נדמה שחגי ליניק, אם להשתמש בדימוי הידוע של אבות ישורון, הולך בזיכרונותיו כמו היו נעליו. הוא כותב את הזיכרון שלו בכל פעם בווריאציה קצת אחרת, מלטש ומטשטש, מגבש קורפוס אוטוביוגרפי שמגשש אחר הזיכרון הראשון, תחושת הגוף הראשונה, המודעות העצמית הראשונה. יש משהו ישראלי מאוד בחוויות שהוא מתאר, ואולי בזה הוא מזכיר קצת סופר אחר של "הספריה החדשה" - ישעיהו קורן; שניהם לוכדים זיכרונות, מלטשים אותם, מרפדים, תופרים. במקרה של ליניק זו ילדות ביהוד, בישראל של שנות ה-60, ויש בה שכול ומלחמות וכדורגל מקומי ואימונים צבאיים, מפ"ם ו"על המשמר", פטפון ודיווחי רדיו ממלחמת יום הכיפורים, ואת הכל מחבר הדבק שהוא המעשה הספרותי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הזיכרון הראשון שלו הוא חמור. כך נפתח ספרו החדש "מפליגים" ("הספריה החדשה"). זה היה ביום בר-המצווה של אחיו הבכור, זוהר, שאחר כך נהרג בצבא. גם החמור נהרג אחר כך, אבל בינתיים, כל עוד זה לא קרה, יש חמור אפור ויש ילד בן שלוש, ששומע מלמולים מבית הכנסת ממול, והוא מחפש את אמא שלו, ובוכה.
אולי זה הרגע הראשון שממנו נובט הזיכרון של ליניק, וממנו נמשכים והולכים סיפוריו?
"אני חושב שכל הכותבים שהשקיעו את חייהם בכתיבה כותבים מתוך האוטוביוגרפיה של עצמם. גם כאלה שלכאורה הרחיקו עדות. התחלתי לכתוב בגיל מאוחר יחסית, 30 ומשהו, לא הייתי הילד שכותב את עיתון בית הספר. מאז ומתמיד אני חש זרות לעצמי. אין לי את המובן מאליו שלאנשים אחרים יש, של לדעת מי הם. הידיים שלי שאני מזיז עכשיו כשאני מדבר איתך, הן זרות לי".
אתה יודע מה המקור של התחושה?
"לא".
אתה יכול לנחש?
"כן. אוטוביוגרפיה זה סיפור שאני מספר לעצמי. כל אחד ממציא לעצמו את הסיפור שלו. מתוך קורות חיי אני יכול לשזור סיפור שיסביר את הניכור העצמי הזה. בגלל זה הסיפור מתחיל בזיכרון הראשון, בנקודה הראשונה שהחלה המודעות שלי לעצמי, שהמבט מופנה לא רק לפטמה של אמא אלא פנימה. זיכרון זה דבר קפוא. פריים. אני מדביק את הפריימים של הזיכרונות. אני זוכר שההורים הלכו לבר-המצווה של אחי הבכור ונשארתי לבד, ופגשתי בחמור, אני זוכר כבר אז תחושה ראשונית לא ברורה של איפה אני ומי אני. אני כותב באופן לא כרונולוגי כי טראומה היא לא כרונולוגית, היא מבטלת את הזמן. אז היות שאני חש זרות פנימית, אני בונה עולם שאני יכול להיות בו. זו האוטוביוגרפיה. אני לוקח את החומר ובונה ממנו סיפור שאני יכול להסתדר בו איכשהו".
אתה כותב בעקבות הזמן האבוד שלך.
"כן, אבל אני לא נוסטלגי, אני חושב שנולדתי עם הזרות הזאת".
ליניק, בן 64, פועל בזירה הספרותית כבר לא מעט שנים. הוא החל לפרסם בסוף שנות ה-90, אבל זכה להכרה משמעותית כשזכה בפרס ספיר ב-2011 על הרומן "דרוש לחשן". מאז, אחת לכמה שנים, הוא מבליח, אומר את דברו וחוזר אל המקלדת; או אל הגיטרה, כי בין לבין הוא מופיע עם "אנטישפע", סדרת מופעים ספרותיים-מוזיקליים שייסד - מפתיעים ומתריסים בדרכם.
"מפליגים", ספרו החמישי, מורכב מ-14 פרקים שיכולים להיקרא כסיפורים, אבל הם רוקמים יחד עולם שלם, ערבוביה של מציאות ובדיה. אלה הם פרקי חייו של ליניק, הדמויות חוזרות שוב. למעשה הן חוזרות עוד מספרו "דרוש לחשן": זוג הורים (גם כאן שמם מירה ונחמיה) וששת ילדיהם. ברקע האסון, שבו בנם בכורם ייהרג בעת שירותו הצבאי (אחיו הבכור של ליניק שירת בסיירת מטכ"ל ונהרג ב-1968 בתאונת אימונים). האב, קבלן בניין, איש מפ"ם, טיפוס פוליטי, מעריצו המושבע של סטאלין והשפם, הופך לראש מועצה. האם שותקת הרבה, מבחינתה בנה הבכור עדיין נוכח. ליניק מתאר גם את האימונים בשייטת 13, היחידה שבה שירת בצבא, או את הנופש השנתי של הוריו עם זוג חברים הפועל הפלסטיני של אביו, איברהים, ואשתו, עם משחקי הכוח ומאבקי האגו.
"הייתי בן תשע כשאח שלי נהרג. זה גיל הכי מחורבן שיכול להיות כי הבנתי מה קרה, אבל לא היה לי עדיין את עצמי. הייתי כמו ספוג שספג את הסיטואציה שלא הייתה ברורה לי".
אתה מתאר איך ההורים שלחו אותך לשבוע אצל הדודים, רחוק מהבית, בזמן השבעה, תלשו אותך מהסיטואציה.
"ואולי בצדק, הם חשבו שאני לא צריך להיות נוכח שם. אבל אני זוכר דברים בעוצמה אדירה. אני זוכר את עוזי יאירי, שהיה מפקד היחידה אז. אני זוכר שהוא נכנס, אתה רואה את ההורים שלך, אבל הם כבר לא ההורים שלך, הם הופקעו ממך, אתה לא מזהה אצלם שום דבר של אבא ואמא, הם חזרו להיות מאיה ומרדכי. הכול זר, אתה יושב והבית מוצף בזרים וההורים שלך זרים. נכנס עוזי יאירי, היה לו מבט כובש. הוא אמר להורים שלי, 'הבן מחכה בחוץ'. הוא לא אמר להם, קומו, הגיע זמן ההלוויה, אתם מוכרחים, אלא 'הבן מחכה בחוץ'. הוא מינף את התנועה הבלתי אנושית, לקום מהספה וללכת לקבור את הבן שלך, הוא הפך את ההיררכיה, אתם לא במרכז עכשיו, אתם עומדים לשירות הבן. הבן חשוב, אתם עדיין ההורים שלו. עוזי יאירי הפך לדמות מופת בעיניי. כששמעתי שהוא נהרג בסבוי זה היה מכה בשבילי".
יש לך זיכרונות מאחיך?
"קצת, כי הוא היה ילד חוץ בקיבוץ יקום. כשראיתי את ההורים שחוזרים מההלוויה, אמא שלי, הפנים שלה ריקות, אין שם בן אדם. אבא שלי עם מבט של אימה, שהוא הולך לשרוף את כל העולם. בתור ילד אתה לא יכול להכיל כזאת אנרגיה. לכן הזרות העצמית. שנים פחדתי להשתגע. שנים על שנים, עד גיל 30. פחד יומיומי. הלכתי למיון פעם. היה לי התקף חרדה, אני יכול להבין איך בן אדם מתאבד ברגע אחד. גרתי אז בתל אביב, ליד בית הכנסת הגדול בבן יהודה, קצת לפני מלחמת המפרץ, גרתי עם שותפה, היא לא הייתה בבית, ישבתי בסלון, הטלוויזיה הייתה כבויה וראיתי את עצמי משתקף בה, השותפה שלי שכחה סיגריה בוערת והיא נחרכה ועשתה כווייה עמוקה על הקופסה של הטלוויזיה. ההורים שלי היו מעשנים, אמא שלי בת 96 ועד היום מעשנת. ופתאום, גל של חרדה הציף אותי, לא ידעתי לאן לברוח, האפשרות היחידה הייתה לקפוץ מהמרפסת. כתבתי בדיוק את 'מישהו נפל'. הלכתי למיון. היה לי מזל, היה שם בחור צעיר שאמר לי, תירגע, ישב איתי חצי שעה, ואמר, לך תשתה כוס תה. ואז הלכתי לטיפול, והטיפול הציל אותי".
אתה כותב את עצמך כילד כמעט אילם עד גיל שלוש, ובגיל 13 אותו ילד לא מפסיק לדבר בקול רם, תוך שהוא משחק עם עצמו כדורגל.
"הכדורגל היה סיפור רציני. היו לי כמה פיקים בחיים, ובכל פעם שהגעתי לפיק עזבתי את זה. שיחקתי בגיל 17 בליגה לאומית עם שלמה שרף. עזבתי את זה כי הלכתי ליחידה קרבית".
נראה שליניק הוא קצת לייט-בלומר. יש לו קצב משלו. עם סבין, אשתו השנייה, הוא בזוגיות כבר שבע שנים, לאחרונה גם נישאו. "היו לי מערכות יחסים, אבל זה חלק מעניין הזרות. אין לי ילדים משלי, וידעתי שלא יהיו לי. היה רגע שהבנתי את זה, אני זוכר איפה זה היה - בקיבוץ, באתי לחדר ופתאום באה לי אינטואיציה כזאת. התעסקתי עם עצמי הרבה שנים ולא הייתי פנוי לשום דבר. הייתי תפוס לגמרי בתחושת הזרות".
את הכתיבה גילה במקרה. הוא נתן לחברה לקרוא משהו שכתב, היא העבירה למנחם פרי, עורך "הספריה החדשה". "מנחם התקשר ואמר, 'תביא את כל הסיפורים'. הוא פתח לי את הדלת".
בעידן הספרותי המבוזר והמוחלש של היום, יש עדיין משמעות בלהיות סופר של "הספריה החדשה"?
"בשבילי יש לזה משמעות עצומה. תקופת העריכה עם מנחם היא התקופה המאושרת בחיי. הוא מסור לגמרי, שם הכול בצד וזה רק הוא, אני והטקסט. הוא בונה עולם ששם אני מרגיש מאושר. הוא בטקסט במיליון אחוז והוא הקורא האידיאלי, כי הוא מזהה כל ניואנס. אבל כשזה נגמר — זהו זה. הוא עובר לדבר הבא".
איך התבססת בשנות הכתיבה הראשונות? ממה התפרנסת?
"עבדתי בשיפוצים. סיידתי, אני יודע לעשות הכול. כתבתי ושיפצתי. עזבתי את המוזיקה".
פרס ספיר הפתיע אותך?
"חיכיתי עם הטקסט של 'דרוש לחשן' לא מעט. מנחם נתן את זה לעריכה לדרור בורשטיין. יצא הספר, מנחם אמר, זה ספר נהדר, מז'ורי, אבל לא קרה איתו כלום. אז מנחם החליט להוציא מכתב אישי עם מאה ספרים למאה אנשי ספרות ותרבות, שיקראו את הספר. זה מכתב שאתה יכול לכתוב פעם בעשר שנים, אחרת אף אחד לא יתייחס אליך. ואת המכתב הזה הוא עשה על 'דרוש לחשן'. ואנשים חשובים קראו וכתבו על זה והתחיל לזוז משהו. כשנכנסתי לרשימה הארוכה של ספיר זה היה אושר. וכשנכנסתי לרשימה הקצרה כבר הייתה לי הרגשה שאני לוקח את הפרס. זה נבע מתמימות. אני בן אדם נורא תמים".
מה עשה לך הפרס הזה?
"הוא שינה את המציאות, מבחינת ההכרה".
היה לך גם הרבה מה למכור: גבר נאה, לוחם שייטת, משפחה שכולה, כדורגלן, אבא ראש מועצה.
"זו הייתה שנה שהריצו אותי למפגשים ולכנסים, הופעתי בכנסת בעניין חוק הספרים. אבל אחרי שנה כזאת ישבתי לכתוב. התחלתי עם הכתיבה מאוחר. יש לזה יתרון, אני מסתכל על זה אחרת. בשנה שאחרי ספיר פגשתי את אילן ונאוה מתיאטרון תמונע והיה לי בראש הרעיון הזה של 'אנטישפע', אני בוחר נושא מסוים — כבישים, גינות, צבע לבן, אוטוביוגרפיה, שפת אם — ועל הנושא הזה אני אוסף חומר או כותב, ונותן לעובד אפרת שמלחין פזמונים כאלה, ואני מדבר בין הפזמונים, ומזמין כמה אורחים אמנים לדבר על הנושא".
למה אנטישפע?
"זה יוצא נגד השפע הגנרי, כולם כותבים והכול מבעבע, אבל זה לא שפע אמיתי, הספרות לא במצב של שפע אמיתי".
אז איך אתה רואה את הספרות הישראלית היום?
"אני כמעט לא קורא פרוזה ישראלית. ואני גם קורא דברים שהם בצד, רשימות קריאה של ספרים אחרים. למשל אני קורא את 'פרקי חיי' של ארתור רופין. אני שואב משם את העברית, מילים שכבר שכחנו, הוא מביא אנקדוטות על היישוב ואני מבין את התקופה דרכו. קראתי את האוטוביוגרפיה של זיגפריד ששון.
"אין יותר מרכז כבידה בספרות, זה יותר ים עפיפונים בשמיים, כל אחד מעיף את העפיפון שלו. וגם אין מסורת, אין על מי להתבסס, יש פה תרבות של שחיטת פרות קדושות אז אין המשכיות לסופרים שאוהבים ומכבדים אותם".
המסורת היא בעצם רצח הפרות הקדושות.
"נו ומה יצא מזה? כמו השמאל שמחסל את המנהיגים שלו, אף פעם לא טוב להם, אז הורגים אותם. תשלמו. אתם טהרנים, אז למה אתם מתלוננים בסוף? מרצ לא עברו את אחוז החסימה, למה? כי 'בא לי להצביע למשותפת', והמשותפת כל מטרתה זה להפיל את הממשלה — כל ממשלה. אז למה אתם מתפלאים? כנ"ל בספרות, אתה שוחט ושוחט, מה אתה מתפלא שאין פרי בסוף?".
למי אתה מצביע?
"באופן מסורתי אני מצביע למפלגת העבודה. אבל עכשיו לא, כל עוד מרב מיכאלי שם".
ליניק שותף פעיל במחאה ובהפגנות. הוא מפרסם מאמרי דעה בעיתונות, חותם על עצומות; בכל זאת, הוא גדל בבית מפ"מניקי. "עד 67' הפועלים הערבים גרו אצלנו בבית. איברהים חפר לנו את השוחה בחצר שאליה היינו רצים בזמן המלחמה אולי ארבע או חמש פעמים בלילה".
"אמא היא משהו מיוחד. היא עדיין מחליפה סיגריה בסיגריה, עד לפני כמה שנים עוד נהגה על הכביש. היא כל הזמן מספרת סיפור אחר על הילדות שלה. אני יכול רק לנחש את האמת. נדמה לי שזה הפוך על הפוך איתה, נוח לה עם הזרות, עם זה שהיא יוצאת דופן"
אמו של ליניק, מאיה, היא אישה מיוחדת שזוהרת מתוך הסיפורים שלו. אישה שונה מסביבתה, שהשונות הולמת אותה, ושתמיד העדיפה להישאר בלתי מפוענחת. היא נולדה בגרמניה ב-1927, לאב ממוצא יהודי. כשהייתה בת 12 בשנות המלחמה שלחו אותה הוריה לחיות אצל קרובי משפחה בכפר. אחרי שלוש שנים כבר לא רצתה לחזור לגור עם ההורים שלה. היא רצתה לעלות לארץ ישראל. בדרך הכירה את מרדכי, אביו של ליניק, שהגיע מרוסיה. הם השתקעו בקיבוץ יגור ואחר כך בלוחמי הגטאות. היא השאירה מאחוריה את ההורים ואת אחותה במזרח גרמניה, מסך הברזל ירד עליהם למשך תקופה ארוכה.
"אמא היא משהו מיוחד. היא עדיין מחליפה סיגריה בסיגריה, עד לפני כמה שנים עוד נהגה על הכביש. היא כל הזמן מספרת סיפור אחר על הילדות שלה. אני יכול רק לנחש את האמת. נדמה לי שזה הפוך על הפוך איתה, נוח לה עם הזרות, עם זה שהיא יוצאת דופן. היא מה שהיא, והיא תקבל אותי כמו שאני. אם אני אכנס אליה הביתה ואלך על הידיים היא לא תגיד כלום.
"כשביקרתי פעם בבית של הסבתא במזרח גרמניה, במגדבורג, מיד לאחר שנפלו החומות, ראיתי על קירות הבית את כל התצלומים שאמא שלחה אליה במרוצת השנים, מחופשים כל שנה בפורים. אמא הייתה שולחת להם ארגזי תפוזים. כשבת אחותה כתבה שהיא רוצה להתחתן אמא קנתה זהב, הטמינה בתוך תפוז ושלחה לה. היא שלחה להם ג'ינסים".
אולי בעקבות זוהר, האח הבכור של בני משפחת ליניק, הלכו הוא ואחיו לשירות קרבי בצבא. חגי שירת בשייטת 13. "זו מסורת שקשה להתנתק ממנה", הוא מסביר היום. "האחים שלי הלכו לסיירת מטכ"ל ולקרבי, זו הייתה האווירה בבית, קשה לשבור את המסורת הזאת".
בפרק המצמרר "סטירות על החוף" הוא מתאר סדרת אימונים שאמורה להכין את הלוחמים לנפילה בשבי. "זה קרה באמת. הייתי חייל, ומכינים אותך להתעללות בשבי. בנט אפילו התראיין על זה פעם. קחי את הזרות שלי, תעמיסי עליה את השירות הצבאי, תביני מה זה עשה".
מה באמת?
"זאת הייתה נקודת השבר שלי בצבא. היו חבר'ה שידעו על זה באופן כללי, ידעו שזה קיים, שיש דבר כזה שצריך לעבור אותו, לי לא היה מושג. חקרו אותי ושאלו אותי מה שמו של זה וזה, בעל תפקיד ביחידה. הייתי אומר להם את השם אלמלא היה לי בלקאאוט. הם לחצו עליי וחילקו סטירות ומתוך חוסר אונים אמרתי את שמו של אבי, חיפשתי שם את המפלט ואמרתי לחוקר 'מרדכי ליניק', הוא הופתע מאוד. לא תיכננתי את זה, בגלל המצוקה פשוט נפלט לי מהפה השם של אבי. הם כנראה חשבו שאני לועג. הם יצאו מהחדר, חזרו עם דלי מלא מים ודחפו לי את הראש אל תוך הדלי והחזיקו עד שהתחלתי לראות כוכבים למרות שהעיניים שלי היו עצומות. וכשהם משכו והוציאו סוף-סוף את הראש שלי מהדלי הם אמרו לי, 'קוקו, איפה אבא?'".
זה נשמע כואב ומזעזע.
"כאב הוא עניין אישי. אני מכיר כאלה שהסדרה לא הזיזה להם. לי זה היה משבר. מעולם לא קיבלתי מכות ופה פתאום סטירות על ימין ועל שמאל. הפריצה הזאת אל הגוף שלי הייתה נקודת מפנה ביחס שלי לצבא. הרגשתי סוג של בגידה. בלון שיצא ממנו כל האוויר. מצד שני מסלול ההכשרה בצבא, כמעט שנתיים, היה אחת התקופות הטובות בחיי. אולי המסגרת, הארוחות המסודרות, הידיעה שמישהו מנהל כאן את העסק, עשו לי את החיים קלים וכמו תמיד מצאתי את עצמי בליבו של פרדוקס".
בתור שלושעשרון לשעבר, מה דעתך על איש אחר מהיחידה, שר הביטחון יואב גלנט?
"אני חושב שגלנט פועל נכון. הוא ליכודניק שנבחר על ידי הליכוד, אם הוא יתפטר עכשיו למי זה יעזור? מי יבוא במקומו? כשפיטרו אותו יצאתי לאיילון בלילה".
ליניק כותב בביקורתיות מתמשכת על תרבות השכול וההון הציני שמפיקים מ"תעשיית השכול". "תראי איך בן גביר התעקש ביום הזיכרון האחרון ללכת לבתי עלמין צבאיים. אני בעד שהפוליטיקאים לא יבואו יותר לעצרות זיכרון בבתי עלמין צבאיים. בשביל מה? זוהר נקבר בקריית שאול. אני לא הולך כבר שנים... המדינה השתלטה על האבל והפכה אותו לפוליטי. אני רוצה לקחת אותו ולהגיד, 'זה האבל שלי, בלי הטקסים והרעיונות שלכם'. אנשים שומעים שאני אח שכול, מיד מתחיל צ-צ-צ, אוי. מה אוי עכשיו, בוא נדבר על זה. זה לא דבר קדוש".
אתה חושב שלא מדברים על זה מספיק?
"אני אתן לך דוגמה. באירוע אחד בספרייה ציבורית, אני והפה הגדול שלי, אמרתי שאם שכולה לא צריכה להתראיין על ענייני היום והשעה בטלוויזיה. השכול לא הופך אותה למומחית. אבל התקשורת אוהבת הורים שכולים וההורים בצדק אוהבים את הנורה האדומה של השידור, כי מבחינתם זה סוג של הנצחה. אמא שלי מקבלת הזמנות לכל מיני טקסים והולכת כמו גדולה, מבחינתה זו הזמנה לאסיפת הורים. אז בספרייה, איך שסיימתי לדבר, קמה אמא שכולה וכעסה עליי. זה אומר שאי אפשר לדבר על הנושא הזה באופן חילוני. פשוט לדבר על הדברים. הרי המאבק הגדול כאן הוא על המתים. הדתיים והאברכים נלחמים על המתים שלהם והטייסים והמילואימניקים נלחמים על המתים שלהם, המתים הם מפרנסי האתוס. לא משנה כמה אנחנו מנצחים במלחמות, במבצעים, אנחנו עם תחושת סוף חריפה. סוף הדמוקרטיה, סוף המדינה, תמיד מילימטר מהסוף".
מה דעתך על הקריאות לסרב לשירות מילואים?
"הטייסים אמיצים, אבל הם לא מסרבים לשרת במילואים כי הם הרי מתנדבים, והם לא חייבים להתנדב. סירוב להתייצב למילואים זה משהו אחר כי זה מנוגד לחוק. אני לא הייתי מסרב למילואים, אבל גם לא הייתי מתנדב".
למה קראת לספר "מפליגים"?
"הדיבור הוא הפלגה, העולמות המקבילים הם הפלגה, נדודי השינה שלי הם הפלגה. כששיחקתי כדורגל בהפועל יהוד, שיחקתי בתפקיד קיצוני ימני. המאמן שלמה שרף צעק אליי, 'תשחק על הקו עם רגל אחת מחוץ למגרש'. הוא התכוון שאשחק לאורך הקו ולא אכנס פנימה לאמצע המגרש. אבל האמירה הזאת, 'תשחק עם רגל אחת מחוץ למגרש' נחרתה בי. זה אני. תמיד יש משהו בי מחוץ למתרחש".
