתף את האנקדוטה הזאת. כשהם הגיעו זה השתנה כי עבורם זה נחמד. כשזה סבא זה יותר קל מאשר כשזה הורה. האספקט הפרסומי פחות השפיע עליי. מבחינתי, לגדול במחיצתו ועצם זה שדווקא הוא היה האבא שלי, זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי. הוא באמת היה איש נדיר שניתן ללמוד ממנו המון. גם ידע כמובן, אבל גם מי שהוא היה. ההתמסרות שלו לעבודה, היסודיות שלו. הנחמדות שלו, הנדיבות ורוחב הלב. היה לו מצפן טבעי, חוש מוסר וצדק גבוה, הוא ידע איך להתנהג כלפי אנשים שונים ובסיטואציות שונות. ידע מה הדבר הנכון לעשות. הדבר הנכון להגיד. תמיד יכולתי לשאול אותו איך ומה כדאי לעשות ומה לומר, איך כדאי להתנסח בעל פה ובכתב בסיטואציות שונות. כל זאת יחד עם ציניות והומור חריף ורוח שטות ילדותית. הסקרנות, הרצון לטייל, להכיר. איש חכם בצורה יוצאת דופן שגידל אותי. על זה אני שמחה מאוד. ברור שזה נחמד כשילד מגלה שאני זוהר, ואז נדלק לו מבט סקרני. אני חושבת על זה שזה כמו שאני אפגוש פתאום את אורה הכפולה. אלו דברים נחמדים שמעלים חיוך".
וזה לא היה המקרה היחיד.
"החיים שלנו כמשפחה שזורים בספרים של אבא - ויש בזה הרבה יופי. אחי ואני בדיוק אמרנו שאנחנו צריכים לשבת לקרוא את כל הספרים שוב, כי כשאני קוראת את הספרים שלו אני מוצאת את המשפחה שלי ואותו – למרות שהוא שזר את זה באופן מאוד עדין. יש משפטים קטנים שהם ממש מתוך החיים שלנו, ורק אם מישהו מאיתנו קורא את זה הוא יודע שההשראה היא מתוך החיים הפרטיים, כי בסוף הספרים עצמם הם דמיוניים. כשהילדים היו קטנים כל ספרי הילדים היו פזורים בסלון, היום הם בלויים מרוב שימוש. כשהוא חלה ביקשתי ממנו שיארגן את כל הספרים שמוקדשים לילדים, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי למעשה הזה, והוא כבר נפטר. אז בעצם יש לנו מעט מאוד ספרים חתומים שלו".
"גם אם סבא לא היה מפורסם זה לא חשוב לי, כי בסוף הוא היה סבא שלי והוא יקר לי וזה מה שחשוב", אומר סלי, " אני מאוד שמח שזה סבא שלי. אני שמח שהוא היה אדם טוב ומעניין. בזכותו אני ממש אוהב לכתוב ספרים. אני עולה לכיתה ד' וכבר בכיתה ב' כתבתי המון סיפורים, עכשיו אני מבין כמה זמן לוקח לכתוב ספר. בכיתה עבדנו כמה חודשים בשביל ספר קצר. אז לסבא זה לקח שנים. בסוף כיתה ב' כתבנו יחד ספר כיתתי, כולל איורים, וסבא הגיע לכיתה בשביל לעזור לנו. הוא בא לתת לנו השראה בתוך סופר והילדים התלהבו ושאלו שאלות. הרבה אנשים לא מאמינים לי שאני הנכד של מאיר שלו".
הוא עושה בושות כמו בספר?
"סבא עושה בושות לאמא שלי, פחות לי", צוחק סלי, "אני וסבא היינו מבלים הרבה. כשהיו לי עבודות בתנ"ך תמיד התקשרתי אליו לעזרה, וכשרצתי למועצת התלמידים הוא עזר לי להכין את הטקסט. סבא גם לימד אותי שחמט ומאז אני ממש אוהב לשחק. היינו משחקים הרבה יחד. אחרי שהוא נפטר קיבלתי את השח שלו – שהוא שח מאוד מיוחד מהודו והוא ממש חשוב לי. כשבאנו אליו זה היה ממש כיף. הסגנון של הבית שלו כל כך אחר - הוא גר בטבע, והייתה לו גינה פתוחה ומגניבה שאפשר דרכה להגיע ליער. היינו גם יוצאים לטיולי ג'יפים".
ואיך נולד הספר עליך?
"סבא חיפש דבר שמייחד אותי, משהו שיוביל את הספר. והוא החליט ללכת על האהבה שלי לקרטה. אני מתאמן מגיל שלוש והגעתי כבר לחגורה סגולה. בכל התהליך סבא הראה לנו טיוטות ואם צריך הוא תיקן אותם לפי מה שהסברנו לו. כשהוא כתב את הספר הרגשתי שהוא הבין עליי דברים שהוא לא ידע עליי קודם וגם אני הבנתי עליו כל מיני דברים. זה די מרגש לראות מקרוב איך כותבים ספר, במיוחד כשזה מישהו שהוא סופר מפורסם וחשוב. זה מעורר השראה. בסוף הספר הוא לא בדיוק בדיוק עליי, אני הגרעין. כמו שאמא שלי היא לא בדיוק זוהר מ'גומות החן של זוהר' ואחותי היא לא בדיוק הילדה מ'וניל על המצח ותות על האף'. הוא פשוט קיבל מאיתנו השראה. למשל כשהיינו ביוון ביום הולדת 70 שלו התנדנדה לדסי השן, וסבא צחק ואמר לה שהיא יכולה לדמיין שבעצם זו היא שמתנדנדת לשן. כולנו ממש צחקנו וככה נולד מזה ספר – 'השן שהתנדנד לה הילד'".
איך זה היה לראות את הטיוטות של הספר?
"סבא הביא איתו את הספר אלינו הביתה בניירות אחרי שכבר עימדו את האיורים של מישל קישקה ואמא הקריאה לי את הסקיצה. זה היה לי קצת מוזר להחזיק את זה ולקרוא בעצמי על עצמי. זה היה קצת מביך. בהתחלה כשסבא כתב את הסיפור הוא קצת נתקע, כי הוא לקח השראה מהקרטה אבל לא רצה להכניס אלימות. אבל אז הוא החליט לשלב את זה שאני ילד עם דמיון מפותח והשילוב של הדמיון עם הקרטה יצר ספר מצחיק ואחר".
הוא ביקש מכם רשות או אישר איתכם את הספרים?
"היה לנו חשוב שהוא יספיק לכתוב על סלי, כי על דסי הוא כבר כתב", מספרת זוהר, "הוא היה בודק את הספרים על הנכדים – מקריא להם ובודק אם הם צוחקים במקומות הנכונים או איך הם מגיבים. ב'וניל על המצח' האמא הייתה ממש מעצבנת וביקשתי שיעדן אותה, אפילו שהיא לא בדיוק אני. זה ספר בכלל על סבא מעצבן שמגיע בשעה הכי אקוטית בבית. אבל חשוב להגיד שאבא ידע להשתלב אצלנו בבית עם הרבה יותר טקט מאשר הסבא בספר".
ועל הספרים למבוגרים הוא היה מתייעץ?
"הקוראת הקבועה שלו הייתה אחותו רפאלה, שהייתה גם שותפה לעריכה ולצערנו נפטרה. מרגע שאבא העריך את דעתו של אחי ושלי כאנשים מבוגרים הוא היה שולח גם לנו ולאמא את הספרים, כשהם בשלב מתקדם יחסית, ואז ממש היינו קובעים יחד פגישת עבודה. הייתי מגיעה עם הערות כתובות והוא היה מקשיב, מנהל שיחה, כותב את ההערות. ממש יכולנו לומר הכול. שמחתי כשזה התחיל לקרות. הרגשתי שותפה – שזה באמת מעניין אותו לשמוע מה דעתי".
שלו נפטר ב-11 באפריל, ערב חג שני של פסח, בגיל 74, והותיר אחריו 14 ספרי פרוזה ועיון, 21 ספרי ילדים ולמעלה מאלף טורים שכתב בסוף שנות ה-80 ב"הארץ" והחל מ-1991 ועד ליומו האחרון ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". בטור הוא התייחס לענייני השעה – אבל תמיד דרך פרספקטיבה רחבה ומרתקת, עם קורטוב הומור וסרקסטיות.
"הבחירה של העיתון לשים מסגרת ריקה עם טור ריק בגיליון שלאחר מותו הייתה גאונות גרפית, אנשים הגיבו לזה מאוד חזק", אומרת זוהר, "הטור של אבא היה חלק מהטקס של יום שישי להרבה מאוד אנשים וגם אני אהבתי לקבל את המציאות במדינה דרך העיניים שלו. העדפתי לקבל את האקטואליה ממנו ולא מהחדשות השוטפות, וזה מאוד חסר לי לדעת איך הוא רואה את הדברים, איזו מחשבה מעניינת יש לו על מה שקורה. המצב בישראל העסיק אותו כל תקופת המחלה, אבל הוא לא יכול היה פיזית ללכת להפגנות או לנאום. זה כואב מאוד. ככל שהמצב הולך ומידרדר אנשים אומרים לי שאולי טוב שהוא לא רואה את זה, למרות שאבא כבר שנים חזה את הרגע הזה. כבר במלחמת ששת הימים, כשכולם היו באופוריה, הוא הבין שהולכת להיות פה בעיה מאוד גדולה שתלווה אותנו דורות".
את הולכת להפגנות?
"אני באופן אישי מנסה לשמור על ויסות בכל מה שקשור לפוליטיקה. אני הולכת להפגנות, אבל במינון. אנחנו ברגע של משבר מאוד עמוק. בראייה רחבה - אני מקבלת את זה שיש לאנשים כל מיני דעות ועמדות ואני לא מרגישה שנאה כלפי אף אחד מהעם שלנו, למרות שרוצים לקחת אותנו לשם. יש לי בעיה קשה מאוד עם ההנהגה שלנו. יש לי קושי גדול עם זה שהמדינה הולכת למקום שבו לאנשים כמוני יהיה קשה לחיות בו. אני מרגישה מנוצלת, מבחינת התרומה הכלכלית, התרומה בצבא, התרומה לחברה. אני לא מרגישה שנאה, אבל זה מקומם".
הרבה אנשים מהמחנה הליברלי חושבים מחדש אם העתיד שלהם בכלל פה. את גם מרגישה ככה?
"עובר לנו בראש לא לגור פה – מבחינה הישרדותית. שאולי צריך תוכנית. בלי קשר למצב התפיסה הפנימית שלי מאוד פתוחה, וזו גישה יותר גלובלית ופחות ארצית. שזה שונה מאבא שלי – שהיה מאוד מחובר לאדמה ולדורות הקודמים. כרגע אני לא חושבת על עזיבה ברמה קונקרטית, ובכל זאת חיה באימה נוכח מה שמתרחש כאן. מהגזענות שעולה נגד קהילת הלהט"ב, נגד מגזרים שונים. הדרת הנשים, ההקצנה הדתית, פירות הבאושים של הכיבוש. אני מבועתת מהאפשרות שהילדים שלי לא יוכלו לחיות במדינה שבה יש ערך לזכויות אדם ולשוויון, לחופש. אני מפחדת מכפיית ערכים שסותרים לחלוטין את הערכים שלי. בירושלים, כשהייתי צעירה, החילונים ממש נלחמו על העיר והם הצליחו – יותר דברים נפתחו אז בשבתות. אין לי קושי עם אנשים דתיים, אין לי בעיה עם בחירות שונות, וחשוב לזכור שבכל חברה יש מגוון ואסור לעשות הכללות, אבל בסוף אנחנו רוצים לחיות במרחב ליברלי".
את מרגישה שגדלתם בבית פוליטי?
"לא הרגשתי שגדלתי בבית פוליטי, אלא בבית של תרבות. היו יותר שיחות על ספרות מאשר על פוליטיקה. הדגש בבית היה יותר תרבותי. אבא שלי היה אדם נדיר בידענות שלו, הוא לא שלף שום מידע או דעה סתם – הכל היה מבוסס על עושר של מקורות. הוא יצר רשת של דעות ועמדות כשהכל מבוסס על אדנים תרבותיים, מדעיים והיסטוריים. לא היה כמותו בוויכוח אינטליגנטי, וזה חסר לי מאוד. לפעמים אני יכולה לחשוב דברים או להרגיש דברים – אבל כששוחחתי איתו הצלחתי להבין טוב יותר ולדייק את המחשבות והעמדות שלי".
ימים ספורים אחרי לכתו של מאיר נפטר גם יהונתן גפן. מעבר לזה שהם היו חברים, הרגשת שזו איזו פרידה מענקי דור?
"סמיכות המוות של יהונתן ואבא קיבלה כל מיני משמעויות לאומיות, ויכולתי להתחבר לזה ממקום מרוחק וחיצוני, כי בסוף אני חוויתי את המוות של שניהם באופן מאוד אישי. יהונתן בחיים של אבא שלי מגיל מאוד צעיר, הם שמרו על קשר כל השנים והיו נפגשים ומתכתבים. המשפחה של יהונתן הייתה אצלנו בשבעה ביום שהוא נפטר. היה ביניהם קשר עמוק, גם אם הוא לא בא לידי ביטוי באופן יומיומי. שניהם בטח היו מזלזלים בי בציניות שלהם, אבל המוות הסמוך הזה היה כמעט מיסטי. אני חושבת שלכל דור יש את ה'גדולים' שלו, ויש הרבה יופי ביוצרים שמתקשרים עם העבר מתוך מחווה מסוימת. כך נוצרת מין שרשרת. גם אבא יצר מתוך קשר לסופרים שהיו בדורות לפניו. אכסל מונתה, נבוקוב, ש"י עגנון, ביאליק ועוד ועוד. כמובן לתנ"ך ולמיתולוגיה היוונית, לאודיסאה ולאיליאדה. הוא יצר מתוך מה שספג מהם, הוסיף משלו והתאים לדורו".
ומה לגבי הדור החדש?
"הוא מאוד העריך את ירמי פינקוס, רועי חן ואתגר קרת – שהוא גם ביקש שיספוד לו. אבל רוב השיחות שלנו היו על ספרות קלאסית. כשהוא כתב הוא לא היה קורא כי זה מסיח את דעתו".
למאיר באמת הייתה בקיאות יוצאת דופן בתרבות היהודית. כזו שכמעט לא רואים יותר בעולם החילוני.
"החילונים קצת נטשו את היכולת לענות ברצינות לעולם הדתי מתוך התרבות היהודית. הזכות שלנו כחילונים להיות קשורים לערש התרבותי הזה, לסיפורים שלו, הוא כבר לא מובן מאליו. אנחנו מחוברים בבית לסיפורי התנ"ך ובשונה מאבא שלי, שהיה מאוד ציני, אני מאוד רוחנית – וזה אחר ממנו. אנחנו גדלנו בבית מאוד מיוחד מבחינת הפלורליסטיות שלו: לאבא שלי היה אבא ימני ואמא שמאלנית, אבא מהעיר ואמא מהכפר. וגם היום אנחנו חיים בתודעה שרוצה לעשות מקום לכולם ובאופן עמוק לקבל את כולם. אבל לא אחד על חשבון השני. חינכו אותנו לביקורתיות, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולפתח את הערכים שלנו מתוך זה. ההגדרה של החילוניות לא חייבת היות פרידה מהנכסים התרבותיים שלנו. לצערי רואים את זה גם במעמד של העברית – אבא שמר על הנכס הזה, על הרמה הגבוהה. הוא חייך ואהב לראות את השינויים שהשפה עוברת. אבל הוא דגל בשפה עשירה – ולא דלה. ולצערי גם הרבה מהעושר הזה הלך לאיבוד".
למה את הכי מתגעגעת?
"אני מתגעגעת לזה שאפשר להתקשר לשאול על כל דבר. מה כדאי לעשות, התייעצויות ברמה האישית, לעבור איתו על טקסטים, להתייעץ על השיעורים של הילדים. הייתה לי ישות גאונה שזמינה לי תמיד כמו גוגל. וכל זה מעבר לנוכחות של אבא בחיים - שזה חסר לכל יתומה. ברמת היום-יום נפגשנו הרבה גם לפני שהוא חלה, הוא היה פה פעם או פעמיים בשבוע. כשהוא חלה התדירות גברה ונפגשנו הרבה-הרבה יותר. עכשיו אלו גלים של געגוע. למשל, קיבלתי בונבונרייה של שוקולד וישר תיכננתי לשמור לו – אבל אין למי. או בסוף יולי הוא היה אמור לחגוג 75 והוא הזמין לכולנו מקום בכנרת. אבל אז הוא חלה ומת ובכל זאת החלטנו לנסוע לחופש הזה בלעדיו. זה היה סוריאליסטי, הוא היה נוכח-נפקד. לא יכולתי לא לחשוב שעכשיו הוא היה אמור לשבת על הדשא או לשחות בכנרת".
אבל זכיתם להיפרד ממנו כמו שרק מעטים זוכים.
"אבא הגיע אל הישורת האחרונה כשהוא מסופק מהחיים והוא הרגיש שהוא מצא את הייחוד שלו והוא הביא את עצמו לידי ביטוי. כששואלים אותי איך קיבלנו את המוות שלו, אני אומרת שאו שאני מדחיקה ממש טוב או שאני מקבלת את המוות ממש טוב. זה קלישאתי, אבל אני מקבלת את המוות ולתהליך היה פה תפקיד ממש חשוב. נפרדנו ממנו באופן לא טראומטי. היינו איתו כל הזמן – אמא שלי, אני ואחי. בעיקר בשבוע האחרון. גם אמרתי לו את זה: אני מקבלת את המוות שלך. אני משחררת אותך. בעיניי זה חשוב לאדם שעוזב לדעת שהוא לא משאיר את מי שצריך אותו. אני כל כך פחדתי ממוות פתאומי, שלא אספיק להגיד לו מה שחשוב לי. ולאורך החודשים האלו ממש הרגשתי שיש דברים שחשוב לי להגיד לו, והרגשתי שזה הקל עליי. בשבוע האחרון ממש אמרתי לו הכל - תודה על כל החיים, שהוא משוחרר. אבא הבין שהגיע זמנו וקיבל את המוות ולא פחד".
סלי: "אני מאוד גאה בסבא שהוא לא פחד מהמוות. אני מאוד פוחד מהמוות, אבל סבא שלי לא פחד".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.09.23
