נועה אסטנג'לוב ידעה שתהיה שחקנית כבר בגיל עשר. היא הופיעה בלא מעט סדרות וסרטים, אבל את ההכרה קיבלה בזכות התפקיד המצוין שלה ב"המפקדת", המ"כית הנוירוטית צליל, שעליו הייתה גם מועמדת לפרס האקדמיה. הטקס ההוא נדחה בעקבות מחאות המהפכה המשפטית. לא מעט שחקנים עשו אז את הדבר הכי מסובך מבחינתם ונקטו עמדה. גם אסטנג'לוב החליטה להגיב ופירסמה בפייסבוק את מגילת העצמאות הפרטית שלה. "כבר תקופה ארוכה שאני מתנהלת בתחושה שאני לא מוזמנת", כתבה. "תמיד הייתי אדם פוליטי מאוד, ודעתן מאוד... אבל בפעם הראשונה בחרתי לשתוק... איך אפשר לנהל ויכוח כשאתה מסכים גם איתו וגם איתו? שלחסום את איילון ואת חופש התנועה של אנשים זה אלים, אבל שלהצביע נגד חוק איזוק אלקטרוני זה אלים יותר; שלטעון לקץ הדמוקרטיה כי רוצים לקדם רפורמה שבגדול אני בעדה נשמע לי מוגזם ומסית, אבל שלפטר שר ביטחון כי העז לומר עמדה מנוגדת לממשלה זה אכן דיקטטורה..."
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הפוסט המלא והארוך של אסטנג'לוב, גם אם נזהר לא להעליב אף אחד, העביר מסר ברור: אסטנג'לוב מרגישה מבודדת. בשבת, כשהחברים שלה בקפלן, היא יושבת מול הטלוויזיה מדוכדכת. המערכה על המהפכה המשפטית עדיין לא הוכרעה, אבל הוויכוח סביבה כבר גבה מחיר כבד. משפחות שנקרעו, חברויות שנותקו. אסטנג'לוב מספרת שאחת המלהקות בתעשייה חסמה אותה בעקבות שרשור עצבני בפייסבוק. "הגבתי לה על איזה פוסט, משהו שהיא לא אהבה, ונחסמתי", היא מספרת. "אני אדם שמאוד אוהב להשמיע את הדעות שלו ולפעמים יש לזה מחיר. בינתיים אני חיה את המורכבות הזאת, שבתעשייה אני נחשבת הימנית, ובמשפחה שלי אני השמאלנית. גם כשהשתתפתי ב'מה שתגידו' ב'כאן', הרגשתי שאני צריכה להילחם כדי להשמיע את הזווית שלי".
את משלמת מחיר בתעשייה על הדעות שלך?
"לא. יש הרבה אמנים ושחקנים שקרובים לדעותיי. אני לא אדם קיצוני. אבל זה פוגש אותי ברמה האישית. קרה שיצאתי בוכה מיום צילום שהתלהט בו ויכוח שהרגשתי בו ממש מיעוט. המחיר הוא שאני מרגישה לא שייכת. אני מבינה את החשש האמיתי של החברים הלהט"בים שלי. של הנשים סביבי. לא מטילה ספק בחשש של אף אחד, זה עצוב שאיבדנו את היכולת להקשיב".
אבל יש נושאים שאין להם שני צדדים. הדרת נשים או גייז שמותקפים על רקע נטייתם המינית.
"אני באה מבית מאוד ימני של עורכי דין. גדלתי על הצורך לשאול שאלות. האנשים שתומכים ברפורמה באמת מאמינים שמה שקורה פה עכשיו, זה לא דמוקרטיה. אני יכולה לא להסכים איתם, אבל רואה שהם כואבים, מבחינתם הם מצילים את המדינה. גם בכאב הזה אני לא יכולה לפקפק".
אז בגדול, את בעד הרפורמה?
"האם אני חושבת שצריך רפורמה ושיש גזענות במערכת המשפט? ברור שכן. האם זה צריך להתנהל כמו שזה מתנהל? ברור שלא. האם אני סומכת על האנשים למעלה? ברור שלא. כאישה חילונית וליברלית, אין לי שום ייצוג בממשלה. יש לי עליה המון ביקורת, אבל לא תשמע ממני התבטאות גורפת לשום צד. החיים הם לא שאלון אמריקאי".
מאז שהמלהקת ההיא חסמה אותך, אני מניח שאת חושבת פעמיים אם להגיב לפוסט של מישהו מהתעשייה.
"כן. היה לי ויכוח לא מזמן עם חבר בוואטסאפ. זה הסתיים לא נעים. נפגשנו למחרת והתחלתי לבכות מולו. הוא אמר לי, זו הבעיה. קשה לנהל שיח בלי לראות עיניים, בלי לשמוע את הקול, את הכאב. אם אין לי אפשרות לנהל את השיח הזה באופן הזה, אני מוותרת".
אם לא לדבר, אז לפחות להתפוצץ על המסך. בשבוע שעבר עלתה "משמר הגבול"(ימי חמישי ב-22.00 ב-3HOT וב-HOT VOD וב-Next TV), הסדרה שיצר מני יעיש ("המשגיחים"). אם "המפקדת" הייתה מנת הפתיחה של אסטנג'לוב, התפקיד ב"משמר הגבול" מסתמן כמנה העיקרית. אחרי עשור של הבטחות ותפקידי משנה, "משמר הגבול" מציבה את אסטנג'לוב בקודקוד. כבר לא רב"טית נוירוטית, אלא לוחמת מג"ב קשוחה שמתכננת להגיע הכי רחוק וגבוה שאפשר. בישראל אומנם, ברגע שאת עושה תפקיד אחד מוצלח במדים, די ברור שהתפקיד הבא שלך יהיה על מדי ב', אבל אסטנג'לוב מבטיחה שמדובר בצירוף מקרים ולא בתוכנית עבודה.
"נבחנתי ל'משמר הגבול' עוד לפני ש'המפקדת' עלתה. מני יעיש זימן אותי לאודישן למרות שהדמות במקור היא בכלל אשכנזייה מבית ליטאי, והרגיש שאני צריכה לעשות את זה. כש'המפקדת' יצאה והתפוצצה, הוא פחד שזה יהיה דומה. אמרתי לו, 'צליל מ'המפקדת' לא מזכירה אותי בכלל. מאיך שהיא הולכת, דרך איך שהיא מוחזקת ועד לגוון הקול שלה'. הבטחתי לו שב'משמר הגבול' אני אביא את עצמי. זו הדמות הכי קרובה אליי שאי פעם שיחקתי".
מה למדת על שוטרות במג"ב במציאות הבלתי אפשרית שבה הן משרתות?
"לקחו אותנו לפלוגה ג' בעיר העתיקה בירושלים, לפגוש מג"בניקים. דיברתי עם הרבה לוחמות. הדבר שהכי בלט לי הוא עד כמה מהר את מאמצת לעצמך קודים גבריים. את כל כך רוצה להרגיש שייכת. שיחשבו שאת חזקה ולא פחות מאיימת מאף אחד אחר. זה משהו שהתמודדתי איתו בצילומים. באחת הסצנות בעיר העתיקה נדרשתי להפריד בין רוכל ערבי למתנחל. שני ניצבים שנכנסו לדמות. התנגדו לי. הייתי צריכה להפעיל הרבה כוח. עוד טייק ועוד טייק. ותוך כדי אני מרגישה שאני לא מצליחה להשתלט על זה. נכנסתי להתקף חרדה. הפסיקו את הצילומים. התחלתי לבכות בהיסטריה. זה פגש אותי בנקודה מאוד רגישה שלי: אני כל כך נלחמת להיות החזקה, ולפעמים פשוט לא מצליחה".
המציאות של שוטרי מג"ב הפכה בשנים האחרונות למורכבת מאוד. הצילומים שינו משהו בתפיסה הפוליטית שלך?
"אומנם שירתי בצבא, אבל לא הייתי לוחמת ואני רחוקה מלדעת מה באמת קורה בשטח. בסוף במקום שיש מלחמה ויש נשק - יש אלימות ושימוש לא סביר בכוח, וגם בזה הסדרה עוסקת. חשוב לשים על זה זרקור ולבקר את עצמנו. יש אנשים שמשתמשים בכוח שלהם לרעה, אבל אני רוצה להאמין שהם לא הרוב".
מה דעתך על מחאת הטייסים והסרבנות?
"קשה לי עם התופעה. ברור שאני יכולה להזהות עם הכאב. יש לי קרוב משפחה, לוחם שהפך לנכה צה"ל, שאמר לי, 'אם הייתי יכול לעשות מילואים היום ‑ הייתי מסרב. איבדתי את התקווה ואת הרצון להילחם על המדינה'. איך אני יכולה לא לגלות כלפי זה רגש? הם לא בוגדים. הם נתנו למדינה פי מיליון ממני. עדיין, אני חושבת שאסור לעודד את התופעה".
היא לא מתיימרת להציע פתרונות לסיום הסכסוך הפנימי בישראל, חוץ מלחפש על מה אנחנו כן מסכימים, אבל מאמינה ש"השמרנות והשנים ינצחו, כי הם מתרבים יותר מהר".
וזה לא מעורר בך שאלות, כאישה, איזו מדינה תהיה כאן בעוד פחות מ-20 שנה?
"ברור שכן. בבחירות האחרונות לא הצבעתי למפלגה שהצטרפה לממשלה הנוכחית, אלא למפלגה שאני מקווה שתקדם אותי ותדאג לי. אבל אני מבינה את רצון הבוחר. אי אפשר להתעלם ממנו. פה בדיוק המורכבות".
זו מורכבות שאת מביאה בחשבון גם כשבן גביר אומר שזכות התנועה שלו חשובה יותר מזו של הערבים?
"אלה דברים שגורמים לי להתכווץ. אבל זה בדיוק העניין. ברגע שאני מעיזה להגיד שאני מבינה את הצד השני, מיד שואלים: 'אז את סבבה עם בן גביר?' איך הסקתם את זה? אם אני מעיזה להבין כאב של חרדים ולא לגנות אותם באופן גורף, אז אבהכרח אני גם בעד בן גביר והדעות שלו? אני מפחדת מבן גביר. הוא לא צריך להיות חלק מהממשלה שלנו. מרגיש לי מגוחך להגיד את זה, אבל אני חייבת, כי האוטומט של אנשים הוא לתייג. אם אני 'הימנית הזו', אז כפועל יוצא אני גם ביביסטית שתומכת בהתבטאויות של בן גביר. זו הזיה וזה לא המצב".
היא נולדה וגדלה באשדוד, בת שנייה לדוד ובת שבע, שניהם ממוצא גיאורגי. "הם נפרדו כשהייתי בת שבע והתגרשו סופית כשהייתי בת 12. מרגיש לי קורבני לדבר על הגירושים של ההורים שלי, אבל זה אף פעם לא קל כשהמשפחה מתפרקת. הייתי ילדה שחקנית, באיזשהו מקום המשחק הפך לעוגן עבורי. להגיע לסט חדש היה כמו להגיע לתא משפחתי. בשנה האחרונה, גם בזכות טיפול וגם בזכות הזוגיות החדשה, אני מרגישה שדברים התיישבו במקום. אני כבר לא מחפשת בית במקצוע שלי".
איך הקשר שלך עם ההורים היום?
"מצוין. שניהם בפרק ב'. שניהם הביאו ילדים. יש לי עוד ארבעה אחים קטנים".
אבא שלך גם מופיע בתפקיד קטן ב"משמר הגבול".
"יש המון קווי דמיון בין הסיפור שלנו לתסריט. בסדרה אני משחקת צעירה שאבא שלה חזר בתשובה וניסה לחתן אותה בגיל צעיר. אחרי שההורים שלה התגרשו ואבא שלה נטש, היא התגייסה למג"ב. אז אבא שלי אומנם מעולם לא נטש אותי, אבל הוא כן התחתן עם אישה חרדית והתחזק, כך שחוויתי את הפחדים שזה מציף בתור נערה חילונית. זה הוביל לזה שמני הציע שאביא את האבא האמיתי שלי, שישחק את אבא שלי באחד הפרקים".
הכול נשאר במשפחה.
"גדלתי במשפחה גרוזינית, שמרנית, תרבות עשירה ברמות, עדה מאוד מורכבת. כפמיניסטית היה לי קשה עם מעמד האישה בבית גיאורגי, כשהגבר הוא המלך וכבוד המשפחה הוא ערך מאוד חזק. עד היום קשה לי לדבר על המשפחה שלי או לבקר את התפיסות שלהם. עם השנים, הצלחתי לראות את הכוח ואת החוזק של הנשים בעדה, להבין שהן ממש לא מוחלשות. הן אולי הנשים הכי חכמות שפגשתי בחיים שלי. הצלחתי לא לשפוט אותן דרך הפריזמות המקובלות של מיהי אישה חזקה, ולתת להן יותר קרדיט. כל אדם שבא מבית שבו העדה שלו היא דומיננטית מנהל איתה איזה מאבק. מתבייש. הייתה תקופה שממש שמחתי שאין לי שווילי בשם. רציתי אולי להוריד את הב' מהאסטנג'לוב, שיחשבו שאני איטלקייה, אבל אז אמרתי: לא, אני גרוזינית ואני גאה בזה".
לא נהוג לומר היום גיאורגית גאה?
"כן, אבל גרוזינים אמיתיים תקועים בגרוזיה. לא משנים לגיאורגיה".
מצחיקות אותך הבדיחות העדתיות על גרוזינים בסדרות כמו "שנות ה-80" ו"שנות ה-90"?
"לא. פחות מזדהה עם זה ופחות מזכיר לי את חוויות הילדות שלי. מצד שני המשפחה שלי עפה על זה. הם נקרעים מצחוק".
וכשחקנית, את רוצה להיות חלק מהייצוג התרבותי-עדתי או שחשוב לך יותר לגלם דמויות "ישראליות"?
"גם אם ארצה לייצג את העדה, לא אצליח. אני לא יודעת גרוזינית, אפילו מבטא אין לי. בתור ילדה היה לי אנטי ללמוד את השפה. היום זה נראה לי פספוס. אני גיאורגית כמו שאני ישראלית, כמו שאני אשדודית, כמו שאני אישה. אי אפשר לברוח מזה שיש לי טמפרמנט, אני לא חושבת שאני יכולה לשחק את האשכנזייה הקרה, זה לא הדי-אן-איי שלי, אבל אני לא לגמרי על הטיקט המזרחי. גם ב'המפקדת' לוהקתי לתפקיד שבמקור חשבו שיהיה של צפונבונית מהרצליה".
"בתחושה שלי אני לא מספיק חווה את הסצנה. את חיי הלילה. החיים שלי גנריים. אין לי חוויות אקסטרים. הרגשתי אשמה שלא גרתי בדירת שותפים. שלא מילצרתי"
בשנה האחרונה היא מתעוררת כל בוקר עם עמית פרנקו, שחקן תיאטרון בית ליסין. הם הכירו דרך חברים משותפים, אבל רק אחרי התכתבות באינסטגרם קבעו דייט. "שני שחקנים בבית אחד? בגדול, שחקנים זה עם שמרוכז מאוד בעצמו, אבל עמית הוא האדם הכי מכיל ורגיש וחכם שהכרתי. יש לו נפש של אמן, אבל זה שהוא שחקן זה לא מה שמגדיר אותו".
גם את עושה רושם של אדם די מקורקע. מאוד לא דרמה קווין.
"אני מטופלת המון שנים ובדיוק השבוע הייתה לי תובנה בהקשר הזה. אני חושבת כבר הרבה זמן לעבור לתל אביב, ומורחת את זה. בתחושה שלי אני לא מספיק חווה את הסצנה. את חיי הלילה. החיים שלי גנריים. אין לי חוויות אקסטרים. הרגשתי אשמה שלא גרתי בדירת שותפים. שלא מילצרתי. ואז חברה טובה אמרה לי, את לא הבנאדם הזה. עברתי שנים מורכבות. היו לי הפרעות אכילה. הייתי זקוקה לביטחון. לא סתם לא עזבתי את הבית. זה לא שאין לי חרדות והלקאה עצמית אבל אני עובדת על עצמי".
דיברת בעבר על "אכילה רגשית" ויחסים מורכבים עם אוכל.
"בעבר, בכל פעם שהרגשתי חוסר ביטחון הלכתי לאוכל. זה היה על שליטה, לא על איך שאני נראית. אוכל היה המקום שאני מתפרקת בו ואז כועסת על עצמי. בשנה האחרונה אני במערכת יחסים הכי טובה שהייתי בה עם אוכל. אבל דווקא השנה גם ירדתי הרבה במשקל והרבה אומרים לי שרזיתי, וזה מטרגר אותי ומעצבן אותי, נמאס לי לשמוע הערות על המשקל שלי".
איך הגעת לרגיעה במערכת היחסים המורכבת הזו?
"זה קרה בעקבות שני דברים. כשהצטלמתי לעונה השנייה של 'המפקדת' הייתי במשקל הכי גבוה שהגעתי אליו בחיים. שנאתי את עצמי ופחדתי פחד מוות מאיך שאיראה על המסך. ואז ראיתי את עצמי והשד לא היה כל כך נורא. אחרי זה נכנסתי לזוגיות. דרך עמית, איך שהוא רואה אותי, למדתי לאהוב את עצמי יותר. משהו נרגע. פחות רדיפה. ביחד נוצר איזה שחרור".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.09.23
