"הכול פחות יציב כרגע. זה מרגיש קצת כמו ללכת על מתנפחים", אומר אתגר קרת, "כמו שאתה בא לחצות צומת ויש לך ירוק ואתה רואה רכב מתקרב, אבל אתה לא יודע אם הוא יעצור או לא אז אתה מחכה שנייה ורק אז עובר. העצירה הזאת היא עכשיו מבחינתי לגבי כל הקיום שלנו".
בגלל המצב בישראל?
"כן, בעיקר בגלל המצב כאן. אבל גם מהותית, כל מיני דברים שפעם הייתי עושה בלי לחשוב פעמיים, פתאום אני מהסס, מחכה שהאוטו יעצור. הכול פחות יציב, כמו ברעידת אדמה".
שירה: "אני דווקא רואה כאן פתח להזדמנות. כי עכשיו כשכל החרא צף כבר קשה להתעלם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אתם כל שבת בהפגנות?
אתגר: "כמעט. ביומולדת שלי לא הלכתי. אחד הדברים שהכי חשובים לי - לא אומר לך אידיאולוגית אלא ברפלקס - זה להרגיש חופשי. ומבחינתי להרגיש חופשי זה גם לפעמים לא ללכת לכל ההפגנות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
שירה: "בוא אני אספר לך סיפור על אתגר, כשהתחילו ההפגנות בארלוזורוב, כשעוד שרו את השירים הרגילים על ביבי, אתגר לידי שר אבל עם מילים שהוא המציא. הוא לא מסכים להתחבר לעדר, ואני מעריצה את זה אצלו".
איך זה בא לידי ביטוי?
אתגר: "נגיד סתם, הדבר הכי טיפשי, אני לא רוצה להפגין מול בתים של חברי כנסת. לא מאמין בזה; ואני כן חסמתי את איילון יותר מפעם אחת. יש לי את החירות הזאת למצוא את המקום שלי, ללכת לאן שאני רוצה. חשוב לי להרגיש שהשורש נמצא בך והענפים הולכים לעולם, ולא הפוך".
שירה: "אני מסכימה, אבל אני כן שמחה מאוד שמפגינים מול בתים של חברי כנסת, ושבכל מקום רודפים אותם. הלוואי רק שזה ימשיך. אנחנו בזמן מלחמה וצריך להשתמש בכל מה שיש, גם מרי אזרחי".
שאולי סטייל?
"כן, אחד הטובים של 'ארץ נהדרת'. שאולי צדק, וגם ליבוביץ. צריך להשתמש בכל הכלים שאפשר. לרדוף אחרי בן גביר לפאפוס - מעולה. להפגין מול הבית של אוחנה - מעולה".
הייתה הפגנה שאת זוכרת במיוחד?
"זה היה מזמן. אתגר ולב (הבן של אתגר ושירה - א"ז) יכולים להתכנס בשיחות ולאבד את עצמם, לא לדעת איפה הם נמצאים. בהפגנה ההיא המשטרה חסמה את הכול, ואתגר ולב צעדו בראש ההפגנה ולא שמו לב לזה שכולם הולכים אחריהם. והם מדברים ומדברים ותוך כדי יורדים לאיילון, והפרשים פתאום מגיעים".
אתגר: "תוך כדי שאני מדבר עם לב אני מתנגש פתאום בתחת של סוס", צוחק.
איפה עוד אתה מוצא את העדריות?
אתגר: "כשביבי ושרה היו בנווה אטי"ב, אנשים אמרו שהם מורידים את הדירוג של המלון שבו הם שהו. עכשיו, יש בן אדם, יש לו מלון, בא אורח, אוהב אותו־לא אוהב אותו, זה לא קשור. אנחנו נלחמנו על זה שמנהלי בתי אירוח יקבלו את כולם, ערבים ולהט"בים. כולם. והנה בא איזה בן אדם, ראש ממשלה חרא, אז מה זה אשמתו של מנהל המלון? אני חושב שיש משהו בהתגייסות הזאת, שבמהות היא מאוד חיובית, אבל שהיא לפעמים גורמת לאנשים לא לחשוב".
שירה: "אני תמיד אומרת לאתגר, בגלל שהוא מחפש מורכבות - וגם את זה אני אוהבת אצלו - הוא כאילו עם כלים של מנתח נכנס לתוך שדה קרב. צריך להוריד את הכפפות. אנחנו כבר לא במקום הזה. הלוואי שהיינו במקום הזה, שאפשר עוד לדבר, לומר 'היי סמוטריץ', בוא שנייה, בוא נדבר לליבך'".
פחות התחברת למעגלי השיח של צבי סוכות בכיכר הבימה, אני מבין.
"ממש. הם לא רואים בעיניים. אנחנו לא שם כרגע. זה נכון שככה העולם הנורמלי צריך להיראות. אבל אנחנו לא שווייץ".
אתגר: "אני לא חושש מעימותים. אבל העימות שלי הוא לא עם מנהל בית המלון בנווה אטי"ב. אני לא רוצה לחיות במקום שבו אין סוג של אפשרות לשיח, שאנשים לא יכולים להסתכל על הצד האחר ולהגיד, יש שם כל מיני אנשים. הפלא של הקיום — זה שאנשים יכולים להיות כל מיני דברים, אם מאפשרים להם. דעה זו דעה ואני יכול לא להסכים איתה, כל עוד לא מקעקעים מגן דוד על הלחי".
שירה: "אבל כבר מקעקעים מגן דוד על הלחי".
אתגר: "אבל פה את עושה רדוקציה, ממש כפי שבימין עושים לערבים עם האמירה 'אין פרטנר', ואני לא שם. המציאות שאנחנו מתמודדים מולה היא מורכבת. אני לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות חריפים או נחושים אבל אסור לאבד את הניואנסים שיש לנו בהסתכלות".
שירה: "מבחינתי הפכנו להיות מעין חברה מחולקת".
אתגר: "יותר בינארית".
אז בואו נפריד את העסק. נחלק את החברה.
שירה: "כן. אולי צריך להפריד את העסק".
כשהם לא עסוקים יותר מדי בכתיבת שלטים להפגנות במוצ"ש, אתגר קרת ושירה גפן כותבים על עצים מדומיינים. יואל, גיבור "העץ שאף ילד לא דמיין" (איורים: שרון שפיץ; כנרת זמורה דביר), ספר הילדים החדש והמשותף שלהם, מנסה בכל כוחו לדמיין עץ בעולם שלא יודע שובע. הוא שר: "מי דמיין את האוויר שאותו אני נושם? / מי דמיין אותי, יואל, וגם המציא לי שם? / מי דמיין ביצה קשה ומי ביצה רכה? / מי דמיין את הצלצול בסוף ההפסקה? / מי דמיין חתול שתום־עין? / מי דמיין חור בגרביים? / וקרחת – מי דמיין? / מי דמיין את מה שאין?"
זוהי שעת צהריים מאוחרת בסלון ביתם, בצפון הישן של תל־אביב - רחוב שקט ופנימי, שלא צריך לדמיין בו עצים, שכן הוא שופע ירוק בשלל גוניו. בתקרה עוד מרחפים הבלונים מיום ההולדת ה־56 של קרת. הוא לוקח כרית ומניח על הכורסה. "זה בשביל כאבי הגב", הוא אומר בחיוך; מאוחר יותר הוא ידגים עמידה על "פיתות" — מין כריות איזון אוויריות ורפואיות, ששירה קנתה לו במתנה. הם מוציאים סודה וצלחת ענבים ירוקים. שירה מתיישבת נינוחה בישיבת זן על הספה בצבע חרדל. בפינה, האנזו, הארנב הלבן, חיית המחמד של המשפחה, מכרסם גבעול כוסברה ושאריות משולש אבטיח. אני צוחק, הם כבר רגילים ואדישים. ברוך הבא לבית הכפר של קרת את גפן.
בואו נדבר קצת על יקום מקביל: ספרות. אחרי שני ספרי ילדים משותפים, "לילה בלי ירח" ו"מחכים לנסים", אתם יוצאים עם ספר ילדים חדש. איך אתם יוצרים בזוג?
שירה: "זה די טבעי לנו. אני לא יכולה להגיד: אתגר כתב את זה, אני כתבתי את זה. זה לא ממש עובד ככה, אנחנו קצת כמו במגרש משחקים".
שכל אחד חוטף צעצוע?
"לא חוטף. אנחנו לא חוטפים. דווקא להפך, כל אחד לוקח משהו ואומר, אתה תכתוב את זה ואני את זה. אנחנו מצליחים להתעלות מעל עצמנו בכתיבת ספר, מעל האגו, מעל הריבים שאנחנו יכולים לריב לפעמים על דברים מטופשים. אז יש משהו שהוא נורא נחמד. אני למשל יותר טובה בחריזה, אבל אתגר יותר טוב בדברים אחרים, כמו לקדם עלילה. הוא רואה סיפור. אני גרועה בסיפור ויותר באה מהשירה, יותר מפורקת. אז זה מתאים מאוד. אנחנו לא דורכים על אותה משבצת. קראתי איזה מחקר של חוקרת מוח לילדים, והיא אמרה שלילדים יש תודעת עששית. הם רואים קרוב ומסביבם. אני מרגישה שיש לי את התודעה הזו. אתגר, לעומת זאת, הוא כמו זרקור גדול על הים. רואה רחוק לאן הדברים הולכים".
אני דווקא חשבתי שאתגר יותר מתפתח תוך כדי הסיפור.
שירה: "אתגר חושב נורא מהר ולכל הכיוונים, ואני איטית. יש לי רעיון, אני צריכה לישון על זה לילה. פתאום אני מתקלחת או משהו קורה. הרעיונות צצים במקומות לא צפויים, בזמנים לא צפויים, לאו דווקא כשאשב ואכתוב. זה גם דבר, הקצבים שלנו שונים".
אז אתם מוצאים האמצע?
שירה: "אם זה היה תלוי באתגר היינו כותבים כבר 50 ספרים עד היום. אבל לכל אחד יש גם את העולם שלו; אתגר כותב סיפורים ואני כותבת עכשיו תסריט. והעולם הזה חשוב דווקא בגלל שאנחנו חיים בזוג, לשמור על האינדיבידואליות כדי שנוכל להפרות אחד את השני".
אתגר: "האמת היא, שאחד הדברים שאני הכי אוהב זה לעבוד עם שירה. אבל אם הייתי עובד רק עם שירה, אז זה לא היה אותו דבר, כי המוח שלי כל הזמן בהיפר־ונטילציה, מלא ברעיונות".
איך עלה הרעיון לספר החדש?
שירה: "קודם כל, אני נורא אוהבת עצים, ואם יש עץ אני בעניין. אבל קשה להצביע על משהו אחד ולהגיד זה הטריגר שישבנו וכתבנו את הסיפור הזה".
אתגר: "אני מרגיש שהספר קשור לכל מה שדיברנו קודם על העדריות ועל חיים בעידן של שליטה. חשוב לי לתת מקום ללא־נשלט ביצירה. לכל מיני כוחות שמתפרצים ממך, שלא עומדת מאחוריהם כוונת מכוון. בעולם כזה של אזהרות טריגר, של מותר לכתוב דברים מסוימים ולא דברים אחרים".
של פוליטיקלי קורקט?
אתגר: "זה יכול להיות מצד אחד פוליטיקלי קורקט ומצד שני הדתה ולאומנות, של הביטול העצמי, הספונטני. בסיפור שלנו יש ערך מאוד גדול גם לדברים שלא תיכננו, ושאנחנו לא לגמרי יודעים. אנחנו פשוט נותנים להם להתקיים. כשאני יושב לכתוב ספר אני לא אומר, אני רוצה לכתוב דבר כזה או כזה. ההזדהות שלי עם יואל זו הזדהות עם מישהו שבא לעולם הזה והוא רוצה עץ ואכפת לו והוא משקיע והכול, אבל הוא לא יודע לתקתק את זה".
שירה: "וגם תרבות השפע. יותר מדי דברים ויותר מדי אנשים, אם אתה שואל אותי. יש יותר מדי מהכול. אלה דברים שמסמאים את הראייה שלנו".
"יש הרבה דברים טובים שקורים היום, אבל הרבה מהם זרים לנו. פגשנו זוג הייטקסטים מבריקים, והרגשנו קצת כאילו נפגשנו עם חייזרים. זאת גם התחושה לגבי הילד שלנו, לב. זה דור אחר, להכול יש מטרה ויודעים איך להגיע אליה בדרך הכי קצרה"
אתגר: "היום כשאתה מציע לילד מתנה, אז הוא יגיד לך, 'בוא אני אראה לך בנייד מה אני בדיוק רוצה'. כשהאופן שבו אני פעלתי בתור ילד בשנות ה־70 זה לנסות ולהבין מה יש, ואז להפיק ממה שבסביבה את המקסימום. זה קצת כמו שיש לך שקית ניילון שעפה ברוח ואתה אומר: זה לא מספיק, אני רוצה שיהיה לי שלט, שהשקית תעוף יותר למעלה, יותר למטה. פחות נותנים לדברים לקרות מעצמם".
אז אתם בשלב של התרפקות על העבר?
שירה: "קודם כל יש הרבה דברים טובים שקורים גם היום, אבל הרבה מהם זרים לנו. אני ואתגר פגשנו זוג הייטקסטים מבריקים, ואמרתי לאתגר אחר כך שאני מרגישה קצת כאילו נפגשנו עם חייזרים. זאת גם התחושה שלי לגבי הילד שלנו, לב. זה דור אחר. יש משהו נורא מתועל בדבר הזה, שבהכול יש מטרה ויודעים איך להגיע אליה בדרך הכי קצרה. אותי מעניינים הסדקים. ואני חוששת שעוד מעט לא יהיו".
אתגר: "שירה מדברת על תרבות השפע, אני חושב שאנחנו חיים במציאות שבה יש לנו המון אפשרויות ובאיזשהו אופן, בגלל שיש לנו כל כך הרבה אפשרויות, אנחנו מגבילים את עצמנו. אני אתן לך דוגמה, לאחותי יש 11 ילדים, היא גרה במאה שערים והיה יום הולדת לאחד מהם. ההורים שלי הביאו לו מכונית חשמלית בתוך קופסה וכל הילדים נורא התרגשו ושמחו. כמה שבועות לאחר מכן באתי לבקר אותם, והילדים הציעו שנשחק עם המתנה שסבא וסבתא הביאו. ואז אני רואה שהם מוציאים את המכונית ושמים אותה בצד, ואחד מהם נכנס לתוך הקופסה וצועק, 'זאת סירה, אני מפליג'. והילדים האחרים אומרים, 'אנחנו כרישים'. אז אני ברפלקס אמרתי להם, 'אבל מה עם המכונית?' אז אחד מהם אמר, 'יותר מדי רעש', והשני אמר, 'היא עושה מה שהיא רוצה. כשאנחנו משחקים, אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים'. המחשבה הזאת שאפשר לשחק יותר טוב עם קופסה, מתרחקת מאיתנו".
אז אולי צריך לכתוב ספרי ילדים לחרדים.
שירה: "תראה, להרבה דברים יש תחליפים, אבל אין תחליף לזה שהורה יושב ליד מיטה של ילד לפני השינה ומקריא לו סיפור".
ואת חושבת שזה עדיין קורה?
"אני חושבת שזה קורה ואני חושבת שזה יקרה תמיד. זה משהו שאין לו תחליף. אם הורה רוצה קשר עם הילד שלו, אין לאינטימיות הזאת תחליף. הסיפורים שהוריי הקריאו לי מלווים אותי עד היום. אין לי שום חשש שזה ייעלם. זה נכון שהאקטואליה החלישה את האמנות. אני לא קראתי המון חודשים ספר. כל הזמן הייתי בחדשות. לפני כמה ימים התחלתי פתאום לקרוא".
איזה?
"'קלרה והשמש'".
של קאזואו אישיגורו.
"נכון. ופתאום אמרתי לעצמי, אין לזה אח ורע. כל מה שאני אראה או אשמע, לא ישתווה לעולם הזה שאת נשאבת לתוכו והוא ממלא אותך ונותן אנרגיה שאי־אפשר לקבל בשום מקום אחר. וזה לפי דעתי לא ילך מהעולם. יכול להיות שזה ייחלש אבל זה לא יכול להיעלם מהעולם".
אתגר: "המקום של הכתיבה מבחינתי הוא העץ שאף ילד לא דמיין. אני לא רואה בעיה באמנות אל מול ההייטק, אלא דווקא באמנות עצמה שמצטמצמת למציאות בינארית של חלוקה לאנשים מהמחנה שלי והמחנה שלהם. כל החשיבה הזו היא הכי לא אמנותית".
העברית זורמת בעורקיהם כמו חמצן. האחת גדלה על ברכיהם של שירי "הכבש השישה עשר" ועוד רבים כבתו של יהונתן גפן, ויצרה מתוך אותה תמימות וקסם פואטי; השני נחשב לאחד הקולות המקוריים והחשובים בספרות העברית, מאז הפציע עם "צנורות" - קובץ הסיפורים הראשון שלו - לפני יותר מ־30 שנה.
כשהקורונה פרצה הם ניסו לשנות אווירה, קצת להתאוורר, עברו לברלין לחצי שנה. מה עשו? "דיברנו עם סנאים בעיקר", צוחק קרת, וגפן מוסיפה: "בתי הקברות זה היה המקום החביב עליי בברלין".
והיום כשאתם רואים את השיח על הגירה, איך אתם רואים את זה?
שירה: "אני חייבת להגיד בשם עצמי - אין לי דחף להגיד, יאללה בוא נברח. אני חושבת שזה הזמן להיות פה, זה הזמן להילחם. אין פה שאלה. אז בברלין היה מצד אחד את השקט והמרחק, והצלחתי לכתוב שם דברים חדשים ולנקות את הראש. מצד שני, פתאום הבנתי מה זה להיות במקום אחר, בלי השפה, בלי המשפחה, בלי השורשים. זה עניין מורכב. לא ידעתי שזה יהיה כזה עניין".
"במשך כמה שנים, כל יום עצמאות השכנה ממול תלתה על הבניין דגל ישראל ענק מלמעלה עד למטה. שש קומות. אז מנגד אנחנו כבר כמה שנים תלינו דגל של שודדי ים"
אתגר: "לי זה היה די ברור. אני גר בדירה הזאת יותר מ־30 שנה, וכל החיים שלי חייתי אולי בארבע דירות. אני לא בן אדם של מעברים. יותר נייד בתוך הראש שלי. ולכן די ברור לי שזאת ברירת המחדל שלי, שזה המקום שאני רוצה להיות בו, ושכל עוד תהיה לי אפשרות אני אחיה כאן".
שירה: "שורשים, מילה שאני לא אוהבת. אבל הרגשתי פתאום את השורשים שלי, שהם פה".
אתגר: "לי אין שורשים. ההורים שלי הם ניצולי שואה. זה לא כמו נגיד שירה, שאנחנו הולכים לנהלל יש שמה את העץ שהסבא־רבא שתל. הסבא־רבא שלי אם הוא שתל איזה עץ, בטח פוטין כבר חירבן עליו מזמן. החיבור שלי למקום הזה הוא לא אידיאולוגי. נולדתי במקום הזה, אני מרגיש מחובר לשפה ולשכונה, אבל תשאל אותי מה זה המקום הזה, אני אגיד לך - המקום הזה".
אתם נגד כל הדיבור הזה של אנשים שרוצים להגר מכאן עכשיו?
שירה: "ממש לא. אני מאוד מבינה אותם. קודם זה אנשים יותר צעירים, אני מאמינה שגם הבן שלי ירצה לעזוב במציאות הזו. אני לא יודעת בוודאות, אבל אם הוא ירצה - שייסע לאן שירצה. אם השאיפות של הממשלה הפשיסטית הזאת יתגשמו, גם אני אעוף מכאן. אבל אני חושבת שאנחנו עכשיו בזמן נורא חשוב, שדברים יכולים ללכת לכאן או לכאן, וחשוב לי להיות ברגע הזה. ברור שלא אהיה כאן בכל מצב".
מתי את שמה קו אדום? יש ששמו קו אדום בעילת הסבירות.
"אני לא חושבת על קו אדום, אבל אני בן אדם עם חושים חדים ונראה לי שנרגיש מתי זה יקרה".
6 צפייה בגלריה
ההלוויה של יהונתן גפן. ''הכי טבעי לבוא בחולצה כזו. טוב שזה עשה רעש''
(צילום: שאול גולן)
אתגר: "אני בא ממשפחה שתמיד שצריך לעזוב מקום הם עוזבים מאוחר מדי. אבל יש בזה משהו מאוד רומנטי. נגיד ככה, אם יש משהו שיגרום לי לעזוב, זה תחושה של חוסר אונים. כי כל עוד אני אומר משהו ואנשים לא מסכימים איתי או מקללים אותי - אז בסדר. זה שיח. השיח על קו אדום קצת בא מהעולם שלא מוכן לשחרר. אני לא צריך שתהיה לי תוכנית סדורה".
שירה: "אני אספר לך סיפור מצחיק. כמה שנים, כל יום עצמאות השכנה ממול תולה על הבניין דגל ישראל ענק מלמעלה עד למטה. שש קומות. אני מדברת על התקופה לפני שכיבסנו את הדגל והפכנו אותו ל'שלנו'. אז מנגד אנחנו כבר כמה שנים תולים דגל של שודדי ים".
מה, שחור כזה עם גולגולת?
אתגר: "כן, אבל זה היה לפני איזה 15 שנה".
שירה: "יש ממש טקס כזה, כשברגע שהיא מורידה את הדגל שלה אנחנו שמים את הדגל שלנו. הילדים בגן הסמוך נורא שמחו לראות את הדגל שלנו וזה ריענן את הרחוב. בהפגנה אחת הלכתי עם הדגל והוא הלך לאיבוד. הגיע יום העצמאות, והיא מורידה את הדגל ולנו אין דגל של פיראטים. ואז היא באה אליי נורא מודאגת ושאלה, איפה הדגל שלכם?"
איכזבתם.
שירה: "בדיוק, ואז ממש הבנתי שיש כאן תפקיד. היא אומרת, 'בסדר, אני אשים את זה אבל יהיה מישהו מנגד שייתן לי קונטרה, אז חשוב שנישאר פה. לתת קונטרה".
יש בזה גם מן ההחלטה שלך לבוא להלוויה של אביך עם החולצה נגד הכיבוש? כלומר, להראות את הנגד?
"אני לא פועלת מתוך מחשבה של, נעשה עכשיו פרובוקציה. אבא שלי תמיד דיבר על הכיבוש ותמיד היה מאוים בגלל דעותיו. אני גם זאת במשפחה שחושבת בול כמוהו. חודשיים לפני שהוא נפטר פנו אליו דרכי מפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני והזמינו אותו להופיע בטקס, למרות שהוא כבר הפסיק להופיע. ובכל זאת הוא הסכים להקליט שיר כי הוא ראה את החשיבות הגדולה של הטקס הזה. חשבנו מה הכי טוב שהוא יקריא, והוא בחר תרגום שלו לשיר רוסי. יומיים לפני ההקלטה הוא התקשר אליי ואמר, 'תשמעי, אני רוצה להחליף את השיר ליונה הלבנה'. אמרתי לו, סבבה, נשמע מעולה. אבל קצת אחרי הוא התקשר להגיד לי, 'אמרו לי שזה שיר עצוב, שאני אחליף את זה חזרה'. ואני אמרתי לו, 'לא, זה מה שבחרת וזה מה שיהיה'. וזו הייתה ההופעה האחרונה שלו. עם 'היונה הלבנה'. אני זוכרת גם שיום לפני שהוא נפטר הוא נורא כעס שאין אישור לפלסטינים להגיע לטקס. זה היה כמה שעות לפני שבג"ץ אישרו.
"מה שאני באה לומר, זה שהכול מחובר. זה לא שאני באתי עם חולצה כי סתם בא לי להגיד משהו וזו במה שאפשר לנצל. זה מאוד מחובר לאבא שלי. זה מה שהוא היה עושה. החולצה הזאת, כשראיתי אותה בקפלן אמרתי, וואי אני קונה לאבא שלי. קודם אני אקנה אותה לעצמי ואראה לו ואז אקנה לו. נהגנו להחליף חולצות. עכשיו ירשתי את כל חולצות המחאה שלו, החל מ'יש גבול', שהיה חלק ממקימיה. גם החולצה שהצטלמתי איתה פה הייתה שלו. אז זה היה הכי טבעי לבוא להלוויה עם החולצה שרציתי לקנות לו. זה שזה עשה את הרעש - טוב מאוד. זה שזה עזר למילה 'כיבוש' לחזור למרכז הבמה - אני נורא שמחה. אגב, 'מסתכלים לכיבוש בעיניים' מכרו המון חולצות כאלה. מלא מהקונים הם צעירים שלא היו מודעים למילה ולמה שעומד מאחוריה".
חמישה חודשים עברו מאז שיהונתן גפן הלך לעולמו. "העץ שאף ילד לא דמיין" יוצא אחרי קובץ השירים האחרונים של גפן "הייתם קהל נפלא", שאותו ערכה שירה בחודשים האחרונים לחייו. במקביל אתגר מופיע לצד איירה גלאס, הגורו של עולם הפודקאסטים, במופע עם קטעים שכתב לזכר אמו, שהלכה לעולמה לפני ארבע שנים. אף על פי כן, המרחק והזמן לא מקהים את הכאב, ונדמה שהיצירה היא דרך נוספת לבטא את החסר.
"קשה לי נורא להפריד בין החסר האישי שלי לחסר של אבא שלי למקום הזה", אומרת גפן. "בחודשים האחרונים שלו הוא כבר לא הרגיש טוב. הוא לא ידע מה יש לו אבל הוא לא הרגיש טוב. עבדנו על הספר והייתה לי זכות לערוך אותו. בדיעבד, כשאני קוראת את הספר שלו זה באמת ספר פרידה. אפילו הוא לא ידע את זה, וזה מעניין המקום של הכתיבה פה. כאילו היא אמרה משהו שהוא לא אמר. ופתאום אתה רואה את כל מופעיו אחרי שהוא מת. כשמישהו קרוב מת אתה רוצה שהעולם יעמוד מלכת, אבל זה לא קורה כי החיים ממשיכים. אבל כשאבא שלי מת הייתה תחושה שהכול באמת נעצר לרגע".
"בחודשים האחרונים שלו אבא כבר לא הרגיש טוב. הוא לא ידע מה יש לו אבל הוא לא הרגיש טוב. עבדנו על הספר והייתה לי זכות לערוך אותו. בדיעבד, כשאני קוראת את הספר שלו זה באמת ספר פרידה. אפילו הוא לא ידע את זה"
אתגר: "אני חושב שזה משהו שקשור לאופי היצירה של יהונתן. אצל הרבה יוצרים שמתים היצירה דועכת איתם. אצל יהונתן, הייתה הרגשה שהוא מין שק של שירים, שהשק הזה נקרע ופתאום הכול עף ומילא את החלל. האמת של יהונתן זה השירים שהוא כתב. זאת לא הביוגרפיה המומצאת שאנשים הלבישו עליו".
שירה: "הוא גדל דרך השירים שלו. אנשים תמיד אמרו לו, 'יהונתן, גדלתי על השירים שלך'. ואז הוא היה אומר, 'גם אני גדלתי על השירים שלי'. זה נורא נכון, הוא גדל דרך השירים שלו. הוא הבין את עצמו דרך השירים. שירי הילדים שלו מגיעים מהמקומות הכי צלולים. טהורים הייתי אומרת".
גם את גדלת על השירים שלו?
"אני גדלתי בתוכם. אני הייתי חלק מהדבר הזה. לא יכולה להגיד שגדלתי עליהם".
אתגר אתה זוכר כשנכנסת בפעם הראשונה למשפחת גפן?
שירה: "אבא שלי מאוד אהב את אתגר. הוא התייעץ איתו על הכול".
אתגר: "ואני אהבתי מאוד אותו. יהונתן מאוד התחבר לאבא שלי. הייתה לו תמונה על המקרר של אבא שלי".
באמת?
שירה: "הוא היה מקריא לאבא של אתגר את הטורים שלו".
אתגר: "שאלתי אותו פעם, 'למה אתה שם תמונה של אבא שלי על המקרר?' אז הוא אמר לי, 'זה אבא שלי'. אז אמרתי לו, 'יהונתן, זה אבא שלי'. אז הוא חיבק אותי ואמר, 'זה אבא שלנו'".
אתה יודע להגיד למה רק עכשיו הצלחת לכתוב על אמא שלך?
"כל הזמן ניסיתי לכתוב על אמא שלי, אבל הרגשתי שהטקסטים לא שלמים. כשהיינו בברלין עשיתי תערוכה לזכר אמא שלי, ואיירה עשה תוכנית רדיו על התערוכה, ותוכנית הרדיו התגלגלה והפכה למופע חי. אני מרגיש שהניסיון לדבר על אמא שלי הוא לא ניסיון הנצחה. אני מנסה לשרטט לעצמי את החלל שבו אני חי, נפשית, רגשית. בכך שאני מדבר על כל מיני צדדים אצלה, אני מבין טוב יותר את עצמי.
"בשלושת הספרים שלי ושל שירה לגיבורים יש איזו בעיה. אבל בסוף הסיפור הם מבינים שאין להם בעיה. יואל לא מצליח לדמיין עץ גם בסוף הסיפור, אבל זה בסדר כי יש סביבנו אינסוף עצים לטפס עליהם. בסך הכול אני רואה בן אדם שיש לו איזושהי בעיה בעולם והוא פותר את הבעיה בעצמו. לא צריך לדעת הכול. לפעמים אפשר לחוות ולהתבונן ולהיות חלק ממשהו גם בלי להבין".
