עמרי אסנהיים כבר יודע איך הוא היה עורך כתבה על מתקפת 7 באוקטובר. "סדרה", הוא מתקן. "הייתי עושה סדרה על 7 באוקטובר, לא כתבה. והיא תסתיים ביום שבו הנוח'בה נכנסו לקיבוצים, ותספר כל מה שקרה לפני זה. אחר כך צריך לעשות סדרת המשך".
מי מסתמן בתור האחראי לסצנת הסיום?
"צריך מבט רטרוספקטיבי על הסיפור, זה עוד מוקדם. ברור שלממשלה הנוכחית יש אחריות גורלית למה שקרה פה. היא לא תוכל להמשיך לכהן אחרי המלחמה הזאת. אם מפא"י הגדולה והבלתי ניתנת לערעור הלכה אחרי מלחמת יום כיפור, גם נתניהו וממשלתו לא יוכלו לכהן כאן אחרי המלחמה. להגיד שהם ילכו הביתה זה כמעט כמו להגיד שזורחת השמש בבוקר, אבל אני לא חושב שנתניהו ילך בעצמו. הוא לא מהסוג שמתפטר".
אז?
"אני חושב שהמצב של נתניהו - בעיני עצמו, כן? - לא מאוד שונה ממצבו אחרי רצח רבין. הוא היה אז יו"ר אופוזיציה מוקצה, בפיגור מטורף בסקרים שהאשימו אותו ברצח ובהסתה לרצח, וחצי שנה אחר כך ניצח בבחירות. אני חושב שהסיפור שהוא מספר לעצמו זה 'המצב כרגע הוא מאוד קשה, אבל יש לי בייס, אולי יחזרו החטופים, אולי יקרה משהו'. למרות שאני מאמין שגם בראשם של התומכים האדוקים ביותר שלו זה ברור שהוא צריך ללכת. קחי קבוצת כדורגל שספגה במשחק הכי חשוב של חייה 20:0, איזה מאמן היה נשאר?"
מאמן שטוען שהדשא אחראי.
"אז הדירקטוריון של הקבוצה יפטר אותו. ראיינתי את נתניהו לסדרה על סיירת מטכ"ל. אמרתי לו, 'מעל הרמטכ"ל יש שר ביטחון, מעל שר הביטחון יש ראש ממשלה, ראש ממשלה הוא בטופ, אין מעליו שום דבר', והוא ענה לי, 'לא, מעל ראש ממשלה יש את הדירקטוריון הכי בעייתי - הציבור. כי הוא צריך לתת לו דין וחשבון בכל תקופת זמן'. אני לא חושב שיש דירקטוריון שימשיך כהונה של מנכ"ל שהחברה שלו רשמה כישלון צורב שעלה ב־1,400 הרוגים ו־240 חטופים".
בעידן שבו כל טיקטוקר משדר נרטיבים מכף היד, אסנהיים, שתחקיר שלו הוביל להרשעת הרוצח שמעון קופר ‑ הוא ההוכחה לכך שבכל זאת העולם עדיין צריך עיתונאים. רצוי כאלה שניחנים בסקרנות, בלב שומע, וביכולת לשאול שאלות קשות באופן בלתי פוצע, כמעט מלטף. הלך הרוח הציבורי אמנם מעלה על נס עיתונאים הרפתקנים וחובבי מדון, אך אסנהיים תמיד העדיף להישאר מחוץ לסיפור; לתת את הבמה למרואיין. "בית הגידול שלי, 'עובדה', זה לא מקום שבו שמו את הכתב במרכז, גם אילנה לא שמה את עצמה במרכז. להיכנס במרואיין עד שהוא נוטש את העמדה זה כישלון. באת לשמוע את הסיפור שלו, מה יצא לך מזה שהוא תלש את המיקרופון מדש הבגד ועזב?"
ראה, הטלוויזיה אוהבת את זה.
"אחרי הכתבה שלי על אתי כרייף, שאל אותי אחד הכתבים, 'למה לא שאלת אותה את כל השאלות הקשות?' אמרתי, 'ואם הייתי צורח עליה את השאלה הזאת, אתה חושב שהיא הייתה מדברת כמו שהיא דיברה איתי?' אני שואל אחרת ומקבל את אותן תשובות, אולי אפילו יותר טובות. באופן עקרוני אני בן אדם מאוד רגוע".
"שלושה שבועות לפני המלחמה יצאתי עם כל החבר'ה מהצוות ב־669 לרומניה למסע עם טיפול פסיכולוגי. לפני ששיתפתי, חבר טוב אמר לי באוזן, 'נסה לא להיות הזה מהטלוויזיה. אתה כל הזמן מבחוץ, מתבונן'. עשיתי את הכי טוב שאני יכול, ואז אחד המטפלים אמר לי שהמנעד הרגשי שלי לא רחב"
גם עכשיו?
"גם עכשיו. בתחילת המלחמה הייתי סוג של המרגיע הלאומי בסביבתי. אמרתי שאנחנו לא בסכנה קיומית. יש לנו חיל אוויר, יש לנו שריון, יש לנו דימונה ויש לנו אמריקה. לצד השני אין את כל הדברים האלה. הסכנה הקיומית היא להורים שהילדים שלהם נמצאים בעזה ושל האנשים שגרים בעוטף ובצפון. אני גם לא מחפש להיכנס לעזה כעיתונאי. אם יהיה סיפור טוב, אכנס, אבל לא סתם בשביל להגיד 'הנה יורים עלינו'. הייתי מספיק בצבא, ראיתי פצועים, ראיתי הרוגים".
אז קושמרו לא צריך לחשוש.
(צוחק) "במלחמה האחרונה אני לא יכול להגיד לך שפחדתי ממשהו. אולי בחולית, ששם יש לנו פחות מעשר שניות להיכנס לממ"ד".
עם ישראל דורש לדעת מה אתה לוקח.
"אני פטאליסט".
צפית בסרט הטבח של דובר צה"ל?
"ממש לא. ראיתי גופות ופצועים בכל מצבי הצבירה. ב־669, בשירות הסדיר ואחר כך במילואים. אנשים שרופים לגמרי, תאונות דרכים עם תינוקות, כל זוועה אפשרית הייתה לי מול העיניים. אני בהתנדבות לא רואה יותר זוועות. סיימתי עם זה בגיל 32.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"שלושה שבועות לפני המלחמה יצאתי עם כל החבר'ה מהצוות ב־669 לרומניה למסע עם טיפול פסיכולוגי, לפתוח את כל מה שקרה בשירות. זה נולד מזה שהייתי בקשר עם עמותת 'בשביל המחר' לסרטים שעשיתי ואיכשהו הצוות לחץ לנסוע ויצאנו. אני לא יכול אפילו להתחיל להסביר לך עד כמה זה היה משמעותי. דיברנו לא רק על הצבא, אלא גם על זוגיות, על הכול. לפני ששיתפתי את הסיפור שלי בפני החברים, חבר טוב אמר לי באוזן, 'נסה לא להיות הזה מהטלוויזיה. אתה כל הזמן מבחוץ, מתבונן'. עשיתי את הכי טוב שאני יכול, ואז אחד המטפלים אמר לי שהוא חושב שהמנעד הרגשי שלי הוא לא רחב".
אאוץ'.
"זו אמירה מאוד קשה, למרות שאני לא חושב שהיא נכונה. הוא אמר, 'אתה לא יכול להיות מאושר עד הסוף וגם לא באכזבה ובחרדה גדולה עד הסוף. אבל בשבוע־שבועיים האחרונים כן נפלה עליי איזושהי תוגה שלא מאפיינת אותי. הייתי בחולית לפני חודש, זה בקצה הכי דרומי של העוטף, אתה נכנס ורואה תרנגולי הודו מסתובבים בקיבוץ. כשאנשים נעלמים, הטבע פתאום נכנס, זה מין NO MAN'S LAND. כאפייה על הדשא, שטרות של כסף זרוקים ממה שחמאסניקים נכנסו לגנוב. בארי, שהרוס לחלוטין, הוא מקום מבוסס, עם קהילה חזקה. חולית זה 200 אנשים. איך יחזרו לשם? זה מטר מרפיח. אלה דברים שמטרידים אותי. אני בן 48, אני אומר לעצמי, המדינה תתאושש נגיד עוד עשר שנים מהדבר הזה, עד גיל 58 אצטרך לבנות מחדש את חיי פה, את הביטחון שלי, את הפרנסה שלי פה, והמצב שלנו הוא עוד יחסית מצוין. אלה שאלות שכן מטרידות אותי בשבוע האחרון".
אז הפחדים שלך קשורים ביום שאחרי.
"מאוד, כי כלכלה זה לא איום שאפשר לשלוט בו, אתה לא יכול להיכנס לממ"ד או למקלט. אני גם מאוד מוטרד מכל הנשק שכולם מצטיידים בו עכשיו".
"בתאגיד אתה משוחרר מהפחד שהצופה כל הזמן עם היד על השלט, זה מאפשר לי לעשות 32 דקות על יוסי בכר למרות שהוא מדבר קצת לאט. אני מת על 'עובדה', היא חלק מהזהות שלי, אבל אחרי 17 שנה במקום אחד, אפשר לעשות גם דברים אחרים. אני בטוח שבליבה, גם אילנה דיין מפרגנת"
אתגר נוסף - אנטישמיות.
"האנטישמיות תמיד הייתה קיימת בעולם, זה דבר קבוע בעיניי. אבל ההפגנות ייעלמו, בלונדון יחזרו להתעניין בברקזיט, במלכה ובכדורגל".
למדת בסטנפורד. איך אתה מסביר את האנטישמיות באקדמיה?
"אני חושב שכל פעם שלאנטישמיות יש הזדמנות להרים ראש במוסדות האלה היא מרימה ראש. חלקם פשוט לא אוהב יהודים במובן הכי היסטורי, שורשי ועמוק של זה. וזה לא שאין הסברה מספיק טובה. זה מוזן על ידי מוסלמים שנמצאים בכל מקום היום, אבל לא רק, והתמונות שהם רואים מעזה מחיות את זה".
בגיל 48 הוא חוצה את הקווים. בתוכנית "יהיה טוב", שעלתה במסגרת המלחמה בכאן 11, אסנהיים מוסיף לתפקיד העיתונאי, העורך והמפיק (במסגרת חברת 'סטורי ליין' שהקים ומשמשת כאכסניה ליצירותיו) גם את כיסא ההגשה המפודר, יחד עם רוני קובן. והנה מתגלה סדק באפוד המגן: מנסראללה הוא לא מפחד, אך מכוכבות "קופה ראשית" - דווקא כן. "בתוכנית הראשונה של 'יהיה טוב' התארחו קרן מור ונועה קולר, אמרו לי שהן מגיעות לחדר האיפור ושאבוא להגיד שלום. אמרתי מה להגיד שלום? אני מתבייש. אשתי תמיד צוחקת עליי שכשאני רואה מפורסמים ברחוב אני מתלהב. גדלתי במושב תל עדשים, בשבילי טלוויזיה זה כלי שמשרת את הצורך לספר סיפור, את העיתונות ולא להפך".
אז איך אתה מסתדר עם אורחיך מתחום הבידור?
"כדי שלא יהיה לי מוזר לקחתי אנשים שאני מכיר. לקחתי את מוני מושונוב, הייתה לו פינה אצלי ברדיו, את איתי לוי".
אתה מכיר את איתי לוי?
"זה סיפור מצחיק. לפני כמה חודשים אני מקבל ווטסאפ: 'שלום זה איתי לוי, אני מאוד אוהב את העבודה שלך ורוצה לעשות איתך משהו'. עניתי לו, 'אנחנו מכירים?' הוא כתב, 'איתי לוי הזמר'. שאלתי את בן ה־14 שלי, והוא אמר לי, 'אבא, אני לא מאמין שהוא כתב לך'. תביני, זה לא העולם שלי. להבדיל אלפי הבדלות, כשאני בא לנתניהו או יוסי בכר או להבדיל אלפי הבדלות טוביה אושרי ז"ל הרוצח, זה כמו לדבר עם חבר. לעומתי, רוני שוחה בעולם הזה. הוא הצטרף אליי בתוכנית הרביעית, היינו אמורים להתחיל יחד ובשבועות הראשונים של המלחמה היה לו קשה, הוא אדם מאוד רגיש. עד שהוא הגיע, הייתי נורא בודד. כשהוא בא הרגשתי שאני מתעורר. המערכת הזוגית שלנו התחילה בגלי צה"ל, ב'ציפורי לילה', כשהוא בדרך כלל היה נרדם בשעה השנייה ואני הייתי מעיר אותו בבעיטות מתחת לשולחן (צוחק). הוא בן אדם מאוד מוכשר, יש איזה משהו מטעה בקלאמזיות שלו, יש לו מוח מבריק, הוא מחושב, הישגי וגם חבר טוב שאפשר לסמוך עליו. ואני, כל עולמי מסתכם בכדורגל וצבא וביטחון ובסיפורים קשים, אנחנו משלימים האחד את השני".
למעשה הקמתם את מערכת "עובדה" בתאגיד.
"'עובדה' יש רק אחת. אני חבר מערכת ב'עובדה', מחובר מאוד למערכת ועם זאת, מצאתי את עצמי במלחמה בהזדמנות לעשות משהו שהוא שלי. אני גם מאוד אוהב את התאגיד, את האנשים, את החופש, את העובדה שלא צריך לעשות הכול בקצב לוחץ ומסחרי כדי להביא את הסיפור".
ומה ההבדל בין לעשות משהו בערוץ מסחרי לבין התאגיד?
"בתאגיד אתה משוחרר מהפחד שהצופה כל הזמן עם היד על השלט, זה מאפשר לעשות 32 דקות על יוסי בכר למרות שהוא מדבר קצת לאט. וזה שלי ושל קובן".
התוכנית מביאה רייטינג טוב. בסוף, במסדרון קשת, לא תקבל מאילנה דיין מבט של "זה ריאיון שהיה צריך להיות פה"?
"אני חושב שאחרי 17 שנה במקום אחד, אפשר לעשות גם דברים אחרים. אני מת על 'עובדה' ועל המערכת ועל אילנה דיין ועל שני דרורי העורכת שבן זוגה בצו 8 מתחילת המלחמה ועדיין היא מייצרת תוכניות מפוארות של עובדה. יש ארבעה מקומות שהם חלק מהזהות שלי. אני עמרי אסנהיים מ־669, אני עמרי אסנהיים מ'עובדה' ואני עמרי אסנהיים מסטנפורד וגם עמרי אסנהיים מתל עדשים. ואילנה? אני מאוד אוהב אותה. איך אני יכול לקחת ממנה את כל מה שהיא נתנה לי?"
אבל היא מפרגנת למהלך הזה?
"אין לי ספק שכן".
יש חרטות מקצועיות?
"את הריאיון עם עדו נתניהו (בתוכנית השנייה של 'יהיה טוב' ‑ ר"א) הייתי עושה אחרת, לא הייתי שם מספיק טוב. הרגשתי שאני קצת זונח את העקרונות העיתונאיים שלי".
מה זאת אומרת?
"באתי אליו מתוך איזושהי סערה ותוקפנות שלא מספיק כיבדה את האורח. הוא יצא מאוד עצבני מהריאיון, ואני חושב שזה בגלל שלא ניהלתי אותו כמו שצריך. התקשרתי אליו אחר כך להתנצל והוא קיבל את ההתנצלות. זה שהוא אח של ביבי נתניהו לא אומר שהוא צריך לקבל יחס של נאשם. למדתי מזה".
גם במלחמה הממשלה מתעסקת בתאגיד. שר המורשת הציע שהתאגיד ייסגר ואת התקציב יעבירו למפונים.
"שקודם כל יעבירו את ה־30 מיליון שנתניהו לקח לשיפוץ הבית שלו למפונים. קחי לדוגמה איך שירות ציבורי צריך להיראות - סמנכ"לית התוכניות בתאגיד, טל פרייפלד, היא בעיניי הדוגמה לאיך צריך לעבוד ראש אגף תקציבים במשרד האוצר. ועדות, מכרזים מסודרים, הכול ביי דה בוק, וזה לא מעקר את הכישרון והברק, להפך. למה להתערב בדבר הזה? כל הפופוליסטיקה הזאת - סגרו את המשרדים המיותרים שלכם. לכל איזה זב חוטם יש משרד לענייני כלום".
אולי צריך לשנות את שם התוכנית?
"לא הייתי יכול לחיות כמו שצריך אם לא הייתי חושב שבסוף יהיה טוב".
אולי "יהיה טוב, בשאיפה, לא בטוח".
(צוחק): "ארוך מדי".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
