העובדות: ב־24 באוקטובר 2003 חדר מחבל חמאס לבסיס נצרים שברצועת עזה. בסיוע מחבל נוסף הוא חתך את גדר הבסיס וזחל פנימה. בחסות החשיכה והערפל הכבד, דהר למגורי הבנות, פרץ בירי לחדרה של עדי אוסמן ז"ל ורצח אותה במיטתה. משם המשיך לחדרה של שרית שניאור סניור ז"ל ופצע חיילת שלישית. סמל ראשון אלון אברהמי ז"ל, ששמע את הצרחות והיריות, הגיע לזירה לסייע. המחבל רצח גם אותו ופצע חייל נוסף. הוא הצליח לצאת מהבסיס ורק אז נהרג. הוא רק לא ידע שבלי כוונה השאיר אחריו שורדת: התצפיתנית שמרית חגי, שחלקה חדר עם שניאור סניור, וישנה עמוק כשצרור יריות קטל את שותפתה. כשחגי התעוררה, היא מצאה את עצמה בבית מטבחיים. שניאור סניור נשמה את נשימותיה האחרונות כשחגי דיווחה על חדירת מחבלים וממתינה דקות ארוכות לכוחות החילוץ, תוך כדי טיפול בחיילת פצועה נוספת. גם היום קשה לה להסביר למה דווקא היא ניצלה ואחרות נטבחו בסמוך. "הוא לא ראה אותי", היא אומרת בסוף השבוע האחרון. "את מבינה? רק כי ישנתי בלי כרית".
מדהים. לפעמים ההבדל בין חיים למוות כל כך מטופש. כרית.
"אלוהים שמר עליי, מה אני אגיד. זה שרירותי. כל אחד והמכתוב שלו. אלוהים החליט שאני צריכה להישאר פה. לצערי, אני רק סובלת מזה".
הרגשת מה שמכונה "אשמת ניצולים"?
"חד־משמעית. שבועיים אחרי הפיגוע הגעתי למוצב באיו"ש. שבועיים אחר כך הייתה חדירה למוצב ואמרתי, זהו, ההוא חזר להרוג אותי. התבצרתי מתחת לשולחן עם נשק ורק אז התברר שזה היה מילואמניק מפגר שהשתולל בחוץ. אבל לי זה לא שינה. היו צריכים להוציא אותי מתחת לשולחן. רק אז הביאו לי קב"ן. אחר כך סחבתי את זה הרבה שנים. לא ממש התמודדתי או טופלתי כמו שצריך. קיבלתי כדורים וזהו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אחרי שני עשורים שבמהלכם סבלה בין היתר מדיכאון, פלאשבקים, בעיות ריכוז והפרעת חרדה, במרץ האחרון ניאות לבסוף משרד הביטחון להכיר בחגי כמי שסובלת מפוסט־טראומה בגלל שירותה הצבאי. מאבק של 20 שנה במערכת שעדיין מנכסת הלם קרב לגברים בקרב - הסתיים בלי הפי־אנד. במקומו, ובמומנטום מבעית - הגיע 7 באוקטובר האחרון. 20 שנה אחרי הטבח בנצרים, גם חגי ישבה מול הטלוויזיה בשבת השחורה ונזרקה באחת לסיוט הפרטי שלה. "באמת הזיה שכל מה שקורה עכשיו, קרה בעצם בקטן לפני 20 שנה", היא נרעדת. "ומה שהכי עצוב זה לא רק שלא למדנו כלום, היום לא הפקירו רק מוצב אחד. הפקירו את כולם".
חגי: "הזיה שכל מה שקורה עכשיו, קרה בעצם בקטן לפני 20 שנה, כשהמחבל חדר אלינו לבסיס. בשבת בבוקר הסתכלתי בטלוויזיה והגוף שלי היה עם הקורבנות. ידעתי בדיוק מה הם עוברים. ומה שהכי עצוב זה לא רק שלא למדנו כלום, זה שהיום לא הפקירו רק מוצב אחד. הפקירו את כולם"
איך הרגשת בשבת ההיא?
"הגוף שלי היה איתם. ידעתי בדיוק מה הם עוברים. לא הפסקתי לבכות. ויש לי שני ילדים. אז הלכתי לחדר לבכות והבן שלי בא ונתן לי חיבוק. אחרי כמה שעות אמרתי לבן הזוג שלי לכבות את הטלוויזיה, כי אני לא עומדת בזה יותר".
עמדת בזה מאז?
"כן. עשיתי התנתקות, גם רגשית וגם בראש. אבל כיום הסיפור שלי הוא הסיפור של מדינה שלמה. מה שמבדיל אותי מכולם זה שהפחד שלי ב־20 השנים האחרונות הפך למציאות".
יצא לך ליצור קשר עם התצפיתניות ששרדו את השבת השחורה?
"אני לא מסוגלת. אני יודעת שהן מכירות את הסיפור שלי, זה כבר מור"ק. אבל אולי היקום הכין אותי כדי שאוכל לסייע למי שמתמודדת כיום עם מה שקרה. אולי מהטראומה הגדולה שלי אני אוכל לתת כוח לאחרות בהמשך".
וכרגע?
"כרגע אני שוקעת".
מאז 7 באוקטובר כולנו נאבקים לא לשקוע. בחודש האחרון נרשמו, שלא במפתיע, מספרי שיא בפניות לקבלת סיוע נפשי בצה"ל, כמו גם באוכלוסייה הכללית. מעבר לטראומה הישירה של הניצולים מהעוטף, קיימת גם הטראומה הלאומית, שבהיעדר מבוגר אחראי - ולא, ביידן לא נחשב - קשה לדעת מתי ואיך נצא ממנה לצד השני. "ההגדרה הקלאסית של טראומה מדברת על מצב שבו אדם חווה איום קיומי", מסבירה יפעת יגר, פסיכותרפיסטית, מומחית לטראומה ולחוסן מלמדת ומנחה טראומה וחוסן בארץ ובעולם, פעילה בעמותת נט"ל ומנחה מסעות לעיבוד חוויות לחימה. "אבל גם כשאנחנו פוגשים רוע צרוף, חווים אימה וזוועה, ואפילו צופים באנשים אחרים שחווים את זה - יסודות הנפש שלנו מתערערים. גם תומכי לחימה, אנשי זק"א, נשים וגברים כאחד, נחשפים עכשיו לזוועות שלנפש קשה להכיל".
מה זה פוסט־טראומה?
"כמעט כל מי שעובר אירוע טראומטי יפתח סימפטומים כמו הלם, חוסר אונים, חרדה, תחושת אשמה, קהות חושים, הסתגרות, קשיי שינה, ירידה בריכוז ועוד. אבל הרוב המוחלט של הנפגעים, יתאוששו באופן ספונטני. רק אם עובר הזמן, והסימפטומים לא פוחתים או אולי אפילו גוברים, נתחיל לדבר במושגים של פוסט־טראומה".
על רקע המודעות ההולכת וגוברת לנושא, מסתובבות בינינו בשנים האחרונות לא מעט נשים שהצילו את עצמן מהחור השחור המכונה פוסט־טראומה כתוצאה משירות צבאי. הסרט "נלחמות" של הבמאית והיוצרת לי נחושתן, ששודר ביום ראשון, 05.11 ב־21:15 ב־HOT8 וב־HOT VOD ‑ הוא ניסיון ראשון לדברר עדויות של לוחמות ותומכות לחימה מזירה שעד כה נחשבה גברית לחלוטין: הלם קרב.
נחושתן, שחיה כיום בברלין עם בעלה ושני בניהם, התלבטה לא מעט איך להמחיש את המצוקה התמידית של הגיבורות. "אני זוכרת שנאמר לי שהנושא מצוין אבל שכל מה שקשור לנפש לא מצטלם טוב", היא נזכרת. "למרות זאת, לא רציתי לברוח לאנימציה. אני חושבת שבזכות זה שליוויתי אותן לאורך זמן, היו התפתחויות בחיים שלהן שיכולתי לעקוב אחריהן, ודרכן להמחיש את הסיפור הפנימי שלהן".
שקד ירון, שמתמודדת שנים עם פוסט־טראומה שנגרמה משירותה בצה"ל, שירתה בצוק איתן כמדריכת חובשים. ככזו היא אולי לא נכנסה לעזה, אבל החוויות שלה בשטחי הכינוס עם חיילים, ממחישות ששדה הקרב האמיתי מתחולל בנפש. "זה לרתום קבוצה, תוך כדי התארגנות לכניסה לעזה, לתרגל איתי איכשהו ח"ע ונקודות לחץ על עורקים, כשהם לא מפסיקים להתבדח על מותם הקרוב. כולם היו באווירה כזאת של עוד רגע נמות, מה זה בכלל משנה. זה זיעזע אותי עד עמקי נשמתי. במקביל חרדתי מאוד לחברים שכבר נכנסו. היו חיילים שהדרכתי, שלא חזרו".
את זוכרת מה את מרגישה?
"שכולם בפנים נלחמים ורק אני בחוץ לא עושה כלום. ואז היה גם עלינו ירי. וזרקתי את עצמי לתעלה כמו שהנחו אותנו. אין אזעקה, רק אומרים משהו בקשר. ונחבלתי. והרגשתי מגוחכת שנורא כואב לי. היה לא נעים שזה מפריע לי. בדיעבד התנהגנו אחר כך קצת בטירוף. כשחיכינו שיאספו אותנו לשטח הכינוס הבא עשינו למשל תחרות של מי יכול לשאת יותר ח"ע (חוסם עורקים) על הגוף".
בחוויות כמעט־מוות אחרות היא נזכרה רק שנים לאחר מכן. תוך כדי המבצע וגם אחריו הייתה בתנועה קדחתנית. "כל הזמן בבריחה, אני גם בשיט תחרותי, ואני מכירה את מי שהיום אשתי. ואני בעיקר בבריחה".
ומתי מתחילים לך סימפטומים?
"לא זוכרת בדיוק, אחרי חמש שנים, בקורונה, כשהייתי בשנה האחרונה בתואר הראשון, התחילו בעיות בריכוז. לא הצלחתי להגיש עבודות ולסיים את התואר. ואז הפרעות שינה ודכדוך. אבל עוד לא קישרתי. אחרי כמה חודשים בנוסף לכל זה קיבלתי גם בשורה שחבר התאבד".
שקד עדיין לוקה בטעות שמאפיינת לא מעט נשים בתפקידים תומכי לחימה שפיתחו פוסט־טראומה כתוצאה מהשירות: התחושה שהן לא ראויות להיחשב כהלומות קרב, כיוון שלפי האתוס הצה"לי הן לא היו ממש בקרב. "ממש סירבתי בהתחלה להגיד שאני הלומת קרב, עד שבסוף לא הייתה לי ברירה".
זאב לרר, לשעבר רמ"ד פסיכולוגיה צבאית של זרוע היבשה, מכיר את הדיכוטומיה בין נשים וגברים בהקשרי פוסט־טראומה. "המדינה הכירה רוב הזמן רק בטראומה הרואית, כלומר חשיפה לאלימות בשדה הקרב, וסיננה החוצה את כל הצורות האחרות של המפגש עם אלימות. זה הפך את הטראומה לבעיה פרטית של הנפגעות".
בינתיים, הבעיה הפרטית של ירון הלכה והחמירה. מכל הדברים בעולם הקש היה דווקא עונה 3 של 'פאודה'. "דווקא 'פאודה', כן", היא נאנחת. "היה שם רגע שהם הבינו שהם כנראה לא חוזרים (בחיים). לא הפסקתי לבכות כל הלילה. היו לי פלאשבקים, אבל אני לא קוראת לזה בשום צורה בשלב הזה. חשבתי שאני רגישה מדי".
לאחר שהחלו תסמיני הפוסט־טראומה וטרם האבחנה הרשמית, אובחנה עם פיברומיאלגיה ומיגרנה כרונית. תקופות ארוכות סבלה ממחשבות אובדניות. בסוף הגיעה למטפלת שאיבחנה אותה כפוסט־טראומטית והמליצה לה לפנות למשרד הביטחון. גם את התהליך הזה עשתה תוך רגשות אשם איומים. "נכנסתי לבית מאזן רק אחרי שאמרתי לאגף השיקום שאני לא יכולה יותר. הייתה לי ממש תחושה של צרחה מתמשכת בתוך הראש. באותו יום אמרתי לאבא שלי שאני צריכה עזרה, שיתקשר בשבילי לאגף השיקום עכשיו".
ועכשיו?
"עכשיו אני מאוד כועסת עליהם. כועסת על מה שעברתי, על המחירים שהמעגלים סביבי שילמו. אשתי, המשפחה. קיבלתי הכרה ממשרד הביטחון של 30 אחוז נכות. מה זה יחסית למה שאני עוברת, לעוצמת התסמינים שמהם אני סובלת? זו בדיחה".
השיחה איתה מתקיימת במפתיע כשהיא במילואים. אבל ירון, מסתבר, חווה דווקא את החזרה למדים כמעין תיקון. "בימים הראשונים הייתי ממש חדורת מטרה. כולם מסביב התפרקו, ורק אני החזקתי".
למה לדעתך?
"כי פתאום העולם מיישר קו עם ההתמודדות הנפשית. כרגע זו טראומה מתמשכת לכולם. בגלל מה שכבר עברתי (כפוסט־טראומטית, גב"ח) מנגנוני הפיצוי שלי כבר מאוד־מאוד גדולים, אז באיזושהי צורה אני מתפקדת יותר טוב מרוב הסביבה שלי כרגע. זה קטע, ואני בשוק מזה שאני יכולה לעזור לאחרים במקום שיעזרו לי. זה תיקון, אבל אני גם מפחדת מהמחירים שזה גובה ממני כרגע בתסמינים פיזיים חדשים שיש לי, ומהמחירים שזה עלול לגבות ממני אחרי שהכול ייגמר ונחזור לשגרה. ועדיין, זה צו השעה".
מאז שאליס מילר פרצה את תקרת האסבסט לנשים בצה"ל, לפני כשלושה עשורים, נדמה שיותר ויותר נשים מגשימות את עצמן בתפקידי לחימה ובתפקידים תומכי לחימה מהותיים. במקביל, יש מי שלא מעוניינים לראות נשים בתפקידים קרביים בטענה להיעדר חוסן פיזי או נפשי. מיותר לציין שהמרואיינות לכתבה מתנגדות לבולשיט מהסוג הזה וקוראות לו בשמו: שוביניזם ישן וטוב.
כשאני אומרת לחגי שבשבוע שעבר התגייס מחזור חדש של תצפיתניות, על רקע הטענות שנשים קרביות מחלישות את הצבא, היא לא מצליחה להתאפק. "מדובר בטמטום סך הכול. איך אפשר להגיד על אישה שהיא מחלישה? הרבה עדויות מהמלחמה מספרות אחרת. תצפיתניות בסופו של דבר מצילות חיים. רק כשצריך לשמור עליהן, יש כשל. גם ב־7 באוקטובר זה הגברים שנכשלו".
יגר: "מה שאנחנו פוגשים כל הזמן בקרב הלוחמות, זה: מה בסך הכול עשיתי? הן כל הזמן שואלות את עצמן אם יש להן בכלל זכות דיבור. למעשה, הן מתמודדות בשתי חזיתות: גם נחשפות לסיכונים ולחוויות מאוד דומים לאלה של הגברים, וגם נאבקות על מקומן בארגון היררכי שנשלט על ידי גברים. זה גורם להסתרת הקשיים שהן עוברות ולתחושת בדידות. בעצם, לוחמות נמצאות בסיכון־יתר לפתח פוסט־טראומה ולו רק בגלל הבדידות וההסתרה".
עדן דנן יודעת דבר או שניים על קושי והסתרתו. מי שהייתה לוחמת מג"ב קברה בתוכה את זוועות שירותה הצבאי כל כך עמוק שרק אחרי שילדה שלושה ילדים התפנתה להגיד לעצמה את האמת על מצבה. ואז ילדה עוד שלושה. היא מוכרת כהלומת קרב מאז 2011. היא שירתה אז במג"ב והמשיכה לשרת עוד חמש שנים אחר כך. "קבלי דוגמה קלאסית להבדל בין נשים וגברים בפוסט־טראומה", היא יורה. "כשאת אמא ובא לך לעלות לגג ולקפוץ, הלב לא נותן לך, בגלל הילדים. גברים פשוט מתפוצצים על כל העולם".
אפשר גם להסתכל על זה אחרת: אולי אנחנו עושות ילדים כדי שלא נוכל לעלות לגג ולקפוץ.
"זה חד־משמעית נכון. הגעתי למסקנה שבזכות הפוסט־טראומה זכיתי בילדיי. כשאת נכנסת להיריון כולם סביבך, רוב הזמן את לא לבד. אז נכנסתי שוב ושוב להיריון עד שהגוף והנפש בגדו בי. קצת אחרי הלידה השישית קיבלתי אירוע מוחי, שעל פי הנוירולוג נבע מלחץ נפשי. הוא אמר לי נחרצות שאסור לי יותר להיכנס להיריון כי זה או אני או הילד".
היא שכלה את אחותה הגדולה בפיגוע בקו 26 בירושלים ב־95'. עדן הייתה אז בת 13 וחצי. שם כנראה התחילה לחלום על שירות כלוחמת מג"ב. "רציתי להרגיש שאני תורמת למדינה, שאני מועילה, ובאמת הייתי מועילה כי תפסתי באחת המשמרות מחבל עם מטען. בנוסף, רציתי גם להילחם במחבלים שלקחו את אחותי מאיתנו".
דנן: "רק לפני שנתיים הצלחתי לשחרר את זה, אבל עד אז הרגשתי בושה גדולה. בגללי מתו אנשים. זה דבר מאוד כבד לסחוב עלייך. יש לך תינוק ואת אפילו לא קמה אליו. רק מתפללת לאלוהים: בבקשה תעלים אותי, קח אותי בשינה. אני נוסעת בכביש ואומרת, הלוואי שמשאית תיכנס בי"
האירוע המכונן מבחינתה היה ב־2001 במדרחוב בן יהודה. "הייתה התרעה חמה על מחבל במשמרת. ואני זוכרת שאני מסתכלת עליו ואומרת לעצמי 'שישייה', מונח משטרתי לאנשים קוקו־לוקו. קצת מוזרים. משהו אצלו לא היה תקין. אבל לא זיהיתי אותו כמחבל. ואז תוך שניות הוא הסתכל עליי ופשוט התפוצץ. פעם חשבתי שאני אשמה בזה. היום כבר לא".
למה חשבת שאת אשמה?
"כי מאמנים אותך לזהות מחבלים. והוא מולך. ומה את עושה? אפילו לא מזהה אותו. זה מאוד קשוח".
נראה לי שנשים נורא מייסרות את עצמן על טעויות הרבה יותר מגברים.
"רק לפני שנתיים הצלחתי לשחרר את זה, אבל עד אז הרגשתי בושה גדולה. בגללי מתו אנשים. זה דבר מאוד כבד לסחוב עלייך. שנים תיפקדתי כמו גדולה, ואז הכול התפרק. יש לך תינוק בן שלושה חודשים ואת אפילו לא קמה אליו. רק מתפללת לאלוהים: בבקשה תעלים אותי, קח אותי בשינה. אני נוסעת בכביש ואומרת, בבקשה שמשאית תיכנס בי".
את זוכרת מתי זה התחיל?
"אחרי הלידה השלישית. עבדתי במוקד המשטרה והייתה שיחת טלפון שמישהי אחרת קיבלה. גבר אמר לה, יש תיק חשוד לידי, ואז התיק התפוצץ. זה מה שהחזיר לי הכול. נהיה לי חושך. צילצלתי לקב"ן והוצאתי אצלו הכול בפעם הראשונה. שם קיבלתי חותמת למה שיש לי".
הייתה בחותמת הזו הקלה?
"כן, כל הזמן חשבו שזה דיכאון אחרי לידה, אבל כמה זמן לוקח דיכאון אחרי לידה? שנה? שנתיים? רק אחרי הטיפול זה נגמר".
זה באמת לפעמים נגמר בהפי־אנד. למשל אצל עומר פדן ובעלה הדנדש איתי שוורצשטיין. השניים ויתרו על החתונה המתוכננת לפני שבועיים (מי שהייתה אמורה לחתן, אגב, היא דודתה של פדן, נועה תשבי) ובגלל המלחמה העבירו את האירוע לשטח כינוס. התמונות משם יחממו כל לב שהחליד מאירועי אוקטובר, ומוכיחות שבסוף, החיים חזקים מהכול, וגם אם לא, עם זה ננצח.
פדן, ששירתה כמשקית ת"ש בחטיבת גולני, עברה ויה דולורוזה עד שהגיעה לתקומה הפרטית שלה. רק לפני חצי שנה הגישה למשרד הביטחון בקשה להכיר בה כהלומת קרב, "זה נושא שלא היה סביבו שום שיח בתקופה ששירתי. אני בטוחה שהייתי יכולה להינצל מכל מיני סימפטומים אם הייתי יודעת עליו קצת יותר. אבל מי דיבר על זה בכלל? אחרי צוק איתן אף אחד לא שאל אותי מה עברתי. נחשפתי למראות מחרידים באמת ולא היה לי איפה ואצל מי לפרוק את זה. למה? אולי כי לא הבנתי שיש לזה חשיבות".
מה היה הרגע הכי קשה מבחינתך בצוק איתן?
"ביום השני של הכניסה הקרקעית הגעתי לבית החולים, ונכנסו כל הזמן מלא פצועים ומשפחות וצרחות ובכי. פתאום הבנתי מה זה מלחמה. ואז ראיתי חבר מהשכבה שלי, בן אדם סופר־אנרגטי. שמח, מקובל כזה. הוא נכנס לשם עם קביים, כולו מפויח. הייתי כל כך נאיבית ששאלתי אותו בשיא תמימות, מה אתה עושה פה?"
הסימפטומים הראשונים הגיעו חצי שנה אחרי שהשתחררה, בטיול המסורתי לדרום אמריקה. "עישנתי המון וויד והרגשתי פתאום שהניתוק הזה של הוויד נשאר לי. החלטתי שהתפלפתי. הלכתי לרופא באמצע ברילוצ'ה והוא שאל אם אני בלחץ, או שעברתי משהו בזמן האחרון, ולא הבנתי על מה הוא מדבר".
יכולה להסביר מה בדיוק הרגשת?
"זה נקרא דיסוציאציה. אני יושבת בחדר. אני שומעת רעשים, קולות, אבל אני לא שם. לא נמצאת. לא לגמרי מחוברת. אבל ברמה מאוד קיצונית, בהתחלה ממש פחדתי להשתגע".
זה עדיין קורה?
"כן, אבל היום אני יודעת לנהל את זה".
אחרי שחזרה לארץ, היא גלשה לדיכאון של שלוש שנים. "אבל עמוק, ברמת הכדורים והתערבויות. לא הייתי אובדנית, אבל כל הזמן אמרתי לאמא שלי שאני רוצה למות. ביקשתי ממנה: תהרגי אותי. הייתי קליפה מהלכת".
ולא קישרו כל השנים בין המצב שלך לחוויות בצבא?
"ממש לא, כי הרי לא הייתי לוחמת. חשבתי שאני סתם בחורה משוגעת, וזהו".
באותן שנים היא מסתובבת בעולם, אבודה. בשלב מסוים נחתה גם אצל דודה תשבי באל־איי. "אחרי שהיא ראתה אותי באירוע הראשון אצלה, במצב ממש לא טוב, היא התקשרה לאמא שלי ואמרה לה שאני צריכה טיפול. היא גם קישרה את זה לטראומה מהצבא".
יעברו עוד כמה שנים עד שפדן תאובחן. רק אחרי שאושפזה בהתפרקות פיזית טוטאלית התחילה לטפס בחזרה למעלה. לבעלה הטרי יש בזה חלק. "מהיום הראשון איתו חששתי מה הוא יחשוב כשאגלה לו מה יש לי", היא מודה. "אבל הוא כל הזמן אומר לי, 'אני לא מתרגש ממה שעברת. רק מאיך שאת מרגישה ומאיך שתרגישי'".
גם דנן מהרהרת בעתיד. "מאז האסון אני אומרת לבעלי לפעמים, בוא נעבור ליוון. אבל אמא שלי אומרת שעדיף לחיות בחרא שאתה מכיר, מאשר בחרא שאתה לא מכיר. לא חושבת שיש מקום שארגיש בו יותר בטוחה. פה זה החרא שלי, חד־משמעית".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
