עליזה קאשי, בת 87, נעה בקלילות של אישה צעירה, שרה עדיין בקול צלול וכובש, אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת וזוכרת את כולם. מנחמה הנדל, חיים טופול ואורי זוהר, שאיתם הופיעה בלהקת הנח"ל, ועד פרנק סינטרה ובוב הופ, שתמונות שלה מחובקת איתם תלויות על קירות ביתה. לרגעים, בעיקר כשהיא שרה, יש בסלון הבית בלוס־אנג'לס תחושה מזוקקת של מסע במנהרת הזמן אל ישראל של שנות ה־50 וה־60, שנים שבהן הייתה כוכבת בארץ, לאחר שזכתה במקום הראשון בפסטיבל הזמר הראשון ב־1960. קאשי לא טובלת בנוסטלגיה, טוב לה בחייה הנוכחיים. אבל שירה בעברית עדיין עושה לה את זה וגורמת לעיניה להתמלא בדמעות.
מתי בפעם האחרונה היית בישראל?
"לפני 15 שנה".
את מתגעגעת?
"כן. מתגעגעת ליופי ולאמת שאתה יכול עוד למצוא בארץ. אולי אדם שהוא לא ישראלי לא יראה את זה, אבל אני רואה את זה וצמאה לזה, למצב שבו אתה לא מזייף. היום מה שרוצים לעשות זה למכור לך. אבל צריך למכור אמת ואהבה. העולם שלנו לא ישרוד הרבה זמן אם לא יהיו בו אמת ואהבה, וכמובן שזה נכון בכל הקשור לקיטוב ולשנאה שיש היום בישראל".
יותר משני שלישים מהחיים שלך את חיה בארצות־הברית, אבל לא שכחת את העברית.
"אני קוראת הרבה, במיוחד שירה. העברית היא שפה יפה, עמוקה, כוללת המון דברים, ואני פשוט נהנית מהמילים".
את עדיין מרגישה ישראלית או יותר אמריקנית?
"אני מרגישה ישראלית תמיד. יהודייה, ישראלית, במיוחד היום כי הפוליטיקה קצת מלוכלכת והמצב בארץ מדאיג אותי מאוד". הראיון עם קאשי משולב בסרטו התיעודי של יהורם גאון "אני מבטיח לך", שישודר במוצאי יום כיפור ברשת 13 (במאי: אורי הראל, עורך תוכן: יובל ניב). הסרט עוסק בפסקול של מלחמת יום כיפור: הופעות שקיימו אמנים בחזית ובבתי החולים, שירים שנכתבו במהלך הקרבות, הזמר רומן שרון ז"ל שנהרג בדרכו לאחר הופעה בפני חיילים בסיני, הביקור של לאונרד כהן והשערורייה הגדולה בכיכובה של עליזה קאשי.
היא נולדה בתל־אביב ב־1936 להורים שעלו מאיראן ארבע שנים קודם. אחותה הגדולה יוכבד תהיה הראשונה לעבור קורס צניחה בצה"ל. "כבר בכיתה ח', בבית ספר עממי במגדיאל, הייתי שרה", מספרת עליזה, "ידעתי שזה מה שאני חייבת לעשות, וזה הסתדר לבד". את קריירת השירה התחילה ב־1955, כשהתגייסה ללהקת הנח"ל, ובה הייתה סולנית, כשבין היתר ביצעה את "יא משלטי". לאחר השחרור הצטרפה ללהקת בצל ירוק שהקימו יוצאי הלהקה הצבאית, וב־1960 הפכה לסטארית כאשר שרה בפסטיבל הזמר עם שמעון בר את "ערב בא" והוכתרה איתו כמנצחת.
את יכולה לתאר איך זה היה לזכות במקום הראשון?
"לא ידענו שזה דבר כל כך גדול. פשוט הולכים, לומדים שיר, ואחר כך עומדים שם על הבמה. לא העלינו בדעתנו שזו תחרות בכלל כי זה היה הפסטיבל הראשון ועוד לא הבנו את המשמעות. כמו ילד ראשון שנולד".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני משמיע לקאשי את "ערב בא", שאת מילותיו כתב עודד אבישר והלחין אריה לבנון ("לא חשבנו על הקהל, רק על מחבר המוזיקה"). היא מזדקפת בכיסאה ומקשיבה בדריכות. ואז מצטרפת בשירה. יש לה קול ערב, גבוה וצלול. הזמן בחלל הסלון כאילו עוצר מלכת. כשהשיר מסתיים היא אומרת: "איזה משפט יפה, 'מלווה התן את בוא הליל'. אני יכולה לדמיין את המילים, את התן שמלווה את בוא הליל, עם הפנים שלו. זה נפלא. אוי, אני הולכת לבכות עכשיו. היום כאשר אתה שומע שירה, כמה שהיא יותר שפת רחוב, היא יותר מתקבלת. ומה שאנחנו שרנו אז היה פיוט, שירה. נפלא. אני חולת נפש, וואו, אני בוכה לגמרי".
מה את יכולה לספר על הקבלה ללהקת הנח"ל ועל השירות בה?
"כשגמרנו טירונות עמדנו כולנו בשורה, ואז אני פתאום שומעת: עליזה קאשי - את הולכת ללהקת הנח"ל. וואו, אפילו לא ידעתי כמה שזה גדול. והגעתי, לא הכרתי אף אחד, והתחלתי לדבר שם עם אברמל'ה הפנר וחיים טופול. וזה היה מרגש, כן, וזה שינה לי את החיים לגמרי. דבר כל כך פשוט בלי שאתה נלחם עבורו, בלי שאתה חולם עליו. פתאום הוא בא אליך. ציפור נהדרת באה אליי".
נשארת בקשר עם מישהו מהלהקה?
"אני אחת מהאחרונים שעדיין כאן. חיים טופול היה בחור נאה ונבון. הוא היה הבוס שלנו. כשהיה צריך להיכנס או לצאת מהרכב, הוא היה שורק לנו, ככה נהדר. אורי זוהר היה בעל נפש, אבל לא ידע שהוא בעל נפש. כשהיינו בני 18 לא ידענו מה אנחנו עושים".
יש לך בישראל בני משפחה וחברים?
"כן. המבוגרים כבר הלכו, אבל יש לי אחות צעירה ממני שגרה בקיבוץ נתיב הל"ה, ויש לה 23 אנשים במשפחה שהיא הביאה לעולם: ילדים, נכדים ונינים".
3 צפייה בגלריה
''דבר שכואב לך אתה מוחק אותו לגמרי, נכון? אז מחקתי". עליזה קאשי
(צילום: איאן פישר, מתוך ״אני מבטיח לך״, רשת 13)
היא מספרת על התהליך שגרם לה לעזוב את מעמדה המתפתח כרוקסטארית מקומית, מיד אחרי אותה הצלחה בפסטיבל הזמר. "בשנת 1960 המפיק מנואל לוין מארגנטינה בא לישראל לחפש זמרים. אני תמיד אהבתי שפות. הוזמנתי לבואנוס־איירס, וכבר כשירדתי מהמטוס ידעתי לשיר בספרדית. הם התרשמו. זה היה משהו חדש בשבילם, לראות ולשמוע בחורה ישראלית ששרה בעברית וביידיש בטלוויזיה הארגנטינאית". אבל מה שהיה אמור להיות נסיעה ראשונית לחו"ל הפך לקריירה בינלאומית. "הנסיעה לבואנוס־איירס הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי מהארץ. הופעתי בכל מיני תוכניות שם ואהבתי את זה. הרגשתי בבית. אחר כך הוזמנתי לאורוגוואי, פרו, צ'ילה, ונצואלה, מקסיקו. ואז הגעתי לוויניפג, קנדה. עולם אחר לגמרי. אחר כך הופעתי במשך שנה במועדון סברה בניו־יורק. הזמינו אותי להתארח בתוכנית של מרב גריפין. הם רצו שאשיר אבל לפני ששרתי התחלתי לדבר, והדיבור שלי היה מוזר. מצא חן בעיניהם שאני לא מנסה להיות מה שאני לא".
קאשי הייתה נשואה פעם אחת וזה הספיק לה. "הופעתי באולם מפואר בפילדלפיה ובעל המקום, מנואל לוין, אמר לי: 'עליזה, אם תתחתני, אני אעשה לך את החתונה על הבמה'. אמרתי: 'אוקיי', ועליתי לבמה עם מי שעמד להפוך לבעלי והתחתנו. אחרי שבועיים ידעתי שעשיתי שגיאה, אבל מה, שמחתי שלא יבלבלו לי את הראש יותר עם חתונה. אחרי הגירושים היה לי חבר לחיים שעזר לי מאוד, אדם נחמד".
ילדים אין לה, והיא לא מצטערת על כך. "אמי נפטרה כשהייתי בת שש, ואני יודעת כמה קשה לגדול בלי אהבת אם. אני כל הזמן הופעתי ונסעתי, ולא רציתי שיהיו לי ילדים שלא אהיה איתם 24/7". כבר שנים רבות שגם אין לה בן זוג. "כל האמנים שאני מכירה אוהבים להיות לבד. אנחנו אוהבים להיות על הבמה כשהאנשים הם מולנו, אבל לא להיות בתוכם. אני אוהבת להיות בשקט בבית שלי. פה טוב לי".
מלחמת יום כיפור תפסה אותה בניו־יורק. "כשפרצה המלחמה ידעתי שאני חייבת, חייבת, להופיע בפני החיילים, וזה מה שעשיתי. טסתי ארצה, התקשרתי לאריה לבנון, הכנו תוכנית ופשוט נסענו ממקום למקום והופענו. זה היה נהדר".
ב־14 בנובמבר 1973, שלושה שבועות מתום המלחמה, כשהארץ עוד מלקקת את פצעיה, מוזמנת קאשי לתוכנית הטלוויזיה "מפגש אמנים" שמועברת בשידור חי מאולפני הטלוויזיה בירושלים. היא מבצעת את "ערב בא", אחר כך שיר בספרדית ואת "היום היום" של דורית ראובני, ואז מדהימה את הצופים ופולטת קללה שבאותם ימים איש לא מעלה על דעתו להשמיע בטלוויזיה: "כוס אמכ על הערבים". מרכזיית רשות השידור מוצפת בטלפונים מזועזעים, ובתום השידור נאלצת הקריינית להתנצל על "התנהגותה הבלתי הולמת של אחת המשתתפות". אגב, היום לא ניתן למצוא בארכיון התאגיד את ההקלטה ההיא. הועלמה אז? נעלמה עם השנים? תשובה אין.
אבל קאשי לא נזקקת לארכיון כדי לחזור לרגע הזה שהפך בדיעבד לאחד המזוהים איתה. "זאביק (זבולון) קצבי, הבן של אחי, נער בן 18, נהרג בצפון זמן קצר לפני כן. ישבנו שם באולפן במעגל וחשבתי על זאביק התמים. כעסתי שהוא איננו, כעסתי שההורים הפסידו אותו. לא יכולתי לעמוד בזה ופרצתי בבכי. ואז היא פשוט יצאה לי, הקללה הזאת בערבית. אני מצטערת. אבל אני בעצם לא מצטערת. הלב דיבר. בחיים, אם הלב מדבר אז אתה נכון. אם הראש מדבר, לפעמים זה לא כל כך נכון. אבל כשהלב מדבר, זה תמים, זה מאלוהים".
בעקבות האמירה הוטל עלייך חרם מטעם רשות השידור, שאז סיפקה את ההזדמנות היחידה להופיע בטלוויזיה וברדיו. "אני יודעת שהגיעו המון תלונות. חצי המדינה הייתה יחד איתי, וחצי המדינה נגדי. אבל אני הייתי עם הלב שלי. זה היה קשה לקבל שמישהו כל כך צעיר, שלא עשה רע לאף אחד בחיים הקצרים שלו, שאתה כל כך אוהב, פתאום פשוט איננו".
הזמרת ירדנה ארזי מספרת בסרט שהשתתפה באותה תוכנית שבה קיללה קאשי. "פתאום, בשידור חי, היא הורידה קללה בערבית", מספרת ארזי. "היא צרחה את זה. לא האמנתי שאני שומעת את הדבר הזה. סוג של כבוד עצמי, לאומי, לא לרדת למקומות האלה. לכן הוקיעו אותה, ואני הסכמתי עם ההוקעה הזאת".
המלחין קובי אשרת מוסיף תיאור משלו: "זה היה הלם. אף פעם לא נאמרה מילה גסה כזאת בפומבי בטלוויזיה שלנו, שהייתה אז מאוד מכובדת". המפיק שלמה צח (שהופיע במלחמה כ"אילן" בצמד אילן ואילנית): "היה אז רק ערוץ אחד, וכל עם ישראל ראה את זה. זה היה מוגזם, אבל זה הפגין איזשהו רגש עמוק שיש לה למען המדינה". וגילה אלמגור מסכמת: "גם במלחמה מילים יכולות להרוג, וצריך לשמור על הפה. וחבל, כי היא באה עם כוונה טובה ויצאה עם קללה רועמת. לא צריך. היא הודתה בטעותה, וזה היה בעיצומה של מלחמה".
לא כל משתתפי הסרט סבורים שהיה צריך להחרים את קאשי. "אני לא כועס עליה על מה שהיא אמרה", אמר בעז שרעבי. "דיגדג לה. אמרה, פלטה. כולנו פולטים לפעמים". וריקי גל כבר לגמרי מציעה תמיכה: "אני הייתי איתה לגמרי. אני כל כך הזדהיתי איתה". כשגאון מזכיר בסרט לגל שמדינה שלמה, בקול אחד, הוקיעה את קאשי, השיבה הזמרת: "סתם, סתם מתחסדים". עבור קאשי, הפרשה כולה עומדת בצל מה שלעיתים רחוקות נשכח בסערה הזו – שהיא הייתה באבל כבד על נפילת אחיינה.
את זוכרת מי עודד אותך לאחר האובדן שלו?
"לא חושבת שקיים דבר כזה. כשאתה מתאבל, אף אחד לא יכול לעזור לך. אתה צריך לעבור את המסע הזה לבד. וזה היה הבן של האח שלי. זאביק. היה ואיננו. זה קשה".
היה מכתב התנצלות שכתבת ופורסם ב"ידיעות אחרונות".
"את זה אני לא זוכרת. אולי מישהו אמר לי לעשות, זה לא בא מהלב. אתה בטוח שעשיתי את זה?"
כן, זה נמצא בארכיון.
"אז כנראה שאמרו לי לעשות. הייתי צריכה לסגור את הסיפור הזה. הוא כואב לכולם".
איך הרגשת כשהחרימו אותך?
"דבר שכואב לך, אתה מוחק אותו לגמרי, נכון? אני מחקתי. נסעתי למקומות אחרים וכנראה כך התגברתי. מוזר שלא הרגשתי שאני מוחרמת, כי המשכתי להופיע בעולם. אולי הם חשבו שהם החרימו אותי".
מה היחס שלך היום לערבים ולמדינות ערב?
"היום העולם נראה לי יותר מלוכלך. זה לא ייגמר ליד השולחן, עם שיחות שלום. אני לא רוצה אפילו לדבר על זה. אני אוהבת להסתכל בטלוויזיה בתוכניות על בעלי חיים. אתה לומד מהן המון, כי אתה רואה את התום גם ברע".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.09.23
