שרית חדד החלה לשיר בגיל עשר בתחרות כישרונות צעירים בחדרה, ובהמשך הופיעה והצטרפה ללהקה העירונית. באחת ההופעות בנתניה גילה אותה האמרגן אבי גואטה, שהפך למנהלה האישי. מכאן יצאה לדרך הקריירה של אחת הזמרות המצליחות בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, ששומרת על מעמדה ועל הרלוונטיות שלה כבר 30 שנה.
האלבום הראשון שלי "ניצוץ החיים" יצא בדיוק בתקופה שאחרי רצח רבין. צמד המילים "שלום חבר" הפך למעין סמל של אותה התקופה, אחרי שהנשיא ביל קלינטון הספיד את רבין ואמר אותן בעברית. באופן הגיוני, הרבה אנשים חשבו שגם השיר הזה נכתב בעקבות רצח רבין, אבל חצי שנה לפני כן כתב אותו דוד זיגמן, ללחן טורקי שאהב, על חבר ילדות שלו מקיבוץ הזורע שהתאבד. באותם ימים הייתי נערה בת 16, עם תמימות של תחילת הדרך והרבה רצון להצליח. קיבלתי את השיר הזה וכל מילה בו צימררה אותי, גם בלי לדעת את הסיפור העצוב שמאחוריו. שריף ואני היינו חברים טובים, נכנסנו לאולפן ובטייק אחד יצא השיר הזה. הוא הפך להמנון, להיט מטורף. אין הופעה שבה לא היינו שרים את השיר הזה, לפעמים גם פעמיים.
אני זוכרת שהופעתי בכנרת בחוף לבנון, וטיפקס הופיעו אחריי. יום למחרת קובי אוז התקשר וסיפר איך ראה מהצד שכולם בקהל שרו את השירים שלי והתלהב, אמר שיש לו רעיון לדואט. נפגשנו באולפן בקיבוץ העוגן. טייק אחד והיה כבר שיר. זה היה מטורף מה שקרה עם השיר הזה, שאחריו כבר הרגשתי שיותר אנשים התעניינו בי, גם קהל חדש וגם מהתקשורת. התארחנו אז אצל דן שילון במעגל המפורסם, ויום למחרת כבר לא יכולתי ללכת ברחוב.
עוד סיפורים מאחורי השירים:
החיבור עם קובי היה מיידי, בגובה העיניים, איש שכולו נשמה. שנינו מהפריפריה וזה הורגש בחיבור שלנו. תמיד כל משפט היה עם הרבה כפרה ונשמה. ועד היום, כשאנחנו נפגשים, זה מרגיש הכי משפחה שיש.
אני לא ילדת פסטיגלים. מעולם כילדה לא לקחו אותי לפסטיגל, ואני זוכרת שזו הייתה חוויה ענקית בשבילי. כל תקופת החזרות ואחרי זה כמובן הסיבוב שעשינו בכל הארץ. הפסטיגל היה כמו מחנה קיץ. הרבה צחוקים וחוויות של מאחורי הקלעים. הכול היה צבעוני ושמח. זו הייתה תקופת השיא של ערוץ הילדים וכל הכוכבים היו שם בפסטיגל, יעל בר זוהר, ליאת אחירון, מיכל ינאי. התחברתי מאוד-מאוד לדנה ברגר ולהיי פייב, ואני זוכרת שהם היו באים להופעות שלי ב"הפלקה". זה היה ממקום הכי חברי ובלי אגואים.
מה את זוכרת מאמיר פרישר גוטמן ז"ל? אמיר ואני היינו נפגשים המון, אם זה כשהוא היה מגיע להופעות שלי, או סתם לשבת לשתות משהו יחד. השיחות שלנו תמיד היו עמוקות, מדברים על החיים, משתפים אחד את השני גם בענייני הלב. הוא מתנה שקיבלתי מהפסטיגל והמשיך איתי בגלגול נוסף כשביים עבורי את המופע "פעם בחיים" שעשיתי יחד עם איל גולן. אמיר היה איש עמוק, מכיל וחכם. מעטים האנשים שהצליחו ככה להגיע אליי באמת אל הלב, והוא אחד מהם.
ביצעת כאן שיר ילדים מאוד חשוב שמחנך לאנטי-גזענות, אנטי-אפליה. הוא נלמד באקדמיה אפילו, עד כדי כך. יצא לך לחוות אפליה כילדה או נערה שהגיעה מהפריפריה? היום, כאמא, איך את מסתכלת על המילים? מעולם לא חוויתי אפליה. הרגשתי שדווקא זה שאני אישה, ועוד מהפריפריה, היה לטובתי. אני לא אדם מתקרבן. מאז עשיתי עוד ארבעה פסטיגלים. אבל את הראשון תמיד זוכרים.
השיר שיצר דני היה להיט גדול מהרגע הראשון שיצא לעולם. הייתי שרה אותו פעמיים ולפעמים אפילו שלוש פעמים בערב. שלוש שנים אחרי התרחש האסון המחריד בחתונה באולמי ורסאי בירושלים (23 נהרגו באסון, 380 אורחים נפצעו - ר"ש). באותו ערב קיבלתי טלפונים ולא הבנתי מה קרה. אמא שלי התקשרה אליי בדאגה. מהר מאוד הבנתי שבגלל שזה היה השיר שהתנגן באולם החתונות בדיוק בזמן שהרצפה קרסה - שייכו את זה אליי. לקחתי את זה מאוד קשה. כמה שבועות אחרי הופעתי בירושלים וכשהתחלתי לשיר את השיר הרגשתי לא בנוח. מאז אותו ערב ועד היום לא שרתי אותו שוב בהופעה. אני כל הזמן חושבת איך החיים יכולים להיות כאלו שבריריים ואיך שיר הכי שמח בעולם הפך בשנייה להיות מזוהה עם טרגדיה שאי-אפשר בכלל לתפוס אותה.
יכול להיות שתבצעי אותו שוב במהלך השנים? הוא באמת להיט שקשה לוותר עליו. לא אשקר. בכל פעם שאני עובדת על הופעה חדשה, השיר הזה עולה כשהצוות ואני בונים את הליינאפ. אבל אני פשוט לא רואה את עצמי שרה שיר שבמציאות של אנשים אחרים נשאר חלק מטרגדיה קשה שהשאירה צלקת לכל החיים.
שמעתי את הסקיצה, שהוקלטה בלי מילים, ואני זוכרת שעפתי על הלחן. היה בטקסט משהו שהתכתב עם כל הדמויות הנשיות של האגדות, סינדרלה, שלגייה. והמשפט הזה, "לא לוקחת כל מה שאני מוצאת" - היה בו כוח. ראיתי בזה פשטות, בלי כל הדרמות של האגדות. אגב, גם בתור ילדה קטנה אני זוכרת שהייתי אחרת, לא מאלו שמאמינות בנסיך שיבוא בדקה ה־90 ויציל את סינדרלה.
"כמו סינדרלה" בעיניי הוא לא עוד שיר אלא אבן דרך במוזיקה הישראלית, ככזה שחיבר באופן מדויק בין הזמר המזרחי למיינסטרים הישראלי. הוא למעשה הכתר שהפך אותך למלכה, אם נמשיך לדבר במטפורות. כרטיס הביקור הראשון של שרית חדד. הרגשת שהקריירה משתנה מפה? הרגשתי שאני נוגעת בעולמות מוזיקליים שעוד לא נגעתי בהם, הרגשתי שהקהל שלי מתרחב עוד ועוד. מצד אחד, היה לי את הגרעין שלי שעטף אותי ומלווה אותי עד היום, ומהצד השני, קהל שגדל והופך להיות מגוון יותר ויותר. עטיפת האלבום הזה הפכה להיות איקונית בעיניי ועד היום אנשים מתחפשים לשרית חדד משם, עם התלתלים והז'קט האדום. זה מצחיק וכיף שמשהו ממני של פעם נשאר כאן עד היום ומאמינה שעוד הרבה קדימה. אני שרה את 'כמו סינדרלה' עד היום בהופעות שלי, ובכל פעם שאני מבצעת אותו זה בדיוק אותו האדרנלין שלי וגם של הקהל, כמו בפעם הראשונה.
אהוד מנור היה בשבילי אגדה. גדלתי על השירים שלו. ופתאום כשאני רק בת 20 וקצת הוא מגיע אליי הביתה. איש צנוע, נעים. היה לי כל כך כיף לדבר איתו. והיה חיבור מיידי. גם השיר הזה התחיל קודם כל כלחן של שמעון בוסקילה המוכשר, ומשם זה נשלח לאהוד מנור שכתב את המילים. אני חייבת לשיר הזה הרבה. הוא העניק לי חותמת של כבוד בלב המוזיקה הישראלית. הרגשתי את זה בכל הופעה מהקהל ובכל אירוח בתוכנית טלוויזיה. בהופעה שעשו לכבודו של אהוד הוא דיבר עליי במונחים של השראה וסיפר שהקול שלי גרם לו לכתוב לי את השירים. לא היה מרגש מזה עבורי.
השיר הראשון שהלחנתי. היו בחדר שלי הרבה כלים מוזיקליים, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי ממש להביא את מה שהרגשתי לנגינה. שלחתי לזיגמן את הקסטה עם הלחן וכמה ימים אחרי קיבלתי ממנו את הטקסט על אבא שלי. הוא סיפר לי שהוא ממש הרגיש במנגינה שלי כאב וגעגוע. באותה תקופה הייתי משמיעה למשפחה בכל שישי את החומרים שלי, וכל אחד היה אומר מה הוא אוהב ומה הוא לא. ממש ישיבת פלייליסט משפחתית. לא הייתי מספרת להם מי כתב ועל מה, רציתי שהם יבואו באוזן נקייה לזה. כשהשמעתי להם את 'אבא', כבר אחרי כמה שניות כולם היו עם דמעות בעיניים ולא הפסיקו לבכות.
אביך נקדימון ז"ל הלך לעולמו ב-1996 ולא זכה לראות אותך במעמד כזה. זה עובר לך במחשבות לפעמים? זה עובר לי לא מעט במחשבות, הרבה פעמים בהופעות. עד היום אני יכולה לדמיין אותו יושב בקהל עם החיוך הזה שלו, מלא בגאווה על שהצלחתי להגשים את החלומות שלי. ואם יש רגע כואב יותר, הוא זה שאבא לא זכה לראות את המשפחה שהקמתי, את הבנות שלי, את תמר (תמר יהלומי, בת הזוג). אני בטוחה ומרגישה תמיד שהוא מלווה אותי בהרבה רגעים, גם מלמעלה.
אני מתה על כלי נגינה. מאז שהייתי ילדה אהבתי להיכנס לחנות כלי נגינה ולעבור מאחד לשני. זה היה בשבילי הכיף הכי גדול בעולם, יותר מכל גן משחקים או לונה פארק. לפני הרבה מאוד שנים נכנסתי לאיזו חנות וראיתי שם כלי שלא הכרתי, מלודיקה. משהו שהוא בין אקורדיון למפוחית. התחלתי לשחק איתו וברגע שיצא הצליל הראשון ידעתי כבר באיזה שיר בא לי שהוא יהיה.
"רק שתדע את האמת" לא יצא כסינגל לרדיו ולכן לא קיבל יותר מדי תשומת לב בהתחלה. רק עשר שנים אחרי, בזכות המלודיקה - או שזה היה הטיימינג המדויק שלו - הוא הפך לאחד הלהיטים הכי גדולים שלי. בעשור האחרון לא הייתה הופעה אחת שבה לא ביצעתי את השיר הזה. כשהקהל רואה שאני מתקרבת למלודיקה, עוד לפני שאני נושפת ומתחילה לנגן בה, הוא כבר מוכן לשאוג את השיר הזה יחד איתי. או כמו שזיגמן, שכתב את המילים, קרא לו - המנון שבורי הלב.
זו שנת 2000 וכל המדינה מחוברת באינפוזיה לטלנובלה "בובה פראית". זה היה טירוף אמיתי. החלטנו לגייר את שיר הנושא ולעשות לו גרסה משלנו. זה היה המפגש הראשון שלי עם יוסי גיספן, שכתב את המילים. אגב, אל תספרו לנטליה אוריירו, אבל מעולם לא ראיתי אף פרק של הסדרה. עבדתי כל כך קשה באולפן באותה תקופה, ככה שלא באמת היה לי זמן להתמכר למשהו. מה שאהבתי במיוחד בשיר זה, הוא את העובדה שהטקסט שלו דיבר על הרצון של האישה המשוחררת, החופשייה, זאת שלא צריכה את הגבר שלה כדי להיות נוכחת.
המילים האלו של גיספן נכתבו רגע אחרי הלינץ' המזעזע שהתרחש ברמאללה באוקטובר 2000 (חיילי המילואים יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ ז"ל נרצחו באכזריות מזעזעת בידי המון פורע ברמאללה, אחרי שטעו בדרך). יוסי ראה בטלוויזיה את התמונות והמילים יצאו. כשנכנסתי לאולפן להקליט יכולתי להרגיש בקצות האצבעות שלי שזה לא עוד שיר. "כשהלב בוכה" הוא המנון, והבנתי את זה כבר בחודשים הראשונים. בכל טקס ובכל אירוע הרגשתי את העוצמה שהייתה מגיעה מקהל, בעיניים שלהם, באיך שהם שרים וצורחים את השיר בכוונה מלאה.
מניח שהגיעו אלייך סיפורים אישיים שכרוכים בשיר. הרבה סיפורים של הרבה אנשים שהשיר הזה היה הפסקול שלהם ברגע מכונן בחיים שלהם, אם זה במסע לפולין או בהלוויה של קרוב משפחה שהלך לעולמו. לתחושתי אלה מיליון סיפורים שכולם שייכים לשיר אחד. יכול להיות שזה השיר הכי ישראלי שלי, ואני מבינה שהשיר הזה הולך עוד להיות הרבה שנים, גם אחרי שאני לא אהיה פה. מצד אחד הוא מבטא את מציאות החיים שלנו כאן במדינה מוכת שכול וטרור ומצד שני, לצד הכאב, יש בנו את האמונה במי שמנהל את העולם הזה, בורא עולם. גדלתי בבית מסורתי, ואני חושבת שבכל שנה שעברה הבנתי יותר ויותר שתמיד יש לי על מי להישען ובמי להאמין, ואיזה מזל כי אחרת אתה לבד בעולם.
לשיר הזה יש מיליון גרסאות בכל כך הרבה שפות, אפילו בסינית, ותמיד כשאני שרה אותו בהופעות בארץ או בעולם זה מרגיש לי הכי טבעי ונכון פשוט להתעטף ברגע הזה בדגל היפהפה שלנו. כמה שקשה כאן ולא פשוט, באמת שאין לנו ארץ אחרת. ותודה על הארץ הזו.
אני מתה על הומור, ואני כל כך אוהבת שיש הומור בשירים שלי. החיבור ביני לבין קובי אוז המשיך להתחזק בשנים האלה והוא גם היה זה שיצר את רוב השירים באלבום הזה, 'אשליות מתוקות'.
הטקסט בעיניי מספר על אישה חזקה שבסוף היום לא מפחדת להגיד את מה שיש לה על הלב ולשלוח את הבחור שלה הביתה. כשהקלטנו את האלבום הזה טיפקס היו באולפן וניגנו את השירים והקלטנו אותם. אלו היו הטייקים. בשבילי זה היה אחר, הייתי רגילה שקודם מנגנים ואז אני באה להקליט, ופה פתאום זה נראה ומרגיש כמו הופעה חיה, והכול קורה ביחד. זה היה וואו.

חגיגה | 2004

מילים ולחן: הנרי
השיר הראשון שהנרי יצר עבורי. הוא הגיע למשרד של גואטה עם תרמיל על הגב ודיסק שכתוב עליו "חתונה". באותו רגע אמרנו לו שאנחנו לוקחים את השיר הזה ושלחנו אותו לאולפן לכתוב לי עוד הרבה שירים. משם התחילה מערכת היחסים המוזיקלית המדהימה שלי עם הנרי. גם "חגיגה" היה שיר עם הרבה הומור עצמי, 'בחורה מבית טוב צריכה להיות יפה ולשתוק הרבה', ואני חושבת שבתקופה הזאת אנשים לא באמת הבינו אותו עד הסוף כמו היום.
איפה טעו? אילו תגובות קיבלת על השיר? המודעות והפתיחות לא היו ברמה של היום. כל אחד הבין את השיר מנקודת מבט אישית בהתאם לסביבה שלו.
מאוד רציתי שעברי לידר יכתוב לי שיר, ועברי תמיד מספר שהיה לו כבר טקסט מוכן עבורי, אבל הוא לא האמין שיהיה לי את האומץ לשיר את השיר הזה. בגלל המילים, בגלל ה"פרחה". אני חושבת שהשיר הזה גילה עוד קצת לאנשים מי אני. תמיד אהבתי לעשות דברים מחוץ לקופסה, להעז, לנסות דברים חדשים. זה הגיע בול בזמן. היום, במבט לאחור, אני יכולה להבין למה מבחינת עברי או מבחינת אנשים שהסתכלו עליי זה היה נחשב נועז. אבל מה שאולי הם לא ידעו זה שכבר אז תמיד אהבתי לגוון במוזיקה.
"בחום של תל-אביב" הוא בעצם שיר מתנה, וברגע שקיבלתי אותו הבנתי שיש פה משהו אחר. אני חושבת שהשיר הזה היה תחילתו של הפופ המזרחי. בהתחלה אגב "פרחה במרצדס" - ככה רבים קוראים לו עד היום - הייתה בלדה בלבד, ושי ראובני, המפיק המוזיקלי, הביא באולפן את הרעיון שהשיר אכן יתחיל כבלדה ובהמשך יתפתח לקצבי. הרגיש לכולנו שזה בדיוק הסיפור של אותה פרחה במרצדס. השורה "גם מתוקים הם סוג של נחמה" הפכה מאז להיות סלוגן בכל מקום, וכל אחד לקח את זה למקום שלו.
ידעת שגם את השיר הזה תירגמו לסינית? בטח שידעתי, וזה מטורף להרגיש ששיר שלי מגיע למדינות אחרות בעולם ונוגע באנשים גם כשהם בכלל לא מבינים את המילים. אגב, היו הרבה שירים שלי בדרך שבוצעו על ידי זמרים בינלאומיים וזה תמיד כיף לשמוע.
כשהנרי השמיע לי את השיר הזה, הצטמררתי. אני עוברת גלגולים עם "חופשייה". מאז ומתמיד, כששרתי איתו, הרגשתי את הלב בועט מבפנים, והיום המילים שלו זורמות לי בעורקים. כשאני מקשיבה לו היום אני מרגישה את החופש בנשמה הפרטית שלי, אני יכולה לראות את התסריט של חיי. פתחתי איתו את ההופעות האחרונות שהיו בהיכל מנורה־מבטחים בתל-אביב ביולי האחרון והצלחתי לראות מהקהל את העיניים של כולן שרות איתו מהלב שלהן מילה מילה. כבר בתור ילדה בשכונה בחדרה ידעתי שאני חולמת לחיות את עצמי כמו שאני רוצה, לא כמו שאחרים ציפו ממני. תמיד חושבת לעצמי בתסריט של דלתות מסתובבות מה היה קורה אם לא הייתי הולכת אחרי המצפן הפנימי שלי ואיפה הייתי היום ומי הייתי בכלל.
חידשת את השיר בקורונה. מה הניע אותך לזה? קראתי שאלימות כלפי נשים. צפיתי הרבה בטלוויזיה ובחדשות וזאת הייתה תקופה של גל מקרי אלימות נוראית כלפי נשים. כאב לי בכל פעם ששמעתי על כל סיפור נוסף, ואחד מהם היה של שירה איסקוב. עקבתי אחרי ההתאוששות שלה ואני חושבת שאנשים בכל המדינה פתאום דאגו לשלומה של אישה שהם לא מכירים, וזה מרגש. משהו כמו חודש אחרי המקרה קיבלתי טלפון מאמא שלה, שביקשה שאגיע לשיר לה את 'חופשייה'. לא חשבתי פעמיים ונסעתי לבית חולים סורוקה בבאר־שבע. נסעתי כל הדרך עם תחושות מעורבות של שמחה על כך שהיא בחיים ותחושת כאב על כל מה שנאלצה לעבור. שרתי לה בחדר בבית חולים ולא הצלחתי להחזיק את הדמעות. ברגע שהגעתי הביתה, אמרתי לתמר שאני רוצה לחדש את 'חופשייה', הפעם ממקום אחר, כמו תפילה לחופש, תפילה שכל אדם שרוצה להיות חופשי בכל היבט בחיים יזכה לחופש שהוא חפץ בו. נכנסנו לאולפן, תמר, יונתן ואני והקלטנו אותו, רק הפסנתר ואני. מאז השיר כמו קיבל חיים חדשים. קיבלתי תגובות מטורפות מנשים על כמה שהשיר, ובעיקר הביצוע האקוסטי הזה, מחזק אותן.
התחלתי את העשור הרביעי לחיי, ה־30־40 האלו שמתוארים בשיר. אין מישהו שעבר את השנים האלה מבלי שכולם אומרים לו מסביב כמה בגיל הזה כבר צריך לסמן איזשהו וי על כל הרשימה שאנשים אחרים הרכיבו כדי שיהיה להם מסודר בחיים. זוגיות, ילדים, משפחה, קריירה, ובטח כשאת מישהי שכולם מרגישים שגדלת איתם באותו בית, ולכל אחד יש מה להעיר ואיך הוא חושב שאני צריכה לחיות את החיים שלי.
והרצון הזה ללכת לים? בטח שהיה קיים. מודה שתמיד הייתי מאלו שעובדות קשה, שאוהבת לעבוד ולא לנוח. עם השנים האחרונות והזוגיות והמשפחה והבנות אני גם לומדת לקחת לעצמי את הרגעים האלו, עם תמר בחו"ל או עם הבנות באיזו גינה או סתם אני עצמי בחוף הים.

מאחלת לך | 2010

מילים ולחן: הנרי
בשיר הזה הרגשתי שהנרי הביא משהו אחר, כבר פחות פופי ויותר אותנטי שורשי. כשהנרי השמיע לי אותו, אני זוכרת שהתרגשתי בעוצמות מטורפות. בגלל שיש משהו חם בלחן ובצמד המילים 'מאחלת לך', אנשים לא תפסו עד הסוף את המסר הגדול של השיר, היכולת הזו להיפרד בטוב, להיות גדולה יותר מהסיטואציה ולדעת לראות שם טוב ולהבין באמונה איך הכול מדויק, גם בפרידות.
אחרי שהשיר יצא לרדיו קיבלתי טלפון מאילן פלד שאמר לי שהוא ממש רוצה לצלם קליפ ושיש לו רעיון. יום אחרי זה כבר נפגשנו ועפתי על הרעיון שלו. זה היה הומאז' לסרטים הגדולים של פעם, של ג'ורג' עובדיה, 'שרית' ו'נורית' של אז. שהתכתב מושלם עם ליין הסיקסטיז הערבי של השיר. זו אגב פעם ראשונה אחרי כל הדמויות שלו, כמו מירי פסקל ודנית זמרת החתונות וכו', שהוא שיחק דמות של גבר. השיר הזה זכה בקליפ השנה של MTV ישראל של 2015. אין אנשים מצחיקים כמו אילן, גאון קומי הכי טוטאלי שיש, נכנס לזה במאה קמ"ש. זרק עליי דברים, ופה ושם החטיף לי כחלק מהתסריט (נקרעת מצחוק). אגב, זה הבן אדם היחיד שהעז להרביץ לי ויצא מזה בשלום, ועוד גרם לשחקנית שבתוכי לצאת החוצה.
שבוע אחרי הלידה של נויה וכבר נכנסתי לאולפן להקליט את השיר הזה. זו הייתה הקלטה אחרת, כי באותו רגע באולפן הבנתי שיש את החיים לפני הלידה ויהיו את החיים שאחרי הלידה. שעות האולפנים שהיו לי עד אותו רגע לא הכינו אותי לרגע הזה שאני אמא. הייתי עדיין עם ההורמונים, אני זוכרת שסיימנו להקליט את השירה ואני עם דמעות בעיניים כמו שלא הכרתי את עצמי מעולם. בהופעה האחרונה בהיכל מנורה-מבטחים בתל־אביב נויה ישבה שם בקהל מולי כששרתי את השיר, והציור שהיא ציירה בגן ליום המשפחה הוקרן על המסכים לעיני הקהל. ופתאום, כשהיא יושבת מולי בשורה הראשונה, רצו לי מול העיניים כל שש השנים האחרונות ואיך שהזמן טס מהר. מתי היא הספיקה לגדול לי ככה? כל כך הרבה שאלות עברו לי בראש, והדמעות שהיו אז באולפן, כשהקלטתי את השיר בפעם הראשונה, חזרו לי ללב. היא חלק ממני, חלק מהלב שלי, שאני לא יודעת איך הוא התקיים בכלל לפני שהגיעה אל חיי. אני מסתכלת עליה ולרגע לא מאמינה איך היא כבר בכיתה א'. פתאום, כשיש ילדים, החיים נעים בקצב אחר, שירה כבר כמעט בת שלוש וחצי ואדל אסתר בת עשרה חודשים. הן המתנות הגדולות ביותר שהשם שלח לחיים שלי. עברתי כל כך הרבה רגעים גדולים בחיי, אבל שום דבר לא משתווה לתואר שנקרא אמא.
לפני כמעט שבע שנים כתבה תמר עבורי את 'מתפללת' ויונתן קלימי הלחין. שם בעצם המסע שלי איתם התחיל, בפרט המסע עם תמר, שלימים הפכה להיות גם בת הזוג שלי. כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה זה היה בקולו של יונתן שהמיס לי את הלב וכבר שם ידעתי שהקשר הזה שנרקם בין שלושתנו הוא נצחי. דרכם נפתחתי ליצירה במאה אחוז, התמסרתי לכתיבת טקסטים ולמדתי איך זה ליצור ביחד ולא רק לבד בחדר. את השיר הפיק רן כרמי, בדרך מדויקת לרגש שהלחן העביר בי.
מה הרגשת שחסם אותך עד אז ביצירה? לא חושבת שמשהו חסם אותי. הייתי רגילה לשבת ולנגן עם עצמי לבד, ויש משהו בלשבת ליצור יחד עם עוד אנשים שהוא מאוד חשוף. היחידים שהצליחו לקלף את הדבר הזה ממני הם תמר ויונתן. משהו בקשר שלנו כבר בתחילתו היה אחר מכל קשר עם יוצרים אחרים. הם ידעו את הלב שלי. מה הוא רוצה לספר, מה הוא רוצה לנגן, וככה הצלחתי להיפתח ולספר את עצמי יותר. יש משהו ממכר בתחושה הזאת של לספר את עצמך, לפרוט רגשות למילים וללחנים.
אושר כהן, איזה ילד זה, אני שרופה עליו. נסעתי אליו לחיפה, קבעתי איתו סשן בבית שלו. ישבנו ושמענו מוזיקה ודיברנו על החיים. הוא הזמין לנו אוכל וקצת ניגנו וג'ימג'מנו והייתה מנגינה כזו והרגשנו משהו שמגיע מהנשמה. בסוף אותו ערב השיר הזה כבר היה מוכן. אושר מזכיר לי את עצמי, מנגן על מיליון כלים. והכול בביטחון פנימי כזה. זה היה מפגש ראשון איתו והרגשתי מהשנייה הראשונה שאנחנו מכירים מגלגול קודם, חיבור קדום. השיר שכתבנו יחד הפך ללהיט מהשנייה הראשונה שבה יצא לרדיו. ואז הקלטנו גם גרסה אקוסטית של שנינו, שבכלל הנציחה את החיבור הזה.
את המילים ל'אהבה כמו שלנו' כתבה תמר כמעט שנה אחרי שהכרנו, יחד עם יונתן. השיר המתין בצד. כמו הרבה דברים שאלוהים רוקם, כנראה גם השיר הזה חיכה לזמן שלו. לקראת יום ההולדת ה-43 שלי, כשאני עמוק בזוגיות עם תמר ויש לנו בית משותף, ואהבה חזקה - אני מרגישה שזה המקום שלי, זה הבית שלי ואלה החיים שחלמתי ואיחלתי לעצמי.
זה היה הרגע של התחלת הבשלות שלי וההבנה שלי שעכשיו שאני בזוגיות שהיא הדבר האמיתי, ואני רוצה לספר את זה, אני רוצה לחיות את זה. ברגעים האלה ממש כבר לא היה לי ספק שהשיר הזה יוצא, וכשישבנו על התסריט לקליפ הידוע, החלק האחרון לא היה בקליפ. אבל בחדר העריכה הרגשנו שמשהו שם חסר ומתבקש שהשיר הזה ילווה את האהבה שלנו. ואז צילמנו את הטייק האחרון על הספסל מול הים, הכי טבעי והכי אנחנו. ככה פשוט זה יצא אליכם. בבוקר של יציאת השיר והקליפ קיבלנו חיבוק מטורף, חיבוק אמיתי, של אהבה. ומה שהכי ריגש אותי זה שהיה בי רוגע פנימי אמיתי שלא היה בי הרבה מאוד שנים. לא היה אכפת לי אם יגיעו גם תגובות פחות נעימות. היה לי אכפת מהבית שלי, מהבנות שלי, מהזוגיות שלי, האמנתי שזה ייתן השראה וכוח להרבה אנשים שרוצים לספר משהו, ומכל סיבה שהיא מחכים עם זה.
אילו תגובות ריגשו אותך במיוחד? ההשראה שאנשים קיבלו להיות מי שהם. שמעתי אינסוף סיפורים מאז שהשיר הזה יצא, וכל סיפור כזה הוא עולם ומלואו ללב שלי. שלנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.09.23