דווקא כשניצבה על הפסגה המושלגת של כל שחקנית, אביב פנקס התרסקה. "הייתי לפני חודש בצילומים באתונה לסרט בינלאומי עם ג'ון וויט, וחוויתי את התקף החרדה הכי גדול שהיה לי בחיים, ברמה שהייתי צריכה להזעיק את גיל בעלי שיגיע מהארץ", היא מספרת. "הרגשתי שלא אהיה מסוגלת לתפקד, שלא אצליח לקום פיזית. עזבי לשחק. שאני הולכת להיות במצב קטטוני, אפילו לא מוות שפוטר אותך מהתמודדות, פשוט להיות זומבי. היו לי התקפי בכי, פחדתי שהרע מכל הולך לקרות לי, ושאהיה פה כדי להרגיש אותו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מה היה הטריגר?
"המרחק, זה שפתאום התנתקתי מהחיים הרגילים שלי. זה לא רק העניין של חו"ל. היה לי טריילר, עוזרת אישית, נהג, חייתי את החלום".
כלומר התרחקות קונספטואלית מהחיים הפשוטים.
"ממש. הרגשתי שם מאוד חזק את החוסר של אמא שלי. פתאום לא שמעתי את עצמי אומרת לעצמי, 'יש אותך', הרגשתי שאני לא חזקה כמו שחשבתי, שלא אצליח להתמודד. וזה לא היה ממקום של לפשל בתפקיד אלא גדול מזה, תחושה של 'את הולכת להיתקע ככה'".
הרגשת את זה דווקא כשהכול כל כך מרופד, עם טריילר אישי ועוזרת צמודה?
"כשהכול כל כך מרופד אז כל הריפוד שאת שמה לעצמך ביומיום לא נדרש יותר, ואז את נותרת מאוד חשופה. כל המנגנונים ששמתי לעצמי בשלוש השנים האחרונות כדי לתפקד מאז שאמא שלי מתה - אני לא צריכה את זה פתאום כי את הכול עושים בשבילי, ואני כאילו אמורה עכשיו לחגוג בסרט אמריקאי. אבל ברגע ההוא הרגשתי הילדה הכי קטנה, כאילו אני בת שלוש וצריך לנקות לי פיפי. הרגשתי נורא והרגשתי שאני לא רוצה לשדר את זה, שזו טעות מספר אחת בחרדה, כי אם את מנסה לשדר כלפי חוץ משהו אחר אז התהום יותר גדולה".
שיתפת מישהו?
"שיתפתי את המלבישה שהייתה ישראלית, אמרתי לה שאני נורא מתגעגעת לאמא שלי. היא אמרה, 'הכול יהיה בסדר', אבל כל פעם חזרתי למלון, שכבתי במיטה ולא הצלחתי לזוז. העליתי את הפסיכולוגית שלי לפייס-טיים, זה היה ברמה כזו".
איך יצאת מזה?
"גיל בא, ובסוף הכי עזר לי משהו שהוא אמר - 'את צריכה ברגעים האלה להגיד על עצמך דבר אחד שאת בטוחה בו'. כי אלה רגעים שאת בטוחה שכל מי שאת נמחק, את קליפה, את כלום. בסוף אחרי שעות מצאתי משהו שאני חושבת על עצמי, וזה שאני כותבת מדהים. גיל הסתכל עליי ואמר, 'בום. כשאת בהתקף חרדה רק תזכירי את זה לעצמך'. וזה מה שתירגלתי בימים האלה. זה וטיפות ולריאן. אחרי ארבעה ימים כאלה היו לי שבועיים פשוט מדהימים - נכנסתי לחלום".
אז אפשר לשאול מה הדבר הראשון שמבקשים מעוזרת אישית?
"מציעים לה לשבת איתך בטריילר כי לא נעים לך מהסיטואציה, כי את בהזיה. היה לי מוזר שהיא מחכה לי בחוץ. גם ג'ון וויט הוא כזה. חיכה בתור לאוכל. הוא איש מקסים, רק אל תדברי איתו על פוליטיקה והכול יהיה בסדר".
למרות דריסת הרגל בשוק הבינלאומי, ועם רזומה מקומי שכולל את "שבאבניקים", "בלאדי מורי" ותפקיד בסדרת הדרמה "המזח" שבקרוב תעלה בכאן 11 הרגליים של פנקס בת ה-31 נטועות עמוק בקרקע. היא מתגוררת בתל אביב עם בעלה גיל לנדאו, מוזיקאי ומחצית מלהקת האינדי "לולה מארש", כתבה לסדרה "פלמח" ולתוכנית הסאטירה "עד כאן", ובכל זאת לא תמצאו בין תחביביה תעופה עצמית. אולי זה אופי, אולי מנגנון הגנה, ואולי זו הטראומה שהיא נושאת עימה בשלוש השנים האחרונות, שלימדה אותה שהכול מאוד שברירי.
"קיבלתי טלפון מאחותי שבדקה שאני לא לבד", היא משחזרת, "היא אמרה, 'אמא יצאה לרוץ בבוקר, לא חזרה הביתה וגם לא הגיעה לעבודה'. ואני פשוט ידעתי שהיא מתה. גיל ואני נסענו מתל אביב לקיבוץ שבו נולדתי ובו היא גרה, קיבוץ עין כרמל, ואני מתקשרת בדרך לאחים שלי ואומרת, 'אתה תתקשר לשכנה, אתה תתקשר למשטרה'. התקשרתי לאבא שלי, שגם זו סיטואציה סוריאליסטית כי אבא שלי ובעלה השני של אמא שלי חיפשו אותה יחד בים במסלול הריצה הקבוע שלה. ולא מצאנו אותה. בחושך היה קשה לחפש. את יושבת ואומרת, 'לא יכול להיות שזה קורה לי'. הליקופטרים, שייטת במים, כזה. כשהאור עלה מצאו אותה על החוף. אף אחד לא מדמיין תסריט כזה, שהאישה הכי בריאה בעולם תמות מדום לב. זה היה הלילה הכי מזעזע בחיים שלי, אבל את יודעת משהו? פגשתי את החיים. הבנתי שזה יכול עד כדי כך להשתבש. אני חושבת שרק בשנה האחרונה אני מתחילה להבין שזה קרה".
איפה נופל האסימון?
"בהרבה דברים קטנים, נגיד אני יכולה לטוס לחופשה בחו"ל ושם מרגיש לי שאני בעולם שבו היא קיימת ואני רוצה להתקשר אליה. עכשיו עשיתי בדיקות דם גנטיות ואני קולטת שאני מתחילה להיערך לשלב חדש בחיים שהוא השלב שאמא שלי הכי אמורה להיות בו. אנחנו יושבים בטיפת חלב ואני פורצת בבכי מטורף והפקידה החמודה חושבת שאני מפחדת מהדקירה. לכי תסבירי לה. אני מבינה שלהיכנס להיריון יהיה הדבר שהכי יפגיש אותי עם החוסר שלה, ולא סתם דחיתי את זה. אם היא הייתה בחיים כבר היה לי ילד".
באמת?
"לגמרי. גם כי היא הייתה לוחצת עליי ומשגעת אותי, וגם כי היה לי את הביטחון. באיזשהו מקום זה נראה לי כמו פרידה סופית מאמא שלי, להפוך לאמא בעצמי. היינו כל כך מחוברות, וקשה לי לדמיין ילד או ילדה שכל החיים אנסה להסביר לו מי הייתה אמא שלי".
אחרי שזה קרה, ועד אותו התקף חרדה, נתת לעצמך לצלול לכאב?
"התחתנתי עם גיל חצי שנה אחרי שהיא נפטרה, עשינו את זה בקיבוץ, בשדה שבו היינו מתגלגלות. כל מי שהיה בשבעה היה גם בחתונה. היה רגע שהרגשתי כאילו היא שם. זה היה הערב הכי מאושר של החיים שלי, היא הרימה. אבל היו רגעים אחרים שהיא נכנסה בהם בקול תרועה, כמו רגעים מפגרים כאלה בבנק. מכירה פקידים ממש לא רגישים? אני צריכה מיופה כוח אז אומרים, 'אפשר לדבר עם תמי?' אני עונה, 'תמי נפטרה' ושואלים ביובש, 'מתי?' או אודישנים שבהם הבמאי אמר לי 'משתתף בצערך' והמלהקת שאלה 'מה קרה?' וכשעניתי שאמא שלי נפטרה מדום לב היא אמרה, 'אההה, לא ממחלה'".
ב"המזח", דרמה חדשה בכאן שמשחזרת את הימים הראשונים בקרב על מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, פנקס מגלמת את בתיה, אישה יחידה בסיפורם של גברים. אשתו של רופא מילואים שמוצא עצמו במוצב מנותק תחת התקפה מצרית ומול החלטה גורלית. "הבחירה לשים אישה היא חגיגית", פוסקת פנקס. "יכלו לעשות את הסדרה בלי זה, זו ממש בחירה של הבמאי והתסריטאי ליאור חפץ, שרצה להגיד שהיו פה עוד אנשים ששילמו מחירים, אנשים מחוץ לחזית שהיו בחזית אחרת, והוא בחר שתוביל אותה אישה. ובתיה היא אמיתית, פגשתי אותה, והיא לא אישה טיפוסית. קל נורא לדמיין שהאישה שנשארת בבית היא עלמה במצוקה שמחכה שבעלה יחזור מהמלחמה, אבל בבתיה יש משהו אחר. בחודש שביעי היא הולכת ומחפשת אותו בבתי חולים בימים שבהם תל אביב הייתה בהחשכה. היה צריך לכבות את האורות ולכסות את הפנסים של המכוניות, והיא פעלה. אני תפסתי אותה כלוחמת לא פחות ממנו".
פנקס היא לא שחקנית שגרתית. היא נהנית מעצם העשייה אבל קשה לה עם כל מה שנלווה למקצוע. "בפרמיירות אני צריכה ללמוד להרגיש בנוח, זה לא פשוט לי. לא נוח לי לשים את עצמי במרכז. אמא שלי תמיד אמרה לי שאני זקוקה להזמנה. קשה לי להיות הבן אדם הראשון שיגיד לרפי דלויה (צלם פפראצי ואירועים), 'צלם אותי רגע'. אבל אני משתפרת. לומדת לעשות את זה בקצב שלי. בפרמיירה ל'המזח' הבאתי עגיל והתאפרתי, אבל לבשתי ג'ינס קרוע".
"המזח" עולה במקביל לשיח חברתי מאוד עוצמתי על שוויון בנטל, על חלוקה שווה. איפה הדבר הזה פוגש אותך?
"איפה לא? השסע הוא כל כך עמוק עכשיו שאני מקווה שמה שהסדרה תביא זה את הריענון למחשבה שזה בסוף עלינו. אני לא צריכה ללכת להפגנה ולפחד שידרסו אותי כי אני חושבת אחרת. אותו דבר הפוך, לחשוש להביע דעה במרכז תל אביב. אני באמת מקווה שזה מה שזה יביא איתו ולא יעמיק דיון על בוגדים".
יצאת להפגין?
"בהתחלה פחות, הפחידה אותי הצפיפות, עוד לפני שדרסו פחדתי שידרסו, ובערב אחרי מה שהיה עם גלנט הרגשתי שאין אופציה יותר להישאר בבית ומאז אני הולכת להפגין ומפחדת, אגיד לך את האמת. יש לי על זה הרבה דיאלוגים באינסטגרם שלי. אני מפחדת מלאן כל זה הולך, כשיש פעמים שאני מרגישה שאני לא מאה היום אז אולי אעדיף להפגין מרחוק, ואני גם מכבדת את מי שלא כי אני חושבת שיש הרבה דרכים לתמוך. יש הפגנות שקטות, תמיכה פומבית. אני יכולה להגיד שאני לא כל כך רואה אופציה לא לתמוך בדבר הזה. אגב, שקמה ברסלר היא מהמשפחה שלי, היא אשתו של בן דוד של אלעד, הבעל של אמא שלי. עץ משפחתי רחוק אבל מרגיש קרוב, אנחנו אוכלות יחד בארוחות משפחתיות בחגים ובימי הולדת ומאוד גאים בה".
את מרגישה ביטחון להתבטא פוליטית?
"באינסטגרם, כשהמילים שלי ברשותי, אני עושה את זה הרבה מאוד פעמים. השיחות הכי מעניינות שלי זה עם עוקבים שגרים בהתנחלויות. וכשאני מגיעה לפרמיירות ומראיינים אותי - שם יותר מפחיד אותי לדבר על זה כי זה פחות בשליטה שלי איך שייצא. ואני יודעת שיש אוזניים היום מאוד לא סובלניות לשמוע".
אמיץ מצידך. ועוד דבר אמיץ - להיות נשואה לבן אדם שעובד עם האקסית.
"את מדברת על קנאה? כלפי הסיפור הזה אין לי בכלל. שבי איתם חצי שעה ותשאלי את עצמך, 'איך האנשים האלה היו פעם זוג?' וגם יעל (שושנה כהן) ממש בת בית אצלנו, היא מאוד חמודה והכול אחלה. הם מאוד מוכשרים ויפים. אבל שמישהי תנסה להתקרב אליו וייצא לי הקוף. אני פשוט לא מעריכה קשרים אפלטוניים. מה שכן, הוא מופיע בחו"ל ויש מעריצות וכאלה, זו התמודדות".
מה את עושה עם זה?
"פייס-טיים אחרי הופעה. גם כי אנחנו זוג שפשוט אוכלים את הראש. הוא ממש לימד אותי מה זה להיות יוצר, כי את בסוף חוזרת הביתה מיום צילום ורואה אדם שלא מפסיק לעבוד, חרוץ בטירוף ואז את אומרת, 'מה אני עושה? לאן אני לוקחת את עצמי עכשיו?' הוא ממש השראה. יש לי בבית מישהו שעושה דרך כל כך ארוכה, איטית, מדודה ובנאמנות גדולה לעצמו, אין לנו אמנים שהם בסדר הגודל העולמי הזה שלהם, אז אני אומרת לעצמי שיכול להיות שהפסדתי תפקידים על זה שלא הלכתי ללקק לאיזה מפיק, אבל אני בטוחה שיום אחד אני אקבל את מה שמגיע לי, אני רואה את זה עליו. כשלבן אדם יש ייעוד - היקום מסתדר".
