הלילות הכבדים, אלה שלא נגמרים, מצאו את מעיין אדם בורחת לעולם מקביל. "בהתחלה לא נרדמתי בכלל, המחשבות לא נתנו לי", היא דומעת. "ואז הצלחתי לעצום עיניים עם פנטזיה די קבועה. אני רואה את מפל פצועה בבית חולים, שוכבת במיטה, כולנו סביבה, ואני מסתכלת לה בעיניים והיא מתפוצצת מצחוק, ואז כואב לה כשהיא צוחקת, בגלל הפציעה. והיא יפה כל כך, אחותי. ואני יכולה ממש לראות את החלוק שלה ואת הנעליים שלה בפינה, אני כביכול שולפת את הכול מהזיכרון מרוב שזה אמיתי ורק עם זה אני יכולה להירדם".
הדמיון המרפא.
"זה מה שאני משרטטת לי במחשבות לפני השינה וזה כל כך אמיתי. אני מצליחה ממש לגעת בה בחלום, להריח אותה, לנשום אותה. אתה יודע, זה גם בקלות מה שהיה יכול להיות במציאות. שינוי קטנטן בלוח הזמנים שלה, פנייה אחת לפה, עיכוב קל שם - ומפל איתנו. סנטימטר וחצי־שניים הצידה, והכדור של המחבל לא הורג אותה. זה כל מה שמבדיל בין חיים שלמים שהיא הייתה מקבלת, שאנחנו היינו מקבלים, לבין זה שהעולם שלנו נעצר. נגמר. לא יהיה".
מפל אדם ז"ל נרצחה במסיבה ברעים ב־7 באוקטובר הנורא. היא נורתה מטווח קצר ליד בן זוגה רועי, שהצליח לשרוד את הזוועה. בת 27, קצינה מצטיינת, אהובה, חיוך נצחי, יפהפייה זוהרת, פעילה חברתית, אופק מבטיח. כל דבר שנגעה בו הפכה לזהב, חוזרים ומספרים כל מכריה וחבריה. כשאני שואל על הקשר ביניהן, מעיין מראה לי סרטון שיענה במקומה. היא מפתיעה בו את מפל בסוף הטיול שאחרי הצבא, במקסיקו, דופקת על דלתה ממש היישר מהטיסה מישראל. חצי שנה לא התראו לפני כן, ומעיין שמרה בחשאיות גמורה על הביקור. המצלמה לוכדת את המבט של מפל ז"ל, שנע בין תדהמה לאושר עצום. השתיים נופלות זו בזרועות זו לחיבוק ארוך של אהבה ואי־אפשר שלא לדמוע ולהבין מיד את עוצמת הקשר. "מפל השתחררה בגיל 25, יצאה לטיול הגדול בדרום אמריקה וסיימה אותו במקסיקו. בדיוק התחלתי 'רוקדים עם כוכבים' וטסתי להפתיע אותה שם. אתה יודע מה זה טיול אחרי צבא, מתכלבים, נזרקים. אנחנו באנו, עשינו לה טיול חמישה כוכבים, עם המלונות הכי טובים, מסאז'ים, פינוקים, ארוחות, החזרתי אותה בביזנס לארץ. אני חושבת על זה עכשיו וכל כך שמחה שיצא לנו לבלות יחד ככה אז".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כעשר שנים מפרידות ביניהן. "היא הייתה אהבת חיי הראשונה. הפכתי לאדם אחר אחרי שהיא נולדה. כל הבית השתנה בזכותה. היא הגיעה והדליקה את האור. אח שלי ואני היינו רבים פיצוצים, עם מפל זה היה אחרת. בבת מצווה, אמא ואני נסענו לאילת לכמה ימים וכל הדרך חזרה הביתה אנחנו נותנות מרפקים אחת לשנייה, מי תיכנס ראשונה בדלת להסניף את מפל".
תעלה חדשה בלב.
"ממש ככה. רצתי מבית ספר להספיק להוציא אותה מהגן ולבלות איתה את אחר הצהריים. הבית שלנו קצת התפרק אחר כך בגירושים של ההורים, ומפל התבגרה והפכה לנערה ולאישה, אבל מבחינתי, היא נשארה תינוקת, למרות הקריירה הצבאית. התייחסתי אליה כמו אמא, עטפתי אותה ככל שיכולתי".
פתאום אחותה היא אדם מאוד מפורסם במדינה, מצליח, מושך הרבה תשומת לב. איך מפל קיבלה את כל זה?
"אני יודעת שהיא הייתה מאוד גאה בי. אנחנו גם דומות פיזית והיא הכי אהבה שקראתי לה מינימי. כשאנשים היו אומרים שהיא מוכרת להם, היא הייתה עונה, 'אני אחות של מעיין אדם'. עם השנים זה התהפך, אנשים ניגשו אליי ואמרו לי, 'את אחות של מפל' והעיניים שלהם נצצו, וראיתי כמה הם אוהבים אותה וכמה היא השפיעה עליהם ונזלתי מגאווה! השתגעתי! בשבעה היה לכולם את אותו המבט, ואת אותם הסיפורים, היא אספה אנשים מהרצפה, נתנה להם מוטיבציה והזדמנות בחיים. היא כזאת, היא ראתה את המיוחדים, אם כל אחד צריך אדם אחד שיאמין בו, היא הייתה האדם הזה".
מה היו התוכניות של מפל לעתיד?
"אחרי שחזרה לארץ מהטיול, היא אמרה לי, תשמעי, הפעם אני הולכת להיות קצת ראש קטן. ואז היא התחילה לעבוד כברמנית במסעדת מסה בתל־אביב ויומיים אחר כך סיפרה שביקשו שתנהל את המסעדה. בזמן האחרון מפל והשף אסף שטרן פתחו מסעדה כשרה ויוקרתית במלון בתל־אביב, שנחנכה ב־4 באוקטובר. מפל גם מאוד אוהבת ילדים, ויום אחד מצאה צהרון באזור לעבוד בו. בערך חודש אחרי כבר ניהלה צהרון משלה. פשוט לא עבד לה להיות ראש קטן. היו לה שלוש עבודות במקביל, בקלילות".
שבוע לפני הטבח, עברה מפל אדם לגור בכפר־יונה יחד עם בן זוגה רועי שליו. "בשישי שלפני אמא שלי עוד סידרה לה את הדברים בארון החדש. הן היו מאושרות שיהיו קרובות, כי אמא גרה בנתניה. בסוף השבוע הזה אנחנו הולכים לארוז את כל הדברים שלה, זה יהיה לי קשוח מאוד".
בערב שלפני 7 באוקטובר, מפל מסמסת לאחותה ומבקשת להגיע לבקר. "אני וורקוהוליקית ידועה, הייתי מאוד גאה בזה, האמנתי שזה מה שבנה אותי. עד 6 באוקטובר. באותו ערב מפל הציעה לקפוץ אליי לתל־אביב ואמרתי לה שאני עובדת, ושתבור כבר ישנה, אז נדחה למחר. העדפתי לעשות טבלה מחורבנת לפרויקט שאני עובדת עליו ופיספסתי".
ידעת שהיא הולכת למסיבה?
"לא, אבל זה לא משהו מיוחד. אחרי הצבא אין מסיבה שמפל לא הייתה בה. היא עשתה קריירה צבאית מרשימה, הייתה סרן בגיל 22 כבר, שירתה ביחידה הרב־ממדית, שילוב בין כוחות אוויר, ים, יבשה, מודיעין, ואחרי כל זה היא לא המשיכה ישר ללימודים. חיכתה".
אולי הרגישה משהו.
"אני לא מפסיקה לחשוב על זה. מפל לא החליטה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה בגיל 25 ואנחנו במשפחה הקרייריסטית לא הבנו למה. בשנה האחרונה היא חגגה חזק, כל יום במסיבה, כל הזמן טסה לחו"ל, כל רגע פנוי בילתה. תעבור על האינסטגרם שלה. מסיבות, נופשים, שמחות. אולי הנשמה שלה ידעה משהו שהיא לא ואנחנו לא, ומפל חיה כאילו באמת אין מחר. אני מודה לאלוהים שהיא לא העבירה את השנה האחרונה לחייה בסטטיסטיקה ומדעים, אלא פשוט באמת נהנתה מהחיים בטירוף, ואימצה כלבה, והזוגיות עם רועי פרחה. מפל הייתה מאושרת".
מקום קטנטן לנחמה.
"לפחות זה. ואתה יודע, אחרי שהיא הציעה בשבע בערב של שישי לבוא אליי והזרמתי אותה ליום אחר, הבטחתי לעצמי לא לדחות שום מפגש שמציע לי אדם קרוב. זה שרט אותי להרגיש שלא תמיד יהיה מחר".
עכשיו היא חוזרת לשם, לשטח המסיבה ברעים, בפעם השנייה. בפעם הראשונה ביקשה לראות את המקום שאחותה נהרגה בו, לנעוץ דגל ישראל במקום שבו מפל סיימה את חייה. "לריאיון הזה לא ראיתי את עצמי מצטלמת בסטודיו על עקבים", היא מספרת, "מאוד רציתי להנציח את המקום שבו היא נשמה בפעם האחרונה, ברעים. נכון שיש קבר, אבל משהו בנקודה הזו הוא עבורי מקום ממגנט ואני לא מפסיקה ללכת לשם. אני מתכננת כבר את הפעם הבאה ורוצה לשתול שם עץ או להציב אנדרטה. שמתי שם דגל וחיילים מגיעים להצדיע, אנשים באים אליו להתפלל, לקרוא פרק. מאוד מרגש אותי הכבוד שחולקים לה".
למסיבה ברעים מפל ורועי מגיעים לפנות בוקר. "אלה בדיוק המסיבות שהקטע שלהן זה הזריחה. בינתיים בשש וחצי בבוקר יש אזעקה, ובשבע אני כבר עם תבור בת השבעה חודשים על הידיים, מול הטלוויזיה. כל המסך כתום מהתרעות וברקע דוד חיים. אני מחכה שיעלו החדשות וזה נראה לי חמור, אבל המוח שלי עוד לא באון ואני לא מבינה כמה זה חריג. אני לא שם, לא התנעתי. ואז אני רואה את הטנדר עם המחבלים".
ירדן אדם, האח, איש מילואים ביחידה מובחרת, מעדכן באותה השעה את המשפחה שהוקפץ לעזה. "אני קוראת את זה בקבוצה ומשתטחת על הרצפה ומתחילה לבכות. ואני צועקת ואומרת לבן זוגי יובל, 'ירדן ימות!' והוא אומר לי, 'די, למה את חושבת ככה'. משהו בי נכנס לסחרור. אבל לא הייתי מכוילת כי הייתי בטוחה שמפל בכפר־יונה עם רועי".
מספר דקות עוברות עד שמעיין מגלה איפה נמצאת אחותה בעצם. "מפל כתבה לי, 'אל תספרי לאמא, אני במסיבה בדרום'. אני מקריאה לך עכשיו מההודעות שהיא שלחה לי".
לא קשה לחזור לזה?
"קשה? אני חיה על זה מאז. חוזרת לקרוא בלופים. היא כתבה: 'יש חדירה של עשרות מחבלים ויש פצועים'. ואחר כך: 'מעיין, אני מפחדת, לא יודעת לאן לברוח'".
הצלחת לתפקד?
"אני מתקשרת אליה, מנסה להבין את התמונה, ושומעת שהיא בשטח פתוח והיא צורחת שכדורים בכל מקום - ואני מאבדת את זה. אני בתחושת אשמה עד היום כי במקום שארגיע אותה, שאתן לה ביטחון, שאנהל את האירוע, העברתי את הטלפון ליובל".
כי לא יכולת לדבר.
"לא. התחלתי לפרכס, כאילו הרעילו אותי. ואז רועי התקשר לירדן אחי ואמר לו, 'הם רצחו את מפל, הם רצחו את מפל, מפל מתה!'"
את הטלפון הקשה ביותר למעיין עושה ירדן כשהוא בדרכו לעזה, חמש דקות מאזור המסיבה ברעים. "בשעה האחרונה לחייה ירדן ניהל את כל הקשר מולה. ואז הוא מתקשר אליי ואני לא עונה מיד, כי אני יודעת מה הוא הולך להגיד. אני מחכה ונושמת ולוקחת הרבה אוויר ואז עונה לטלפון".
מובן.
"שמעתי שהוא חנוק מבכי והוא רק אמר את השם שלי והבנתי. רועי שכב לצד אהבת חייו המתה בערך שעתיים, עד שהגיע הצבא וחילץ אותו. היא קיבלה כדור שחדר מהצלעות ללב, ואני אומרת שהלב שלה היה כל כך גדול, שאי־אפשר היה לפספס אותו".
זוכרת איך הגבת?
"כמו בסרטים, יצאה ממני צעקה שלא ידעתי שאני יכולה לצעוק. צעקתי לא ולא ואלף פעמים לא. זה היה כל כך חזק, מהנשמה ומהלב".
היא מתפרקת בבכי ואני דומע יחד איתה. "ההודעה האחרונה שמפל שלחה לי הייתה ב־8:49 בבוקר: 'תשלחו כוחות בבקשה'. היא לא הצליחה להבין איפה צה"ל. היה רגע שבו כתבה לי: 'הם הורגים את כולם', ואני פתאום אומרת יש, יש, הצבא הגיע, הורגים את כולם! ואז אני פתאום קולטת ושואלת, 'מי הורג?' והיא עונה, 'המחבלים, איפה הצבא?' אתה מבין, היה ברור לי שאם הורגים את כולם זה אנחנו".
לכולנו.
"אנחנו הרי רגילים שאם יש מחבל בתחנת אוטובוס, קופצים עליו עשרה חמושים ומנטרלים אותו. ועוברת עוד שעה ועוד שעה, וראבק, איפה הצבא?"
בינתיים בנתניה מתעוררת אמן, יונה, לבוקר של בלהות. "היא שואלת אותי איפה מפל, ואני חוששת שהיא תשמע מה קורה, תאבד את ההכרה ותיפול ותמות. אני מנסה לשלוח לאמא אמבולנס, אבל לא עונים לי. כל עוד היא לבד בבית אני לא מספרת לה כלום. אמרתי שמפל ישנה".
האמינה?
"לא. היא הרגישה. שאלה כל הזמן, את בטוחה? עניתי לה אמא, הרי דיברתי איתה, למה את מציקה לי? ואני בבית קפואה, עם תבור על הידיים. מנסה להביא את אמא אליי בכל מיני תואנות, ובסוף אומרת לה אמא, עוד רגע יש טילים, אני חייבת שנהיה ביחד, אני מפחדת, בואי לפה".
ואז היא גם מתאפסת. "העובדה שאני צריכה לדאוג לאמא שלי גרמה לי לחזור לתפקד. לקחתי משכנה כדור הרגעה, אמא מגיעה ואני מכניסה לה כדור לפה ישר, לפני שאנחנו מדברות. אני מספרת לה שמפל הייתה במסיבה שאליה הגיעו מחבלים. היא נשענת אחורה, חצי מתעלפת, שותה מים, בוכה. ואז, לאורך שעות אני מבשרת לאמא עוד פרט ועוד פרט ואם אני חושבת על זה, עד היום בעצם לא אמרתי לאמא את המילים: מפל מתה. היא עצמה הבינה רק כשנכנסו אלינו המודיעים, שלושה ימים אחר כך".
מה אמא חשבה עד אז?
"היא לא רצתה לדבר על זה. הרי היו הרבה נעדרים. אבא שלי ואחי סרקו את כל סורוקה, בתקווה שאולי הביאו אותה פצועה. אולי, למרות מה שרועי סיפר, מצאו אותה נושמת. גם אני התקשרתי לכל כתבי הבריאות, לכל דוברי בתי חולים, חיפשתי בנעדרים ובלא מזוהים".
שם בעצם הבנת עד הסוף?
"אתה לא מבין עד הסוף גם היום, אבל יומיים אחרי אבדה תקוותי. כשהבנתי שפינו את רועי ולא אותה, למרות שהוא צעק והתחנן, כי הצילו את מי שהיה ניתן להציל ואם לא פינו אותה, היא לא הייתה יכולה לשרוד".
במצב הנורא הזה מקובל לשאול אם זו גם אנחת רווחה.
"בהתחלה הוקל לי איפשהו שהיא לא בעזה, לא עוברת תופת בשבי. אבל ממרחק הזמן אני מקנאה במשפחות של החטופים על התקווה שיש להם לקבל את הילדים שלהם חזרה. לנו אין את התקווה הזאת".
איך עברו הימים שאחרי הבשורה המרה?
"בימים הראשונים לא יכולתי לאכול כלום. שמתי קרם והרגשתי מגעילה. איך אני שמה קרם פנים כשאחותי שוכבת בבוץ איפשהו ועוד לא מצאו אותה? את שונאת כל רגע בחיים שלך, שונאת לנשום, כי היא לא, שונאת להתכסות בשמיכה, כי מפל לא מכוסה. היום התקלחתי אחרי שחזרתי מרעים, בנקודה שבה היא נשמה בפעם אחרונה. שטפתי מעצמי את החול ולא האמנתי שהחול נשאר עליה. חשבתי שבא לי לקלח ולשטוף אותה. אני מרגישה משוגעת לפעמים".
הסתכלת עליה לפני הלוויה?
"לא. פחדתי שזה מה שאזכור כל החיים ולא את הפנים היפות שלה. חשבתי לבקש שיוציאו לה קצת שיער כי היה לה את השיער הכי יפה בעולם, פעם היא אפילו תרמה אותו ויום אחד היא באה עם קארה עד האוזניים. בלוויה עצמה היה לי אומץ להתקרב, ליטפתי לה את הראש, חיבקתי אותה. זה היה לי מאוד נעים".
עם בן הזוג של מפל, רועי, היא נמצאת בקשר הדוק. "אמרתי לו שיש לו את הגב שלי לכל החיים. אני תמיד אוהב אותו, אעזור לו ואתמוך בו. סוג של צוואה שלה. יש לי לפעמים איזו נחמה בעובדה שהיא מתה בזרועות האדם שאהב אותה, ברגע אחד. הוא הבטיח לי שהיא לא ראתה את המחבלים בכלל, שהסתכלה עליו ועצמה עיניים".
הם עמדו להתחתן.
"רועי סיפר שחסך לטבעת, כן. בפעם הראשונה שבה פגשנו אותו הוא כבר אמר לנו, מפל תהיה אשתי. הם היו ידידים הרבה זמן וכשהוא התוודה שהוא מאוהב, היא נבהלה. ואז הוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת והיא חטפה התקף קנאה, סימסה לו, ומאז הם היו יחד".
בבית ישנה תבור, שמתעוררת בקול בכי מדי פעם ומעיין ממהרת לגשת אליה, למרות שאבא יובל צמוד לתינוקת כל הזמן. "מאז השבת ההיא אני לא עוזבת את הילדה. הזמינו אותי לנאום בלוס־אנג'לס, אבל הסברתי שאני לא יכולה, שאני מפחדת עליה ועל החיים שלה. אני חושבת הרבה על איך לחנך אותה ואיך לתת לה כוח ויכולות להתמודד עם המדינה הזאת".
נדמה לי שרוב ההורים עסוקים היום במחשבות איך מגדלים ילדים בתנאים שנוצרו פה.
"לגדל ילדים בישראל זו בחירה לא פשוטה, בחירה בחיים שבהם מאיימת עליהם סכנה מוחשית כשהם משרתים בצבא, כשמסביב פיגועים וטילים. לא הייתי רוצה לחיות בשום מקום אחר, אבל עדיין קשה לדעת שהבחירה שלך לחיות פה גוזרת על הילדים שלך סבל ופחד ואובדן. מרגישה בעיקר שאני לא יכולה לאבד יותר אף אחד אף פעם, כי אני כבר לא אעמוד בזה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אני בהיסטריה על החברים שלי, על יובל, על תבור. אלה מחשבות שלא עברו בי פעם. אם יובל לא עונה לי לטלפון עשר דקות, זה כבר אימה. התחושות האלה יעברו עם הזמן, אבל מה עם החור בלב? אני מפחדת מיום ההולדת של מפל, מכל חג, מיום הזיכרון, מפחדת מהחיים שהולכים להיות לי".
כי יש כל הזמן את ההשוואה לחיים שלפני.
"רז, אני הייתי במדרג הכי גבוה של אושר. הגעתי לנקודה בחיים שהכול בה מושלם, מבחינת זוגיות, קריירה והכנסה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: החיים לא עובדים ככה, חיכיתי שמשהו ישתבש".
היא עונדת על האצבע את הטבעת שקנתה לאחותה ונעלמה, אחרי הרצח. "כשהתקשרו מחברה קדישא לתת לי את פרטי הקבורה אמרתי, אוקיי, תביאו איתכם את הטבעת שלה, את התכשיטים. אמרו לי, אין תכשיטים, אמרתי להם, אז זו לא מפל. היא תמיד הייתה מתוכשטת ואת הטבעת הספציפית הזאת לא הורידה אף פעם. זו טבעת שקניתי לה ליום הולדת 20, עם שלושה יהלומים, אחד גדול באמצע שזו היא, ושניים קטנים מהצדדים, לאחי ולי. הם בדקו שוב, התקשרו ואמרו שהיא כנראה נבזזה".
נורא.
"קרס עליי עולמי. היה בשבעה נפתלי בנט, שאמר לי ששמע שזה קרה כשהעזתים הגיעו לשטח. אמרתי לעצמי, אולי הגנבים נהרגו עם השלל עליהם? אעלה סטורי עם בקשה, אולי ייצא מזה משהו".
זה קרה. "יום אחד אני מקבלת הודעה ומשפשפת עיניים. הבנתי שהורידו ממנה את התכשיטים בשלב כלשהו בהכנה של הגופה. אחרי שהעליתי את הסטורי, התברר שכשבמשטרה הגיעו לתכשיטים של מפל זה התחבר להם. הטבעת הוחזרה אליי ולא תרד ממני לעולם".
את השיר שכתבה לזכרה של אחותה, מבצעת ברגישות מירי מסיקה. את הטקסט הלחין אורי שכיב, ביוזמתו. "רציתי לכתוב משהו ארוך יותר אבל לא היה לי כוח, אני מרוקנת. העליתי את הפוסט וכבר באותו לילה אורי שכיב יושב ומלחין, שולח לי קטע ואני שומעת אותו אלף פעם בלופים מהבוקר ועד הערב. מירי מסיקה אמרה כן עוד לפני שהיא שמעה את הלחן. העבודה על השיר הייתה הסיבה לקום בבוקר, מבחינתי".
תעשי מקום, אחזיר אותך היום. מצמרר.
"כשאורי שכיב הלחין לי את הטקסט הבנתי שהדבר היחיד שאתה יכול לעשות בשביל משפחה שכולה זו הנצחה".
מתכננת כבר משהו?
"חושבת על פסטיבל מפל, משהו עם ילדים שהיא כל כך אהבה, אולי פסטיבל בעוטף פעם בשנה בחופש הגדול. כל דבר שאעשה מהיום, היא תהיה חלק ממנו".
תבור שוב בוכה ואדם נזכרת בכפיר ביבס, התינוק שנחטף לעזה בגיל תשעה חודשים. "היא מצוננת עכשיו ואני חושבת כל הזמן איך כפיר מתגבר אם הוא מצונן. נותנים לו מי מלח? יש לו משהו שיקל עליו? תבור היא עכשיו מראה שלי לתופת. לקח לי זמן להסתכל עליה ולחייך שוב. חשבתי שאני משוגעת עד שדיברתי על זה והבנתי שכולם ככה".
פלוס אחד.
"ביקשתי מהעוקבות שלי לשחרר מחשבות אפלות ואמהות סיפרו לי שהן רוצות נשק בבית כדי שיוכלו לירות בעצמן בילדים שלהן, שלא יתעללו בהם. במציאות כזו, החטופים חייבים להיות מעל הכול. תמיד אפשר להיכנס לפעולה צבאית, עם לגיטימציה או בלי, שיישרף העולם. אבל שעון החול להחזיר את האנשים האלה הולך ואוזל. לו יכולתי להציל את מפל, הייתי מרימה את כל עזה על הרגליים. תוציאו אותם דחוף עכשיו וזה יהיה ניצחון מבחינתנו. אין לנו זכות קיום בלי הערבות ההדדית הזו".
אם כבר ערבות הדדית, מנכ"ל משרד רה"מ יוסי שלי אמר ש"המסיבה תרמה לכל הכאוס". אמירה נוראית, למרות שהתנצל בהמשך.
"זה משפט שמעיד עליו שהוא מנותק וטיפש. הרבה מאוד התבטאויות שלו מטילות קלון על המשרד שהוא עומד בראשו, צריך לפטר אותו, הוא גם לא מוכשר לתפקיד ציבורי וגם פגע בכל כך הרבה אנשים. אמירות כאלה פעם היו מסעירות אותי, אבל היום הן כמו יריקה באוקיינוס, כאב קטן בתוך התמונה הגדולה. בגדולה אני מרימה את הראש ואין לי במי לתלות תקווה, במי להאמין, אחרי מי ללכת או על מי לסמוך - וזה אפילו יותר מפחיד אותי ממחבלים. בהם אף פעם לא תליתי תקוות".
יש טענות נגד ראש הממשלה שהוא נפגש רק עם משפחות שכולות וחטופות של תומכיו, מהפחד להיתקל בצעקות.
"לצערי לא ראיתי כמעט שום דבר מאז 7 באוקטובר שגרם לי לחוש גאווה או תקווה מצד מי שמנהיג את המדינה. כן שמעתי את זה מהמצביאים, מהגנרלים, טקסטים מפעימים של לקיחת אחריות. לא יודעת להסביר אבל הרגשתי סלחנות אדירה כלפיהם ושותפות גורל ואהבה. כל הזמן מהדהד לי אמנם המשפט האחרון של מפל, ששואלת איפה הכוחות, אבל הם בני אדם והחרטה שלהם היא חרטה אמיתית. והם בשטח, מסכנים את החיים שלהם. איתם אני מיום ליום מתפייסת ואני מקווה שמפל לא כועסת על זה".
והממשלה?
"בדיוק הפוך. כל יום מחכה שיהיו ראויים לילדה הזו, עם מה שהיא עברה, וזה לא קורה".
את בקשר עם המשפחות האחרות של ההרוגים או החטופים?
"בעיקר בראיונות שלי בטלוויזיה. במלאת חודש לאסון הוזמנתי לנאום בהיכל התרבות בתל־אביב, בטקס זיכרון אזרחי, וכמעט התעלפתי מרוב שבכיתי. זה היה קשה מנשוא".
בסוף את גם אמא טרייה. מרגישה שאת מצליחה להקדיש את תשומת הלב הראויה לתבור?
"אני מאוד אחות של מפל מ־7 באוקטובר, ופחות אמא של תבור. קשה לי עם זה שהיא לא מקבלת ממני חיוכים ואהבה ותשומת לב, אבל יש ימים שאני קמה סמרטוט ולא מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה כי אני עצובה כל כך. אבל הבת שלי צריכה אותי ואני אוספת כוחות להיות שם".
עד כמה נחשפת לסרטוני הזוועות?
"ראיתי כמה בודדים, זה הביא אותי למקומות מאוד נמוכים. הפסיכולוגית שלי אמרה שאני כמו כדור של סקווש שמטיחים מקיר לקיר, שאני חווה את כל שלבי האבל ביחד באופן חריג, בלי סדר. אני לא מזהה את עצמי, אני לא מעיין שיודעת מאיפה היא באה ולאן הולכת, שהכול ברור לה, שמנהלת את הרגשות והסביבה, אני מרגישה סלט. שלולית של בן אדם".
לפני שהפכה לאשת עסקים מצליחה, מובילת דעה ברשת ומגישת טלוויזיה בקשת, אדם חוותה קריירה צבאית, תקשורתית ופוליטית. היא הייתה קצינה בחיל החימוש, קצינת המטה של אבי בניהו בדובר צה"ל ולאחר מכן מונתה לראש לשכתו של הדובר פולי מרדכי. ב־2013 עברה לייעץ לשאול מופז ואחרי שפרש עבדה לצד השר זאב אלקין. בתפקיד האחרון שלה בתחום שימשה הדוברת הצמודה של השרה מירי רגב. עם הרקע הזה, אדם יודעת יותר מכמה דברים על מה שקורה היום מאחורי הקלעים בממשלה.
את מכירה היטב חלק מהאנשים בהנהגה. סומכת על המדינה שתוכל להגן על ילדים שחוזרים לקיבוצים בגבול הדרום?
"לא. יש ימים שאני לא סומכת על המדינה שנוכל לגדל ילדים במרכז הארץ. אתה יודע מה ההנצחה הכי משמעותית עבור מפל? להיות מעורבת ולהבטיח שהמדינה תהיה מקום בטוח, שינהלו אותה אנשים שמוכשרים לזה".
אולי את אחד מהם?
"לא, אני כמובן יכולה לעזור, אבל לא להיכנס לזה. הייתי הדוברת של מופז, הערצתי את האדמה שהוא דורך עליה. כשפלטו אותו מהכנסת היה לי משבר אמון עם הפוליטיקה".
והנה הוא בחוץ.
"כמו כל הטובים, אם אתה לא נחש פוליטי ולא מקדיש את חייך לקומבינות ולתעלולים, אתה לא יכול לשרוד. אבל אנחנו בחרנו בממשלה הזו ואין לנו למי להפנות אצבע מאשימה, אלא אלינו".
הממשלה צריכה ללכת?
"עם ישראל, שהוביל את המערכה הזו מ־7 באוקטובר, צריך להצביע אמון מחדש, ללכת לבחירות. אסור להם לקחת מאיתנו את הזכות שלנו אחרי התהום הזו - לבחור לאן הולכים מפה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה".
יגידו לך שיש עדיין ממשלה של 64 מנדטים. ככה זה בדמוקרטיה.
"יכולים לומר הכול, אבל היום הציבור בישראל מבין את העוצמה שלו כשהוא ביחד. הפחד הכי גדול שלי הוא שיפרידו שוב בינינו. לממשלה הזו יש כוח לקרוע אותנו בחזרה. להגיד שאני סומכת עליהם? לא. אבל אני ממש סומכת עלינו ויודעת שיהיה טוב כי ראיתי מה קרה פה בחודש האחרון. גם אם זה ייקח עוד שלוש שנים, לא יעזור לאיש".
דיברת עם מירי רגב?
"היא התקשרה די בהתחלה, סיפרה שהבת שלה הייתה במסיבה, נשמעה נסערת. שאלה לשלומי והיה אכפת לה".
לאן הולכים מפה?
"אם ישראל לא תחליף דיסקט למדינה התקפית שמשדרת 'אל תתעסקו איתי', לא ישתנה שום דבר. אנחנו שנים מהללים את כיפת ברזל שמצד אחד, היא פלא שיש להעריץ ומצד שני אולי בלעדיה היה פה יותר בטוח היום. היא הסיטה אותנו מהמסלול של התקפה, למצב של הכלה. הבלגנו על ערימות של רקטות כי איש לא נהרג מהן ואיפשרנו לאויבים להתעצם. ואם צריך שנה בתוך עזה כדי להסיר את איום חמאס, תאר לך מה קורה בצפון. אותו מבצע צריך לקרות גם שם".
עכשיו?
"אתמול. שם על כל מחבל של חמאס יש אלף של חיזבאללה. כל עוד ישראל לא תתקיף על כל אירוע קטן כגדול, כמו שעושה כל מעצמה, לא נשרוד פה. אחרי פרל הארבור ארה"ב הצטרפה למלחמת העולם שנגמרה בהטלת פצצת אטום, ולא ראתה בעיניים. צריכים לדעת שלא יורים על ישראל, כמו שלא יורים על ארה"ב. ירית על ישראל? בום, מלחמה, חיילים על הגדרות. אבא שלי לימד אותנו לא להרים יד על אף אחד, אבל 'אם מישהו יוריד לך צ'פחה קטנה בעורף - תפוצצי אותו במכות, שלא יתעסק איתך יותר'".
זה התברר כמאוד נכון למזרח התיכון.
"אתה מבין איך הם מסתכלים עלינו עכשיו בעזה? כשיורים עלינו טילים ואנחנו נותנים להם מזוודה מלאה בכסף, איך לא יזלזלו בנו? נגמר הבית זונות הזה, לא נעים להגיד. התפכחנו. התפיסה הביטחונית צריכה לכלול מעכשיו תגובה לא פרופורציונלית על כל דבר קטן ואם יגנו אותנו באו"ם, שיגנו".
ובסוף יש גם פרנסה, ומעיין אדם לא הצליחה לעבוד בכלל מאז השבת ההיא. "לא הכנסתי שקל מ־7 באוקטובר. אני אוהבת את העוקבות שלי ואת מועדון הצרכנות שהקמתי, ודווקא בתקופה כזו של קושי כלכלי, יש לזה תפקיד מאוד חשוב בהנעת הכלכלה".
מבקרים את משפיעניות הרשת שחזרו מוקדם מדי לקוד קופון.
"לא לגיטימי לבקר אותן, הן מתפרנסות, חפצות חיים, יש להן גם תפקיד בהחזרת העורף לשפיות. מה זה קוד קופון? הטבה על מוצרי צריכה. אז למה שאנשים ירכשו ביוקר, בטח בתקופה הזו?"
יש משהו שאת מצטערת עליו בחיים שלפני 7 באוקטובר?
"שלא קראתי לה לפה ביום שישי כשהיא רצתה לבוא. שלא יצאתי לשם, שלא הזהרתי אותה לא לנסוע למסיבה. כל דבר קטן באפקט הפרפר שהיה משנה את מה שקרה. אולי היא הייתה בורחת קודם? כל לילה לפני השינה אני משחזרת את השעות האלה. הייתי ממש רוצה שלאמא שלי תהיה זוגיות. היא יפהפייה וטובת לב ובאמת צריכה את זה עכשיו. ואני רוצה לבקש גם עוד משהו".
ברור.
"תייגו אותי בימים האחרונים בפוסטים שהעליתי מצוק איתן שאני מבקשת מאלוהים להחזיר את מפל בשלום. היא הייתה אז חיילת. אמרתי אז שאני לא מספיק אומרת לאחים שלי שאני אוהבת אותם. אז תגידו את זה לאחים ולאחיות שלכם".
לפני שאנחנו נפרדים, בדמעות כמובן, היא לוחשת משפט נוסף. "יש לי תחביב הזוי, לראות תמונות שלי בשבוע שלפני 7 באוקטובר, לראות שם בן אדם אחר. בא לי להגיד למעיין הזו של פעם: הכול הולך להשתנות. את לא מבינה איזה אסון הולך לבוא, את לא מאמינה".
