זה היה עולם ממלכתי. פרות קדושות נראו רק בהודו. לא היו כמעט גנבי שחיתות שלטונית או שלא נתפסו. והקונספציה הייתה שאין קונספציה. אנחנו האמנו לשלטון והוא הביט בנו מלמעלה כנתינים ממושמעים. למה? אולי כי מאיפה שהורינו עלו ארצה וכבניהם ובנותיהם, לא העזנו עדיין לצייץ. רק הציפורים צייצו אז אגב.
והיא?
היא נותרה שם 50 שנה. רובצת על פתחינו ונוצרת בתוכה רק את כאב לוחמיה והמשפחות ששכלו את בניהם. אוףףףף, אני מכיר לפחות שתי נשים בנות 50 כמעט, שאמותיהן היו בהיריון כשהמלחמה פרצה והאבות לא חזרו ללידתן ובעצם לא שבו מהמלחמה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
7 צפייה בגלריה
הדבר האחרון שישראל חשבה היה שמישהו יכאיב לה כך, ועוד ביום הקדוש (צילום: עידן אלמוג, באדיבות יאיר שרגאי)
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
וככה אחת לכמה שנים היא עולה לכותרות. לאחרונה בגלל הסרט "גולדה" וגם כי מלאו לה 50. ולפתע היא יוצאת מגבולות הגזרה של לוחמיה ושכוליה, לפתע מזכירים אותה ומנסים לנחם שוב את הכואבים נטולי הנחמה וגם להקיש ממנה על מצבנו הנוכחי.
אז מה עושה אדם רגיל, במקרה זה זמר צעיר כבן 24, כשלפתע פורצת מלחמה בקנה מידה יוצא דופן בסביבתו? מה ייקח איתו בתרמילו בצאתו מהבית מלבד גיטרה ועל מי יסתער ראשון בניסיון להגן על בני משפחתו? וגם כמה חפיסות סיגריות יגמור מרוב עצבים?
טוב, פעם עישנתי סיגריות בשם "טיים". פעם, כך לרגע חשבנו (אחרי מלחמת ששת הימים) שהמלחמות נגמרו ("אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה", שר ברגש יהורם גאון) ושיש לנו את כל הטיים שבעולם לנוח על זרי הדפנה. אבל טעינו. "ביג טיים".
ויודעים מה אני חושב עכשיו, 50 שנה אחרי האירועים של מלחמת יום כיפור? שתבנית החיים פה בארץ היא לרוב שאין בעצם בכלל תבנית. שאל תחפשו רציונל במה שמתרחש. שאנחנו חיים בשוק חופשי של מחשבות וגורל, שבו הכול אפשרי ומפתיע במקום המטורף הזה.
ועדיין, למרות שאומרים היום "שלא היה דבר כזה כמו מאורעות השנה האחרונה", אז חסרי הפרספקטיבה האלה - שאיני מאשים אותם כי למזלם הם פשוט חיים את התקופה ההיא בתור שמועה - ולא קולטים מה היה באותו בוקר מר, כשהיריות הראשונות נורו לכיוון המעוזים בתעלת סואץ שבה שהו כוחותינו המחופרים מתחת לאדמה. כשהמצרים נעו בהמוניהם לעברם, ולקחו חלק מאנשיהם האמיצים בשבי, כולל חבר שלי מהכיתה שהלך לצנחנים מתוך שליחות, אהבת המולדת, צו התנועה ואפילו אולי פוזה, ומצא את עצמו בכלא המצרי ברגע הקריטי שבו תבנית הארץ השתנתה מקצה לקצה. לא ייאמן.
נעמדנו צמודים זה לזה כחגבים במרפסת. הבטנו בדאגה בכביש ההומה כשלפתע נהייתה תחושה ברורה שמדובר במלחמה. ראינו עיר נוסעת. רחובות שממריאים מהר. "אתה רוצה לומר לי שזו מלחמה אמיתית?" שאלה. ולא זוכר מתי הדלקתי סיגריית "טיים" ככה ביד רועדת כי ליבי ניבא לי רעות
כאב זה כאב. אל תתווכחו איתו. גם מי שצורח מהבוקר עד הלילה שקיפחו אותו, יש מצב שהיה מקופח. אבל ישראל של אז כבר לא נחשבה מקופחת כלפי חוץ, להפך. היא נישאה על גלי אופוריית מלחמת ששת הימים, והדבר האחרון שחשבה היה שמישהו יכאיב לה כל כך ועוד ביום הקדוש.
טוב מה ידענו בכלל? האמת, כלום. אנחנו הרי לא יודעים מהחיים שלנו על המתרחש בחלונות הגבוהים או בנמוכים. גם כיום אגב, אז בטח באותם ימים כשהכול היה עלום, ו"פייק ניוז" היו מקסימום כששיקרת בבית הספר כשאיחרת לשיעור מולדת בגלל שהחתול שלך פליקס מת. כן, שם כפליקס היה נפוץ אז בדיוק כמו גדי ושמעון ומשה ודבורה ושרה ויוספה.
ועוד משהו. היה בבית הספר שלנו שיעור שנקרא שיעור מולדת, בשביל שיום אחד מרוב אהבה אליה נצא להגן עליה עד זוב דם. ממש כפי שקרה ביום ההוא ב-1973.
כשהתעוררנו, אשתי דאז ואני, בבוקר יום כיפור 1973 לרחש מנועי המכוניות ששוטטו הלוך ושוב כמו במגרש קארטינג מקומי בדרך חיפה (נמיר) 130 שבה התגוררנו, זה היה מחוץ לתבנית ונטול רציונל הגיוני. הרי ביום כיפור מילאו בדרך כלל את הכבישים ילדים על אופניים והולכי רגל עטופי טליתות.
אז נעמדנו צמודים זה לזה כחגבים במרפסת. הבטנו בדאגה בכביש ההומה כשלפתע נהייתה תחושה ברורה שמדובר במלחמה. לא, לא היינו מסטולים. ראינו עיר נוסעת. רחובות שממריאים מהר.
"אתה רוצה לומר לי שזו מלחמה אמיתית?" שאלה, ולא זוכר מתי הדלקתי סיגריית "טיים" ככה ביד רועדת כי ליבי ניבא לי רעות. המענה האמיתי הגיע כשבשתיים בצהריים נחרדנו מאזעקות האמת שעלו וירדו. הכול נמס לנו בין הידיים. שירי בתנו הקיאה במטבח מהאזעקות, השכנה דיווחה על וסת מהירה, השכן התעלף מהסוכרת שחטף בדקה וכולנו ירדנו למרתף ולשירותים יחד. רק שאחר כך עם צפירות ההרגעה, הייתי כבר ארוז ומוכן לצאת עם להקת "גברת תפוח", שהייתה להקת הליווי שלי אז, להגן על המולדת.
נעבעך זמרים היינו ותפקידנו היה ברור: להיות בכל מקום שנידרש. לשיר. לבדר. להשכיח ולנטרל פחדים מלב הלוחמים האמיתיים. קראו לזה מורל. מילה מוזרה שאינני יודע מה השורש שלה עד היום, אבל מילה בהחלט מורלית מאוד.
אז יצאנו כל התפוחים לדרך, צפופים עדיין במכונית שלי (שתתחלף לוואן) לא לפני שהגענו לשלמה חממי המתופף של הלהקה שגר בנו-וור בהרצליה ליד בית העלמין בלי טלפון. הערנו אותו משנתו, עשינו לו קפה ואמרנו לו: יאללה בוא, נדפוק מלחמה ונחזור.
מה אתה שווה כאזרח, אזרחית, לוחם או אמן, כשאומרים לך שמתרחשת מלחמה כפסע ממך, ואין לך מושג מה הולך בה בכלל?
אז בדרכנו לאתר ההתכנסות של האמנים והבדרנים (המושג סטנדאפיסטים לא היה קיים עדיין) במחוזות ביתני הווי ובידור בקריה, הקשבנו להודעות דובר צה"ל שנעו בין לקוניות לרצון עז (אך לא משכנע) לעודד את האזרחים באותה שפה ישנה ממלחמת ששת הימים, קרי "כוחותינו הודפים את האויב והאויב סופג אבידות קשות". מה שהגביר דווקא את רמת החארטה בארטה.
וככל שנקפו השעות החל להתברר שלא מדובר באירוע נקודתי בן שישה ימים כמו שהורגלנו במלחמת ששת הימים. יום כיפור האמיתי, עם התפילות וכל נדרי ושעת נעילה, נגדע וחלף במהירות ככל שתחושת המלחמה הלכה והתעצמה, ואשליית הכוח האינסופית של ישראל החלה להיסדק.
כשבאנו להופיע בפניהם, החיילים הטמינו אצלנו פתקאות ומכתבים במקרה ונגיע לפניהם הביתה. כולם בסגנון "אני חי" ו"שמרו על עצמכם". ובכלל, "הביתה" ו"הבית" היו המילים הכי מדוברות ונלחשות במלחמה
"להמשיך לצום - או לא לצום", שיתף מישהו מהלהקה את תחושותיו המבולבלות כשכבר היינו בדרכנו למקום ההתכנסות, כאילו ריכל על הצום מאחורי גבו.
כמו במרבצי חיות ישבנו, עשרות אמני ובדרני ישראל, על הרצפה בין הביתנים של הווי ובידור בקריה, מחכים שישלחו אותנו להופיע באזורי הקרב. היו שמועות שלאונרד כהן יצטרף להופעות האמנים בהתנדבות (ואכן זה מה שיעשה היהודי ממונטריאול), וכשרב"טית מחיל חינוך ניגשה אלינו עם דודו טופז ובישרה שצוותנו יחד לצוות בידור שמעתי את דודו ממלמל בסרקזם שלו, "טוב, תצטרכו לסבול אותי".
גם זמרת צעירה בשם דורית פן הצטרפה אלינו, והזמר המופלא אריאל זילבר שהצטרף אלינו היה כבר מי שכתב את "בטי בטי בם האגדית" ("בטי בטי בם, אוהבת את כולם"). הוא התעסק בסאונד. למה סאונד, לא הבנתי בעצמי.
כלבים נבחו ברקע. הם היו עצבניים, למראה האזרחים שהתרוצצו לחפש להם כתובת למלחמה. גדוד, פלוגה, מחלקה, אוגדה. מה שלא יהיה, העיקר לקחת חלק.
היה בלגן ותחושת בגידת השלטון בתושבי הארץ הורגשה היטב שעה שעשרות מכוניות נתקעו עדיין, כמעט יומיים אחרי התחלת הקרבות, בדרך הצרה המובילה לתעלת סואץ בואכה ביר גפגפה וטסה ואנחנו איתן. נסענו כל הלילה לסיני. דרך עזה, רפיח, חאן-יונס ואל-עריש, אבל תחושת אין אונים הציפה ת'אנשים בבגדי הזית ובחולצות החג שיצאו מהמכוניות והחלו לקלל את גולדה ודיין, ראש הממשלה המעשנת ושר הביטחון הנערץ שלה.
הרמטכ"ל יפה התואר דוד (דדו) אלעזר, איש מרגש כשלעצמו, הופיע בטלוויזיה ולמרות שניסה להשרות תחושת שליטה במתרחש - זה לא עבד. החשבון הנפתל שהמצרים הגישו לנו ברגע אחד היה מר וצורב. גם לנושאי המשרות הבכירות, גם לבעלי הדרגות הגבוהות, ובמיוחד לפקודים שלהם קרי חיילי צה"ל.
ואנחנו? הצוות הבידורי האבסורדי עליו נמניתי? באנו נחושים לנסות לבדר את החיילים בזמן הקושי הזה. משימה באמת לא פשוטה. כי לך תצחיק ותשיר כשהקרב הבא בפתח והאחרון זה עתה נסתיים. ועדיין התחלנו לגבש תוך כדי הופעות מאולתרות למול החיילים תוכנית בידור דלת-אמצעים, מעין מסיבה מטומטמת ואבסורדית באמצע מלחמה. הו, איזו מודעות לא נפלאה הייתה אז...
דודו טופז היה פותח בהקראת השיר התמים "על דבר האושר" שכתב אביו, המנחה, השחקן והקריין אליהו גולדנברג ("האושר, יש אומרים, רחוק ככוכבים, אני אומר קרוב הוא כאן על יד"). והאבסורד גבר כשהתחלנו לשיר. אבל בני אדם הם בני אדם. תן להם מנת אושר כמו מנת לוף כשהם רעבים - ויאכלו אותה. החיילים התרגשו כשעלינו לבמת החול המאולתרת ושרנו את "יופיה אינו ידוע" של נתן זך ו"אהבתיה" של תרצה אתר והולנדר.
הכול היה מעורב בכל. מלחמה ואדי עשן, עם רגעי רומנטיקה נפסדים. "אה לה גאר קום אה לה גאר", אומרים הצרפתים. במלחמה כמו במלחמה. ונפש האדם הייתה בכל מקום, בשיירות טנקים על מובילים שנעו ממול בכבישים כחגבים, בלוחמים שנעו על הנגמ"שים, חלקם עדיין חיפשו גדודים להצטרף אליהם. חבר שלי, דני שמו, התחבר למשל לאנשי "כוח פצי" של אריק שרון.
וכשבמרחק כאילו כבר נשמעו הדי מריבות גנרלים, ואגו התערבב עם מריבות על טקטיקת הקרבות "הנכונה", האלופים נהיו דמויות שהפכו מיתולוגיות ברבות השנים. אחר כך הגיעו לבסיסים גלי שמועות על הרוגים ופצועים ראשונים. ביני לביני חששתי לחייהם של חבריי. מי ייהרג ומי ייפצע.
וככה, כמו דוב מזוקן נרדמתי על רצפת חולות סיני, טרשי רמת הגולן, בבסיסים מאולתרים, בין אנשי השירותים המסורים, לבין אלה שנלחמו על חייהם לפני רגע ועכשיו באו כדי לקחת "נאפ", כלומר נמנום על החול עם הופעה, כדי לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה. וככל שאנשי השירותים כולל אנשי השק"ם פיזרו להם שוקולדים ואנחנו שרנו, ככה היטבנו עימם.
ברוב הפגנות המחאה השנה השתתפו חלק מבוגרי מלחמת יום כיפור, שכדי להגדיר את עצמם הופיעו עם חולצות עליהן הודפס לוחמי כיפור 73'. כן, הבוגרים הללו הם גם הגיבורים שנעו על זחל"מים וטנקים ומטוסים כפטריות במדבר לכיוון האויב כדי ליצור איתו מגע בגופם.
מטוסים שחצו את האוויר והטילו אי שם פצצות לא חיפשו מטרות עם שם. לכל כדור, כך אמרו אז, יש כתובת. אבל הכדורים לא ידעו מהחיים שלהם, הרסיסים לא הבינו מה הם מעוללים ליחיאל, לאריה ולעוד אחרים מחבריי שנהרגו.
ובהיפוכו. כשעצרנו לרגע ליד טנק שרוף של חיילי האויב הסורי ברמת הגולן, ראשו של נהג הטנק ביצבץ החוצה. פניו היו מפויחות. הוא היה חייל סורי אלמוני ועוד הרכיב משקפיים. כלומר הוא לא ראה טוב כנראה. אולי קרא בכלל ספרים לפני צאתו לקרב.
הוקפצנו לבית חולים לפצועינו הראשונים. רעדתי מפחד. זה היה כל כך סרקסטי ועצוב כששרתי לחייל קטוע רגליים את "פתאום קם אדם ומתחיל ללכת". "עזוב, עזוב. אני שומע את המילים. שלא יהיה לך לא נוח", נאנח בלחישה הפצוע הישראלי, כאילו להרגיע אותי
וכדי להתגבר הגדרתי לעצמי אז שזה בדיוק מראה המלחמה עם כל הזוועות שבה, ובצהריים החמים בקרבות רמת הגולן, שעה שכוחותינו הדפו את הסורים ממנה, כבר ידענו על שני חברים הרוגים ואחד נעדר, ועם לב כבד הוקפצנו לחיפה כדי להופיע בבית חולים רמב"ם לפצועינו הראשונים.
רעדתי מפחד. זה היה מפגש קשוח. ואיכשהו תמיד הייתה שם תמונה של גבר פצוע, חבוש בכל איברי גופו, וליד יושבת מישהי שאהבה אותו לפני שכל זה קרה. היא נראתה בוכה. מקופלת כמו מקופלת בשוקולד. אבודה. מחזיקה בידו. זה היה כל כך סרקסטי ועצוב כששרתי לחייל קטוע רגליים את "פתאום קם אדם ומתחיל ללכת". "עזוב, עזוב. אני שומע את המילים. שלא יהיה לך לא נוח", נאנח בלחישה הפצוע הישראלי, כאילו להרגיע אותי.
אני לא חושב שאני זוכר איפה בדיוק היינו, מתי הופענו בבוקר, מתי בערב. אני זוכר שהצטלמנו המון למזכרת, מין רגע של נחמה שנזכור מה שהיה. התיידדנו לרגע גם עם החיילים וזזנו הלאה.
מורל הוא כוכב ותיק במלחמות, עוד מימי מלחמת העולם השנייה, כשאמנים כמו מרלן דיטריך ופרנק סינטרה באו להופיע בפני החיילים האמריקנים. ופה אצלנו אחרי הכול חלפו 50 שנות אור וחושך מאז "שהייתי נער, נערה, הייתי נער", עכשיו צלולות עיניו (שרה פעם להקת הנח"ל). אז המחסומים של חיינו השוכחים די פרימיטיביים (אה, ככה זה היה? באמת?).
7 צפייה בגלריה
גם רגעים כאלו היו שם לפעמים. לוחמים משחקים כדורגל בחזית הסורית בזמן המלחמה
(צילום: ארכיון המדינה)
אבל למיטב זיכרוני, בחשיכה היורדת מדי יום על נופי המלחמה, חצינו דרכים בעקבות הלוחמים. עשינו עשרות הופעות מאולתרות. חלקן אפילו הופסקו בגלל שריקת הפגזים מעלינו. אבל ההופעה שהכי זכורה לי הייתה לגדוד 890 של הצנחנים שלחם זה עתה בחווה הסינית. עשינו דרכינו בחשיכה כדי להצטרף אל הלוחמים כחוליית בידור לליל חניית הגדוד (כמו בשיר של אלתרמן).
890 היה גדוד צנחנים כאמור, בפיקודם של סא"ל איציק מרדכי וסגנו רס"ן שמוליק ארד ז"ל. הם היו שני גברים יפי תואר. המזרחי והאשכנזי, שפיקדו על הגדוד המופלא. וככה, סביב המדורה, הצטופפנו עם הגדוד גוף לגוף, חום לחום, תחושה לתחושה ויצרנו מעגל של גורל משותף.
לוחמי גדוד הצנחנים 890 ליקקו את פצעיהם מהקרב הקשה בחווה. "מה זה קשה?" שאלתי את אחד הלוחמים. "היה שם גיהינום", אמר ולא הוסיף. לא, לא לחצתי עליו. אפילו לא יכולתי לדמיין מה עברו. התנועה המסתורית של הנפש לא הייתה ברורה לי עדיין, אבל ידעתי שאני נמצא ברגעים הרי גורל כי אולי החייל ההוא השתמש אפילו במילה תופת שהיא מילה אכזרית שמתארת חיילים הכי אמיצים בקרב שחוטפים אש משום שנקלעו למלכודת. מצד שני גם שמעתי שם את השיחה הבאה: "ברקאי תעשה לי בבקשה עוד שחור חזק. תביא סיגריה או תן שאכטה".
ולפעמים הרחק מכולם, בלב המדבר, הייתי מוצא לי פינה חולית כדי להתגעגע למשפחה. או לחלופין נעמד בתור החיילים הארוך לטלפון הקווי כדי לצלצל הביתה. "תתקדם לראש התור אבל תקצר בשיחה בבקשה, יש פה המון חיילים ממתינים". משפטים כאלה נזרקו באוויר. אבל היו מלאי טוב לב. עזרה הדדית, קפה שחור כמעט כל שעה. וכשזבובים טיפסו עלינו, ניערנו אותם כדי לנסות טיפת שינה כשיכולנו.
"הלו? איך אתם??" שאגתי בטלפון הקווי. "ואיך הילדים ונאוה ואבא ואמא? ושמעת מהחברים? אני בסדר (כלומר אני חי עדיין). טוב, לא שומעים. אני סוגר", קיצרתי בחוסר סבלנות.
הבוקר עלה על המדבר בחמש. אריאל זילבר יצא והחל מחצצר על דיונה עד כלות נשימתו, וכמה ימים אחר כך בבוקר נקלענו הוא ואני בוואן לבן (כשאני נוהג) להפגזת תופת של המצרים בעיר סואץ אחרי שהטעו אותנו ואמרו שהעיר נכבשה כליל. ובעוד הפגזים עפים מעלינו, שמעתי את אריאל לוחש באריאלית: תראה מה הם עשו לעיר, לבני האדם ולעצים השרופים. הוא אחז חזק בחצוצרה והביט בהם דרך הנפש הכול כך פתוחה שלו. ואילו אני לחצתי על הגז כדי להימלט מהתופת.
אני לא בטוח שהוא זוכר את זה. הייתה לאריאל הילה של זמר ישראלי-עברי עתיק ואני הייתי פרח זמרים בן 24, נחוש בדעתי לשמור עלינו בוואן. וכשעפנו מהעיר סואץ, כלומר כשיצאנו מפאתיה, נשמנו לרווחה. שתקנו ומחקנו את אשר התרחש.
הם היו גיבורי הלחימה האקראית שהתארגנה ברגע האחרון להציל את המדינה. אנשים אלמונים. צרובי שמש. לא פטפטנים גדולים כמו הפאנליסטים הבלתי נלאים שממלאים כיום את מסכינו.
הם מילאו את פיהם פיח וחול מדברי. מי היה מרוקני, מזרחי, מי אשכנזי, רומני, עיראקי, את זה תשאלו את הפרופסור, את השר, את הגברת עם הקאמליות והפה הגדול. פה פשוט היו בני אדם, בלי הבדלים. פה זה לא היה משה רבנו או יהושע בן נון או רובין הוד נוטפי ההוד וההדר. פה הם היו תקרת הלוחמים, כור ההיתוך שלנו.
והמלחמה? היא התארכה כי היה בה משהו שסירב להסתיים. גם כשכוחותינו כבר כיתרו את הארמייה השלישית שנכנעה להם, הפכה לגיים צ'יינגר ויצרה את אגדת אריק שרון שהכניע אותה בצליחה, עדיין היו ספיחי קרבות, בעיקר ברמת הגולן שכמעט נכבשה על ידי הסורים שנהדפו על ידי לוחמים עם טנקים בודדים שהצילו את המדינה. "אנשי עמק הבכא" כינו אותם.
וכשהתעלה הדמיונית הדרומית הקרויה תעלת סואץ נתגלתה לנגד עיניי סוף-סוף, הבטתי במימיה הדלוחים של הגיהינומית אחרי שנסעתי לצידה כל שבוע עם להקת חיל הים במלחמת ההתשה ב-1968. ואיכשהו היא נראתה לי מקרוב כמין ירקון כזה, רק יותר גדול.
2,800 חללים היו לנו. ופצועים רבים, וחיילי הטראומה שעדיין לא נספרו אז. ואיפשהו באופק המלחמה החלה להסתיים, הגדודים חנו והמלחמה נעצרה. חיילים ליקקו את פצעיהם. חלק מהמשפחות כבר קיבלו את הבשורות המרות, ואחרות החלו בחיפוש אחרי הנעדרים. זה היה נורא. לא לדעת מה עלה בגורלם ולנסות לאתר תקווה.
חיילינו בסיני התרחצו בטושים פרוביזוריים, ניקו את הגוף ואכלו לוף. כשבאנו להופיע בפניהם הם הטמינו אצלנו פתקאות ומכתבים במקרה ונגיע לפניהם הביתה. כולם בסגנון "אני חי" ו"שמרו על עצמכם". ובכלל, "הביתה" ו"הבית" היו המילים הכי מדוברות ונלחשות במלחמה. חוץ מפרצופים שעשו חיילינו לחיילי האויב שהתגלו כבני אדם בלילות ובימי החניה לידם. הם היו לפתע אויב עם עיניים ואף.
ובאחד הערבים השקטים יותר במדבר, בו נראו החיילים כבר רחוצים ונינוחים אחרי הקרבות המתישים, ממש כאילו קיבלו את חייהם בחזרה, נקלעתי להופעה של צוות הווי של חיל האוויר בביר גפגפה, מול החטיבה של אמנון רשף. ישבתי על החול כמו פראנג'י והשקפתי נינוח על ההופעה ממרומי אחת הגבעות. היה שם בחור רזה שחור שיער, עם אף נשרי שבלט מעל כולם בשירתו ובכריזמה שלו ובתום הההופעה ניגשתי אליו ושאלתי לשמו וענה, דויד ברוזה.
כמה פעמים ראינו בסרטים חייל שב ממלחמה? זה תמיד בהשתק או במוזיקת רקע פסטורלית. אז בגדול ביקשתי מנהג הוואן שיוריד אותי טיפה הרחק מהכניסה לשיכון בבלי בתל-אביב, כדי שאוכל ללכת קצת ברגל עד הבית ולנשום ניחוח לחם מהמכולת, וככה לתרגל ולהתרגל לשיבה הביתה ולמפגש עם אהוביי.
המטרונום של החיים דפק לי ברקות כשצעדתי והתקרבתי לעבר הבית. אני אוהב לספור צעדים שנשמעים ברחוב, הם בעיניי לעיתים פעמי גורל ולפעמים סתם אחד שהולך לאנשהו לקנות סיגריות.
ונניח שלא יזהו אותי בגלל הזקן והשיער הארוך שצימחתי, חשבתי. וכשנכנסתי הרחתי סיר. קקי. חיתולים. וכמובן שהן זיהו אותי, מילכה ושירי הקטנה, שעה שהתנפלתי עליהן בנשיקות. רק שמילכה נראתה מאופקת. היא חיבקה אותי באמיצות אבל מיד הבחנתי בארשת פניה המוזרה. "קרה משהו?" שאלתי בתום החיבוק. היא לקחה פאוזה אמיצה של שנייה ואני בקושי נשמתי מהמתח וישר העפתי לאוויר את כל שמות חבריי כדי לנחש מי.
"זה מירון", קיצרה את תהליך הניחוש.
מירון? לא יכולתי אפילו להעלות על הדעת שמישהו יפגע בסרן מירון גרנות יפה התואר הגבוה מרחוב פינלס בתל-אביב, שחקן כדורסל וכדורגל שכונתי ובעיקר חבר, שחי במסוק הסיקורסקי שלו כטייס ושנראה לי תמיד בלתי חדיר. איך המניאקים המצרים העזו להרוג אותו? מי אחראי פה למוות, ומה אלוהים בסיפור?
נכנסתי מתחת לדוש, דרוך ושמוט כגבעול והדמעות שלי התערבבו עם זרם המים. טוב, לא אימנו אותי (עדיין) לקבל בשורות איוב על מוות של חבר קרוב ואהוב.
המשורר נתן יונתן צילצל וביקש שאלחין את השיר "זמר לבני" שנכתב על בנו ליאור כשהיה ילד קטן, ועכשיו נהרג בקרב. ביד רועדת על הגיטרה הלחנתי את השיר האופטימי כביכול על הילד שיגדל. שיר מרעיד נפש של המשורר האב השכול
למחרת קברנו אותו קבורה זמנית בטקס קטן בקיבוץ בארי, עד שלימים נקבר בקריית שאול, אבל "זמנית" היינו שם, כל החברים שלו מהמסע מים לים. כל שחקני הפוקר בשבתות, אחוזים זה בזה, רועדים מעצב. את כל הדרך חזרה מההלוויה הזמנית עשינו בשתיקה רועמת ובבכי. זמזום המנוע החרישי של המכונית ושדות השלף הדרומיים שעפו מול עינינו בחלון היו בניגוד גמור לתחושה של הנוסעים הצפופים שכולם חשבו אותו דבר. כלומר, שהעולם ויתר עליו ועל כל שאר החללים, ושלעולם לא נראה אותו יותר. ואיך, איך, איך כל זה קרה דווקא לו, וגם לנו? וכמה אהבנו אותו.
כמה ימים אחר כך צילצל אליי המשורר נתן יונתן וביקש שאלחין את השיר "זמר לבני" שנכתב על בנו ליאור כשהיה ילד קטן, ועכשיו נהרג בקרב. ביד רועדת על הגיטרה הלחנתי את השיר האופטימי כביכול על הילד שיגדל. שיר מרעיד נפש של המשורר האב השכול. זמן מה אחרי המלחמה הגיע לידיי הספר עם השם "אני חייל ואל תבכי לי ילדה" וממנו הלחנתי את השיר בשם הזה שכתב (כמכתב לחברתו) סרן נמרוד גאון מאשקלון ז"ל, שנפל בקרבות השריון.
50 שנה חלפו מאז. ואני יכול לומר בוודאות שמלחמת יום כיפור לא רק הרגה את מירון ועוד כמה מחבריי עם שמות שלא נותנים היום כבר לילדים החדשים, כמו ברוך, יחיאל, רון, יגאל, אריה, יערי. היא גם הרסה את האשליות שלנו ובעיקר את התפאורה בה חיינו בתחושה שהכול בסדר ושיש על מי לסמוך. הקונספציה קרסה. זה היה המחדל הגדול.
אבל מצד שני, מלחמת כיפור לא הרגה את האדם הפנימי, זה שאי-אפשר להסביר למה הוא מוכן לעשות הכול כדי לצאת שוב ושוב לקרב. כמו דני שדה חברי הטוב הקיבוצניק מדן, שנלחם לבדו בזחל"ם מול עשרות מצרים והציל חלק מחבריו הפצועים בנגמ"ש. דני השמאלני הציל את כצל'ה הימני. הבנתם? כצל'ה לימים נהיה אפילו חבר כנסת.
למרות שמלחמת כיפור נראית כיום כמו מועדון סגור של אנשים נפלאים, לפחות העובדה שהייתי שם גם אם לא כלוחם מן השורה אלא כמלווה, מעניקה לי את הזכות להגיד: ראיתי, חשתי, בכיתי, קברתי, ובעיקר שרתי להם.
וכשהיא הסתיימה, מההתחלה החפוזה שלה ועד לניצחון הטרגי הכביר, נסעתי לחודשיים ללונדון להירגע ממנה. אבל המחשבות עליה לא עזבו אותי. להפך. האובדנים הטריפו את מנוחתי. וכשכתבתי עליה שירים עם נימה טרגית, כמו "שישה", "מעבר לנהר", "חום יולי אוגוסט" ו"לילה לא שקט", זה היה אפילו בבייקר סטריט באמצע הרחוב בין מסטולים בריטים. "כל החברים שהיו לי עוברים לי בראש עכשיו", כך כתבתי מדם ליבי.
ועכשיו לשאלה אם מה שקורה עכשיו מקביל לאז.
נו, באמת. "ישראל", כתב פעם מישהו, "היא מדינה שאתה בא אליה ושלפעמים באה אליך". רק שלפעמים הכי מפחיד שלא יהיה לך פתאום לאן לבוא, שכן הכול פה מעורבב בכל כמו חלום פרוידיאני, עם נפש, אובדנים וגופים שרופים.
ואתה (אני) זה ששר? אז סעעמק, מעולם לא ידעתי - מה שם הפגז הבא שנופל על כוחותינו? של מי המטוס שחולף ברעם, שלהם או שלנו? מה זה האושר שדודו טופז דיבר עליו בהופעות האבסורדיות שם? ובכלל, האם אפשר היה אחרת?
ולבסוף לכל מי שלא בקיא בתולדות "מגילת העצמאות של יום כיפור", אז גם אז יצאו ההמונים להפגין נגד מי שהיה אחראי למלחמה ובתום שלוש שנים ארוכות נפל השלטון של גולדה דיין וחבריהם.
זהו, סיימתי.
אוכל סביח, אמלא דלק ואסע. עם הכתובת הסמויה על החולצה; "לזכור ולא לשכוח אותה ואותם", אני דוהר ברחובות כשעוד יום כיפור עם פנקס החשבונות עומד בפתח ושומע את הד קולם. כי ככה אימנו אותי: לחשוב, להתפלל, לזכור, לשיר בכל מצב ולקוות לטוב, עד שהרע מגיע וצריך לצאת להכות בו. כמו אז.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.09.23
