יום הצילומים הראשון בעונה השנייה של 'נסרין אגדה' היה אמור ללוות את הזמרת המצליחה בהופעה בקיסריה, שנקבעה ל־10 באוקטובר. השמלות הנוצצות ותוספות השיער כבר היו מוכנות. אבל במקום שואו מסחרר, רקדניות ונגנים, תיעדו מצלמות הדוקו־ריאליטי את נסרין קדרי במלון מפונים בתל־אביב, שרה בדמעות לאמה של טוראית אופיר דוידיאן ששירתה כמש"קית לוגיסטיקה בבסיס אורים ונפלה בקרב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"לילך, אמה של אופיר, השם ייקום דמה, שלחה הודעה לעוזרת האישית שלי וסיפרה שימים ספורים לפני השבת הארורה, אופיר שרה בקריוקי את 'לומדת ללכת' וצירפה את הסרטון. ראיתי אותו והתפרקתי לרסיסים", מספרת קדרי בקול חנוק. "מיד התקשרתי ללילך, וכשהיא אמרה לי, 'נסרין, את לא מבינה כמה טוב תעשי לי אם תבואי', לא חשבתי פעמיים. למחרת, נסעתי לבית המלון שבו היא מתאכסנת יחד עם מפוני עוטף עזה, חשבתי שנשב ונדבר כמו שתי אמהות. אבל כשנכנסתי לחדר שלה, לילך ביקשה, 'תשירי לאופיר, היא כאן, היא שומעת אותך'. שרתי לה אותו בקול הכי גבוה שיש לי ושתינו בכינו. איך יכול להיות שהשיר הזה, שאני מופיעה איתו כל ערב, קיבל פתאום משמעות כל כך שונה? איך אני יכולה לשיר מתוך כאב את השיר שאני רגילה לשיר בשמחה על הבמות הכי גדולות בישראל ובעולם?"
4 צפייה בגלריה
''שתינו בכינו''. נסרין קדרי שרה במלון המפונים לאמה של אופיר דוידיאן ז"ל
(צילום: מתוך האינסטגרם)
מאז היא שרה לחיילים, לפצועים ולניצולי העוטף בכל מקום שאליו היא מוזמנת. "שרתי לילד שחגג בר־מצווה בממ"ד. זה מה שאני ממשיכה לעשות, נותנת כל מה שאני יכולה לתת. כשאני מנחמת את ההורים השכולים אני מנחמת את עצמי. ממש אוספת את השברים שלי כדי להעניק לאחרים".
לא חשבת לעצור את צילומי הסדרה?
"רציתי להמשיך כדי לתעד את המציאות הכאובה שלנו. אנחנו גרים במושב נווה מבטח, ליד אשדוד, יש כאן מלא אזעקות ובומים, והיה לי חשוב להראות שאנחנו חיים כמו כל משפחה ישראלית אחרת. אולי בעוד חודשיים, כשהסדרה תעלה, הכול כבר יהיה מאחורינו, בעזרת השם".
את השבועיים הראשונים למלחמה העבירה קדרי, עם בעלה, רום שמיר, בנם ריף והמטפלת, בבית הוריו של עומר אדם במושב משמר השבעה. "מי שמכיר אותי טוב יודע שאני חרדתית ברמות־על, האזעקות מרסקות אותי", היא מספרת, "יש לי טראומה מאז מלחמת לבנון השנייה. הטיל הראשון של חיזבאללה נפל על הבית של הוריי, בחיפה. הקירות רעדו וכל החלונות התנפצו לרסיסים. עוד לא הייתה אז כיפת ברזל ולהוריי גם לא היה ממ"ד. בכל אזעקה היינו צריכים לרדת 80 מדרגות לרחוב אלנבי, שבו גרנו, לחצות את הכביש לרחוב קריית אליעזר ולרוץ למקלט הציבורי. פחד מוות. מי שלא הספיק להגיע, חטף. רוב הזמן נשארנו לישון במקלט העירוני, כי לא הייתה ברירה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שרוצים להשמיד אותנו, ומאז, בכל פעם שהמצב הביטחוני מתערער, אני מפתחת סימנים של התקף חרדה. מתכנסת בעצמי, הנשימות שלי מאיצות, הדופק טס והידיים לא מפסיקות לרעוד".
ניסית לטפל במה שנראה כמו פוסט־טראומה?
"כן, הלכתי לפסיכולוגית, אבל הפחד אף פעם לא יצא לי מהלב. עכשיו זה סיפור שונה לגמרי מבחינתי. זאת המלחמה הראשונה שלי כאמא".
למרות הכול, אחרי שבועיים אצל ההורים של אדם, עם הוריו ואחיו, בת זוגו יעל שלביה ואמה שהגיעה מנהריה, בעקבות האיומים מצפון ‑ החליטה קדרי לארוז ולחזור לבית השכור בנווה מבטח. "מושב שבדרך כלל הוא פסטורלי ושקט, וכשאת קמה בבוקר את לא שומעת כלום חוץ מציוץ הציפורים. עומר מאוד כעס עליי, הוא רצה שנישאר. ריף, הנסיך שלי, הוא ילד שמכניס אור לכל מקום. כשהתחילה המלחמה, עומר פתח שם חמ"ל של אספקת ציוד ומזון ועבד מסביב לשעון, ניסיתי לעזור לו במה שיכולתי ובערבים, כשישבנו כולנו ודיברנו, הרגשנו שאנחנו עוברים את הכאב ביחד. אבל אחרי שבועיים הרגשתי שהילד שלי מתגעגע לשגרה שלו, למיטה שלו, למשחקים שלו. אמרתי לעצמי, נסרין, את חייבת לחזור ולהתמודד, ועשיתי את זה".
ריף שמח לחזור הביתה?
"כשחזרנו הוא לא חייך. הוא מרגיש אותי, את דפיקות הלב שלי ואת הלחץ שבו אני נמצאת. כל היום אני גם מול החדשות, בעלי כבר מתחנן לפניי שקצת אתנתק, אבל אני לא מסוגלת. בשבוע שעבר, ב־26 באוקטובר, חגגנו לו יום הולדת שנה. בהתחלה חשבתי להעביר את זה בשקט. איך אני יכולה לחגוג כשבעזה יש ילדים חטופים שהאמהות שלהם לא יכולות לחגוג להם, אבל ככל שתאריך יום ההולדת התקרב הרגשתי שזה לא הוגן כלפי ריף. מה הוא אשם? החלטנו לחגוג ממש בקטנה, בלי מוזיקה, רק המשפחה וכמה ילדים של השכנים. קניתי עוגה ובלונים, היה גם בלון צהוב שהעפתי הכי גבוה, בתקווה שיגיע לחטופים בעזה, ובכיתי כששרנו לו 'היום יום הולדת'. כשהוא יגדל, נספר לו שאת יום הולדתו הראשון חגגנו ביום עצוב של מציאות כאובה"
"חמאס זה ארגון טרור אכזרי, שהשטן הוא אפס לידו. מה שהכי מקומם אותי זה שחיות האדם האלה מתחבאים מאחורי האיסלאם. בקוראן לא כתוב לאנוס ילדות ולערוף ראשים ולהרוג קשישים. אנשי חמאס לא מייצגים כלום חוץ מרוע ושנאה. למה אתם צועקים 'אללה אכבר'? אלוהים כועס עליכם והוא עוד ינקום בכם"
הוא מן הסתם לא יזכור אותו.
"נכון, אבל יש לי ילד אחד שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים. ילד שהוא כל עולמי. גם עכשיו, באזעקות, אני מנסה להתעלות על עצמי ולהיות כמה שיותר שלווה ורגועה. לא בשבילי, בשבילו. למרות זאת, אני לא מתביישת לספר שעדיין לא החזרתי את ריף לגן. גם הבוקר הגננת צילצלה אליי ואמרה, 'נסרין, יש בגן שלנו ממ"ד, הילד מתגעגע למסגרת', אבל אני לא מסוגלת לחשוב שבמקרה של אזעקה לא אני אחבק אותו. אני בטוחה שיש הרבה אמהות שחוששות, בדיוק כמוני. מאז 7 באוקטובר התפקיד שלנו, האמהות, הוא לשמור על הילדים שלנו, לשמור על הנשמות שלהם. מעבר לזה", היא מכבה את הסיגריה הדקיקה שלה ומיד מדליקה אחרת, "אני משתדלת להיות אמא שפויה וכבר לא פוחדת".
בילבלת אותי, את לא פוחדת?
"פוחדת על ריף, אבל כבר לא מפחדת מ'מה יגידו'. הנה לך כותרת. 'מה יגידו הלך לעולמו. מת. נגמר'. יותר מדי שנים הוא ניהל אותי, ניסיתי לרצות את כולם ושכחתי את עצמי. המלחמה הזאת שינתה אותי. לא נכנסתי לסרטוני הזוועה שרצו בטלגרם, אבל ראיתי כמה דברים שזיעזעו לי את המוח, זה בלתי נתפס. הזוועות שראיתי גרמו לי להבין עד כמה אני ציונית, ועד כמה אני רוצה להילחם על המדינה שלי ועל הבית שלי. הפעם, בניגוד לעבר, אני אקום ואזעק ואשיר ואצעק, ומי שיגיד משהו - יגיד".
ואומרים?
"המון. כותבים לי באינסטגרם: 'תתביישי לך, יא בוגדת', שולחים לי דגלים של פלסטין, מאחלים לי שהמשפחה שלי תימחק, ישמור השם, ושאחלה בסרטן. פעם הייתי עונה, מסבירה, מנמקת. היום זה לגמרי חסר חשיבות בשבילי. אני פותחת את האינסטגרם רק כדי לחסום את כל אלה שכותבים לי 'פרי פלסטיין'. לא רוצה לראות אותם ולא רוצה שהם יראו את הסטוריז שלי. אבל שיהיה ברור, אני לא מדברת על כל המוסלמים וגם לא על כל ערביי ישראל, רק על חמאס. אני אומרת לחמאס 'צפו לתגובה', והתגובה הישראלית לפשעים שלו צריכה להיות כמה שיותר אכזרית. כי חמאס זה ארגון טרור אכזרי, שהשטן הוא אפס לידו, וזה גם מה שהכי מקומם אותי".
מה?
"שחמאס, חיות אדם, מתחבאים מאחורי האיסלאם. בקוראן לא כתוב לאנוס ילדות ולערוף ראשים ולהרוג קשישים. אנשי חמאס לא מייצגים כלום חוץ מרוע ואכזריות ושנאה. למה אתם צועקים 'אללה אכבר'? לאיזה אלוהים אתם מתפללים? אלוהים כועס עליכם, אלוהים עוד ינקום בכם".
את לינה מח'ול, שעשתה לייק לפוסט תמיכה בעזה של בלה חדיד ועוררה זעם ברשת, לא חסמה, מפני שמעולם לא עקבה אחריה. אזכור שמה של מאיסה עבד אלהאדי, שחקנית ומשפיענית רשת מנצרת שהואשמה בהסתה לטרור בעקבות פוסטים מקוממים של תמיכה בחמאס, לעומת זאת, מקפיץ את לחץ הדם שלה. "עזבי, אני לא רוצה לקלל", היא מנסה להירגע, לשווא. "את חיה כאן, נולדת כאן, ישראל היא המדינה שלך. נכון, יש קונפליקט בין ערבים ליהודים, אבל איך את יכולה להעלות סטורי כזה כשיש ילדים שערפו להם את הראש? זה יותר מחוצפה, זה אפס באנושיות. ישראל נתנה לך זמן מסך, קיבלת במה בתיאטרון ופתאום את שוכחת הכול ומעלה דבר כזה? בושה. רתחתי עליה ושמחתי לשמוע שהגישו נגדה כתב אישום".
את מסוגלת להבין מה עומד מאחורי התגובה שלה?
"לא, מפני שיש לי דאגות אחרות. אני רוצה לראות את כל החטופים חוזרים הביתה, בריאים ושלמים, ולחגוג את העצמאות השנייה של מדינת ישראל. אה, ועוד משהו, הלוואי שכבר לא אשמע כל כך הרבה מטוסים מעל הבית שלי. בכל רעש של מטוס הלב שלי על מאתיים. מבחינתי היא איבדה את האנושיות הבסיסית. הרי לא רק יהודים נחטפו לעזה, גם ערבים. מה, את לא רואה מה קורה במדינה שלנו? את לא רצה לממ"ד כשיש אזעקה?"
היא נולדה בלוד, למשפחה ערבית מוסלמית, לפני 37 שנה. פרצה לחיינו בסערה כדיווה עם קול זהב אחרי הזכייה בתוכנית 'איל גולן קורא לך'. לפני כחמש שנים התגיירה ואף שמרה שבת כהלכתה במשך תקופה. מאז, סיפרה בראיון ל'לאשה' היא מסתפקת בנטילת ידיים ובתפילת שחרית כשהיא קמה בבוקר. המלחמה, שעוררה את הציפייה מסלבס ערבים לגנות את המתקפה מעזה, לא הציתה בה קונפליקט חבוי, היא אומרת. להפך. "אין לי שום קונפליקט של זהות מפני שאני חיה במדינת ישראל ועוברת מה שכולם עוברים ואפילו יותר, כי אני לוקחת כל דבר ללב. את הנאמנות שלי אני מוכיחה מחדש בכל פעם שאני יוצאת להופיע בבסיסים של צה"ל, בבתי חולים ובבתי מלון של מפונים מהעוטף. אין לי ארץ אחרת, ישראל היא ארצנו היחידה ואנחנו חייבים להגן עליה הכי חזק שאפשר".
מרגישה שיש עלייך לחץ עכשיו להוכיח נאמנות למדינה?
"לא, כולם יודעים שאני ישראלית ויהודייה. הבן שלי עבר ברית מילה ואם ירצה השם, כשיגיע לגיל 18, גם הוא יתגייס לצבא. אני לא חוששת מכלום, כבר הודעתי לך ש'מה יגידו' נפטר, אבל לא נראה לי נכון להיכנס לעומק הזה עכשיו, בימים של לחימה. נכון, יש לי גם בית ערבי, עם אמא ואבא שלי אני מדברת ערבית, אבל כל מי שחי כאן, מתחת לשמש היפה שמשותפת לכולם - ערבים, יהודים, אתיופים, רוסים - כולנו חייבים להתרכז בהגנה על הבית שלנו ובלהחזיר את העצמאות שלנו".
ואלרי חמאתי סיפרה שבהופעות הראשונות שלה בפני מפונים ופצועים היא התלבטה אם לשיר בערבית.
"אני לא מתלבטת, אני שרה בשתי שפות האם שלי. הערבית שלי לא צריכה להימחק היום".
ומה את מרגישה כשבחדשות מראים התקפות של צה"ל בעזה?
"מתפללת לשלום בשביל כולם. אין, לא במשפחה וגם לא בסביבה שלי, דיבור בכלל על מרחמים או לא מרחמים על עזה. כולם בממ"ד וכולם בחרדה. העברתי את הוריי מחיפה ללוד, שיהיו יותר קרוב אליי, ובכל אזעקה אני מנסה להרגיע את אמא שלי. אומרת לה 'אינשללה בסיר', בעזרת השם הכול יהיה בסדר. היא לא יוצאת מהממ"ד מפני שהיא חולת סוכרת וקטועת רגל. באזעקות, כל אחת יושבת בממ"ד שלה, ואנחנו מדברות על מה שקורה במדינה. כשאני בוכה מרוב סטרס אמא שלי מרגיעה אותי, ולהפך".
רגע לפני 7 באוקטובר, במה שנראה לה ולכולנו כמו גלגול קודם, היא עוד שילבה ביזנס ופלז'ר. "בחמישי, יומיים לפני השבת השחורה, חזרנו מארצות־הברית - רום, אני והוריו. טסנו ל־12 יום, לפגישות עבודה במיאמי. בשישי בבוקר כבר נכנסתי למטבח והכנתי את השבת. כל המשפחה של רום התארחה אצלנו, תשעה אנשים. השולחן היה מלא בכל טוב, בורקס עם מילוי בשר ודגים מרוקאיים ומה לא, צחקנו המון. בלילה, כשכולם הלכו, פרקתי את המזוודות ויאללה, למיטה. רק בדיעבד הבנתי שרום לא נרדם, בגלל הג'ט־לג. בשבת, בשש וחצי בבוקר, הוא שמע בומים ושאל את עצמו איך הוא מעיר אותי בלי שאכנס לחרדה. לא התעוררתי מהאזעקות, אני רק זוכרת אותו עומד מעליי וקורא, 'נסרין, קומי, חייבים להיכנס לממ"ד' ובאותו הרגע הרגשתי שהיו לי חיים לפני השעה הזאת ושעכשיו מתחילים חיים אחרים".
שלוש שעות הם הסתגרו עם ריף והמטפלת בממ"ד. "עד שבת בבוקר הממ"ד שימש כחדר ארונות, כי יש לי הרבה בגדים. שמענו בומים חזקים, ברמה שכל הבית זז, והילד היה בידיים שלי עם 40 חום, כי בדיוק יוצאות לו שיניים ואני אפילו לא יכולה לצאת למקרר, כדי להביא לו תרופה להורדת החום. אחרי שלוש שעות, כשיצאנו מהממ"ד, פתחתי את הטלוויזיה והתחלתי לרעוד. פושעים אכזרים, שטופים בשנאה, נכנסים לכפר עזה ומתחילים לשרוף, להרוג, להתעלל ולאנוס. התגובה הראשונה שלי הייתה, 'מה קורה כאן? איפה צה"ל? הרי יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם'. ראיתי תמונה שעד עכשיו אני לא מצליחה להוציא אותה מהראש. נשים מבוגרות, בנות 60־70, מכוסות בדם. לא האמנתי שזה באמת קורה אצלנו. ואז התחילו להגיע דיווחים על משפחות שכלואות בממ"ד, בלי מים, בלי אוכל לתינוק. ועל עוד חטוף, ועוד חטופה ועוד אזעקה. נעלתי את הבית מכל פינה אפשרית, רום, שגדל בדרום, התחיל לארגן את הממ"ד. מילאנו אותו בחיתולים, מים ומנות חמות, פתחתי לריף את 'קוקומלון', התוכנית שהוא אוהב. כששמעתי שחטפו ילדים ושאנחנו נכנסים למלחמה אמרתי 'שמע ישראל'".
בראשון, אחרי לילה בממ"ד, עומר אדם ("חבר ברמה של משפחה") שלח לה הודעה "רוצה לבוא אלינו?" אחרי לא מעט שכנועים, הסכימה. "כתבתי לו, 'מה עם הילד?' והוא ענה, 'תביאי אותו', שאלתי מה עם המטפלת והוא התעקש, 'תביאי גם אותה'. כתבתי לו שוב, 'אנחנו ארבעה אנשים ואני בחרדות קשות, בוכה ולא מתפקדת', ועומר, לב זהב, כתב, 'הכול בסדר, הבית יכיל את כולם, הממ"ד קצת קטן, אבל יש מיטה בחדר הקולנוע, נסתדר'.
"הלכתי לרום, בעלי, שממש התנגד. הוא טען שהילד צריך את הפינה שלו. ביקשתי ממנו, 'אל תשכח שאני אמא טרייה, אני לא מסוגלת להעניק לריף את מה שהוא צריך בגלל שאני עצמי בחרדות מוות'. בשני בבוקר הודעתי לעומר שאנחנו באים ותוך כדי אזעקות ארזתי. בבת אחת הרגשתי כאילו זאת מלחמת לבנון השנייה. זה היה בום כזה, הכול חזר".
הנסיעה למשמר השבעה הייתה ארוכה מתמיד. "40 דקות של מתח לא נורמלי. בקושי נשמתי. בדרך ראינו שיירות של טנקים. כשהגענו לרמזור, עמדה לידנו מכונית עם נהג במדים. שמתי לב שהוא זיהה אותי, אז עשיתי לו עם הידיים לב ולרגע הייתה לי הרגשה טובה יותר. כאילו הוצאתי ממני קצת מהכעס. הגענו למשפחת אדם - ההורים שרון ויניב, האחים גל ורועי - כולנו חברים טובים, וכשאמא של עומר חיבקה אותי הרגשתי שהיא מעבירה לי אנרגיות של רוגע ושקט. אחרי שריף נרדם נכנסתי למקלחת ופרקתי את כל הדמעות. זו הייתה המקלחת הנורמלית הראשונה שלי מאז תחילת המלחמה".
בימים הראשונים, היא מספרת, עומר היה שקוע בחמ"ל התרומות שהקים בבית של סבא שלו. "ראיתי שם מה זה אחווה ונתינה ומעשים טובים. משאיות באות עם סחורה ומשאיות יוצאות עם מארזים לחיילים. שרון, אמא שלו, שהיא תמיד בעשייה טובה, אמרה לי, 'תני מעצמך', וזה מה שעשיתי כשהחום של ריף ירד. התחלתי לכתוב הקדשות לחיילים על המארזים. 'אני כל כך אוהבת אתכם, שתחזרו בשלום, תשמרו על עצמכם, נסרין'. מרוב כתיבה כאבה לי היד. בשישי בבוקר יעל (שלביה) ואני בישלנו יחד ארוחת שבת. הדג המרוקאי שלי והאורז לא יצאו אמנם כמו תמיד, אבל שרנו ביחד את 'שלום עליכם מלאכי השלום' והיה בזה קצת נחמה".
איך את מסבירה את ההתגייסות המהירה של משפחת אדם למאמץ המלחמתי?
"אהבת הארץ. אני כל כך גאה להיות חברה של עומר. זו העוצמה של עם ישראל. כשפורצת מלחמה שמים את כל המחלוקות בצד. היום כבר אין ימין ושמאל, כולנו בדעה אחת שצריך לעקור את הטרור הזה מהשורש".
בין שמות החללים, שמעבירים בה צמרמורת, נגע לליבה במיוחד ליאם שרם, בן ה־24, שנרצח במסיבה ברעים. "אמא שלו, המפיקה ואשת יחסי הציבור סימונה שרם, ליוותה אותי בהיריון, עזרה לי לקנות את הריהוט לחדר התינוק ואת העגלה. ליאם היה בנה היחיד".
כשחפיסת הסיגריות שלה מתרוקנת והיא מחפשת חדשה ("בחיים לא עישנתי ככה, שתיים־שלוש קופסאות ביום"), אני שואלת אם היא לא פוחדת לפגוע במיתרי הקול שלה. "בפעם הראשונה שיצאתי למקלט באשדוד, עם שני נגנים, פחדתי שהקול שלי התייבש", היא עונה, כשהיא תולה את מבטה בנקודה כלשהי באוויר. "עצמתי את העיניים, התחלתי בשיר איטי, 'אהובי, רציתי לדבר איתך על הכול' וכשהגעתי ל'יש לי אותך' כל המקלט שר איתי. זה מדהים איך בזמן מלחמה כל מילה מקבלת משמעות שונה. למשל, 'לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה ומחפשת אותך לידי, אהובי'. זה שיר שמישהי שרה לאקס שלה. במלחמה, זה שיר של אמהות שמחפשות את הבנים שלהן ושל נשים צעירות שהבעלים שלהן הוזעקו למילואים".
עכשיו, בביתה, כשמטוסים חגים מעל ראשה בעודה שרה לריף את 'רד אלינו אווירון', קדרי רוצה להתגייס להסברה הישראלית. התאריך להופעה חדשה בקיסריה, עדיין לא נקבע. "נראה לך שמתישהו, בעתיד, נתאושש מהמכה הנוראה הזאת ואנשים יחזרו להתנהג כמו פעם, וילכו להופעות כדי לשמוח ולרקוד ולשיר?"
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
