"בנדיקטבוירן הוא כפר בווארי קטן בדרום גרמניה. הרים סביב לו, אגמים צלולים ושדות מרעה. וגם חוות בקר המציעות אירוח כפרי בחודשי הקיץ. מין תיירות פנים־גרמנית למשפחות עירוניות", מספר לי אלעד זרט, "מאז שהבת הבכורה שלי נולדה, אנחנו נוסעים לחווה בכפר הזה לכמה שבועות בקיץ ומעבירים את הזמן בניתוק טוטאלי. 22 פרות, כמה ברווזים, סוסי פוני, עצי תפוח שופעים. בקיצור, גן עדן".
"נשמע ככה", אני אומרת.
"אז זהו, שלא בדיוק. באיזשהו שלב את מתחילה להבין כמה היופי הזה מהונדס. אני זוכר פעם אחת שהלכנו לאחת החוות באזור ודיברתי עם אחד הבנים, מיכאל קראו לו, ואני כזה שואל אותו בגרמנית, למה הפרים נעולים בתוך הרפת בזמן שכל שאר החיות בחוץ? אז הוא מחייך ואומר לי, 'אתמול בלילה ירד גשם ואם הם הולכים על העשב הם הורסים את היופי שלו, אז אנחנו משאירים אותם בפנים עד שהדשא יתייבש'. הייתי קצת בשוק ושאלתי, אז למה להחזיק בכלל פרים? והוא בלי להסס אמר, 'אה, הם בשביל הדקורציה'".
לא.
"כן! את מבינה? הם מחזיקים אותם כדי 'לייפות' את הנוף הגלויתי־פסטורלי הזה, כדי שתיירים שעוברים עם המכוניות יוכלו לצלם אותם באנחת רווחה ולהגיד, איזה יפה פה בכפר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
דרך חרכי הפסטורליה, ראתה באותה חופשה המשפחה – הוא, זוגתו מייקה ושתי בנותיהם, נילי (9) ורובי (7) - אירוע המלטה, שבסיומו אירוע הפרדה טראומטי. "אני זוכר שאדון זונר, בעל החווה שאירח אותנו, משך את העגל בכוח. הייתה שם בעיה. העגל נתקע, אז הוא משך ומשך, כמו משוך בגזר, וכולם מחאו כפיים וכולם שמחו, מלבד תרזה, הנכדה של הזוג זונר, שלא הפסיקה לבכות. ואז הוא לקח את העגל והרחיק אותו משם, וניקה אותו בחציר יבש, ופתאום שמענו את צרחות האם, הפרה. וכל הלילה הסתכלנו לראות אם הוא עוד בחיים העגל הזה, ומה את יודעת - בבוקר הוא כבר עמד על הרגליים. קראנו לעגל יצחק, מתוך אותה ידיעה ששום מלאך לא יגיע ולא יעצור את המאכלת".
גלגולו של העגל יצחק נחת, בסופו של דבר, כדימוי לכריכות שני ספריו שראו כעת אור בהוצאת "ידיעות ספרים". האחד פרוזה "המשלוח – רומן מסע"; השני שירה "העגל ושירים אחרים". רק שהעגל המכונף, עגל מלאך, חצוי לשניים. ראשו בשירה ואחוריו בפרוזה. עיצוב המסתיר כוונה ומעודד לפעולה. ואכן, כשמצמידים את כריכות הספרים זה לזה מתקבל העגל השלם, מלכסן מבט לקורא. מעניין למה השירה קיבלה את הראש, תהיתי לפני שצללתי לקריאתם.
נפגשנו בדירת המשפחה השכורה, קומה שלישית בלי מעלית, באחד הרחובות הנחבאים מאחורי גן מאיר. דירה כמעט סטודנטיאלית. שובת לב. מוארת. נקייה. נגיעות אינטלקט - פה פסנתר, שם ספרייה עמוסה. התיישבנו במטבח הקטן סמוכים לשולחן עץ ישן. "למה השירה קיבלה את הראש?" שאלתי. "זה היה המהלך. ראשית נולדה הפואמה 'העגל', לב ליבו של ספר השירה, ומשם נמשכתי לכתוב את הרומן". השירה, לטענתו של אלעד, היא הכוח החלוץ של השפה, "החבל שבאמצעותו נגררת הפרוזה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
רציתי לדבר עם אלעד זרט – סופר ומשורר, חוקר ספרות, מרצה ועורך המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" – מאותה תחושת קִרבה המצויה בין שני זרים, בעיר זרה, המתפללים יחד באותו בית כנסת. חשבתי שאנחנו בני ברית לאותה כת. אבל לדאבוני, אלעד, ששני ספריו עוסקים במנגנון הדיכוי וההשמדה של בעלי חיים ובאים חשבון עם המוסר האנושי, שספר השירה שלו הוא אגרוף בבטן וספר הפרוזה שלו, המגולל את סיפור חייו של אדם הממתין למשפט על חלקו בתעשיית "המשלוחים החיים", הוא אגרוף שני – ממהר להתנער ממני. "אני לא אוהב את ההגדרה הזאת, 'טבעונים'. גם לא 'צמחונים'. זה לא מצליח לתאר את המציאות. זה סידור אנשים לפי קטגוריות של מי צודק ומי לא".
נכון מאוד.
"אני לא רואה צודקים ולא צודקים במאבק הזה. אולי זה קשור גם לעובדה שאני לא בדיוק אקטיביסט. אני בהחלט מקווה שכמה שיותר אנשים יימנעו מלאכול מוצרים מן החי, אפילו יצמצמו, אבל לא בשביל לגבש זהות או מרכיבי זהות. היחס לבעלי חיים צריך להיות א־זהותי. ג'ונתן ספרן פויר כתב בספרו על תעשיית הבשר, שהוא קבע לעצמו ויתורים מסוימים, נגיד לאכול המבורגר פעם בחודש. ברגע שאתה הופך את המאבק הצודק לדת עם הלכות, אתה מאבד אנשים בדרך".
אז איך אני אחוש עליונות מוסרית? בשביל מה אני סובלת?
"קודם כל, אם את סובלת אז אנחנו בבעיה. מצד שני, אני חושב שכמה שפחות עליונות מוסרית ככה נצליח לראות את המורכבות ונביא לשינוי. כל עניין הזהויות אומנם מאוד אנושי, אבל מפספס את העיקר. אם רוצים להבין באמת מול מה אנחנו מתמודדים צריך פשוט להיכנס לסופר. לרזולוציות. אדם שרוצה לקנות חלב ומסתכל על פער המחירים – חלב רגיל עולה 5.90 שקל ואילו חלב שיבולת 16.90 – והוא קורס גם ככה תחת נטל יוקר המחיה, אז מה את מצפה ממנו? אלה בחירות קטנות ומינוריות של החיים, אבל הן חלק בלתי נפרד מאותם מניעים נסתרים, שלא מאפשרים חירות לאדם".
"אני מסכימה שצריך מידה של רווחה כדי לשנות הרגלים", אני טוענת, "אבל זו רווחה נפשית ולא כלכלית. זה מאמץ. זה לימוד. זה שינוי הרגלים. הרי סל הקניות הטבעוני לא יקר יותר, גם אם יש מוצרים ספציפיים שכן. קטניות - אחלה חלבון שבעולם - זולות מבשר, ומי שמתבסס על מוצרים מהצומח, זונח בהכרח מוצרים מעובדים ויקרים". אלעד מתעקש, "אני מאמין שגם בבחירות התזונה שלנו, כל אחד היה מעדיף לאכול ירקות אורגניים ומוצרים יותר בריאים". לשיטתו, האחריות היא על בעלי ההון, המדינה, החברה, התרבות. רק כשאני מזכירה לו שפיוטים על עסיסיות שומן הבשר הזולג במורד הסנטר, הם גם נחלתם של אנשי דעה ותוכן מודעים ועשירים, הנוהגים לנפוש בבריכות אינפיניטי עם מאמן כושר צמוד, הוא מאשר לי לבוא בטענות. "אבל אני לא רוצה לשפוט אף אחד על כל תחלואות תעשיית הבשר. ובטח שאני לא תולה בו תקוות לפתרון הבעיה".
גם את גיבור הרומן שלך, אדם בן קולמן, אתה לא שופט. הוא מתוק, הוא אהיב, הוא מעורר הזדהות.
"אם אדם היה נשפט בימינו, אני הייתי הראשון שיוצא נגד משפט הראווה הזה. תראי, היו תקופות בעבר שלא היה מושג כזה – "טבעונות", אבל אנשים אכלו פחות בשר. למה? כי צנע, כי קושי, כי מלחמה ועוד. היום דוחפים לאנשים עופות שלמים בשקל רק כדי שיעמיסו את המקפיא השלישי שהם מחזיקים בבית וכדי שיזרקו אותו במנגל הבא באירוע כלשהו. ככה זה".
זה הבית שבו גדלת?
"בדיוק. משפחה עיראקית, בכל זאת. קובה אדומה אצל סבתא חנה בשישי, קוסקוס עם רגל עוף אצל סבתא שושנה בשבת בצהריים. זה השתנה עם השנים, התמתן, אבל המקרר הנוסף, עמוס בנתחים ובכנפיים ומה לא, עדיין נמצא בחדר השינה שפעם היה שלי. ככה אנחנו נראים, ככה הטלוויזיה שלנו נראית, ככה החגים שלנו נראים. הכול בקידוש הבשר".
"'משתכנז' זו קטגוריה בזויה. היא מכילה עלבון לשני הצדדים - קודם כל לאשכנזים, שכאילו יש בהם משהו רע; ומנגד למזרחים שצריכים להיראות ולהישמע כמו דוד אמסלם, וזו לא מחמאה. אני מרחם על מי שאולץ לצמצם את עולמו התרבותי לפי מוצאו"
הוא נולד בקריית־אתא. בן אמצעי בין שתי אחיות מהנדסות. באופן שמפליא כנראה רק אותי - בהיותי אחוזה בקונספציית "קווים לדמותו של איש ספר" - הוא בוגר בית הספר לקציני ים בעכו ושירת חמש שנים כלוחם בצוללות.
מסלול המראה טיפה מוזר.
"לא כזה. באוניות, בצוללות, בכל השעות המתות בהפלגות, גיליתי את הספרות. וכשחושבים על זה באמת לעומק, אין כמו הים לספרות. גדולי הכותבים היו יורדי ים, והים היה הנתיב הראשי לדמיון ולהרפתקאות. מהרמן מלוויל ומרק טוויין וקיפלינג ורוברט לואיס סטיבנסון וג'ק לונדון וארנסט המינגווי – הספרות נולדה מתוך הים. אפילו המיתוסים הגדולים, מגילגמש ואודיסאוס הזקן שחוצה את הים לטרויה וחוזר דרך הים לאיתקה, ונח והמבול ויונה הנביא – כל מיתוסי הלידה והמיתה נמצאים שם".
ספרות גברית. כיבוש. מסעות ציד.
"בדיוק. אבל מהי ההיסטוריה האנושית, אם לא סיפור גברי של כיבוש ומסעות ציד?"
אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, זרט קנה כרטיס בכיוון אחד וטס לבדו להודו, לאוס, וייטנאם, נפאל. במזרח פגש את מייקה – חצי גרמניה, חצי הולנדית – ומי שלימים, אחרי קשר מכתבים ארוך, נחתה לביקור ונשארה לתמיד ("היא יותר ישראלית ממני"). עד אז כבר סיים תואר ראשון בספרות ופילוסופיה והתחיל את התואר השני בספרות עברית, בדגש על ספרות יידיש. במקביל התקדם בתפקידי עריכה וכתיבה שונים ב"ידיעות אחרונות". לפני ארבע שנים הוציא ספר שירה ראשון, "שומדבר לא ישתווה", ועכשיו הגיחו השניים האלה.
אם היית אחד ממרואייניו של רון חכלילי בסדרה "קרועים", העוסקת במזרחיות הישראלית, הוא היה מכנה אותך משתכנז, שואל מה לעיראקי וליידיש.
"אני מרחם על מי שאולץ או בחר לצמצם את עולמו התרבותי ותחומי העניין שלו לפי מוצאו המשפחתי. 'משתכנז' זו קטגוריה בזויה. היא מכילה עלבון לשני הצדדים – קודם כל לאשכנזים, שכאילו יש בהם משהו רע; ומנגד למזרחים, שצריכים להיראות ולהישמע כמו דוד אמסלם, וזו לא מחמאה. בני אדם הם אנשים יצריים, רעבים, סקרנים, מלאי תשוקה לדעת. אני בחרתי לעסוק ביידיש כי אני אוהב את יצחק בשביס זינגר מהרגע הראשון שקראתי סיפור שלו, וידעתי שכדי להכיר אותו כמו שצריך, אצטרך לעשות זאת כמה שיותר קרוב לשפת המקור. וכך עשיתי. מה גם שבואי, לא בדיוק גדלתי באיזה בית עם ניחוח תרבותי כזה או אחר".
ספר לי על הבית.
"ההורים שלי נולדו בארץ. כור ההיתוך עבד יפה מאוד, בין היתר בגלל שהם התקבעו מהר מאוד בצה"ל; שני אנשי קבע בחיל הים, שגרו כמה שנים טובות בסיני בזמן השירות הצבאי. היא ברחה מהבית הצפוף בחולון, הוא ברח מהבית ללא האב בכפר אתא, ונוצר איזשהו ישראלי חדש, שלא עוסק בזהות כמרכיב מרכזי. איך אמרה לי פעם מיטל נסים, משוררת קרייתית, 'כשאתה עומד על קו החוף של קריית־חיים מול הסירחון והזיהום של חיפה כימיקלים – זה לא משנה אם אתה מזרחי או רוסי או אתיופי או אשכנזי. כולם סובלים מהזיהום'. אין יותר נכון מזה".
הזוגיות עם מייקה הייתה עניין?
"בדיוק ההפך. מההתחלה זה היה חיבוק גדול ומכיל ואוהב. ההורים שלי לא שם, בהסתגרות הקנאית. כן עלו שאלות על ההיתכנות של כל הדבר הזה, כי זה עדיין היה טרי, אבל די מהר היה ברור לכולם שזה לא ניסוי או רומן מזדמן או איזה קראש נעורים. זה הדבר עצמו. מי יודע, אולי גם על זה יש מי שיקראו לי משתכנז".
השנה היא 2061. אדם, גיבור הרומן "המשלוח", הוא ימאי לשעבר ששירת בצעירותו על אוניית משא שהובילה עגלים וטלאים לשחיטה מפורטוגל ומאוסטרליה. הוא יושב בתא מעצר, ממתין לגזר דינו על חלקו בתעשייה שהוצאה מחוץ לחוק, מגולל את סיפור חייו, אהבותיו, פצעי הנפש והסיבות – עד כמה שהוא מסוגל לראות נכוחה – בעטיין שירת את בעלי ההון ואת התעשייה האומללה הזו. התאריך לא מקרי. המשפט נערך מאה שנים בדיוק אחרי משפט אייכמן.
כידוע, אנחנו לא מסכימים להשוות בין שורשי הרוע כשמדובר באוכלוסיות אנושיות, וכאן אתה עושה הקבלה עם שואת בעלי החיים.
"את ההשוואה הזאת עשו גדולים ממני, מיצחק בשביס זינגר, זוכה הנובל, ועד תאודור אדורנו וצ'ארלס פאטרסון. ההשוואה כשלעצמה היא לא דבר מעניין במיוחד, אני חייב להודות, כי אם מכמתים את זה למספרים, שואת בעלי החיים היא מטורפת במונחים שהמוח האנושי אפילו לא יכול לתפוס. אבל אותי עניין לברר דווקא את המוסר האנושי. אייכמן עמד למשפט על מעשים שעשה בשליחותה של מדינה. גיבור הסיפור עומד למשפט על מעשים שעשה לפני 40 שנה".
למה אתה מתכוון כשאתה אומר לברר?
"טרומן קפוטה, כשכתב על רצח ארבעת בני משפחת קלאטר, רצה לברר מדוע אנחנו גורמים עוול ולמה אנחנו מוסיפים רוע; ג'וזף קונרד עורך בירור כזה בלב המאפליה, כי הוא מנסה להבין את המשיכה של המין האנושי למלחמה ולחורבן; וכמוהם גם אריך רמרק, וילפרד אוון ועוד־ועוד... הרשימה אינסופית. זו תפקידה של האמנות – לברר. לא להחליט, לא לשפוט, לא לקבוע. לברר. אז למה בכל הנוגע לזכויות בעלי חיים, מעטים כל כך מנסים לברר את השאלות האלה? לדעתי כי אנחנו לא רוצים להתמודד עם הצל הגדול שמשותף לכולנו, כל בני האדם: הסבל שאנחנו גורמים לבעלי החיים".
רק לברר? לא הייתה לך מוטיבציה לחולל שינוי?
"ספרים לא אמורים להיות מניפסטים שקוראים לפעולה".
אני שואלת על המניע.
"המניע של מעשה האמנות הוא הרבה פחות מובן או מושכל ממה שחושבים. אם זה היה עובד ככה, אז אפשר להגיד שדוסטויבסקי כתב את ספריו כדי שאנשים ירצחו זקנות והמינגווי כדי שאנשים ייצאו למסעות ציד באפריקה".
מצחיק.
"הספרות היא קודם כל צורך נפשי עמוק המנסה לברר דברים על הקיום שלנו. להבין את הצדדים הנסתרים שלנו לרוע, להבין את הצדדים המופלאים שלנו לאהבה, להבין את הצדדים האפלים שמביאים אותנו לעשות עוול ולפגוע באחר. אני קורא לזה בירור המצב האנושי. אדם, הגיבור שלי, מאמין שהוא קורבן של חברה שמנסה למרק את הכתם שלה בגזר דינו".
"האדם פועל ממניעים נסתרים ואין חירות לאדם", אומר אדם, הגיבור שלך. ובכל זאת, הוא לא מסוגל להסתכל לקורבנותיו בעיניים. אם אין חירות לאדם, על מה האשמה? למה הוא לא מסוגל?
"בסוף, אני חושב שבתת־המודע אי־אפשר שלא לראות רוע. כל כמה שתנסה להחביא את הרוע הוא יצוץ לך בחלומות. כמו למשל ברגע שבו אדם מתוודה בפני שותפו למעצר על אותו עגל מסכן שהצליח לברוח מהאונייה והוא רצה לשחרר אותו, אבל לבסוף זה לא קרה, כי מבחינתו, היצורים האלה נולדו כדי למות; ומה הטעם לעזור לאחד אם שנייה אחר כך שלחת לשחיטה כמה אלפים?"
אני מבינה. הערכים השתנו. לפתע, באופן שרירותי, החליטה החברה למצות את הדין עם מי שפעלו למענה ובשמה, ולכן לשיטתך, גם פועל בכיר כמותו במפעל המתה יכול להיות קורבן.
"כן, גם הם קורבנות התעשייה. בחלק האחרון של ספר השירה אני מביא עדויות פואטיות של בעלי מקצוע בתעשיית הבשר. שוחט, קצב, רועה צאן. אלה אנשים שניהלתי איתם שיחות. באחד הרגעים שהכי זכורים לי, רועה הצאן שדיברתי איתו, איש מדהים אגב, אמר לי פתאום ברגע של אובדן כזה, 'פעם הייתי פרא שבפראים, בלי שום בעיה לקחתי סכינים, שחטתי טלאים. היום התבגרתי. אני כבר לא מתמודד עם הדברים האלה. אני אוהב אותם אבל עדיין אוכל אותם'. זה משהו שמוטט אותי. לא ידעתי מה להגיד על זה. במובן מסוים זה הכה בי כל כך עמוק, ההתנגשות האינסופית הזאת בין אהבה לבין כוח ההרגל".
"אני לא חושב שזאת הבנה אחת, חד־פעמית", אומר אלעד כשאני מבקשת ממנו לשרטט לי את הדרך שעשה מאותו מפגש עם יצחק, העגל הקטן שראתה המשפחה בחווה בגרמניה. "זה לא סיפור סידהרתא שגדל כל חייו הבוגרים מוקף בעונג ובאושר, ובוקר אחד יצא מחומות הארמון וחזה לראשונה בסבל האנושי; ובמקרה הזה סבל בעלי החיים. העוול קיים סביבנו כל היום, כל שעה, מאז שאנחנו תינוקות אנחנו רואים אותו, אנחנו שומעים אותו בשירים – גם אם אנחנו לא נחשפים ישירות לזוועות – אנחנו יודעים שזה קיים. ועדיין, משהו בתודעה אומר לנו לשים את זה על מיוט".
אתה כותב באחד השירים שלך בספר "העגל": "שלושה פתחים לגיהינום, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים. ואני ראיתי פתח רביעי שקירותיו שקופים".
"אני חושב שרק אחרי שהבנתי את העניין המוסרי, הפילוסופי, הצלחתי להזדעזע מהסרטונים הנוראיים שרצו אצלי בפיד בפייסבוק. קראתי המון על וסביב הנושא ופתאום הבנתי כי העיקרון המוסרי שעליו נשען השוויון האנושי, מחייב להחיל התחשבות שווה גם על בעלי החיים. השפיע עליי במיוחד החיבור המהפכני של פרופ' פיטר סינגר משנות ה־80, Animal Liberation ("שחרור בעלי החיים"). סינגר למעשה מפריך כל טענה לעליונות אנושית, דרך אותן גישות שעל בסיסן נלחמה האנושות לשוויון עבור נשים, ביטול העבדות, רצח עם ועוד. ראשים של פרות תלויים על ווים, או פגרי חזירים, לא משנים דבר בעיניי".
ראשים של פרות הם לא עניין טריוויאלי. בחנויות בשר מחביאים את הראש. זאת כנראה לא תפאורה מושכת. נכון שהכרה בזכויותיהם של בעלי חיים זו תודעה מתפתחת, אבל יש רגעים שהם רגשיים לחלוטין. רגעים שהם כמו סטירה.
"אני מסכים. אבל השאלה היא אם ראשים וחלקי איברים יכולים לשנות מציאות, ובזה אני לא בטוח. אנשים יגידו שהם מזועזעים, אבל במבחן הצלחת, הם לא ישנו הרגלים יותר מדי. יש משהו בתפיסת 'מותר האדם מן הבהמה' שטבוע בנו אלפי שנים ואנחנו נצדיק את הסבל הזה בשם העליונות האנושית. זה נכון שקשה לראות גופות ואיברים כרותים, אבל קשה עוד יותר להבין שאתה גורם עוול שאין לך עליו הסברים מוצדקים מספיק".
אני מספרת לאלעד, שבדומה לחוויית העגל שלו, גם אני נחשפתי יום אחד לסרטון של פרה גועה בצרחות ורודפת אחרי העגל שנלקח ממנה. עטיניה היו כבדים ומלאים בחלב והיא טיפטפה וכמעט דרכה עליהם תוך כדי ריצה. ולפתע זה הכה בי. שהיא מייצרת חלב בדיוק באותו האופן שבו אני ייצרתי חלב. ביולוגיה פשוטה. אין כאן שום פטנט. וכשקראתי קצת על תעשיית החלב, נדהמתי מהמנגנון שהצליח כך לאטום אותי מלדעת שפרות נאנסות, ויולדות, ונפרדות – שוב ושוב ושוב מהעגלים שלהן – בלופ אינסופי. חשבתי על הבורות.
"אבל מנגד, כמה סיפורים את מכירה על טלאים ועגלים שגדלו אצל משפחות והם שיחקו עם הילדים", אומר אלעד, "תראי, גם נילס הולגרסון שיוצא למסע עם אווזי הבר עובר מהפך ובוכה על זה שהוריו רוצים לשחוט את מולי, אווז הבית שעל גבו עף. אבל זה אווז אחד. מסביב יש עוד חיות משק שישחטו. אדם, הגיבור שלי, לא מסוגל להסתכל בעיניים של קורבנותיו כי עיניים הן איבר מאוד הפכפך בכל הנוגע לבעלי חיים. בדומה לנו, הן מצליחות להעביר רגשות. נכון, יש גם קולות, יש תזוזות לא רצוניות, יש אוזניים שפופות או זנב. אבל בעיניים אתה תמצא את הפחד והאימה נשקפים ישירות כמראה. כלומר הן השתקפות הפחדים שלנו".
מה נבין אם נסתכל עליהן?
"את העובדה הפשוטה שבעלי חיים באמת יכולים לפתח רגשות כמונו. אהבה, כעס, אימה. לא רק גוש בשר שהופך לסטייק על הצלחת".
אתה מאמין שיום אחד זה ייגמר?
"כן. חד־משמעית. טכנולוגיית תחליפי הבשר והחלב תפרח ותשגשג, שוק ההון יטה את הכף. הכסף יעבור מצד אחד לצד האחר. זה לא עניין של היצע וביקוש, אלא בעיקר הכוונה. גם היום יותר ויותר אנשים קונים תחליפי חלב, טופו ושניצלים מן הצומח, לצד מוצרים מן החי. פעם גם זה לא היה. זה תהליך, לא בום וגמרנו. זה יקרה".
זה יקרה כי העולם לא יכול להמשיך להתבסס על תעשיית המזון מהחי, המזהמת יותר מכל כלי התחבורה גם יחד. זה יקרה משום שבעולם מתכלה, יש חשיבות עצומה לכך שגידול מזון צמחי מפיק פי עשרה עד 20 כמות חלבון ליחידת שטח מ"ייצור" בשר.
"את צודקת, אבל את מדברת על זה כאילו לבני האדם באמת יש עניין במשבר האקלים, גם במופעיו הקיצוניים. לא צריך להזכיר את הסרט 'אל תסתכלו למעלה' כדי להמחיש את הנקודה הזאת. בני אדם לא יתעניינו בהרס גם אם הוא יהיה מתחת לאף שלהם. בטח שלא לעשות אחד ועוד אחד בין משבר האקלים לתעשיית הבשר".
"עם כל הכבוד לחמסין במדריד או בלונדון, עם כל הכבוד להצפות ביוון – אין בכלל מה להשוות למה שיעבור, ועובר כבר עכשיו, על מדינות עולם שלישי. אלה הקורבנות האמיתיים של משבר האקלים"
בשנת 2061 אנחנו כבר נהיה עמוק בלב הקטסטרופה. אבל אתה בוחר להישאר עם ההתעניינות במוסר האנושי ולא בהרס הכדור.
"אני תקוע במוסר כי הספר לא בא לחנך ולא עוסק בתעשיית המשלוחים החיים כסממן לרוע עולמי. זה סיפור. ועדיין, יש רגע אחד, בסוף הסיפור, שמשבר האקלים מופיע במלוא אונו. כשסאי הטבח הבנגלדשי מתבשר שהבן שלו נעלם בשיטפונות החזקים בכפר. הכפרים האלה בבנגלדש, והאנשים שבהם, הם הקורבנות הראשונים והאמיתיים של משבר האקלים; לא העשירים או מדינות מפותחות ונוחות באירופה ובארה"ב. כי עם כל הכבוד לחמסין במדריד או בלונדון, עם כל הכבוד להצפות ביוון – אין בכלל מה להשוות למה שיעבור, ועובר כבר עכשיו, על מדינות עולם שלישי".
נכון, אבל הקורא שלך כנראה לא יודע את זה. הוא לא מתעניין בהשלכותיו של משבר האקלים. אתה נותן לו קרדיט שיידע לחבר את הנקודות.
"נכון, גם 'מובי דיק' מצריך קריאה הרבה יותר רחבה ולא מצומצמת לסיטואציה כזו או אחרת. רציתי להראות את התוצאה של תעשיית הבשר בדרך מינורית של משבר האקלים באחד הכפרים האלה. אני לא מאמין באיזושהי אפוקליפסה כלל־עולמית, שבוקר אחד נקום ויישרף כדור הארץ. התרחישים מדברים על נגיסות איטיות והרסניות".
על פי דוח מדעני האו"ם, אנחנו נחצה את נקודת האל־חזור במחצית הראשונה של שנות ה־30. זה מעבר לפינה.
"אבל גם כשזו תיחצה, זה לא יהיה ברור לכולם. אנחנו תמיד מוצאים דרכים להתגבר על ההרס בשיטת ה'שמים פלסטר לגידול סרטני'. אנחנו לא מבינים, וגם לא נוכל להבין את ההיקף הרחב של ההרס עד שלא ניקח ממנו מרחק. זה כמו המעבר של מדינה מדמוקרטיה לדיקטטורה, צעדים קטנים שבסופם אין דרך חזרה. זה נורא, אבל זאת המציאות".
אז העולם ייגמר, ישראל תהיה דיקטטורה, אבל לפחות נפסיק לאכול חיות?
"אני אופטימי. העולם לא ייגמר כל כך מהר. ישראל לא תהיה דיקטטורה. וכן - אנשים, בעוד לא הרבה שנים, יאכלו בשר אחר. לא כזה שהייתה מעורבת בו שחיטה. ותאמיני לי, הם לא יסתכלו אחורה".
