ישי ריבו, נשוי ליעל ואב לחמישה, נולד ב-1989 במרסיי, צרפת. בגיל שמונה עלה לישראל, תחילה לכפר אדומים ובהמשך לתל ציון. שירת שנה וחצי בחיל החימוש במסגרת ישיבת הסדר ובהמשך שר בלהקת הרבנות הצבאית. בגיל 18 הקים להקת רוק בשם תכל'ס. את הקריירה המוזיקלית החל ככותב לאמנים כמו רועי ידיד או גד אלבז. ב-2012 קיבל את פרס אקו"ם לעידוד היצירה. באותה שנה השתתף בפרויקט של עידן רייכל, באלבום 'רבע לשש'.
אלבום הבכורה שלו, "תוכו רצוף אהבה", יצא ב-2014 והגיע לזהב. מאז הוציא עוד שלושה אלבומי אולפן. ב-2016 התארח באלבום "קצפת" של שלמה ארצי בשיר "והאמת". הופיע בטקס הדלקת המשואות ב-2017 ושנתיים אחר כך זכה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית ע"ש אורי אורבך. ב-2022 זכה בפרס אקו"ם לשיר המושמע ביותר, "סיבת הסיבות'. הופיע על הבמות הגדולות בארץ והחודש הפך לישראלי הראשון שמופיע על הבמה הגדולה במדיסון סקוור גארדן, ניו-יורק, בפני כ־14 אלף צופים.
ב-19.9 יופיע בעיר הבה"דים; ב-20.9 בקיסריה ויארח את ברי סחרוף וב־21.9 בקיסריה ויארח את עמיר בניון.
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"גיל שלוש, הבית שלנו במרסיי. גרנו בשיכונים, בבנייני רכבת כאלה שהשקיפו על מגרש כדורגל. אני ממש זוכר את עצמי יושב על ספסל קטן, מקשקש על גיטרה פיצית של ילדים ומסתכל לעבר המגרש. זוכר גם שלסבא שלי, הרב מכלוף אילוז, היה בית כנסת במרסיי והיינו הולכים 45 דקות ברגל כדי להגיע אליו. אמא שלי רוחמה מספרת שכילד אהבתי לשיר ולדפוק על השולחן, אבל לא קיבלתי חינוך מוזיקלי בצעירותי. אולי זה בא מסבא, שהיה גם חזן".
עוד כתבות למנויים:
מתי היית הכי מאושר?
"אני חושב שבגיל שמונה וחצי, כשעלינו לארץ. גרנו בקרוון קטנטן ופשוט בכפר אדומים, אחותי, אני וההורים ואף פעם לא הרגשתי חוסר. היו לי חברים עם טלוויזיה ומחשב, ולנו לא, אבל היה הרבה חופש וכדורגל ושלווה של להיות במקום שמאפשר לך לפרוח".
חינוך דתי?
"ההורים שלי היו מסורתיים וחזרו בתשובה. אבא ראובן, ד"ר לפיזיקה ומתמטיקה, היה מורה למתמטיקה ובצרפת גם עבד בכור האטומי. אחרי שלמדתי בממלכתי-דתי, אמא לא הרגישה בנוח ועברתי לבית ספר דתי בירושלים. באותה תקופה אבא לא עבד והיה לוקח אותי כל בוקר ללימודים, בלי רכב, בטרמפים. ואז הוא היה ממתין לי, ואחרי תקופה גילה בית כנסת ליד והתחיל להיות סוג של אברך בגיל מאוחר. כמה שנים אחר כך הוא מצא עבודה באוניברסיטת תל-אביב. עד היום אין לו סלולרי".
איזו עצה היית נותן לישי בן ה-16?
"לא להתרכז במה שאין. לא הייתי מחליף שום דבר במה שעברתי. החיסרון אצלי היה יתרון. החוסר בידע מוזיקלי, גרם לי לחלום בלי להעמיד את עצמי בסיטואציה של בית ספר למוזיקה, כשאני רואה מולי עוד אנשים מוכשרים. זה היה ללכת עם החלום".
כלומר?
"לדבוק בחלום שלך, לא להיבהל ממנו, וכל הזמן לבחון את הדרך הפרקטית לממש אותו. התחלתי לכתוב שירים בגיל צעיר. הייתי רחפן בשיעורים, מתופף על השולחן ומקליט את עצמי בטייפ".
מתי קיבלת את האומץ לעשות מוזיקה?
"בגיל 16 פגשתי בחור בשם אברם שלום, ושנה אחרי ישבנו סביב מדורה, הוא שלף גיטרה ואני נגנבתי שהוא יודע לנגן. הבנתי שאני יודע לשיר אבל המוזיקה הרגישה לי כמו עולם של מלומדים שאין לי מושג בו ואולי מאוחר לי ללמוד. ואז כשראיתי אותו תופס גיטרה, אמרתי שאולי אני יכול, ורק אז ממש נכנסתי לזה. הייתי יושב עם חוברת אקורדים, שנתנה לי את הממד להלחין".
ואיפה זה פוגש את הדת?
"בנקודה מסוימת המוזיקה שמרה עליי כי לא היו לי כלים וכוחות ללמוד, ומצד שני יש כל מיני פיתויים בגיל הזה. הייתי על הגבול. היינו מנגנים בכיכר החתולות בירושלים ואז הייתי חוזר לישיבה לישון. זה לא היה מה שמצופה ממני, אבל נתן לי חמצן ובזה השקעתי את החיים שלי. בכיכר החתולות גם פגשתי את דוד יחילביץ', שהבנתי שהוא בכלל פסנתרן מטורף והתחלתי לחזר אחריו. עברנו מסע מטורף ומאז אנחנו ביחד. הוא מנגן איתי עד היום".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"כשאני מתקרר או כשיש לי צרידות קשה, אני נכנס לפרנויה שאולי זהו, הכל נגמר. פעם לפני הופעה חשובה איבדתי את הקול והייתי צריך להפסיק באמצע. אמרתי לקהל סליחה, שתיתי מלא תה. הם הבינו"
איך מרגיעים את הסטרס הזה?
"אני משתף את אשתי יעל בעיקר. הרבה פעמים הקושי מתעורר סביב הטיסות בחו"ל, כלומר חוסר השינה, הג'ט-לג. הפעם במדיסון סקוור גארדן בניו-יורק, באופן די נדיר, יעל הגיעה איתי והשרתה עליי שלווה גדולה".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"היכולת שזכיתי בה להגיע לקהלים מגוונים ורחבים, דתיים וחילונים. אני רואה בהופעות שלי ילדים ומבוגרים, וגם את הרמטכ"ל. אתה מבין שיש פה משהו שנוגע בהרבה אנשים דרך המוזיקה".
איפה אתה מרגיש את זה?
"כשאני מגיע מכוון לבמה, ולא תמיד אני מגיע מכוון. זו גם הייתה התפילה שלי לפני ההופעה במדיסון, שארגיש שלם כדי שאוכל להעביר את עצמי באמת. לפעמים מהאובר־התרגשות אני לא זוכר כלום, כמו למשל בחתונה וגם בקיסריה הראשונה. שלמה ארצי הפתיע אותי שם, פתאום הוא לידי, על הבמה".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"כשהייתי חייל עליתי על אוטובוס בג'וליס, במהלך מבצע צבאי, ומישהו שנראה לי חשוד התיישב לידי והרגיש לי שהוא עוד שנייה מתפוצץ. בסוף איכשהו קלטתי שזה בסדר ונרגעתי. כילד אני זוכר שנסעתי פעם בטרמפ לבית הספר ופתאום התנפצה שמשה, זרקו אבנים מאיזה כפר ערבי בסביבה, ואנחנו תקועים בפקק. לא נפגעתי אבל הרגע הזה היה פחד גדול".
מתי בכית לאחרונה?
"בשישי, לפני ההופעה בניו-יורק. נחתתי, והיה לי מאוד חשוב להתפלל על היום המיוחד הזה והמשכתי ישר מהשדה לאוהל של הרבי מלובביץ' בקווינס. היה לי רגע עם עצמי שבו פשוט ירדו לי דמעות ואני שמח שהן ירדו, כי יש לדמעות משמעות וכוח. פה בניו-יורק הרגשתי שהלב שלי נפתח. והיה לי עוד משהו מיוחד עם דמעות די לא מזמן".
בשביל זה אנחנו פה.
"בשבת שעברה, סביב מישהו שאמר לי לשון הרע על מישהו בתפילה. ואני השלמתי אותו. הירהרתי בתפילה, ואמרתי לחבר: שנינו צריכים לעשות תשובה על זה. ואז הוא אמר לי, גם אני חשבתי ככה. ברגע הזה התפרקתי בבכי. הרגשתי שבמקום להיות במקום של הלקאה עצמית, עשיתי תשובה".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"מקווה שרציתי לרצות באמת".
לא כל כך הבנתי.
"יש לי רצון, ואני רוצה שהוא יהיה ממש מונח שם, לא רק מהשפה ולחוץ. כלומר להרגיש את הכל באמת. כשזה עובר ליד, מתחילים הבלבולים והמחשבות והחרדות והאגו והכבוד".
מה הרגע הכי מביך שחווית בקריירה?
"בתחילת הדרך קיבלתי טלפון מהזמר אבי וואסה, שעבד עם רייכל, ואמר לי, יש אירוע פרטי יוקרתי שאני מופיע בו, אולי אתה יכול לשיר איתי את 'ממעמקים'? כלומר הוא יזמר את 'נא-נו-נא-נו' וכו'. אמרתי בכיף, הגעתי אחרי שעשו לי בילד-אפ של זמר רציני, ואז הגיע הפלייבק ולא הצלחתי לשיר כי זה לא היה הסולם שלי. זייפתי קשות ויצאתי בבושת פנים מהאירוע".
לו הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזר?
"קום המדינה, אחרי כל מה שאנשים עברו בשואה, מגיעה התקומה הזו. בסרטים מהתקופה הזו אני מרגיש בעיקר את החוויה של ליהנות מדברים בצורה פרופורציונלית. היה רגע של נשימה. היום הכל מהיר. כילד, כשהגיע הווקמן התרגשתי. אני בספק אם הילדים שלי חווים מה שאני חוויתי".
זה זמן של קרע בעם. גם בין חילונים ודתיים. איך אתה מתמודד איתו?
"יש בי כאב גדול, אבל אני לא הכי מופתע. מרגיש לי שהייתה תקופה ארוכה שהשתיקו בה דברים ולא דיברו עליהם. ברגע שאחד מתחפר בעמדה והשני בעמדה שלו - כולם טועים".
מה הפתרון בעצם?
"הוא צריך לבוא מבפנים. כשאני הולך ברחוב ופוגש את השכן שלי, וגם קולגות לא דתיים, אני לא מרגיש איזה משהו שעומד בינינו. הדבר צריך להיפתר מלמטה ולא על פי הנחיות מהכנסת או מהתקשורת, כי שם יש אלמנטים של אגו וכבוד וכסף".
מה הכי כואב לך בכל מה שקורה פה?
"שאין באמת רצון לדבר. כי אם הכל כל כך חמור, לא הייתי עובד, נוסע וטס כל הזמן עם צוותים מתל-אביב, נניח, או עם נשים".
שחוששות שמעמדן עלול להיפגע.
"זה שיש נשים שמרגישות את זה בישראל, אומר שיש לנו בעיה. אף אחד לא אמור להרגיש מאוים לגבי המקום שלו בארץ, ואף אחד לא יכול לשאת דגל של 'אני השולט ומותר לי הכל'. יש סיפור על הרב קרליבך שפגש פעם יהודי בסאבוויי. 'תגיד, כבוד הרב, מה זה יהודי? אבל בשתי דקות, כי אני תכף יורד'. הרב ענה לו שיהודי שחושב שהוא יהודי כבר מפספס. יהודי שרוצה להיות יהודי - הוא יהודי אמיתי. כשאתה אומר אני יודע ואני צודק, אתה מפספס את הנקודה".
לאן כל זה הולך לתחושתך?
"אני לא מאמין במשפטים כמו 'אנחנו הולכים לאבדון ולחורבן'. מאמין שמעז ייצא מתוק, שבסוף ייוולד דיבור חשוב. יש לי עוד סיפור, על ראש ישיבה שפנה למשגיח, מי שאמון על הקשר היומיומי עם התלמידים, ושאל אותו: איך אני מצליח להתחבר לתלמידים. אמר לו המשגיח, דמה עצמך לגביע קידוש שעולה על גדותיו. בן אדם שממלא את עצמו בטוב ובראיית האחר יעלה על גדותיו - ואז ישפיע לטובה על הסביבה".
והנמשל?
"הכוונה היא שבן אדם יכול למלא את עצמו בלי להיות תלוי בשני. כל אחד צריך לעשות עבודה על עצמו. הייתה לנו נסיעה לאוסטרליה עם התנגשות בין שני חבר'ה בלהקה, מעולמות לגמרי שונים. הם הבינו שהטונים עלו מדי וביקשו סליחה. החיבור היה בסוף יותר גדול כי הם פתחו את זה ביניהם. לפעמים יוצאות אמוציות, אבל כל עוד יש נקודה של ממשק וחיבור זה יביא משהו יותר טוב. ואני ראיתי את זה בפועל בלהקה. אז למה לא במדינה?"
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"שואלים מה הייתי עושה לו לא הייתי מוזיקאי, אז משהו שקשור לעיצוב. להרגשתי, יכולתי להיות מעצב, הייתי מעורב גם בעיצוב בבית שהקמנו".
מה הדבר הכי יקר שקנית, פרט לבית או רכב?
"גיטרה מרטין D45 שקיבלתי במתנה ממישהו שמאוד אהב אותי, נגנבה לי וקניתי אותה שוב. היא עולה 40 אלף שקל".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"אני הופך את השאלה ברשותך. ממי אני צריך לבקש סליחה? התשובה היא מאשתי יעל, כי היא תמיד שם, נוכחת ומוסרת נפש על הבית והילדים, ואני אולי לא תמיד מספיק מעריך. היא חווה את הירידות והעליות שלי בנפש, במצבי רוח. המקצוע הזה דינמי ואתה חווה דברים עוצמתיים ולא קולט את הטירוף, ובסוף חוזר הביתה ואשתך שם והיא מכילה אותך. זו רכבת הרים קטנה כמעט בכל פעם כשאתה חוזר מהופעה. זה מרגיש נורא בודד. קשה אפילו להסביר עד כמה. אבל הנה אני חוזר מהופעה, שוטף כלים, מוריד את הפח ומחליף טיטול. זה לא שאני אבא למופת, אבל זה מוריד אותך לקרקע הנכונה".
ומצד שני מילאת עכשיו את מדיסון סקוור גארדן ביותר מ-13 אלף איש. סולד-אאוט. איך לא עפים מזה?
"אני לא חווה חיים של רוקסטאר מפורסם שנמצא באיזו דלקה וכולם עכשיו מעריצות ומעריצים אותו. כן מרגיש שמאוד אוהבים אותי, ברוך השם, אבל לוקח דיסטנס בין התופעה הזו לבין המקום האישי שלי. פחות משתף בחיי הפרטיים. הייתי פעם ברשתות כי זו במה טובה לפרסם הופעות וכשראיתי שכל אחד מפרסם את עצמו, לא בהכרח קשור לקריירה, לקחתי צעד אחורה. לפעמים אני אומר לעצמי שאולי קצת חבל, אנשים רוצים שתשתף אותם. מצד שני זה לא בא לי בטבעי, המצלמה היא לא משהו שאני חי איתה ועף עליה. אז למה?"
אולי כי אלה חוקי המשחק.
"היו לי אופציות להעלות סטוריז ממקומות אקזוטיים כמו מקסיקו, אבל זה לא עושה לי טוב. אני לא הכי בעד שיתוף והוצאת העיניים של אחרים והלייקים והתגובות ובואו תראו מה עשיתי. כבר שנתיים לא ברשתות החברתיות באישי".
די נדיר.
"ברור שיש לי יוזר וצוות שמעלה את הדברים שאני כותב. יכול להיות שאני מפסיד חלק מהחיבור האישי עם הקהל. אבל מבחינתי החיבור הזה מתבצע בשטח, בהופעות, לא דרך מסכים. אני כן משתדל להיענות לבקשות חשובות כמו ביקורים בבתי חולים".
דוגמה למשהו שלא אהבת ברשתות?
"הווייב בעיקר. נניח, יכול להיות שבגלל כמה מפורסמים שמבלים במלדיביים, ואולי שילמו להם על הסטורי - אנשים ישברו חסכונות ובעצם לא באמת יהיו שם אם אין להם טלפון להעלות הכל. זה מעגל מבאס".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"משהו שברוך השם מתגשם עכשיו, בית עם מרחב ונוף, במבשרת ציון, עם מקום לחמשת הילדים לשחק".
מה הריח האהוב עליך?
"דשא גזום על הבוקר".
מי היה משחק בתפקיד ישי ריבו בסרט על חייך?
"עמוס תמם. נראה לי מתאים בווייב".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"לא להירדם, בעיקר לפני הופעה".
איזה שיר ישמיעו בהלוויה שלך?
"'עוד חוזר הניגון' שחידש ברי. הכותרת שלו יפה לי".
באיזו מילה אתה משתמש יותר מדי?
"ישתבח".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"מצב הכרטיסים בהופעה במדיסון סקוור גארדן. היה סולד-אאוט ולא ידעתי מה להרגיש. זה חדש גם לי".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"הדוקו על לאונרד כהן. מוזיקאי עם שלווה פנימית שלא מוציא משהו עד שהוא לא שלם איתו. את 'הללויה' הוא כתב במשך שבע שנים".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"רק עוד משולש אחד בפיצה".
מה האלבום הראשון שקנית?
"עמיר בניון, 'שלכת'".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"שאין מספיק שלום בתוכנו".
ספר לנו סוד בבקשה.
"הג'וב הראשון שלי עם תלוש היה במאפיית ברמן בירושלים בגיל 18, הייתי אחראי למרוח ביצה בפס הייצור, החזקתי מעמד חצי שנה ואז כבר לא יכולתי לראות רוגלך יותר בחיים".
עברת אי פעם חוויה על-טבעית?
"הופעתי בקיסריה יומיים אחרי ניתוח להסרת אבנים בכליות והכל התערבב לי בין הבמה לבית החולים. היו שם רגעים קצת מוזרים, בקושי יכול ללכת לשירותים. היה קשוח מאוד".
אריאנה גרנדה או בילי אייליש?
"בילי אייליש. יש בה ממד של חידוש. לא ראיתי זמרת כזו לפניה".
מה הדבר שאתה הכי שונא במראה החיצוני שלך?
"הכרס. עובדים עליה. התחלתי לשחק טניס ולשרוף קלוריות".
מה העצה הכי טובה שקיבלת מאמא או אבא?
"אני לומד עם אבא פעם בשבוע בספר 'בן איש חי', שמתקשר להלכות ולפרשת השבוע. הוא לא מגיע להופעות שלי, רק לנפרדות, לא מעורבות, אבל תמיד מתעניין ואני משתף אותו. העצה שלו היא תמיד 'ישי תנשום, תחווה את הרגע'. מאמא לקחתי משהו חשוב אחר. היא דאגנית כזו והיה לי לפעמים קשה קצת עם זה כשהייתי צעיר. כלומר, אמא די, תני מרחב. יום אחד חבר אמר לי, איזה כיף לך שאמא שלך מתקשרת אליך, כי אליי בקושי מתקשרים. זה הכניס אותי לפרופורציה שברוך השם שיש לי את זה, ועכשיו אל תתלונן".
באיזה ריאליטי היית מסכים להשתתף?
"אין כזה. שופט באחת התוכניות? יש בהן נשמות של אנשים שיכולים להיפגע ממני חלילה. יש אנשים שיודעים לעשות את זה נכון, זה לא לנפש שלי".
