ערב יום העצמאות 1985. תל-אביב חוגגת בכיכר שעוד נקראת מלכי ישראל. על הבמה הצדדית, בכיכר אתרים, עולה להקה בשם מוסקבה. הסולן זאב נחמה שירת על ספינת טילים בחיל הים במלחמת לבנון, וכתב שירים שעירבבו רוקנרול וזעם. "להקת מחאה סוג גימ"ל", הוא צוחק היום. אבל בזמנו היה רציני לגמרי. ככה לפחות התרשם תמיר קליסקי, סטודנט ברימון שהופיע שם עם להקת בית הספר. גם הוא שירת במלחמת לבנון בנח"ל מוצנח, ולא הדחיק את המראות. באותו ערב שניהם עדיין לא ידעו שבעתיד הם ישנו את המוזיקה המקומית, וילמדו את הישראלים כמה דברים על שמחת חיים. קצת אירוני, כי החיבור הראשוני שלהם הגיע מרגש אחר לגמרי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"פתאום אני שומע שיר מחאה", מצטט קליסקי מהזיכרון: "מי מת / מת בחשאי / התאבד כי נמאס לו ודי / מדינה שדופקת / פועליה".
ממש לא תותים.
(מרים קול) "תקשיבי, ערב יום העצמאות! שנת 85', פתאום שיר נגד המדינה, הצבא. מי המופרעים האלה?! אמרו לי להקת מוסקבה. ראיתי שם איזה אחד שאהבתי שהוא לא פוחד מהמיקרופון התעניינתי מי הבחור".
וזה היה זאב?
"כן. הוא שאל: 'אתה קלידן?' אמרתי שכן. אמר לי, יש לנו מחר חזרה, בוא לנגן איתנו. אלוהים יודע למה אמרתי שאגיע. (צוחק) אפילו לא אהבתי את מה ששמעתי. משוגע!"
נחמה: "והמשפט הראשון שלו היה: 'המוזיקה אחלה, אבל מה זה המילים? זה כבד מדי'".
גם מלחמה היא לא דבר קל.
"בשירות הצבאי התחלתי לעצב דעה פוליטית נגד מלחמה. ובואי נגיד שאחרי מלחמת לבנון לא היה לי ניסיון טוב בתחום".
קליסקי: "מה שעברנו בלבנון אף אדם לא צריך לעבור בחיים. ואני חושב שהייתה ביני לבין זאב הבנה תת-הכרתית של זה".
זה חיבר ביניכם בהתחלה?
"חד־משמעית. בסדר, חייבים להגן על המדינה ועדיין, צריך לעשות הכול כדי להימנע מלשלוח אנשים אל מותם בכזאת קלות".
נחמה: "בהופעה ההיא ניגש אליי אב שכול ואמר: הייתם בצבא וכל הכבוד שאכפת לכם, אבל תקשיב למילים שאתה שר. אולי אנשים ייפגעו מהן. זה הוביל אותי מאז ביצירה: אם אני כותב שיר נגד מלחמה, המילים צריכות להיות נכונות".
מה זה אומר, המחאה והזעם של מוסקבה בכלל תורגמו לאתניקס?
קליסקי: "בהתחלה אתה בא בזעם ומוציא הכול, אבל את אף אחד לא מעניין לשמוע כמה רע היה לך או מסוכן או בעייתי. בסופו של דבר הבנו שאנחנו מדברים אל הקיר. בכל זאת, צריך לדעת מתי אתה טוחן מים. אז כאתניקס עשינו שינוי פאזה". (צוחק)
אז מה, בשלב מסוים פשוט מפסיקים לכעוס?
"לא. כמעט בכל דיסק של אתניקס יש קמצוץ מהזעם המוסקבאי ההוא. אבל כן, אני חושב שמי שיש לו יכולת להדחיק, בייחוד חוויות כאלה, אני יותר ממליץ. פשוט יותר נוח לחיות ככה".
ארבעה עשורים מאז הערב המכונן ההוא נחמה וקליסקי כבר יודעים שלא רק ההדחקה יותר נוחה, גם הביחד. אחרי שהחברות והשותפות המניבה שלהם התפרקה בסכסוך מכוער ותביעות הדדיות, הם עברו חמש שנים של נתק. אבל בניגוד לסכסוכים מיתולוגיים אחרים במוזיקה הישראלית - פוליקר ויעקב גלעד, אריק איינשטיין ומיכאל תפוח - נחמה וקליסקי שבו מהמקום שממנו איש כמעט עוד לא חזר. סכסוך בין אמנים על המון כסף. לא מעט בזכות התשתית המוצקה של החברות ביניהם, שחושלה באש ב־40 שנה של קרבות בשוחות של המוזיקה המקומית.
"מסאלה", אלבומם השני והמופתי מ-91' שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת, הוא במבט לאחור, קו פרשת מים: אתניקס הפכו שם לסוכני התיווך בין המוזיקה המזרחית והרוקנרול, מבלי לעשות מזה אג'נדה. דווקא כלהקת פופ, ז'אנר שנתפס בישראל כלא רציני, הם יצרו מהפכה לא רק מוזיקלית, אלא גם חברתית, שהכניסה למיינסטרים בטבעיות צלילים שהיו מודרים ממנו עד אז. אבל בזמן אמת, מתברר היום, הם עסקו בעיקר באיך לא להתרסק.
"מסביב החתימו את משינה, את נוער שוליים, את החברים של נטאשה - ורק לנו לא נשאר!" נזכר נחמה בימי מוסקבה. אחרי ארבע שנים של ניסיונות להשיג חוזה בחברת תקליטים נחמה וקליסקי נשארו לבד. השינוי התחיל כשחברו למפיק המוערך יועד נבו, בזמנו ילד פלא שכבר היה שותף כטכנאי בהפקה המוזיקלית של "אפר ואבק". הוא וקליסקי הפיקו את האלבום של להקת מנגו והתיידדו. רמי קליינשטיין קישר אותם לרוני בראון מהליקון. "לחתום אז בחברת תקליטים היה הגביע הקדוש", נזכר קליסקי. אבל רק במעמד החתימה הם גילו מה יהיה שם הלהקה: אתניקX. "רוני בראון ואח שלי (דרור, שניהל את הלהקה) נתנו את השם", קליסקי מצטמרר מהקרינג'. "באים סוף-סוף לחתום. ופתאום זאב רואה שכתוב להקת אתניקX ואומר, מה זה השטויות האלה? יצחקו עלינו".
נחמה: "אמרו שזה כאילו השילוב של האתני עם האיקס. אמרתי שהשם הזה יהיה על גופתי (נאנח). בסוף רוני בראון אמר, אוקיי, תחתמו בינתיים ואחר כך נחליף אותו (צוחק). עד היום לא החליפו".
האלבום הראשון שלהם "אתניX", הציג תמהיל חדשני: מוזיקת פופ ואלמנטים ממוזיקת עולם, מעוואלים שנחמה ונבו הכירו מילדותם, כפיים וסינתיסייזרים באווירה אלקטרונית לצד גיטרות ואווירה אתנית, מה שנחמה מכנה "מדברית". והיו המילים, שאפשר לקרוא להן כנעניות, או תנ"כיות. מה שבטוח הוא שנחמה אהב דרמה. מה שעוד בטוח הוא שמהרגע הראשון אתניקס היו האנדרדוג. המוזיקה הישראלית אז הייתה הגמוניה של רוקנרול. מפורטיסחרוף בסוף האייטיז ועד בליץ להקות עם שנות ה־90. האתניקסים היו להקת פופ. התלבשו אחרת. התנהגו אחרת. ניגנו אחרת. כשכולם היו עם הפנים לאסלה של הרוקסן, הם היו בהאזנה להשפעות מחו"ל. "וזה למרות שהופענו ברוקסן יותר מכל להקה אחרת", נחמה עדיין מתעקש על האמת. אבל אז, כמו היום, האמת לא עניינה אף אחד.
את "מסאלה", כתבו על רקע מלחמת המפרץ. נחמה וקליסקי מצאו עצמם בלי נבו, הצלע השלישית, ומול החרדה של כל מוזיקאי: קללת האלבום השני. "בחברת התקליטים אמרו לנו שכולם תמיד נכשלים איתו", נזכר נחמה. "ואנחנו הרגשנו שמחכים לנו בפינה. זה היה כמו עננה כזו מעלינו, כמו קללה שמחכה להתגשם. אמרתי שאם לא נצליח ברדיו אז נצליח דרך הרגליים. וככה התחיל כל הקטע של אתניקס. מלמטה".
קטורנה מסאלה
כשנחמה מדבר על למטה, הוא מתכוון לשני קהלים: הפריפריה (מזרחית) והמועדונים (האוס), שניהם היו אז תרבויות שוליים. השילוב ביניהן הניב את מה שיהפוך לסימן זיהוי של הלהקה: דאנס מזרחי. "כשעשינו את הלחן, התחלתי לשיר 'קטורנה מסאלה'. ככה בתור סימן ללהקה", נזכר נחמה. "כשבאתי לכתוב את הטקסט, הבנתי שהמילים קטורנה מסאלה, לא יצאו סתם. קטורנה בלדינו זה כשיחזור ומסאלה בטורקית בניב מסוים זה מזל: כשיחזור המזל. זה גם שירת את האווירה של השיר שאני קורא לה סוג של סרט ערבי כזה. והמוזיקה עם המשמעות של המילים זה בינגו".
ומתי הכנסתם לעבודה את עופר ניסים?
"הכרתי את עופר מהדיסקוטקים כילד בתל-אביב. הבאנו את הטראק אליו הביתה, והוא נדלק. וזה היה לפני כל הסעידה סולטנה שהוא עשה".
קליסקי: "בזמן אמת קשה לזהות דברים גדולים. דווקא הטכנאי שלנו ראובן שפירא ז"ל טען תוך כדי המיקס שאחרי 'מסאלה', מה שהיה כבר לא יהיה".
ומה אתם עונים?
"ראובן, תעבוד. אל תבזבז לנו את הזמן עם התובנות שלך".
ומתי אתם מבינים שהוא צדק?
"כשזה יצא החוצה".
"סקאדים יורדים, רוב האנשים פשוט נוטשים", משחזר קליסקי את היומיום. "יש לנו אולפן קטן בתל-אביב ואנחנו מתעלמים מהאזעקות. עובדים גם בערב, גם ביום, בכל דקה שאפשר".
"היה דיכאון מוחלט", נזכר נחמה. "כולם היו ספונים בבית עם ניילונים ומסקינטייפ, ומתוך הדיכאון התחלתי לשיר את הטקסט של 'כתם הפרי' בסוג של שירה מבאסת ועצובה, כי בדיוק הייתה אזעקה".
קליסקי: "חיפשנו משהו אחר, להכניס עוד טיפה ים-תיכוניות, אז זה היה נקרא מוזיקה מזרחית. במקביל נכנס כל העניין של המחשבים וסינתיסייזרים שהיה מאוד חדש. אז מחשב היה גולם. היינו צריכים כל מיני שפצורים, אבל נלחמנו על זה. כי זאת הייתה הטריטוריה שלנו".
בעצם זיהיתם טריטוריה חדשה. קהל חדש.
"כבר התקליט הראשון הביא אותנו להופיע במקומות שישי בן צור האגדי, שהיה אז האמרגן של איל גולן, אמר שרגלו של האדם הלבן לא דרכה בהם".
אמירה בעייתית היום.
"באמת הופענו במקומות שלהקות רוק לא הגיעו אליהם. זה התאים לנו כשרצינו למצב את עצמנו כמשהו קצת אחר".
המשהו הקצת אחר המתין ב"שיפודי ירושלים" באילת, בצורת קסטה. זו כבר מיתולוגיה: הבעלים התעקש להשמיע לאתניקס זמרת חדשה מבאר-שבע. הם הבינו שזה בדיוק מה שחסר לשיר הנושא של האלבום. יום אחר כך זהבה בן הגיעה לאולפן, הקשיבה והקליטה בטייק אחד, והלכה. "וכל זה בלי לומר מילה", נחמה משתאה גם היום.
כתם הפרי
כאמור, כשהלהקה התחילה לבשל את "מסאלה", המוזיקה המזרחית הייתה עדיין מתחת לרדאר, אבל משהו כבר התחיל לתסוס מתחת לפני הקרקע. "בתחילת שנות ה-90 היה מפץ גדול בדמות הטלוויזיה המסחרית שנכנסה לחיים שלנו", מאבחן חגי אוזן, מוזיקאי ומנהל אמנים. "במקביל נוסף גם הרדיו האזורי, ומצד שני MTV וכל אחד שיחק אותה פה נירוונה. סטינג ואניגמה הביאו פתאום מוזיקת עולם. מה שאתניקס ידעו לעשות מהאלבום הראשון היה להביא את הערבוב הזה: לקחת נגיעות אתניות, מילה, משפט, איזשהו סלסול ברמת העיטור, קצת דרבוקה. הכול בקטנה. כמו שבמתכון כותבים קורט מלח? אז במקום קורט קוביין שמנו קורט סלסול".
"קשה להאמין היום, אבל אז לא היו תחנות אזוריות ובטח שלא היה אינטרנט", נזכר קליסקי. "אולי היו כבלים פיראטיים. אבל זהו. ומוזיקה שלא הייתה במיינסטרים, היה לה קשה מאוד לחדור למיינסטרים. זה סיפור הביצה והתרנגולת. כי זמר מזרחי, מה שנקרא, אומר לטלוויזיה 'תיקחו אותי' ואז אומרים, 'לא, אתה לא מספיק מוכר'. אז הוא אומר, 'איך אהיה מוכר אם לא תיקחו אותי?' לא היה סיכוי שבן אדם שלא נמצא בתחנה המרכזית יפגוש שירים של זהבה ואחרים. אנחנו רק שמענו את זהבה ואמרנו, זהו".
"באלבום הראשון שלהם חסר רק הווקאל המזרחי בשביל שזה יהיה אלבום מוזיקה ים-תיכונית", מחדד אוזן. "שיר כמו 'ציפור מדבר' או 'שניים שניים' - תקשיבי זה מזרחי! הם עשו את זה בטעימות, ממש כמו שנכנסים לים. בשלבים".
הצליל שעד היום מזוהה עם אתניקס נוכח לכל אורך האלבום, למשל ב"אמונה", ששאב השראה מתפילות של שומרונים (נחמה: "אבא שלי עבד עם אבא של סופי צדקה"), ב"איסקנדר" עם הסינתיסייזר הפופי, ובקאבר ל"הפרח בגני" של זהר ארגוב לפני שהפך לטרנד ושש שנים לפני "בלעדייך", האלבום שעשו לאיל גולן.
נחמה: "היום אני מבין שב'מסאלה' היה ניצוץ של כל מה שיגיע לשלמות כשנעבוד עם איל גולן, בחיבור בין המזרחי לפופ. והלכנו לשם בצורה מאוד מוצהרת, בסוג של להכניס אצבע בעין. לא רק למבקרים. גם לחברת התקליטים, לכל מי שאמרו לנו אל תעשו את זה. נלחמנו על חיינו באלבום השני והצלחנו - זה האלבום הכי נמכר שלנו עד היום, כן? ואז גם הבנו שברגע שאנחנו מתעקשים על דרך מסוימת, זו הדרך הנכונה. לא ממקום שחצני, ממקום שאמן צריך גם להעריך מה הוא שווה".
ואתניקס שאחרי "מסאלה" היו שווים הרבה מאוד כסף. זכו בכל פרס אפשרי, הופיעו בלי סוף בפריפריה אבל לא ויתרו על המרכז. חיו באוטובוס ההופעות. או באולפן ההקלטות. גרופיות בשירותים? כשרצו להתפרע מתחו אחד את השני בטלפון. על הנייר לפחות הם הציגו סגנון חיים פרוע כשל פקידי שומה. בכתבות מהתקופה משינה הוצגו כתמצית הקוליות. את אתניקס חקרו על הרגלי הגילוח שלהם, ואיזה מזל הם בהורוסקופ.
"זאת הלהקה הכי מסטולית והכי מופרעת שהייתה בארץ, את זה אני אומר לך בוודאות", נחמה מפתיע. "חוץ מתמיר, היחיד שלא שותה ולא מעשן". בהמשך הוא מספר על אינסוף הופעות שבהן הלהקה עלתה לבמה "מסטולה ברמות קשות, כולל התקפי צחוק. יש לי אלפי סיפורים כאלה".
אנחנו מדברים רק על גראס ואלכוהול?
"אהההההההה..." (נבוך)
בסדר, נישאר בזה.
"בתדמית שלנו תמיד היינו ילדים טובים. אבל זו רק התדמית".
החיים תמיד אכזריים למי שמסרב לשתף פעולה עם הדבר הנכון לזמנו. גם מבקרים ורוקרים. אולי זו הסיבה שהלהקה הכי מצליחה בניינטיז בישראל ‑ תואר שמגובה גם בנתוני השמעה - זכתה בעיקר לבוז מצד קובעי הטעם. במדינה שקידשה רצינות תהומית גם במוזיקה, הפופ של אתניקס גבל בגסות רוח, מטעמי חוסר אתוס. לא עזר שהחברים לא רקדו/התלבשו/כתבו מילים כמו שכתוב במדריך. רק בדיעבד אפשר להעריך את ההתעקשות להיות מי שהם: מוזיקאים ומפיקים מעודכנים שהקדימו את זמנם. בזמן אמת, הפער בין הביטול של הקולגות ומבקרי המוזיקה לאהבת הקהל היה מחרפן.
אחד מרגעי המופת הנשכחים של הניינטיז, היה הסכסוך בין שתי הסופרגרופס האחרונות בישראל: אתניקס ומשינה. כל אחת מהן ייצגה את הקוטב הנגדי, ואולי את האלטר-אגו, של השנייה. שורשי הסכסוך: קליסקי כינה את המוזיקה של משינה בריאיון "מייד אין טייוואן". הנקמה הגיעה בבכורה של "מפלצות התהילה" בפטיבל ערד 92'. מול הקהל המופתע שלומי ברכה עשה קאבר נלעג במתכוון ל"כתם הפרי" של אתניקס.
בדוקו "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר מסוף שנות ה-90, שמוקדשת לרוק הישראלי, קליסקי ונחמה, שהובילו את הלהקה הכי חשובה באותה תקופה, מופיעים לדקה בלבד. הכתובית גם הציגה את תמיר קליסקי כדרור, אחיו ומנהל הלהקה. "תראי", הוא לוקח אוויר. "נכון שאם מצמצת לשנייה, ואנשים נוהגים למצמץ, לא היית מוצאת אותנו. אבל אולי זה כי אנחנו לא לגמרי ברוק, וגם לא במזרחי או בים-תיכוני".
אני מבינה. בכלל, הסתלבטו עליכם לא מעט.
"לא מעט? הרבה. הם מטופשים. לא מוזיקליים. הזויים. לוחצים על מחשב ויוצא להם שיר. עשו אותנו AI לפני שהיה AI. מה שפעם קראו לו בועת סבון, כמו 'ג'סיקה', היום מדברים ככה על נועה קירל. אבל כשואלים לפעמים מה היתרון בלהקה? זה היתרון. לא מקנא בזמרים. אם לא אוהבים זמר, זה כאילו לא אוהבים אותך. אתה לא יכול להסתתר".
זאב חטף?
"עם כל הכבוד לנו, הוא בפרונט והוא כותב את המילים והכי קל לרדת עליו והוא סופג. אבל היה מוזר לראות את הפער הבאמת בלתי נתפס בין זה לקהל. פער שקשה לחיות איתו. דודו טופז, זה מה שחירפן אותו. בעיתון הוא היה אפס מאופס וברחוב מלך ישראל. אז לפעמים עשינו מזה צחוק ולפעמים ניסינו ללמוד מזה".
יש משהו שאתה זוכר שאמרת, וואלה צודקים?
"לפעמים היינו אומרים, 'טוב השורה הזאת... אוקיי, פחות'".
למשל: "אשלח לך מלאכים / עם כעכים שקופים" מ"שיר יש"'? לטוב ולרע זה הפך לסמל הכתיבה שלכם.
"דווקא שורה מדהימה. זה דימוי של הבייגלה מעל הראש של המלאך, כאילו וואט דה פאק? מי שלא מבין, למה הוא בכלל מבקר מוזיקה?"
גם 30 שנה אחרי, הדינמיקה ביניהם משמרת משהו מאז. כל אחד נחלץ לסנגר על השני לעת הצורך. ומנגד, מסוגל לרדת עליו באכזריות/טבעיות שאופיינית רק לחיי נישואים. מערכת יחסים של להקות עם קילומטראז', אבל פחות מקובלת אצל כאלה שהצליחו בדרך להסתכסך, להגיע לתביעות הדדיות והאשמות מכוערות, לא להחליף מילה חמש שנים - ולהצליח לחזור לעבוד יחד. "גרנו בוואן ממש", משחזר קליסקי, "זה אינספור שעות ביחד. אי-אפשר להסביר את זה. תחשבי שאת עם אותם חבר'ה בצבא שלוש שנים ותכפילי בעשר. מטבע הדברים זה יותר עמוק מיחסים רגילים. אנשים מרגישים אחד את השני".
"מסאלה" היה רק תחילת הדרך. גם בהמשך הייתה שם חברות, או שזה הופך לג'וב?
"שאלה מאוד-מאוד-מאוד-מאוד מעניינת".
ראית, אגב, את הדוקו על מטאליקה, שעברו מין טיפול קבוצתי? אולי זה היה מונע את חמש השנים הרעות.
"אצלנו זה לא היה עובד, אנחנו מאוד ציניים. אבל פה אולי עלית על הנקודה. אנחנו לא שם. עבד לנו משהו ושמרנו עליו, כי ככה זה עובד ולא לגעת. ולכן בדרך כלל לא נכנסנו יותר מדי לעומק. מהר מאוד היינו מגיעים לדבר על המוזיקה ועל כדורגל. לא שאלנו (מחקה טון אמפתי) אז מה זה עושה לך? אז מה אתה מרגיש? בנים עד הסוף. ובקטע מפגר".
אז לא דיברתם על כלום. אלה שורשי הסכסוך?
"שורה תחתונה, זאב ואני אחראים למה שהיה, אבל היה לנו מנהל שראה את הגיצים ובמקום לכבות, הוסיף שמן למדורה, ואז התחיל מחול שדים שכבר לא הייתה לנו שליטה עליו".
נחמה: "ואני זוכר את התחושה בבית המשפט שניצחתי אבל לא ניצחתי כלום. מה זה ניצחתי? את מי ניצחתי? בן אדם שעבדתי איתו כל החיים?"
מבאס.
"שנינו הפסדנו מעצם השנים שלא דיברנו. היו לנו כמה תחנות שיכולנו לעצור את זה, ולא עצרנו כמו מטומטמים".
קליסקי: "כשזאב קיבל פרס מפעל חיים מאקו"ם. ישר התנפלו עליי הכתבים, ציפו שאכעס שהוא מקבל אותו בלעדיי. אמרתי שאני מברך אותו וכולם הופתעו. בהמשך זאב העביר מסר שהפרס מגיע גם לי. שהרגיש מוזר שאני לא לצידו. שם, לדעתי, הבנו שצריך - איך אומרים ב'אחים בלוז'? 'פוטינג דה בנד טוגדר'".
נחמה: "באתי ללהקה ואמרתי שאנחנו מבטלים אגו ומתקנים את המצב. לא יכול להיות שבן אדם היה כל החיים בלהקה וב־15 שנים האחרונות שנשארו לנו, לא יהיה. וזה לא קשור לכסף, אלא לשלמות האמנותית".
זוכר את הפגישה הראשונה ביניכם אחרי כל הדם הרע?
"כן, הוא בא אליי הביתה, התיישב והמשכנו לדבר כאילו כלום לא קרה. מדהים. אמרנו, אני טעיתי פה, אתה טעית שם. היינו צריכים לתקן את זה באמצע. בוא נראה עכשיו איך מתקנים את זה על להקה".
קליסקי: "לא הייתה שם התרגשות. נו, לא חייבים כל דבר אמוציות. זאב סיכם הכי טוב. מצד אחד, 30 שנה, מצד שני, חמש שנים. מטבע הדברים, המשקל המנצח הוא של ה־30 שנה. כששני הצדדים מבינים את זה, אין מה להתעסק בזה יותר. היום אנחנו עושים מזה גם צחוק".
תן דוגמה.
"כל דבר שאני לא מסכים עם זאב הוא ישר אומר, 'טוב, טוב. רק שלא תפרוש לי'".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.23
