בימים שבהם כל המדינה צבא, האמנים מוצאים את עצמם מתחיילים. נכנסים עם גיטרה לחדר צפוף של לוחם בבית חולים, מתמקמים עם נגנים במלונות של מפוני העוטף, מנחמים עם מנגינות בשבעות, בלוויות, בכל המקומות שבהם הכאב שותת כרגע.
כתבות נוספות:
"מפוני בארי", אומר מוקי כשהוא נשאל על מפגש שלא ישכח בחיים, ואז עוצר לדקה ארוכה, שבה הדמעות מתחילות לרדת. מאותו הרגע הן ילוו אותו לאורך כל הריאיון. "הדבר הזה ילך איתנו עד היום האחרון. הגעתי למפונים של הקיבוצים בעין גדי, בימים הראשונים אחרי. לראות ילדה בת ארבע שבאה ומספרת לך שאבא שלה נרצח, ואז אחותה בת שש, ילדה בעצמה, מצטרפת ואומרת, 'כן, אנחנו נהיה מעכשיו עם סבתא'. ברגע הזה כל מה שאתה יודע על העולם הזה קורס. כולנו מסתובבים עם הגוש הזה בגרון, פורצים בבכי באמצע היום בלי סיבה, מרגישים אבודים. ועם זאת התחושה שאנחנו לא לבד, שיש לנו האחד את השני ושעל הביחד צריך להילחם, כי רק לפני חודש אכלנו פה האחד את השני - היא חזקה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"ראיתי בין המפונים אנשים שעברו גיהינום ויש להם עוד גיהינום לעבור. אישה מקסימה מהקיבוצים סיפרה לי ששרפו לה את הבית והיא רק רוצה לחזור ולמצוא את הטבעת של סבתא שלה. אנשים נאחזים בשברירים של חיים. או מישהו שמאוד אוהב את 'שב"ק', שלח לי תמונה של אלבום הוויניל האחרון שהוצאנו. זה הלך עם הבית שנשרף והוא אמר לי, 'את זה אני מחכה לקנות מחדש'. אינסוף סיפורים".
משם הוא המשיך גם למילואימניקים בשטחי כינוס ובסיסים. "אתה אומר לעצמך אלוהים אדירים, כי אני לא יודע מי מתוכם לא יחזור. ובו־זמנית חוזרות לי התקווה והאמונה במין האנושי כשאני מופיע מולם. אתה אומר וואלק, כשאני רואה אותם יש לי על מי לסמוך. אני מרגיש פחות לבד. יש את הקלישאה של 'באתי לחזק ויצאתי מחוזק', ומעולם לא הרגשתי ככה בעוצמות שאני מרגיש את זה שם. מגיע לאיזה חור שקראו לי אליו תותחנים ואני רק רוצה להישאר שם כל הזמן ולהפוך לזמר הבית. ברגיל אני אדם נינוח, לא מעורער. פתאום אני מוצא את עצמי מתבלבל ואבוד, והעצב הזה שאין לו סוף".
איך משמחים אנשים בסיטואציות בלתי אפשריות כאלה?
"אני לא יודע מה מצפים שאני אגיד, אני בא ושר את השירים. עצם זה שאתה מגיע ומתחבק עם אנשים, מתעניין, שואל וחווה איתם את מה שהם חיים - זה מה שאתה יכול לעשות. אנשים מבקשים לחלוק את המסע עם מישהו שגם אם לא מכירים אותו אישית - המוזיקה מחברת בינינו. מספרים לך, 'אנחנו ישנים כאן באוהל שבועיים וחצי, לא התקלחנו ואנחנו חיים על מקופלת וחומוס תעשייתי', 'אשתי חגגה יום הולדת ואני לא שם', 'הילד שר לי בפייס־טיים את השיר שלך', 'חבר שלי היה במסיבה ונרצח', או מספרים שהם רק מחכים לרגע שייתנו להם כבר להיכנס לעזה. לפני שבוע הופעתי עם הנגנים שלי בפני שלוש פלוגות, אנחנו מסיימים את הקטע שלנו, עשו לנו סיורים, לקחו אותנו לראות תותח, לעשות סיור בנגמ"ש, ואז המג"ד אומר לי, 'עכשיו אנחנו צריכים לירות, אתה תקרא על זה עוד שעה ב-'. אתה עומד ו־50 מטר ממך יורים, כל העמק רועד ואתה רואה את הרשפים".
מה מבקשים ממך לשיר?
"הכי מבקשים את 'לב חופשי', 'מדברים על שלום', 'ילד של אבא', 'אלוהים' ו'ילדה סוכר'. חברה של המשפחה של אוהד מונדר, ילד בן תשע שנחטף, שלחה לי סרטון שלו שר עם אבא שלו את 'ילד של אבא' . שלחו לי גם סרטון של ארז קלדרון בן ה־12 מנגן את השיר הזה".
וכל השירים פתאום מקבלים פתאום משמעות שונה.
"לשירים יש את הדרך שלהם בעולם. תראי, 'ילד של אבא' הוא לא 'הנסיך הקטן מפלוגה ב'', זה שיר של חיים, לא של מוות. זה שיר של סיום בית ספר, טירונות, גן חובה או בר־מצווה, לא שיר של לוויות. זאת זכות גדולה עבורי להיות משענת, ספק כוח עבור אחרים. מנסים לענות ולהגיע לכל מי שמבקש, זה כמובן לא אפשרי וגם את זה אני צריך לדעת לסחוב איתי. כדי לפרוק בעצמי אני פשוט שר. אולי תשאלי אותי רגע משהו שיעזור לי להפסיק לבכות?"
מעל 30 שנה שמוקי (48) נוכח ויציב בנוף התרבותי הישראלי. כחבר בשב"ק ס', כזמר עצמאי עם להיטים שלא מתיישנים, כשופט בריאליטי, משתתף בריאליטי, כשחקן וכפרזנטור. עבר את כל שרשרת החיול של עולם הבידור והציבוריות הישראלית. ובמציאות שבה כל אמן חושב פעמיים אם לומר את מה שעל ליבו ומחליט בסוף שלא - כי הקמפיינים לא יגיעו, כי ההופעות לוועדי עובדים יתבטלו, כי זה לא יעזור ממילא, כי הטוקבקיסטים אלימים - מוקי לא שותק. אומר את הדברים בווליום שמתאים לו, עם מילים שנבררות, אבל אומר - ואז נדרש להתמודד עם כאבי הראש.
לאורך הקריירה שלו התבטא בנושא ההתנתקות, חטף והתנצל; במחאת בלפור התכוון להופיע ועזב לפני; במערכת הבחירות האחרונה הזהיר מכוונות הממשלה לשנות את חוקי האפליה ולחוקק "חוקי גזע", ובין לבין פירסם שירי מחאה. המוכר והבולט שבהם יצא סביב האינתיפאדה - "מדברים על שלום". זה הספיק כדי להצמיד לו את התואר "זמר מחאה" ו"אמן פוליטי", כינויים שהוא מתחלחל משניהם אבל עוד עדיפים על כינויים אחרים שהודבקו כאן לאמנים בשנים האחרונות, כמו "שמאלנים בוגדים.
לקראת השבוע השלישי למלחמה פירסם בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלו פוסט על כל מה שהחזיק בבטן אחרי השעות שהעביר עם מפונים, חיילים, חולים ומשפחות שקברו את יקיריהן. "לממשלת האפסים הכושלת הזו לא מגיע עם כזה. לא מגיע", כתב, "לא יכולים כבר לראות אתכם, עלובים שכמוכם. פלגנים, מסיתים, חסרי יכולת בסיסית. כישלון שלא היה כדוגמתו. ערוותכם נחשפת כל יום מחדש. תתביישו. תתפטרו. הביתה. שלא נראה ולא נשמע אתכם יותר, אמן". בסיומו, הדף גם את הטענה ש"עכשיו זה לא הזמן לבקר".
הראיון איתו מתקיים בשעות הלילה על ספסל מול גלי צה״ל, רגע לפני שהוא עולה לשידור עם שחר חסון ואבי נוסבאום. כל אחד מהם חולף בזמן אחר על פני הספסל, מושיט יד, שואל מה נשמע, ומשיב בעצמו "בנסיבות". "אימצתי את 'בנסיבות' כתשובה. ו'סיים שיט, עד שייגמר. ואז יבוא שיט אחר’".
היה טריגר שגרם לך לפרסם את הפוסט?
"זה בער בי ופשוט יצא. היה איזה ערב שחזרתי מעוד יום של הסתובבויות ופגישות עם מפונים, חיילים, חולים. לראות בעיניים כמה כלום לא עובד, שבר אותי. אני לא חווה את זה דרך התקשורת כי אני במודע לא רואה טלוויזיה. אם אני ארצה או לא, אני יודע כל הזמן מה קורה כי אני חשוף לזה כשאני פוגש אנשים. כתבתי שאני נתקל בעם שמפגין גבורה, רוח אנושית ואחדות יוצאות דופן, באופן שלא נתקלתי בו מימיי ואני כבר לא ילד, ומצד שני אני נתקל באובדן דרך מוחלט של המערכות. הם יושבים ומסדרים לעצמם ג'ובים ואין מענה לכלום. כל המדינה צבא וכמעט כל האמנים עושים מילואים אזרחיים. כל העם מתנדב כי שום מוסד ממוסדות המדינה לא מתפקד. רק האזרחים מתפקדים.
"אני מסתובב בין הבסיסים ובין המלונות של המפונים ואני רואה את עם ישראל במלוא תפארתו. גיבורים, אמיצים, חזקים, נדיבים. וזה קשה להודות בפה מלא שהמדינה מוחזקת על ידי האזרחים שלנו. כי במערכת חוסר התפקוד משווע וזה כואב ועצוב. אנחנו מופקרים לגורלנו וצריכים להסתדר לבד. אבל כמו שאנחנו רוצים לראות שמהשבר העצום הזה אנחנו נפרח ונתגבר ונצמח - אני מקווה שגם במערכת השלטונית זה יקרה. פעם רבין אמר שהכי צריכים להיזהר מה'יהיה בסדר', כי זה רק מביא אותנו אל התהום".
איזה תגובות היו? ראיתי שהתבלטה בעיקר "זה לא הזמן לביקורת".
"עזבי את 'זה לא הזמן', צצו כל הבוטים שאומרים לי, 'אתה מפלג ומסית'. אני?! פילגו בתוכנו ושיסו אותנו! במערכת דמוקרטית בריאה כמו שאנחנו אמורים להיות - איך אזרח שמבקר את השלטון הוא מפלג? עברנו קלקול ושבר גדול אם זה מה שחושבים. רוב מי שעובד איתי היה מעדיף שאני לא אדבר, זה לא מטריד אותי ואני מבין את החשיבה מאחורי זה, אבל יש דברים שחייבים להיאמר, כמו שיש דברים שאתה יודע שאתה צריך לסתום בהם את הפה. אני לא חושב שצריך בשלב הזה רק לומר, 'אני מחזק את ידי צה"ל' ולסתום את הפה ולא לומר שום דבר. לא. דברים צריכים להיאמר בזמן אמת".
לא כתבת מי אחראי לכל זה בעיניך.
"מה זאת אומרת מי? השלטון. אני בכוונה לא נכנס להגיד שם מסוים. יש ממשלה, יש שלטון, יש ראש לעסק הזה וכל החבורה הזאת היא אחראית. זה לא עניין של שם כזה או אחר, כולם יודעים הכול. הכול מאוד ברור. אני לא מוצא עניין בלדבר נגד אדם כזה או אחר. לכולם ברור שמי שצריך לקחת אחריות - לא לוקח אותה. המלחמה הזאת נכפתה עלינו, ואני מדבר עכשיו על זה שבשטח אין מערכות מתפקדות. קטונתי מלדבר על הסיבות והגורמים למלחמה. אני אזרח מן השורה כמו כל אחד אחר, לא מומחה צבאי. אני רגיל כבר הרבה מאוד שנים שאני אומר דברים ואנשים לא אוהבים את זה. אבל זה לא מעניין אותי. יש דברים שצריכים להיאמר, וכשזה ככה אני כותב את זה בדף הפרטי שלי. תמיד יש את אלה שיגידו, 'למה לא אמרת את זה אז? למה אתה אומר את זה דווקא עכשיו?'"
אתה מנוסה בלחטוף ביקורת. במיוחד אחרי האמירות סביב ההתנתקות ש"צריך לשבור למתנחלים את העצמות".
"אנשים רוצים לשמוע מה שהם רוצים לשמוע ולא את מה שאתה אומר. שם דיברתי בצורה לא חכמה על גופים מסוימים שאיימו במלחמת אחים, ושאמרו שהם יילחמו בחיילים שיבואו לפנות אותם. לא דיברתי על ציבור המתנחלים. לדבר על ציבור של מיליון איש זה מגוחך, אתה לא יכול להכליל מיליון איש תחת כותרת אחת. מעולם לא דיברתי על המתנחלים, אלא על קבוצות מסוימות ומיליטנטיות ואנטי־דמוקרטיות בתוכם. אחרי האמירה ההיא הסתובבתי עם שומר ראש ואיומים על החיים שלי. חוויתי את אותו צונאמי של חרא אחרי בלפור. בסוף מי שדואג לחלק אותנו לימין ולשמאל הוא רק מי שמרוויח מזה, ואין פשע גדול מזה. בטח כרגע. אני כבר מזמן לא מבין מה זה ימין ומה זה שמאל, זה קשקוש שרק משרת את שרי המלחמה ואת דובריהם ואת הבוטים שלהם".
אתה עקבי בלא לומר את השם "נתניהו" כשאתה מותח ביקורת. זה קרה גם כשהגעת להופיע במחאות בלפור בתקופת הקורונה.
"כי קרה שם בדיוק אותו הדבר - התעלמו מלומר שהמערכות קורסות והתמקדו באדם אחד. ברור שיש ראש והוא אחראי, אבל אני רוצה להתמקד במקומות שלא מתפקדים, להגיד 'כאן אני רואה את העוול', 'כאן אני רואה את חוסר הצדק'. ואת זה אני רוצה לצעוק. העם בישראל מוצא את עצמו עכשיו בסיטואציה שהוא לא חווה מעולם ומגיב באומץ. את האחדות אנחנו צריכים לייצר כי אף אחד לא ייצר אותה בשבילנו, בטח ובטח לא השלטון. יש קומץ של מסכנים משמאל ומימין שכל מה שהם רוצים בעולם הזה זה להסתכסך ולריב, להיעלב ולהעליב, לפלג ולהתפלג, לייצר מחנות ולהסית בין אחים. אני לא מוכן לתת לזה יד. כל מה שתמיד אמרתי, מאז ומעולם, זאת האמת שלי ובכל מקום שהתבטאתי - בין אם בצורה טובה יותר או פחות - זה להיות מאוחדים נגד כוחות שבאים לפלג. ומי שלא מבין את זה, אני לא יכול להבין בשבילו".
כמו כל גבר שני במדינה כרגע, גם מוקי מסתובב בימים אלו עם שפם. המילואימניקים שאימצו את הטרנד הפילו אליו גם אמנים שבאו להופיע אצלם, כמו עומר אדם, איתי לוי, ליאור נרקיס ואחרים. "השפם שלי התחיל הרבה לפני. אני לא מהטרנד, אבל מאז שזה התחיל אני אומר לכולם, 'ברוכים הבאים'. כשאני הולך למילואימניקים אז משווים שפמים. גברים אוהבים להשוות. את השפם שלי אף אחד לא אוהב חוץ מהילד שלי וממני. אני בעד שגם בנות ייכנסו לטרנד השפם, אם כבר אז כבר".
הוא גר בצוקי ים, בין בית ינאי לנתניה. "אני נכנס בלילה הביתה, הולך לישון. לישון זאת מילה גדולה. אבל יש לי בית ומשפחה לחזור אליה, ואני לא מתעסק בעצמי אלא בכל מה שאנשים עוברים עכשיו. אני בונה את היכולת שלי לשים מסך, קיר. כי עכשיו זה הזמן להופיע ולשמח ואני צריך להיות חזק בשבילי, בשביל הילדים שלי, בשביל המקומות שאני הולך אליהם. אתה בא הביתה ומחבק את הילדים חזק. הקטן נכנס למיטה שלי בלילה. מה אנחנו רוצים בסוף? לחבק את המשפחות שלנו, לעשות אימון טוב, לנגן, לשיר. להלל את החיים, לעומת מי שרוצים להלל את המוות".
הבנים שלו בני 16, 14 ו־11. "הילדים חווים את המצב דרך חברים, תקשורת. אני לא מוכן שהם יראו דברים בסושיאל, חוץ מאחד שאין לי שליטה עליו ואני מאמין שהוא מספיק חכם ורגיש לשמור על עצמו מפני הדברים האלה".
זוכר מה עשית לפני 7 באוקטובר?
"אני בקושי זוכר את החיים שלפני. עשיתי תיאטרון, שבועיים קודם הייתה הופעה של שב"ק ואוקטובר היה אמור להיות עמוס מאוד. לא חשבתי על מה שהיה קודם אחרי שהעסק הזה קרה. פעם ראשונה עכשיו, כשאני חושב על התיאטרון. את ההופעות אני לא רואה חוזרות לעוד הרבה זמן, לצערי".
6 צפייה בגלריה
מוקי עם חברי "שב''ק ס''. ''חושבים שכולנו גרים בארמונות בדובאי''
(צילום: איליה מלניקוב)
"מדברים על שלום" הוא כבר 20 שנה שיר מלחמות, מחאות ועצרות. תצליח לכתוב אחד כזה גם ברוח חרבות ברזל?
"בשבועות האלה אני מנסה לכתוב ולא יוצא כלום. אני תקוע עם משפט וחצי כבר שלושה שבועות. אני אגיד לך את האמת, את 'מדברים על שלום' לא כתבתי על האינתיפאדה, כתבתי את השירים שיצאו ב־2002 קצת קודם ולא על המאורעות, אלא על מה שהרגשתי ועברתי. רק על עצמי לספר ידעתי. זה שזה פגש אנשים במקומות שלהם? זה הכוח של יצירה. גם עכשיו אני לא כותב ישירות על המלחמה. אני גם לא כותב פוליטי, רק אנושי. מעולם לא באתי להביע עמדה פוליטית במוזיקה, זה משעמם. גם 'זמר מחאה' זאת המצאה של התקשורת. אמן מדבר את נפשו ואני לא הצהרה פוליטית ומעולם לא הייתי. בתיק הקטן שאני מסתובב איתו יש לי מחברת שאני פותח על הברכיים כשאני בנסיעות ומנסה לסדר את הרגשות. אבל זה עדיין קשה".
עוד כמה זמן אתה חושב שאמנים יוכלו להמשיך ולהופיע בהתנדבות?
"בכל משבר עולם התרבות מתגייס ועדיין אנחנו הסקטור האחרון שמטפלים בו, אם בקורונה ואם עכשיו. אנחנו עושים את זה בגאווה ובאהבה וזאת הדרך שלנו לתמוך, אבל מגיע השלב שבו אתה אומר, 'אוקיי, מה שאני רוצה ועושה מרצוני החופשי ומתוך האמונה שלי זה דבר אחד, אבל יש גם נגנים והגברה וזה לא יכול לקיים את עצמו'. יש תפיסה קלוקלת ש'מה, אתם אמנים, אתם עושים מלא כסף'. חושבים שאנחנו כולנו גרים בארמונות בדובאי.
"אני מעריך שבתחום שלנו משהו כמו 90 אחוז מהאנשים לא סוגרים את החודש. אין מי שתחום הבידור מעניין אותו, בטח לא המדינה, וחלקנו עדיין מתאוששים מהקורונה. זה נכון שכדי לשרוד אנשים צריכים לחם, בגד וגג. אבל הנפש והנשמה גם צריכות לאכול, גם הן צריכות הזנה. אמנות, יצירה ותרבות זה מה שמזין אותנו ומחזיק אותנו, וזה עדיין נתפס, לצערי, כמובן מאליו. אני כרגע לא עובד ויש לי משפחה לפרנס. קל זה בטוח לא. אחרי היחס של המדינה לשוק הזה בקורונה אנחנו כבר לא מצפים לשום דבר. זה כואב לראות את המדינה מפקירה את האזרחים שלה בכל קנה מידה".
לאן אתה ממשיך מכאן?
"כעיקרון אנחנו פשוט עולים על הרכב ואומרים לי תוך כדי לאן להגיע. בהמשך השבוע אגיע לאנשי כפר עזה שפונו למשמר העמק".
אתה מדבר עם מישהו על כל מה שאתה עובר?
"אני יודע שצריך אבל אני מדבר עם אשתי, עם החברים, עם הצוות שלי כשאנחנו בדרכים. שם אנחנו מעבדים את הדבר הזה שאנחנו עוברים".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
