ג'ושוע כהן לא יודע את נפשו מאז השבת של 7 באוקטובר. אפשר לראות את זה בכל תנועת גוף שלו, אדם של מילים שנתקל במשהו שרוקן אותן מתוכן. במקום זה הוא מנסה, כמו רוב יהודי ניו-יורק, לעזור. למשל, בגיוס כספים כדי לשלוח אפודים ל-1,500 חיילים. "אני מרגיש אידיוט לדבר על זה", אומר כהן במבט גם עצוב וגם כועס, "אבל פניתי לאנשים ששווים מיליארדים וביקשתי מהם לתרום הרבה כסף. כולם פתחו את הכיס, אבל גם שאלו, 'למה לעזאזל אתה עושה את זה? אין מישהו שזה התפקיד שלו?' ואני צריך להגיד להם, שאנשים מקבלים צו 8 בארה"ב, קונים כרטיס על חשבונם והולכים לקרב עם מה שיש. תורמים אמרו לי ספציפית 'האפודים האלה לגולני', 'אלה אפודים לאגוז', כי כל אחד הבין שהוא צריך לדאוג לאנשים שלו. מעורר השראה שאנשים מתגייסים ככה, אבל הדהים אותי לראות שהגענו לזה. מצד שני, למה שאצפה למשהו אחר. זה רק עוד ביטוי למה שגילינו ב-7 באוקטובר: ישראל היא מדינה שבירה לגמרי. כל מיתוס העוצמה התרסק. זה לא צבא חזק אם אתה צריך לקבל את האפוד שלך ממישהו שמוציא כסף מהכיס בניו־ג'רזי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ביום שמש מושלם של סוף הסתיו בניו-יורק, יושב ג'ושוע כהן, אחד הסופרים האמריקנים המעניינים, המקוריים והיהודיים במובן הכי עמוק, על חומוס וכוסית ערק, וליבו מרוסק. מעבר לזעזוע הנקודתי, 7 באוקטובר עורר בו טראומות דוריות, והעובדה שראה את סרט הזוועות של דובר צה"ל לא עזרה. במשך כמה שבועות כל מה שיכול היה לעשות זה להתאבל. כמעט כל עיתון ומגזין נחשבים בארה"ב פנו אליו וביקשו שיכתוב. הוא סירב לכולם.
"מי יכול לכתוב משהו", הוא אומר, "מי יכול להתיימר לדעת מה לומר. הרבה אנשים חשבו שיש להם מה לומר. אף פעם לא חשבתי שיכולות להיות כל כך הרבה דרכים להגיד דברים לגמרי חסרי ערך. ככותב, נחמד לדעת שהקוראים מגיעים לטקסט שלך בראש פתוח ובאמת רוצים לדעת מה יש לך לומר. את סומכת על כך שכולם מסכימים על הנחות הבסיס, ואת לא צריכה להתחיל כל טקסט בהגדרה מחדש של מילים".
איזה עיוות של מילים הרגיז אותך הכי הרבה?
"המהירות שבה אנשים לא חיכו אפילו יום אחד לפני שרצו להגיד לישראלים וליהודים שזו אשמתנו. חלק בקול רם וחלק פשוט דרך שתיקה ודילוג מעל האבל ישר להאשמה. לקח רק כמה דקות לשמאל הגלובלי להסכים עם מה שהימין הקיצוני בישראל אומר: חמאס הם הנציגים היחידים של הפלסטינים. הימין חושב שכל הפלסטינים מחבלים והשמאל החליט שחמאס אכן מייצג את כל הפלסטינים, ולכן מותר לו לעשות מעשה טרור מזוויע כזה בשם המאבק לשחרור".
יהודים ויהדות תמיד היו כדור שאפשר להשתמש בו לכל מטרה, אפילו במדינות שאין בהן בכלל יהודים. כל מיני צירופי מילים עם 'יהודי', למשל 'עסק יהודי' או 'היסטוריה יהודית', הם קוד למשהו מזויף, לא אמיתי. אז בגלל שהיהודים הם אנשים לא אמיתיים, אפשר להשתמש בהם כטריז לכל דבר
אנשים שבטוחים שהם טהורים מוסרית, פתאום לא יכלו לגנות ברבריזם נגד יהודים.
"אמרתי לאשתי שאם הייתי יודע שאני יכול להרוג כמה יהודים שאני רוצה ולאף אחד לא יהיה אכפת, אולי הייתי חי את חיי אחרת. האמת היא שזה תהליך שנמשך כבר די הרבה זמן. השמאל הגלובלי החליט בשנים האחרונות שדיבור הוא בעצם אלימות — אם את משתמשת בשפה מסוימת, במילים מסוימות, זה גרוע כמו לנקוט אלימות פיזית. עכשיו אותם אנשים טוענים שבמקרה הזה אלימות היא דיבור, ורצח הוא ביטוי לגיטימי של התנגדות. הציקה לי התחושה שהשתיקה שלי מחזקת שתיקות אחרות, אבל אני לא חייב לעשות הסברה כשהתגובה היחידה בגוף שלי היא פשוט להתאבל. וכשראיתי איך 'דיבור זה אלימות' הופך תוך לילה ל'אלימות היא דיבור', הבנתי שלמילים שלי גם ככה לא תהיה שום משמעות עכשיו".
זה חייב להיות משבר למישהו כמוך שמגלה יום אחד שמילים לא משנות.
"נכון, אבל מה כן משנה היום? בהגדרה הנאורה הקלאסית של 'אמת', שני אנשים יושבים ליד השולחן, האמת נמצאת בינינו ואם שנינו רואים אותה, זה מאפשר לנו לתקשר, כי אנחנו מבינים שיש אמת אובייקטיבית. חוץ מזה יש גם אמת שנמצאת בתוכנו, אבל לכתוב מתוך האמת הזאת בתקופה שבה עצם הקיום של אמת אובייקטיבית מוטל בספק, הופך את הכתיבה למלכודת. זו מלכודת לאנשים שלא מסכימים איתך, כי הם קוראים רק כדי לשנוא אותך, ומלכודת למי שמסכימים איתך כי את לא יכולה לאתגר אותם. אז במקום זה ישבתי בשקט, התאבלתי וקראתי דברים שלא קראתי מזמן".
6 צפייה בגלריה
הטבח במסיבה ליד רעים. ''אנשים לא חיכו יום לפני שאמרו לישראלים וליהודים שזו אשמתנו''
(צילום: יובל חן )
למשל?
"שופטים ט"ז, סיפור שמשון ועזה. שמשון, כמו נתניהו, פחות או יותר הסביר לפלישתים איך לחסל אותו. אני קורא גם על המשפחות ועל הקורבנות. בדיוק ראיתי סיפור על ילד קטן ממשפחה מהדרום שטבע בבריכת המלון שהם פונו אליו בתל-אביב, וחשבתי שזו כמעט אחת הבדיחות היהודיות הגדולות אי פעם: ילד שרד גיהינום, כי זה מה שיהודים עושים, שיכנו אותו במלון נחמד, כמו מדינת ישראל, אבל ברגע שלא שמו לב אליו ולא שמרו עליו, הוא טבע".
או נחטף.
"או נחטף. החטופים עכשיו הם כמו צל אדם שמרחף מעל הגבול, אנחנו לא רואים אותם, אין להם נוכחות, הם מתחת לאדמה, תמונות שלהם נתלשות מהקירות או מכוסות בצלבי קרס, ואני לא מרגיש שיש תחושת חירום אמיתית להחזיר אותם. לפעמים באמת שפשוט אין מילים. הרעיון שאשתמש בקורבנות כדי לכתוב מאמר לאידיוטים ולנסות לשכנע אותם שחמאס אנסו נשים, הוא בלתי נסבל בעיניי. לא כי אני לא חזק מספיק לעשות את זה, אלא להפך, כי להשתמש במתים שלך ככה זו חולשה".
אם רוצים להבין עד כמה יהודי ג'ושוע כהן, מספיק לדעת שהוא זכר כי סוף השבוע של 7 באוקטובר היה בדיוק 30 שנה לבר-המצווה שלו. "כבר הייתה לי סיבה להיות מדוכא", הוא אומר. יש לו אזרחות ישראלית ומשפחה בישראל והוא נשוי טרי לישראלית, כך שהקשר שלו היה מיידי מספיק, אבל את השבת הנוראית ההיא כהן רואה בעיניים אחרות כמעט לגמרי.
"אני חושב שזה אירוע ששייך לתפוצות", הוא אומר, "אירוע של הפזורה. זו לא הייתה רק סיכה שניפצה את המציאות, זה היה ניפוץ בסגנון ימי הביניים. לא מלחמה של צבאות, לא טנקים דוהרים בסיני, אלא אנשים שנשחטו בבית שלהם, מהגרון לאיברי המין, תינוקות שנרצחו. זו לא אלימות של עם יהודי היושב בבטחה בארצו, זו אלימות של פוגרומים, של חמלניצקי, של קדם-החברה הנאורה. והאלימות הזאת היא הניסיון של הפזורה".
זה משהו שפגע בכל הרעיון של מדינה בטוחה לעם היהודי.
"אני מעולם לא האמנתי למיתוס של 'מקום בטוח לעם היהודי', ואף יהודי בתפוצות לא האמין לו. כל אחד מאיתנו יכל להגיד לכל ישראלי ארוגנטי שהדבר הכי פחות בטוח שאפשר לעשות זה לשים את כל היהודים במקום אחד. זה אירוע שהפזורה מבינה כי לא גדלתי עם האשליה שיש משהו שמגן עליי כיהודי. כן גדלתי עם הידיעה שצריך לטפח קשרים ולקבל פשרות כדי לנוע כיהודי בעולם. ישראלים בזים לזה אצל יהודי הפזורה, אבל הפשרות האלה הכרחיות בעולם של שנאה יהודית".
התנפצו באמת כל כך הרבה מיתוסים, או כמו שמעדיפים לקרוא לזה בארץ, "קונספציות".
"אנשים משתמשים במילה 'קונספציה' כדי שלא יצטרכו להגיד 'אשליה'. כשאת אומרת 'קונספציה' את נותנת לאחראים שפיות, ולא מגיע להם. בסופו של דבר זו עדיין מדינה מאוד צעירה והייתם עסוקים בלבנות לה תדמית במקום לבנות לה יסודות אמיתיים. הביטוי הכי חזק לכך הוא התרסקות הרעיון שאנחנו שמים את כל ההגנה שלנו על וויי-פיי מזוין. אז לי אין תחושה דומה של בלון אשליות שהתפוצץ, כי לי מעולם לא הייתה האשליה הזאת".
לפחות אתה יודע שצדקת.
"בדרך כלל אני אוהב לגלות שצדקתי, אבל עכשיו זה מרגיש חרא. אני מבין בדיוק למה גדלתי כילד יהודי מצולק. כילד קטן רציתי להיות שחקן, והמחזה הראשון שהשתתפתי בו, בגיל שמונה, היה יאנוש קורצ'אק. אתה שואל את עצמך למה כולם משתתפים בהצגות על נסיכות ודרקונים ואתה ביאנוש קורצ'אק. זה לא רק כדי לשמור על הזיכרון, אלא כי הזרמים התת־קרקעיים נמצאים שם מאז ולתמיד".
אתה מופתע מהתגובה של השמאל האינטלקטואלי האמריקני שאתה מכיר כל כך טוב?
"לא, זה מתיישב עם כל ההיסטוריה. יהודים ויהדות תמיד היו כדור שאפשר להשתמש בו לכל מטרה, אפילו במדינות שאין בהן בכלל יהודים. כל מיני צירופי מילים עם 'יהודי', למשל 'עסק יהודי' או 'היסטוריה יהודית', הם קוד למשהו מזויף, לא אמיתי. אז בגלל שהיהודים הם אנשים לא אמיתיים, אפשר להשתמש בהם כטריז לכל דבר. זה הרי הולך עד ימי הביניים. הטקטיקה הזאת של טריז היא בדיוק מה שרואים מהשמאל עכשיו, הם משתמשים ביהודים בסכסוכים מקומיים".
למשל?
"בארה"ב השמאל הזה אומר, 'הפלסטינים הם שחורים וחומים והיהודים לבנים', וכך הם יכולים להשתמש ביהודים כטריז למלחמה בגזענות, אבל גם כדי לכסות על הגזענות שלהם עצמם: 'אני אדם לבן אבל אני בעד הפלסטינים, וזה מראה לשחורים והחומים בקהילה שלי שאני בעל ברית שלהם'. זה נכון גם בצד ההפוך. אנשים שחורים וחומים לא יכולים סתם לצאת לרחוב ולמחות נגד לבנים, לא ייתנו להם, אבל הם כן יכולים לצאת החוצה ולצעוק 'מהנהר ועד הים', וזו גם דרכם להגיד ללבנים ללכת להזדיין".
ובימין האנטישמי אומרים שהיהודים בכלל רוצים לגרש את הלבנים.
"בדיוק. ישראל היא מדינה רב-תרבותית, אבל היא אף פעם לא הצליחה להבין איך משתמשים ביהודים בקונפליקטים עולמיים".
אתה מלמד באוניברסיטת קולומביה, אחד הקמפוסים הכי רותחים עכשיו מהפגנות פרו-פלסטיניות. איך אתה מסתדר עם התלמידים היום?
"אני בסדר. בסוף הרי מדובר בילדים והם מתקיימים בהגדרה המקומית שלהם לקונפליקט. כל השיח סביב קולוניאליזם מוטמע בפוליטיקה הרדיקלית, ויש אי-הבנה בסיסית של המעבר בין הפוליטיקה הזאת לקיצוניות אלימה. ככל שמנסים לחנך אותם דרך המדיה החברתית, הם יותר מתחפרים והופכים יותר שונאי יהודים. הם לא מבינים את הניואנסים, זו פשוט טיפשות. הפתרון היחיד בעיניהם הוא מדינה אחת עם זכויות שוות, והם לא מסוגלים להבין ש'מהנהר ועד הים' זה סוף מדינת ישראל".
ויש את המבוגרים יותר, פרופסורים ודעתנים, שגם מתפרנסים מזה.
"נכון, הם מנצלים את זה כדי לקדם את הקריירה וחושבים שכדי לתחזק את המעמד שלהם, הם חייבים להיות לצד מי שתמיד נחשב מדוכא. הם החליטו שכל היהודים לבנים, החליטו לחבר את הפלסטינים עם מיעוטים בבית, החליטו שציונות זו אידיאולוגיה גזענית, והחליטו שהאשמות באנטישמיות הן טריק יהודי. הרעיון שיש דבר כזה כמו 'הומואים למען עזה' הוא כל כך מטומטם, שזה אפילו לא מטריד אותי".
עדיין צריך לעשות משהו, החבר'ה האלה ירוצו יום אחד לקונגרס ולנשיאות.
"נקודתית, מה שבטוח היה עוזר זה אם ישראל הייתה שולחת יותר אנשים שנראים כמו החבר'ה האלה לדבר איתם. יש אוכלוסייה שחורה גדולה בישראל, מדוע לא משתמשים בה בקמפוסים. אבל הדרך היחידה באמת היא לפתור את הבעיה שנמצאת בבסיס כל זה - לתת לפלסטינים מדינה שבה הם אחראים לגמרי על חייהם".
6 צפייה בגלריה
הפגנה נגד ישראל באוניברסיטת קולומביה. ''פרופסורים מנצלים את זה כדי לקדם את הקריירה שלהם''
(צילום: Bryan R. Smith / AFP)
זה לא יכול לקרות תחת נתניהו.
"שום דבר לא יכול לקרות תחת נתניהו", אומר כהן בנענוע ראש של מי שחקר לעומק את ההיסטוריה של ראש ממשלת ישראל, "בלתי נתפס שהוא באמת חשב שאפשר לשמן את חמאס במקום אחד, כדי להחזיק את השטחים במקום אחר. העניין הוא שאם אתה נמצא כל כך הרבה זמן בשלטון, אתה לא רק מתחיל להתרכז באיפור ובצבע שיער, אתה גם פוגש רק אנשים כמוך. נתניהו חשב שהוא יכול לקנות את חמאס כי זה מה שהוא מכיר. 'הם רוצים מה שאני רוצה, לאכול לובסטרים בלונדון, לטייל ברומא ולעשות שופינג כמו אשתי. כל עוד הם יכולים לעשות את זה בכסף שאנחנו נותנים להם, הם יישבו בשקט וזה יאפשר לי להתרכז בפרויקט החשוב באמת של להישאר מחוץ לכלא ולנצח בבחירות'. אתה יודע מה המחיר שלך, כשאתה יודע מה המחיר של האויבים שלך".
"הדרך היחידה היא להיאבק באינטנסיביות גם נגד מי שבאים להרוג אותנו במיטה, אבל גם נגד מי שהביאו את המדינה למצב הזה, מי שהביאו לכך שבממשלת ישראל יושבים אנשים אכזרים ומשיחיים שתומכים בטרור. אם השיעור ממה שקורה עכשיו הוא לא ניקוי מוחלט של כל הגורמים האלה, אז ישראל אבודה"
הוא כן חתם על הסכמי אברהם.
"כשהסכמי אברהם קרו כתבתי כמה קטעים, שבהם אמרתי שזה מגוחך. החברים הישראלים שלי אמרו שאני אידיוט, אבל לא, אתה לא יכול להעמיד פנים שהעולם נראה ככה. ההסכמים האלה הם בין אנשים עשירים לאנשים עשירים בכמה מדינות, וכל השאר מסביב נשאר חסר יציבות, מלא כעס ושנאה, ושום דבר לא באמת נפתר. נתניהו חשב שאם הוא הולך לאו"ם ומחזיק פיסת נייר של צינור גז מישראל לסעודיה לאירופה, ומסביר איך תהיה שותפות מדהימה ונגיע לעצמאות אנרגטית, אז האנשים שחיים במנהרות בעזה יגידו, 'וואו, איזה חזון יפהפה, בואו נשכח מהרעיון לשחוט את כל היהודים'. תגיד, יצאת מדעתך?"
אבל הרבה אנשים שהצביעו לנתניהו נימקו זאת בכך ש"הוא העלים את הבעיה הפלסטינית".
"כן, רואים איך היא נעלמה לגמרי. הבעיה היא שכולם, כולל המפגינים בקפלן, החליטו להתעלם לגמרי מהכיבוש ולהתרכז באפליקציות. 'נייצא לעולם מדינת חוף עם מזג אוויר מצוין ומרכז הייטק, ונשכח מהבעיות האמיתיות'. גם המפגינים לא הבינו עד כמה באמת שבירה המדינה, ומה שעשה אותה כל כך שבירה זה הכיבוש. האירוניה הטרגית היא שחלק גדול ממי שנרצחו ונחטפו הם אנשי 'שלום עכשיו' רך, שכן הבינו את הבעיה עם הכיבוש, אבל הגיעו למסקנה שאי-אפשר לעשות שום דבר. כולם ויתרו, השמאל הישראלי בכלל הצטמצם לכמה חבר'ה. החברה האזרחית שהצילה את המדינה אחרי 7 באוקטובר גם הראתה עד כמה המדינה התפרקה. מצד אחד באו חמאסניקים עם טרקטור ועברו את הגדר, ומהצד השני, במדינת ההייטק המפורסמת, אנשים היו צריכים לבוא עם האוטו שלהם מהרצליה כדי להציל משפחות מבתים שרופים. יש כל כך הרבה תכנות מחדש שצריך לעשות עכשיו".
כמעט כל תשובה של ג'וש כהן, 43, מתחילה במילים The idea that, "הרעיון שלפיו", ולא במקרה. בראשו מסתובבות כל כך הרבה מחשבות במקביל, ואת מה שהוא מצליח לזקק מהן הוא הופך לספרים זוכי פרסים. הוא מצחיק ורגיש, העיניים שלו מתלחלחות כמה פעמים במהלך השיחה, והיהדות נמצאת כמעט בכל דבר שכתב עד היום: Witz נבחר לספר הטוב ביותר לשנת 2010 של Village Voice; האוסף Four New Messages נבחר לספר הטוב ביותר ב־2012 על ידי 'הניו-יורקר'; Book of Numbers נבחר לספר הטוב ביותר ב־2015 על ידי 'הוול סטריט ג'ורנל', NPR ו'ניו-יורק מגזין'; Moving Kings הוכתר לספר הטוב ביותר של 2017 על ידי 'ניו-יורק מגזין'; ו-Attention: Dispatches from Land of Distraction נבחר לספר הטוב של 2018 על ידי Wired.
כנראה מעל כולם, לפחות בכל הקשור להצלחה, נמצא ספרו האחרון עד כה, 'הנתניהוז: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד', שעליו זכה בשנה שעברה בפרס פוליצר. בספר מתחקה כהן אחרי ימיו של בנציון נתניהו באוניברסיטת קורנל, והדחייה הממסדית שגם עיצבה באופן כל כך ברור את בנו, אשר הפך לראש ממשלה ציני במיוחד. "השינוי היחיד בחיי אחרי הזכייה בפוליצר הוא שעכשיו אכפת ל'ידיעות אחרונות' מה אני אומר", מחייך כהן, שנמצא בעיצומה של כתיבת ספר חדש, "אין עליי יותר לחץ מבדרך כלל, הלחץ שלי קבוע ולא נובע מפרסים אלא מהשפה עצמה, ומהשאיפות ומהמגבלות שלי".
בתוך המגבלות האלה נמצאים הספקות העצמיים שהם חלק מהיהדות הכל כך חזקה שלו. זו, יחד עם קשריו העמוקים לישראל, הופכים את כהן למעורה מאוד במה שקורה גם בתוך החברה בארץ. "אני מסתובב הרבה יותר מדי זמן בטוויטר הישראלי", הוא אומר, "ומה שאני יודע זה שאין דרך שישראל יכולה לצאת מהדבר הזה כשהיא לא נראית האיש הרע. לישראלים אכפת איך ישראל נראית בעולם כי הם רוצים לנסוע, לגור ולעבוד בחוץ, אבל אני לא חושב שלממשלת ישראל הזאת אכפת מה חושב העולם יותר משלחמאס אכפת. הפוסט-מורטם האמיתי כאן צריך להיות איך ישראל ביזבזה 20 או 30 שנה, דור שלם, והגיעה למצב שרגע לפני אסון כזה החברה כבר הייתה שבורה לגמרי. ואז התברר כי האנשים שהפגינו בקפלן, שמשלמים את רוב המסים, הבסיס החילוני שהושפל ושקראו לו 'בוגדים' והרביצו לו, הם אלה שרצים ראשונים לקרב. הרי כל האנשים שנסעו עכשיו לישראל כדי להילחם, יעזבו אחרי המלחמה. אנחנו באמת רוצים מציאות שבה החילונים והמשכילים שחיים במדינה אחרת כי הם מרגישים שאין להם מקום בישראל, יבואו לארץ כל כמה שנים להילחם ויעזבו? כי לשם בדיוק אנחנו הולכים".
אני חוששת שאנחנו גם הולכים לעבר חברה שהזוועה הזאת המיתה לה חלק מהנשמה. רואים את זה כבר עכשיו כשאנשים אומרים, "לא אכפת לי שימותו כל התינוקות בעזה".
"כל מי שאומר 'להרוג את כולם', לא כתגובה של כעס רגעי אלא כמחשבה אמיתית, כנראה לא עבר סבל. מי שבאמת חווה אובדן יודע שנקמה היא ההרגשה הכי רעה שיכולה להיות. להתנקם במישהו זה לא רק להתנקם בו, אלא גם במי שאנחנו היינו לפני שנפצענו ככה. אני חושב שעבור אנשים שאינם שבורים מוסרית, התגובה הזאת היא פשוט הלם וכאב, וגם תקווה שאם 'נהרוג את כולם' הבעיות ייעלמו. אבל אם את רוצה להרוג את כל האנטישמים תצטרכי להרוג את כל העולם, כי בכל מקום יהיה מי שישתמש ביהודים לצרכיו. מצד שני, ליברל ישראלי אולי הולך לאינטרנט וכותב 'בואו נפציץ אותם', אבל איש של חמאס ממש עובר את הגדר ושוחט תינוק. אני חושב על זה יותר במובן של כמה קשה להילחם נגד אנשים שמוכנים למות. אלה יחסים עם מוות שאני לא יכול להבין. אני כמובן לא יכול לדמיין את עצמי רוצח תינוק, אבל אני גם יודע שלא אוכל לבצע אקט אלימות שממנו לא אחזור חי. אלה אנשים צעירים שהולכים למות ורואים בזה כבוד, זה הרבה מעבר לייאוש, זו תרבות שאני לא יכול להבין".
6 צפייה בגלריה
בנציון ובנימין נתניהו. במוקד הספר זוכה הפוליצר של כהן
(צילום: אבי אוחיון ועמוס בן גרשום, לע"מ)
איך חוזרים מקצה הצוק הזה?
"הדרך היחידה היא להיאבק באינטנסיביות גם נגד מי שבאים להרוג אותנו במיטה, אבל גם נגד מי שהביאו את המדינה למצב הזה, מי שהביאו לכך שבממשלת ישראל יושבים אנשים אכזרים ומשיחיים שתומכים בטרור. אם השיעור ממה שקורה עכשיו הוא לא ניקוי מוחלט של כל הגורמים האלה, אז ישראל אבודה. להמשיך לבנות את תדמית 'החוסן הישראלי' בלי להבין מה כל כך חותר תחתיו, יביא להרס המדינה בימינו, ואנחנו גם נאבד את העולם. אני רואה את התמיכה הבינלאומית העכשווית מארצות-הברית ומאירופה כמו 'הפיצויים האחרונים'. באירופה זה כי הם פוחדים ממה שהם רואים אצלם ברחובות, ובאמריקה זה כי ג'ו ביידן ציוני. לא יהיה עוד נשיא שזוכר את מלחמת העצמאות, ביידן הוא הנשיא האחרון שיהיה לישראל".
זו לא נימה אופטימית לסיים בה.
"דווקא יש לי משהו כן אופטימי: הזהות של חלק גדול מהמשפחה החילונית שלי בארץ תמיד הייתה לגמרי ישראלית, אבל בחודש האחרון אני רואה אותם הופכים שוב ליהודים. הבעיה הייתה שבמשך תקופה מאוד ארוכה היהדות נחטפה בידי החרדים והימין הקיצוני, הם החליטו שהם יקבעו מיהו יהודי ומה זו יהדות. אני מקווה שעכשיו ניקח את היהדות בחזרה, כי לא הם יקבעו לי אם אני יהודי או לא. כשכל זה ייגמר, לא יכולה להיות טיפת רחמים לאנשים ששברו את החברה הישראלית ככה".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
