"אליאב זוהר?" אישה בשביס סגול וסידור תפילה ביד עוצרת באמצע ההליכה, "זה באמת אתה?" "כן, זה אני", זוהר מחייך בנחמדות אופיינית, "חג שמח". "מה אתה עושה פה?" האישה ממשיכה למצמץ אליו בתימהון. ניכר בה שהיא מתקשה לקבל את הפטה מורגנה הרוקיסטית הזו, שפתאום התהוותה מולה בקבר רחל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
השעה היא שעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת, ובכל זאת קבר רחל שבפאתי ירושלים מואר ושמח כאילו אמצע היום. המקום כל כך הומה שלרגע הוא נראה כמו פסטיבל קואצ'לה של דתיים. יש פה את כל גוני המגזר - חרדים מיוחסים בחליפות יוקרה, נערי גבעות היפראקטיביים כמו גורי נמר ג'ינג'יים, בחורי ישיבה בכיפות שחורות ובנות אולפנה רעננות. "איך זה שכל כך מפוצץ פה", אני שואלת את זוהר. כשהוא אמר לי ביקור לילי בקברות צדיקים דמיינתי שנגיע למערה קטנה ונטושה כמו של ההוביט ונלחשש שם לבדנו אל האבנים. "זה חודש אלול", אליאב אומר, "יש סגולה מיוחדת בלהתפלל לצדיקים בחודש הזה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הקבר הוא אכן מקום פופולרי בתקופת הפריים-טיים הזו של השמיים, אבל אין ספק שאף אחד לא ציפה לפגוש פה את הזוכה הגדול של "הכוכב הבא". ובאמת, מתחת לאור הירח, אליאב זוהר נראה שייך לפה בערך כמו בונו מ-U2 במסיבת הפרשת חלה. הוא לבוש בגדים כהים, עונד טבעות כסף אמנותיות ועל צווארו מחרוזת של פנינים גדולות. וכמובן שהוא מרכיב כמו תמיד את המשקפיים המפורסמים שלו. "אני קורא להם משקפי אווירה", אמר לי קודם, "הנה, תמדדי בעצמך, נכון שנחמד לראות את העולם בצהוב? ובכלל, כשאני מסיר אותם אני ישר מרגיש שאני חייב אותם".
למה? אלו לא משקפי ראייה.
"המשקפיים האלו הם סוג של חומה בשבילי. זה התחיל בנעורים, אני חושב שהרכבתי אותם מתוך סוג של חוסר ביטחון. בנות ממש לא שמו עליי, הן לא ראו בי גבר, הייתי שקוף בשבילן. אז התחלתי להתלבש אחרת. אם אני לא קיים בעיניכן, לפחות שיהיה לכן מה להגיד על המשקפיים המוזרים שלי. העדפתי להיות חריג מאשר שקוף".
פה, בכל מקרה, הוא הכל חוץ משקוף. אנשים בוהים בו כאילו שהם מצפים שישלוף מהכיס גיטרה מתקפלת. הם לא מצפים ממי שהפך תוך שנה אחת להיות אחד מהמוזיקאים הכי בולטים ופופולריים במדינה שיבוא להשתטח על קבר. הם יותר מצפים לראות אותו באינסטגרם, משתטח על בריכת אינפיניטי בריזורט בתאילנד. זה מפתיע לגלות שלא רק שהוא הולך המון לקברי צדיקים, הוא ממש אדוק ביחס שלו אליהם. "אני פוקד כל חודש בממוצע 30-20 קברים", הוא אומר.
מאיפה זה בא לך?
"מהמשפחה, אני זוכר את עצמי בתור ילד נוסע עם אבא שלי לקברים במירון, וגם היינו טסים יחד כל שנה לאומן. היום זה כבר התפתח, יש שם בתי מלון מפוארים וסופרמרקטים ומסעדות כשרות, אבל בתקופה ההיא, כשהמשפחה שלי הייתה נוסעת לשם? לא היה שם כלום. רק וילות הארחה צנועות כאלו, עם מיטות קומותיים מברזל. גם לא היה מה לאכול, היינו מביאים לטיסה צידניות וקלקרים מלאים באוכל כשר, משהו כמו 40 קילו בשר, כי ההורים שלי היו מביאים איתם המון אנשים שלא קשורים אלינו כדי לעשות צדקה. את יודעת, כל נשמה יהודית שמביאים לאומן בפעם ראשונה זו זכות גדולה, אז היינו משלמים המון באובר-ווייט והיינו מבשלים שם, בין התחנות והקברים, עושים מנגל כשר בשטח".
וכשגדלת פשוט המשכת ללכת?
"לא, היו לי תקופות של פחות אמונה, כי היה לי שחור וקשה ולא האמנתי בעצמי. אבל כשהתחלתי ללמוד ברימון, חבר לקח אותי בפעם הראשונה למערת המכפלה. ושם קרה לי משהו שאני לא יכול לתאר במילים. איך שהגעתי לשם, נהיה משהו אחר בתחושה, בלב. הכול פתאום קיבל ציוריות כזאת. אני עולה למעלה, במדרגות, לכיוון ציוני הקבורה של המערה, ואז אני מגיע להיכל אברהם אבינו, ופתאום בראש שלי נהיות מחשבות מטורפות, על התכלית שלי בעולם, אני מוצא את עצמי בוכה, בוכה ומתפלל. ואני חושב - מה זה היה עכשיו? מה זה הדבר הזה? אני לא מעכל את החוויה הרוחנית בכלל.
"כשאני חוזר מהמערה, פתאום דברים טובים מתחילים לקרות לי, אז אני מתחיל לנסוע לשם קבוע וכל שבוע מחדש קולט שהחיים שלי נמצאים במגמת עלייה מטורפת. אני פתאום מכיר את שמוליק שהפיק את כל האלבום שלי, אני כותב את 'תפתחי חלון'. ולפני ש'תפתחי' יצא אל הרדיו הייתי במערת המכפלה וביקשתי, 'הקדוש ברוך הוא, תן לי ש’תפתחי חלון’ יהיה מקום ראשון בהשמעות בתחנות הרדיו במדינת ישראל'. שבוע אחרי זה זה קורה לי. תגידי את, זה לא נס ששיר של זמר אלמוני ולא מוכר, מגיע למקום ראשון?".
גם בראש השנה האחרון הוא נסע לאומן. "הפעם המסע היה קשה, נתקלנו שם באנטישמיות איומה", הוא מספר, "ראיתי שם המון שוטרים שפשוט מרביצים ליהודים. חישמלו אותם עם שוקר עד שהם נפלו לרצפה, ואז צחקו להם בפרצוף. אפילו לי זה קרה. יש שם סגר כל לילה, מחצות עד ארבע בבוקר. יצאתי מארוחת חג דקה אחרי כניסת הסגר והשוטרים התחילו לצרוח עלינו, אחד מהם ממש הביא לי מכה בגב מאחור עם אלה. צעק עליי. והוא חייך כשהוא עשה את זה, ראו שהוא נהנה".
מה שמוזר זה שבארץ דיווחו רק על יהודים שעשו שם צרות. האישה שנדרסה על ידי ישראלי, הנוסעים שטיפסו על כנף המטוס, וכמובן ערימות האשפה והלכלוך.
"לעניין של הלכלוך באוטובוסים יש הסבר. פעם היינו נוחתים בקייב שבאוקראינה ואז נוסעים שלוש שעות לאומן. עכשיו נוחתים בקישינב שבמולדובה, ונוסעים 30 שעות. נסענו באוטובוסים, וכל שנייה עצרו אותנו בנקודות הביקורת של החיילים. והיחס שם היה בלתי נסבל. אנחנו רואים את בני כל הלאומים חולפים על פנינו, כולם עברו באופן חלק ורק אותנו מעכבים. פשוט מדוממים את המנוע של האוטובוס ולא נותנים לך לרדת, שעות. התייחסו אלינו ולשאר היהודים כמו אל קופים. ברגע שנועלים אותך באוטובוס ומעכבים אותך שעות בלי אוויר ומתייחסים אליך בשנאה, אז פלא שהאוטובוסים נראים ככה? אתה רק רוצה לרדת מהאוטובוס. אתה לא תעצור ותנקה בשביל העם הזה ששונא אותך".
בחזרה לקבר רחל ולאישה עם הכובע הסגול. "מרגש שאתה כאן איתנו", היא אומרת, "מה שנקרא, התגעגעתי לרחל". זה כמובן משחק מילים על השיר הכי ידוע שלו, מיכל, עם המילים האלו שהוא שר בשאגה פצועה, "התגעגעתי למיכל". זה די מדהים, כי היא אישה מבוגרת ובכל זאת מכירה את המילים של השיר שלו. ממש כמו שאין ילד במדינה שלא יודע מי זה הזמר עם הכתפיים הרחבות ששר כמו הר געש אנושי. הקונצנזוס הכי גדול שיצא מ"הכוכב הבא" מאז נינט.
לאורך כל השנה האחרונה הרדיו לא הפסיק להשמיע את השירים שלו בכל שעה עגולה. והיה גם את אלבום הבכורה שהוא הוציא מיד אחרי הזכייה, אלבום יפהפה ומגובש, פשוט כי זוהר התכונן אליו כל החיים. לאחרונה, הוא גם זכה בתואר "פריצת השנה" בשקלול נתוני תחנות הרדיו בישראל. בגיל 23, זוהר סוף-סוף נמצא במקום שהוא תמיד חלם להיות בו, מקום שהוא זכה בו ביושר, אחרי שנים של מאבקים בכלל לא פשוטים.
אף אחד לא יודע עד כמה קברי הצדיקים לקחו חלק מרכזי בדרך המכאיבה והיפה הזו של זוהר. איך בכל פעם שנדמה לו שהוא מתחיל ללכת לאיבוד, הוא הולך למירון או לשייח' ג'ראח ("יש שם קבר מדהים, אבל זה הארדקור"), מתייחד שם עם הצדיקים וחוזר בהיי של תקווה. "הצדיקים שאני הולך אליהם הם צינור רוחני על מנת שהתפילה שלי תהיה יותר אפקטיבית ותגיע לבורא עולם, הצדיק הופך למליץ יושר שלי וככה אנחנו הולכים שניים לקב"ה עם התפילה שלי. אי אפשר להסביר את האור הגדול, את הנהרה והשמחה שממלאים את הלב שלך כשאתה יוצא אחרי שביקרת את הצדיק, ואיך כמה ימים אחרי זה אתה מגלה שכל מה שביקשת, מתגשם".
בינתיים החבורה שלנו מתפצלת לשניים. אליאב והיחצן שיר פינטו אמורים להיכנס לקבר דרך כניסת הגברים, אני נשלחת לכניסת הנשים מצד שמאל. זה גורם לי לתהות אם יש פה שני קברי רחל, אחד אמיתי, שנמצא אצל הגברים, ואחד העתק, רפרודוקציה, שאנחנו אמורות להסתפק בה. לפני שנכנסים אליאב מסביר לי מה לעשות: "אני הולך לתת לך איזו פרוטה לצדקה, תשימי בקופה לפני הכניסה לקבר. אחרי זה את קוראת את התיקון הכללי, כמה פרקי תהילים קצרים, תבקשי ספרון מאחת הבנות שם, ואחרי שאת מסיימת את נשענת על הקבר ומבקשת מה שאת רוצה. אבל במילים שלך. ואת לא חייבת לבקש בריאות לכל עם ישראל אם לא בא לך, לא צריך להתיפייף ולא צריך לזייף. הקדוש ברוך הוא אוהב דווקא אותנו, את הילדים הבעייתיים".
"אני עדיין בעולם החילוני. לא מצליח לשמור שבת עד הסוף אבל כן לומד תורה פעם בשבוע, בקבוצה בכיכר המדינה עם אביב אלוש ואיתי תורג'מן. אני כן יוצא, כן מבלה, לא מקפיד על כל המצוות. ובכל זאת, אני כל הזמן זוכר שכל מה שיש לי אני חייב לקדוש ברוך הוא"
כשזוהר מדבר על הילדים הבעייתיים של אלוהים, הוא מתכוון לעצמו. כי הייתה תקופה בחייו שבה הוא הלך לאיבוד. הוא התקרחן והתפרע, הסתובב בחברה מסוכנת ורעה, חצה גבולות ועשה שטויות. הוא תמיד היה אמנותי ורגיש מאוד. ילד חשופית כזה, שההורים דואגים לו טיפה יותר מלכל הילדים. זה לא פשוט לגדול בתור ילד חשופית בקריית גת, לא להשתלב, לאהוב רדיוהד ומוזיקה מהאייטיז כשכולם באינסטגרם עם בגדי מותגים, אז הוא חיפש את עצמו בכל מיני מקומות.
גם בתוך הקבר יש תור ארוך. לוקח נצח עד שמגיעים למצבת האבן של מי שנהוג לקרוא לה פשוט "אמא". אבל שם קורה משהו מוזר. האבן הופכת למגנט. היד נמשכת מעצמה ללטף את המשטח הקריר. שקט קדוש נופל עליי, אני לוחשת לאבן את כל הפחדים והתקוות שמזמן לא העזתי להוציא. כשאני יוצאת החוצה, אני רואה שלא רק אני מוצפת מרוב רגשות, גם לאליאב יש דמעות בעיניים. "אנשים אומרים שזה פרימיטיבי", הוא אומר, "שיגידו. הלב היהודי שלנו נמתח אצל הצדיק כמו מיתר ששייך לגיטרה גדולה יותר, ואני לא אוותר על זה בחיים".
אני חושבת שאנשים אוהבים אותך כי אתה שילוב מדויק כזה בין ליברליות לרוחניות, מצד אחד רוקסטאר, מצד שני חוני המעגל. אתה מתכנן להתחזק עוד בדת?
"אני עדיין בעולם החילוני. לא מצליח לשמור שבת עד הסוף אבל כן לומד תורה פעם בשבוע, בקבוצה בכיכר המדינה עם אביב אלוש ואיתי תורג'מן. אני כן יוצא, כן מבלה, לא מקפיד על כל המצוות. ובכל זאת, אני כל הזמן זוכר שכל מה שיש לי אני חייב לקדוש ברוך הוא. והיום? היום אני הכי מסודר ומקורקע ומחובר שהייתי בחיים. נראה לי שכרגע אני הרוקסטאר הכי סחי במדינת ישראל".
"ילד זקן". זה הכינוי ששולי רנד הצמיד פעם לאליאב. מאז זה נדבק, וארקדי דוכין ועמיר בניון, שני החברים הכי טובים שלו מהתעשייה - קוראים לו ככה. ובאמת, קצת קשה להאמין שהוא רק בן 23. יש בו משהו שמקרין בגרות ואבהיות כזו של מינימום בן 40, אפילו האוטו שהוא נוהג בו זה וינטג', וולוו כמו של פעם.
בפעם הראשונה אני פוגשת אותו בדרום תל אביב, באולפן של המפיק המוזיקלי שלו שמוליק דניאל. הייתם מצפים שהוא ירשה לעצמו לנוח קצת על זרי הדפנה, אבל הוא כבר חזק בעבודה על האלבום השני שלו, שייצא אחרי סוכות ובמקביל למופע השקת האלבום "מיכל" במועדון הבארבי ב-16 באוקטובר (אורחים: תום פטרובר מ"היהודים" ואריק ברמן). אחרי האזנה לאלבום המתהווה, אני כבר יכולה להגיד שהוא לא פחות טוב מהראשון. כשאליאב בעבודה הוא נהיה אפילו יותר מבוגר. בוס גדול. אין פרט אחד בהפקה שחומק מעיניו. "במוזיקה אני לא מתפשר, אני רוצה שהכול יהיה פצצה. יש הרבה אמנים שנותנים שיר למפיק מוזיקלי מסוים ושוכחים ממנו. נותנים לו להחליט. אצלי זה בחיים לא יהיה ככה. אני מעורב בכל תו".
על השולחן בסלון הקטן של האולפן יושבת קופסת אוכל מפלסטיק. אמא שלו שהיא בשלנית-על ששולחת איתו כל בוקר ארוחת צהריים לעבודה. תזכורת שהגבר שמפקד כמו קברניט על אולפן שלם הוא גם בחור צעיר שעדיין גר אצל ההורים, ביחידת דיור בבית שלהם בקריית גת. בכלל, ההורים שלו עדיין מאוד מגוננים עליו, אולי זה כי הם הורים אוהבים, ואולי כי הם עדיין דואגים ללב העדין של ילד החשופית. "הנסיעות למרכז לא פשוטות, אבל אני מכיר את עצמי, אני לא אצליח לוותר על האוכל של אמא שלי, על האהבה שלה ושל אבא. בסוף-בסוף, אני עדיין ילד. לא משנה כמה זקן".
במוזיקה שלו הוא שולט, אבל בחיי האהבה שלו עד לאחרונה? קצת פחות. אחת מהצלקות שהוא נושא על הלב הגדול שלו היא הקשר הרעיל עם מיכל, האישה שעל שמה קרא את אלבומו הראשון. הוא אולי לא המוזיקאי היחיד שקרא לאלבום שלו על שמה של אישה שאהב, אבל נדמה לי שהוא האמן היחיד בהיסטוריה שקרא לאלבום הראשון שלו על שם בחורה שבמכוון או שלא, העבירה אותו התעללות.
זה קצת לא פייר שדווקא היא זכתה לכבוד הזה.
"שיהיה לה לבריאות, למה לא? שתבלה, שתהנה. גם אני הרווחתי ממנה. נכון, הייתה לנו חצי שנה מאוד סוערת והרסנית, שרק חליתי ממנה. אבל אני לא מתחרט על כלום, היא נתנה לי שניים מהלהיטים הכי גדולים שיש. היא בכלל נמצאת ברוב השירים של האלבום, אם לא תמצאי אותה בפזמון, תגלי שהיא בסי פארט".
מדברים הרבה על גברים שמתעללים בנשים, על דושים, נרקיסיסטים. ספר לנו מה זו מערכת יחסים מתעללת מצד אישה.
"מה זה התעללות בגבר? זה לקחת בחור רגיש מאוד שנותן לך הכול, שאוהב, ופשוט להיות סדיסטית כלפיו. ממש ליהנות מזה שכואב לו בגללך, כי זה מרים לך את האגו. נגיד, היא הייתה מסוגלת במשך שבוע להיות איתי ולאהוב אותי הכי בעולם, ושבוע אחרי זה להיעלם. לא לענות לי להודעות, לסנן אותי כשאני מתקשר, כאילו בלעה אותה האדמה".
גם באלבום השני יש לא מעט שירים על נשים שהוא ניהל איתן מערכות יחסים. "לא שזה כזה טוב", הוא מחייך, "אם את יוצאת איתי, עדיף לך לא לרצות שאני אכתוב עלייך שיר, לעולם. זה חוק - ברגע שאני כותב על מישהי שיר, זה אומר שזהו, זה נגמר באופן סופי".
את כל הפגיעות ועוצמת הרגש האלה הוא מביא לקול שלו כשהוא שר. כי באמת שהוא שר כמו מלאך שחור. עדין וקשוח יחד. הוא נולד בקריית גת, בן למיקי זוהר, מבכירי הליכוד, ולימית, בעלת משרד תיווך מצליח. "הייתי ילד עם עודף משקל. הבנתי את זה כשהתחלתי ללמוד בבית ספר יסודי והילדים קראו לי 'שמן', דברים כאלו. וזה כאב. גם בגיל ההתבגרות הייתי אחר, היו לי שרשראות וגיטרה, והמשקפיים האלו. הייתי ילד מוזר כזה. תמיד היו מדברים עליי במין זלזול כזה, הנה הגיטריסט הסטלן בא. בכיתה י' זה נהיה כל כך קשה שעזבתי את בית ספר. פשוט הודעתי להורים שאני לשם לא חוזר, והלכתי לפתוח עסק. ביקשתי מאמא שתעזור לי בתור מתווכת ותשכור לי חלל, ובעצם הייתי מורה לגיטרה.
"אמא שלי נלחצה נורא כשעזבתי את בית הספר. היא פחדה נורא. אמרה, 'מה הוא יעשה בחיים, איך הוא ירוויח כסף. הוא רק ילך ויתקלקל'. אבל אבא שלי אף פעם לא דאג. הוא אמר, 'אתה תהיה מוזיקאי מצליח ותתפרנס מזה'. אני לא שוכח לו את זה, כי אתה לא שוכח את מי שהאמין בך בחיים האלו".
ואז הגיעה תקופת ההוללות שלך.
"הייתי בצומת דרכים מטורף. הייתי מזיק לעצמי, ילד לא אחראי. והיה איזה שלב שאמא שלי פשוט התמוטטה ממני. היא אמרה לי: 'אני מתחננת אליך, אם יקרה לך משהו, לא יהיה לנו טעם לחיים. לא יהיה טעם למשפחה הזו להמשיך בכלל'".
איך נחלצת מזה?
"בשלב מסוים של חיי ההוללות התחלתי לקבל התקפי חרדה קשים. היו לי אז מלא חברי סבבה, חברי כיף ופאן, בגלל הלב הטוב שלי סמכתי עליהם, חשבתי שהם יהיו לצידי. ופתאום אני נופל, וכל התקפי החרדה האלו גרמו לי להיות מבוהל ומנותק מהמציאות, פחדתי אפילו לצאת מהבית. ואז, פשוט במכה אחת, הם נטשו אותי. אבל אבא ואמא היו איתי. אבא פינה זמן והיה שם בשבילי, ואמא המדהימה דאגה שכל הבית יירתם למעני. הלכתי לטיפולים פסיכולוגיים, עשיתי תרגילי נשימות, כל מיני שיטות להרגעת חרדה. זה היה הזמן הכי קשה בחיים שלי. היה לי פחד כל כך גדול שאני לא אשרוד שבשלב מסוים חששתי לעצום את העיניים וללכת לישון".
ואם הפחד מללכת לישון לא מספיק נורא, זוהר סובל ממצב רפואי מצמרר שנקרא "שיתוק שינה". "מאז שאני ילד אני סובל מזה, אחת לחודש בערך. זה מצב שבו הגוף שלך עדיין ישן, אבל המוח שלך ער לגמרי. תחשבי שאת שוכבת במיטה, את מנסה להרים את הראש ואת לא מצליחה. כשזה קורה לי, אני מרגיש כאילו שאני מת בעודי בחיים. אני שוכב שם משותק, לא מצליח לנשום, ואני מרגיש שאם אני לא אאזור את כל הכוחות שלי ואצליח לקום ולהסתובב, אני אחנק ואמות".
זה בטח לא הוסיף להתקפי החרדה שלך.
"בגיל 21 עברתי שוב דבר דומה. חרדות שבאו כתוצאה מחזרה נוספת לחיי הפורענות. וגם זה חישל אותי. שם התחלתי להבין שאני חי בעולם שהוא שקרי, מזויף, והגיע הזמן לקלף את הקליפות וללמוד איך לאהוב את עצמי האמיתי. למרות שכבר הלכתי לקברי צדיקים אז, וגם התפללתי מלא לקדוש ברוך הוא, עדיין לא הבנתי כמה אני מזיק לעצמי כשאני הולך למקומות לא טובים. אמרתי לעצמי חאלס, תתבגר ותבין כמה יש לך להפסיד. אתה עובד על אלבום בכורה, אנשים אומרים לך כמה אתה מוכשר, ואתה פשוט במערכת של הרס עצמי. מחריב במו ידיך כל מה שטוב בך".
בצבא לא שירת עד הסוף, למרות שרצה מאוד. "התגייסתי וניסיתי לתת כל מה שיכולתי, אבל שיחררו אותי מטעמים בריאותיים. ניסיתי להתווכח שאני רוצה לשרת, אבל לא עזר לי. זה עד היום כואב לי. היום אני מופיע לחיילי צה"ל בהתנדבות, לפחות לתרום ככה".
בגיל 19 הוא התחיל ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, וכשסיים הלך לאודישנים לכוכב הבא. "לא רציתי כל כך אבל אבא ייעץ לי לעשות את זה. הוא אמר לי, 'אתה תצליח בכל מקרה. רק שבלי ריאליטי אתה תצליח לאט-לאט. אז אתה יכול להמשיך לעלות ככה במדרגות, וזה ייקח כמה שנים, או שאתה יכול ללכת לריאליטי, ולעלות ישר במעלית'".
הצבת להפקת "הכוכב" תנאים. לא מוכן לדבר מילה על אבא. ביקשת שייתנו לך להופיע בעיקר עם שירים מקוריים. הגעת בגישה כזו של "לא רוצים, לא צריך".
"אני אגיד לך את האמת? סבלתי בריאליטי. כל הזמן חיכיתי לצאת משם לחיים האמיתיים, כל כך חלמתי שזה ייגמר כבר, להופיע מול אנשים, לנגן, להתפרנס ממה שאני הכי אוהב. אבל לפני שקיבלתי את הגאולה הזאת, הייתי צריך להיות בתוך סיר הלחץ הזה ולהתבשל טוב. בשלב מסוים ממש נכנסתי לשיתוק. אחרי ש'מיכל' זכה לכזו הצלחה אצל השופטים והקהל, נהייתה לי פתאום אחריות כזאת גדולה על הכתפיים, וממש פחדתי להיכשל. לקראת רבע הגמר התגנבה לי המחשבה, 'וואו, אולי אני באמת יכול לנצח את זה', וכל כך לא רציתי לאבד את זה בגלל טעות".
חשבת לפרוש מהתוכנית.
"באיזשהו שלב פתאום הפסקתי להרגיש. לא יודע מה קרה. כאילו משהו התנתק לי בלב. אני זוכר שהלכתי לפסיכולוגית של 'הכוכב' וצרחתי. ממש ככה. 'מה עשיתם לי? מה עשיתם לי? תחזירו לי את הדבר הזה שלקחתם לי, תחזירו לי אותו!' בדרך כלל כשאני במצוקה אני נהיה ציני, וככה הייתי בהתחלה של 'הכוכב'. זרקתי כל מיני הערות ציניות והייתי מתנשא מתוך מגננה. נגיד כשהיו שיחות קבוצתיות עם הפסיכולוגית, אז אני הייתי הסרקסטי הזה שהורס לה את הטיפול. זה שאומר, 'נו, באמת, אף אחד לא רוצה לדבר על החרא שלו עכשיו מול כולם. בואו נתקדם'. והיא כמובן אשת מקצוע, היא זיהתה מיד שאני פגוע, שאני לא במצב טוב. אז כשצעקתי עליה ככה, היא מיד הבינה שאני סוף-סוף חושף את הפחד שלי".
עכשיו הוא מצא את מה שחיפש עם ספיר מסיקה. אהבה גדולה, מרפאת ועוטפת שהגיעה לחייו אחרי לא מעט אהבות רעות.
יכול להיות שהיא האחת?
"הלוואי, אמן שהיא האישה שאני אתחתן איתה. לפני כמה ימים היא פתאום התחילה לשאול אותי על הפעמים שבהם אני שברתי את הלב למישהי. כנראה יש לה איזה פחד מסוים מהעולם הזה, שיש בו פיתויים ומעריצות וכל מיני דברים. אבל מה שאני יודע, זה שאני גבר נאמן עד הסוף. וכן, הרבה פעמים באינסטגרם אני מקבל תמונות עירום והצעות מפורטות, ואני לא משחק אותה קדוש או מתחסד, אבל לי זה מוריד. זה לא שומר על הכבוד של האישה ששולחת תמונת עירום, ולא על הכבוד שלי. זה פשוט דוחה".
בשעה אחת וחצי בלילה אנחנו כבר בדרך חזרה, אחרי שביקרנו גם אצל דוד המלך וגם אצל שמואל הנביא. פתאום נשמע צלצול טלפון בוולוו של אליאב. על הקו אבא מיקי. הוא נשמע כאילו הוא כבר מזמן מעוך בפוך ומת לישון. ובכל זאת, הוא לא מוותר על שיחת קצה הלילה חמודה כזו של אבאים. איך היה אצל הצדיקים, מה מתוכנן לך בלו"ז מחר, תנהג בזהירות.
"הוא באמת אבא מושלם והוא הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם. אנחנו ברמת פתיחות כזו שאני מספר לו הכול, גם אם זה עם איזו בחורה נפגשתי אתמול. יורד איתו לפרטים הכי קטנים. האמת? כל מה שהוא אמר לי בחיים, מהדבר הראשון ועד האחרון, הוא צדק. הוא אדם חזק עם עקרונות אבל הוא גם רך כמו חמאה. לפני כמה ימים הוא שאל אותי, 'למה אתה לא אומר לי סתם ככה שאתה אוהב אותי?' כי בראיונות אני תמיד מספר איך אני מת עליו ושהוא החבר הכי טוב שלי, אבל ביום-יום אני לא אומר לו את זה. אמרתי לו, 'אתה יודע שאני הכי אוהב אותך בעולם, אבל להגיד לך את זה ככה באישי, סתם ככה פנים אל פנים? זה קרינג'".
את השיר "מדינה בהמתנה" כתבת עליו. "המשפחה לא מתפקדת וגם אמא מתפרקת / פתאם איש חשוב מאוד / צריך להקריב מעצמו". יש איזו תחושה שהפוליטיקה שלו גבתה מחיר.
"הייתי בן 15 כשהוא נכנס לכנסת ובהתחלה לא ממש הרגשתי את זה. אבל עם השנים הוא גדל ונהיה מפורסם, ואז זה התחיל להיות יותר קשה. גם מבחינת השנאה שיש לאנשים כלפיו. אני לא מסוגל יותר לפתוח את הטוויטר. אם אני פותח אני בוכה, ביקר לי. לפעמים אני מתקשר לאבא שלי בוכה, אומר לו, 'אבא, אני לא יכול יותר להתמודד עם הרוע הזה שכותבים עליך'".
זה לא גורם לך לעשות מה שהמון אנשים היום עושים, להתחיל לשנוא את הצד השני?
"לפעמים אני שואל את עצמי, האם זה באמת השמאל? ואז אני מדבר עם אבא שלי, כי אני לא מבין בדברים האלו, והוא אומר לי, 'אליאב, הם לא מייצגים שום שמאל. הם מייצגים אולי עשרה אחוזים. אל תתייחס לאנשים שכותבים באופן אלים, הם מייצגים רק דבר אחד. אלימות".
אתה לא מתבטא בענייני פוליטיקה. אבל לאחרונה פירסמת פוסט עצבני נגד הממשלה.
"יום אחד אני קורא שיש הצעת חוק חדשה, שלא חייבים לקבל להט"ב לתור אצל רופא, או להסכים לארח אותם בבית מלון. ועל זה כבר לא יכולתי לעבור בשתיקה. וגם עירבתי את אבא שלי בפוסט. ביקשתי ממנו שיוודא שמעשה הנבלה הזו לא יקום ולא יהיה. אף פעם. לא משנה אם כתוב בתורה שאסור משכב זכר, ערך פי מיליון יותר חשוב זה שבן אדם שזקוק לעזרה, לא משנה מי הוא ומה הוא, מצווה להלין אותו ומצווה לדאוג לו ולטפל בו. אני לא מבין איך עוצמה יהודית מתיימרים לקרוא לעצמם דתיים. זה הדבר הכי רחוק מדת ומיהדות ששמעתי עליו. זה לא ערכי ולא מוסרי. ואגב, אבא מאוד אהב שכתבתי את זה, הוא האיש הכי אמיץ שאני מכיר, תמיד עודד אותי לומר את דעתי בכנות. הוא לא פוליטיקאי לאבי-דאבי".
ובכל זאת, גם אנשים א-פוליטיים נקלעים לפעמים למצבים פוליטיים. כשירדת להתפלל בקבר יוסף בשכם, חיילים נפצעו בגלל שהגנו עליך. יש שיגידו שהרוחניות שלך לא שווה את זה.
"כשיצאתי לשם לא חשבתי שיהיו בעיות, כי בפעם הקודמת שהייתי שם לא היה שום דבר. הפעם היה חשוב לי לעלות, כי זה היה ראש חודש אלול והיה לי חשוב לבוא להתפלל אצל צדיק גדול כמו יוסף. כשהיינו בקבר לא הייתה לנו קליטה בטלפון, אין קליטה בשכם, אז לא יכולנו לראות שום דבר. התפללנו והיה מרגש ומדהים. אבל כשהגענו לרכב, גיליתי שהתפוצצו מטעני חבלה ושחיילי צה"ל נפצעו. זה שרף לי את הלב. זה כאב לי נורא. וכן, יש לי מצפון ואשמה שזה קרה במשמרת שלי. אבל אני כן חייב להגיד, קיבלתי כל כך הרבה תגובות רעילות ברשתות לגבי הדבר הזה, ואני כן חושב שזה בגלל שאני הבן של אבא שלי. מה שכן, בפעם הבאה שאני אעלה, אני אבדוק כמה מתוח בגדה וכמה זה מסכן חיילים".
מה אתה מבקש מהצדיקים לשנה הזאת?
"שרק ימשיך ככה, ברוך השם. שאני אמשיך להיות מוזיקאי שעובד ומופיע ומתפתח. זה הדסטיני שלי, הגורל, זה מה שאני אעשה עד הנשימה האחרונה שלי. אני עושה עכשיו אודישנים לתפקידי משחק, מסקרן אותי לשחק דמות של בן אדם טיפה חריג. בא לי אולי להשתתף בתוכנית בישול, אני באמת אוהב את המטבח ואני מבשל יצירתי. גם אם אני חוזר הביתה בלילה מורעב ומכין לי סתם סנדוויץ' ממה שיש במקרר, אז אני אוסיף לחומוס מהקופסה שמן כמהין ואצלה בצלצלי שאלוט ואצרוב קלות את הנקניק על הגריל. והכי חשוב זה שאני אמשיך להתפלל ולהאמין, כי האמת היא שלפריצה מטאורית כמו שאני חוויתי אין הסבר אחר חוץ מהתערבות אלוקית".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.09.23
