הסרט המכונה "סרטון הזוועה של דובר צה"ל" איננו בלתי ניתן לצפייה או כל זעקה מפלחת אחרת מבין זעקות השבר שהשמיעו שרי ממשלה שסלחו לעצמם לאחר כמה דקות צפייה. הסרט דווקא ניתן לצפייה. אולי הוא חיוני לצפייה.
הוא סרט קשה מאוד וגרפי, והוא כולל 139 רציחות בכל דרך אפשרית ובלתי אפשרית או נסבלת, והגוף כמו מתקשח ומבקש להתגונן מעצמו מול המראות, אבל שובלי הדם, הגופות הנערמות, הירי מנקודת מבטו של היורה, הם מראות שראיתם, אם ראיתם, באין־ספור סרטי אימה ופעולה ומשחקי מחשב אלימים, והדבר הבלתי נתפס והמזעזע באמת הוא הידיעה שכל זה לא רק תיעודי, אמיתי וממשי, אלא התרחש כאן, אצלנו, ב־7 באוקטובר. בבית. בבתים. בקיבוצים, בערים, במסיבה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה קרה אצל ישראלים שאנחנו מכירים, גם אם לא הכרנו אישית. כאן נרצחו פעוטות בפיג'מות דיסני במיטותיהם. כאן הפכו חדרי שינה של ילדים מתוקים לבתי מטבחיים. כאן הועמסו חיילים ונשים ירויים, מושפלים, מעוותים, מקולפים מבגדיהם, על טנדרים שדהרו בחזרה לעזה, לקול מצהלות חוטפיהם והקהל המקומי. כאן הפך פסטיבל מוזיקה למטווח אנושי. כאן ננטשו גופות ישראלים במצבים שקשה להתחיל לשער. כל אלה מתועדים בסרט לאורך דקות ארוכות, לצד מראות זוועה אחרים שחוללו מחבלי חמאס במהלך השעות שבהן נעו בין יישובי הדרום כמעט באין מפריע, תוך שהם רוצחים, שורפים, אונסים, עורפים, בוזזים, מתעללים בגופות, לוקחים בשבי ובעיקר מתעדים את עצמם במצלמות גוף.
התודעה מסרבת וממאנת לקלוט, ועם כל דקה נוספת של הקרנה - שהעיניים מבקשות במהלכה רק דבר אחד: שתסתיים כבר - גואים מעצמם הזעם, חוסר האונים, התסכול, אי־האמון וההלם. באשר אתם בני אדם, הצפייה בסרט לוקחת אל הקצה את אנושיותכם ואמונתכם במין האנושי ככלל. באשר אתם ישראלים, האימפקט מוכפל.
ישנם דברים שהנפש האנושית מתקשה למחוק, ו"סרטון הזוועות" - אגב, לא שום "סרטון", מדובר ב־47 דקות ארוכות - הוא אולי החומר הבלתי מחיק ביותר שהמוח האנושי עשוי לתייק. כשיצאתי לכתבה הזאת, לא הייתי מעוניין לצפות בסרט. למה להקצות לתא הטרור הזה, שהנציח את עצמו בעודו מבצע את מה שהדמיון עצמו יתקשה להמציא, אפילו תא מוח בודד, שבוודאות יישרף מרוב זעזוע וצער. אחר כך הבנתי שאני אצטרך לראות את זה. ראיתי. אולי כי הסרט הפך בינתיים ל"מותג", כמו שמגדיר בעצמו יובל הורוביץ, 43, אחד משני האחראים לסרט בדובר צה"ל. "כרגע אפשר להגיד שזה הסרט המדובר ביותר בארץ ובעולם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הוא צודק, וזה, באורח טרגי, כמעט מובן מאליו: "סרטון הזוועות" הפך לסוג של סחורה לוהטת ולקלף ההסברה החזק והמבוקש ביותר של ישראל כרגע. "אנחנו מקבלים עשרות פניות ביום מהארץ ומהעולם לראות את הסרט", הורוביץ אומר, "אבל אנחנו שומרים עליו בחרדת קודש שלא ידלוף וממש לא מראים אותו לאנשים שלא נמצאים בקטגוריה של מי שלדעתנו צריך לראות - אנשים שיש להם השפעה משמעותית, כתבים בינלאומיים בגופי תקשורת גדולים, דיפלומטים, שגרירים, משרד החוץ, גופי ביטחון. מי שלא ברשימות האלה, ממש־ממש לא צריך לראות, ואנחנו אומרים המון לא". "ההקרנה היא לא סנסציה", מוסיף מתן הראל־פיש, 41, שאחראי לסרט יחד עם הורוביץ. "היא צריכה לשרת מטרה".
כי הסרט אכן לא נוצר עבור שום קהל רחב, גם אם הפך לנחלת קהלים הולכים וגדלים. עד כה הוא הוקרן כ־200 פעמים וצפו בו למעלה מ־4,700 בני אדם ביותר מ־50 מדינות. בדובר צה"ל הוקמה קבוצה שמנהלת באופן שוטף את הרשאות ההקרנה ואופן ביצוע ההקרנות לפי הכללים שנקבעו: ללא טלפונים וללא יכולת הקלטה. קבוצת המקרינים בעולם מורכבת מנספחים צבאיים ואנשי משרד החוץ שעוברים תדריכים לפני כל הקרנה. הסרט הוצג, בין השאר, מול חברי כנסת, בכירים הוליוודיים, ובשבוע שעבר הוקרן באו"ם מול קהל גדול שהוכה באלם מזועזע. זה לא נדיר: "המכנה המשותף לכל ההקרנות הוא שכשהסרט מסתיים, יש דממה, שתיקה רועמת שנמשכת נצח עד שאנשים זזים וקמים", הורוביץ אומר. "כולם גומרים בלי אנרגיה, מרגישים חלולים, לא תופסים שזה מה שקרה פה ואת כמות וסוגי הרצח. זה משהו שהנשמה לא יכולה לקלוט, הנפש לא יכולה להכיל את הרוע ואת האכזריות".
"בשלב מסוים ספרנו את גופות האנשים שנרצחים בסרט, והוספנו כיתובית בסוף: 'מה שראיתם זה פחות מעשרה אחוזים ממה שקרה באותו בוקר'"
דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, שיזם את הסרט, מתאר בשיחות לא רשמיות את האימפקט העיקרי שלו כ"אימה ותעוקה", בעיקר לנוכח היכולת לראות את כל מהלך התקפת החמאס, לא פעם מנקודת מבטם של המחבלים. למעשה, "סרטון הזוועות" הפך למשהו שמעולם לא תוכנן להיות; לסיפור ששום סרטון קצרצר לא מסוגל להביא, ברמת הרצף הכרונולוגי של מסע ההרג הגדול והאכזרי ביותר שבוצע ביהודים מאז אימי השואה, ולמסמך היחיד שמסוגל להעביר משהו מסדר הגודל של הזוועה. "אנשים יוצאים מזה מפורקים כי הם מבינים שבוצע כאן פשע שנאה נגד האנושות בסדר גודל אחר", הורוביץ אומר. "ואלו היו שתי המטרות שלנו", משלים הראל־פיש: "להנגיש את הזוועה הזאת, ושמי שרואה את הסרט יתפוס את גודל הפשע. אני תמיד אומר לקהל בהקרנות: 'אין לנו את השני אימאג'ים האלה של 11 בספטמבר - של מטוס שנכנס ומגדל שנופל - שדרכם אתה מבין מיד את גודל האירוע. יש לנו אירוע שהתרחש על פני 30 יישובים, מאות דונמים, ובגלל זה, בשלב מסוים ספרנו את גופות האנשים שנרצחים בסרט, והוספנו כיתובית בסוף: 'מה שראיתם זה פחות מעשרה אחוזים ממה שקרה באותו בוקר'. אתה מסיים את ה־47 דקות האלה, עברת טלטלה, ואפילו לא ראית עשירית ממה שקרה. אז להנגיש את גודל הפשע זה הדבר הראשון שאנחנו מנסים לעשות, ולזה נוגעים הפוטג'ים האנושיים - שרואים משהו קורה, רואים תגובות של אנשים, רואים ילדים בוכים. החלק השני זה הוכחה: כשאתה רואה גופה שרופה לחלוטין בפוזיציה מסוימת, יש כבר הזרה; בן אדם רואה את זה, והוא לא רואה את עצמו שם. אבל זו הוכחת בית משפט".
חשוב לציין: הסרט משתנה כל הזמן, מהקרנה להקרנה. אני צפיתי בגרסה ה־16 שלו. החומרים ממשיכים להיאסף על ידי הורוביץ והראל־פיש בכל דרך אפשרית, והצטברו כבר למאות שעות של חומר גלם. "אני מסתובב בכל המקומות, בזק"א וב'שורה' (המתחם לזיהוי חללים - ר"ש), יושב שעות כל יום ומחפש חומרים, ואצל כולם אני רשום בטלפון בתור 'מתן זוועות', ויודעים בדיוק מה אני רוצה", הראל־פיש אומר.
החומרים נכנסים לסרט רק לאחר שאומתו בוודאות ואם הם מוסיפים לו אירוע חדש או זווית חדשה - תמיד על חשבון חומרים קיימים, מתוך רצון לשמור על סדר הגודל הקיים שלו. "לא כיוונו לאורך הזה, אבל הוא מספיק ארוך כדי לספר את הסיפור ולא ארוך באופן מוגזם", הראל־פיש אומר.
אין חומרים שנותרים בחוץ מפאת זוועתיותם; הכל הולך, ובתנאי שאומת. מבחינת הורוביץ והראל־פיש - כל אחד מהם ראה את הסרט מאות פעמים - מדובר במפעל חיים שבעתיד יתגלגל הלאה, לכל סוג של תיעוד והנצחה שעוד ייעשו על היום הנורא ההוא. "על כל עשר שניות בסרט הזה אפשר לעשות סרט תיעודי נפרד שלם של 47 דקות", הראל־פיש יודע.
באזרחות הורוביץ הוא סמנכ"ל קריאייטיב במחלקה המסחרית של שידורי קשת, והראל־פיש היה במאי ועורך פרסומות, עבר לעולם ההייטק ונשאר גיסו של דובר צה"ל דניאל הגרי. הוא למעשה הגה את הסרט, במקביל למחשבות דומות שהיו להגרי. "בתחילת המלחמה ראיתי ברשתות הזרות שכולם מציגים את מה שקרה כ'כביכול'. 'נרצחו תינוקות כביכול' וכו'. אז סימסתי לדני (הגרי) שאני לא מבין למה לא מציגים את החומרים שאני רואה בטלגרם. אני מבין שאנחנו רוצים לשמור על משפחות ההרוגים, אבל למה אי־אפשר בעצם למחוק את ה'כביכול' הזה? להציג לכתבים הוכחות בדלתיים סגורות, כמו בבית משפט?' הוא התקשר ואמר, 'בוא תעשה את זה'".
הורוביץ, מילואימניק של דו"צ, צורף אל הראל־פיש, והם עבדו שלושה ימים רצופים על גרסה ראשונה. מיד הוחלט שלא לבצע בחומרים שינויים או מניפולציות כלשהם, להוציא פה ושם פריז־פריים או זום־אין, "רק לסמן לצופים 'תראו מה רואים פה' או 'תסתכלו לכאן', הראל־פיש אומר. "החומרים היו מאוד מפוזרים, עבדנו רוב הזמן באיסוף־מיון־וידוא, ואני ערכתי ממש לפני ההקרנה הראשונה ושלחתי ליובל ולהגרי, הם היו הראשונים שראו. לכולנו הייתה הכרה והבנה, כשראינו הכול, שהיה פה אירוע מאוד משמעותי ומשנה חיים, ולקח לנו זמן להתאושש".
הסרט שוזר, לראשונה, סיפור כרונולוגי ככל האפשר - החל מחדירת המחבלים לישראל, דרך מסע ההרג חסר ההבחנה, דרך לקיחת השבויים והעמסתם על כלי הרכב, דרך הטבח במסיבה, ועד החזרה לעזה. "בטלגרם אתה רואה דברים מאוד לא מקושרים, אבל כשאתה אומר, בוא נאסוף יחד את כל הרציחות שנעשו במקום מסוים, את כל המסיבה, פתאום זה נותן לך קונטקסט, והקונטקסט הוא מה שנותן לך סיפור, וסיפור זה מה שהיה חסר לך עד אותו רגע", הראל־פיש מסביר. "וברגע שיש סיפור, זה פתאום מאוד־מאוד חזק. אתה מקבל כל הזמן חיבורים שלא היו לך; יובל ואני מסתכלים על החומרים וכל הזמן יורדים לנו אסימונים; שהבחור שם ברכב, זה בעצם הבחור מהמיגונית, והאישה שם שמובילים אותה היא בעצם הגופה שקודם ראינו על הרצפה".
מה החלקים היותר קשים מבחינתכם? מה נשאר איתכם ולא יוצא לכם מהראש?
"בשבילי זה קודם כל הקולות", הורוביץ אומר. "ברגעים שיש שם סאונד, הקולות של אזרחים חסרי אונים כל כך, זה משהו שקשה לי להשתחרר ממנו יותר מאשר מהדברים הגרפיים - ויש שם דברים גרפיים באמת נוראים, אבל מה שנשאר איתי זה הסיטואציות שבהן אנשים צועקים ובוכים ומתחננים לעזרה ובורחים, וסאונד של ירי או טלפונים שמצלצלים ברגע שמחבלים נכנסים לאנשים הביתה בזמן שהם בכלל בממ"ד - כל הניגוד בין האווירה המאוד־פסטורלית בקיבוץ לבין זה שמחבלים קרי רוח מסתובבים שם כדי לטבוח בהם. והחלק הכי אנושי של ילדים שנקלעו לסיטואציה ומחבלים משתלטים להם על הבית".
הוא מכוון לרגעים ארוכים - שקיומם בסרט כבר פורסם - שבהם מתועדים שני ילדים שנמלטים עם אביהם למיגונית שאליה משליך אחד המחבלים רימון. האב נהרג, והילדים נלקחים, פצועים, מדממים, בחזרה לבית, תוך כדי שהמחבל מוציא לעצמו שתייה מהמקרר, ואחד הילדים צורח בייאוש: "למה אני חי?"
"בסוף הדברים שהכי נוגעים בך הם המקומות שבהם אתה רואה את עצמך", מתן אומר. "יש קטע שלא הכנסתי בכלל, שבשבילי הוא הכי חזק, כי יש שם אבא וילדה, והיא בערך בגיל של הילדה שלי, והוא מנסה להגן עליה ונורה, ואז רואים אותה פשוט הולכת משם, ואתה לא יודע מה קרה משם והלאה. וזה בשבילי כמו הסצנה עם הילדה האדומה ב'רשימת שינדלר'. זה מצמרר אותי כי זה אני, אני הייתי יוצא שם מהאוטו ובורח איתה ובביש מזל נתקל בטנדר של המחבל והיו יורים בי".
נטען שהסרט לא מביא עדויות למקרי האונס.
הראל־פיש: "יש שם תמונה של גופה מוטלת עם רגליים מפוסקות, תסיק מזה מה שתסיק".
5 צפייה בגלריה
מחבלים נכנסים לישראל ב-7 באוקטובר. קור רוח ושמחה
(צילום: Qassam Bridges media office/Handout via REUTERS)
חומרי הגלם משלבים תיעוד שצולם בניידים של הקורבנות, במצלמות מעקב יישוביות, אבל בעיקר דרך מצלמות הגוף ומכשירי הטלפון שבהם השתמשו המחבלים לתיעוד עצמי בלתי פוסק. "זה מעביר מאוד את קור הרוח שלהם, את השמחה, את העובדה שהם באו לא רק להרוג, אלא גם לתעד ולהשפיל ולרמוס ולהתהדר בזה ולעשות וידוא הריגה - שלפניו הם מבקשים להוציא טלפון כדי לצלם ולשלוח ולהעלות", הורוביץ אומר, והראל־פיש מדייק: "הדבר שהכי הרבה מדברים איתי עליו בסוף הסרט זה אווירת הכיף והשמחה אצלם. יש מבחינתם הילולה סביב כל העסק".
אפקט 'התפוז המכני' שכזה?
"כן. זה אותו דבר. אתה רואה אנשים שמחים, צוהלים, עושים וופ־וופ מעל גופות, דורכים, משפילים. יש כאן איזשהו מפגש שאני לא ראיתי בעבר, בין משהו שהוא כמו שרואים סטודנטים בקולג' ב'ספרינג־ברייקרס' לבין רצח. ושני הדברים האלה משולבים: אתה רואה חבורה של אנשים צוהלים ורוצחים".
שניהם נוכחים בכל ההקרנות בישראל. להקרנות בחו"ל הם שולחים לינק חד־פעמי שפוקע לאחר השימוש הבודד בו. כל הצופים נדרשים להפקיד מכשירים ניידים בכניסה ולחתום על הצהרת סודיות.
לפעמים לא נדרשת אפילו הקרנה מלאה. "היינו אצל מישהו מאוד־מאוד בכיר, שאחרי כמה דקות לא יכול היה לשאת את המראות, ואחרי שבע דקות הוא הבין מה שקרה וזהו - מבחינתו זה השיג את מלוא האפקט", הורוביץ נזכר. "הוא אמר, תודה רבה, הבנתי, תפסיקו את זה, יוצאים לדרך".
ההקרנות יכולות להיות מול מאות בני אדם, או בנוכחות אדם בודד. "הקרנתי לראש ה־CIA ושאלתי אותו, 'יש לך ילדים?' והוא אמר, 'כן, והילדה שלי יכלה להיות פה'. הוא היה מאוד בהלם מהסרט", הראל־פיש זוכר.
אתם נשארים בחדר בזמן כל הקרנה?
הורוביץ: "אנחנו תמיד בפנים. חשוב לנו לראות את התגובות, לשמוע פידבקים, איך אנשים חווים, כדי לדייק ולשפר בפעמים הבאות".
אילו תגובות רואים בתוך האולם?
"אנשים מסתירים פנים, מסובבים את הראש, מרגישים כעס וזעם. הרבה אנשים בוכים".
הראל־פיש: "כשהקרנתי לכריס כריסטי (לשעבר מושל מדינת ניו־ג'רזי - ר"ש), היה באולם עיתונאי, ישראלי לדעתי, שישב וכל הסרט זעם. 'ססס', דופק עם היד על השולחן, הוא היה באיזה אטרף של כעס ולא הצליח להחזיק את עצמו. יש כל מיני. אמריקני אחד אמר לי שהדבר הכי קרוב לזה שהוא ראה זה פוטג' ממסעות הרג בבתי ספר בארה"ב, אבל ש'כל מה שראיתי זה כמו שוט אחד אצלכם'. וזה חלק ממה שאנחנו מנסים להעביר: את כמות הזירות ואת גודל האירוע".
הורוביץ: "כשאתה מסיים ומבין שמה שראית זה רק אחוזים בודדים ממה שקרה, זה מיינד־בלואינג. ראית כרגע כל כך הרבה פשעים וזוועות ושנאה וגופות מרוטשות ומסע הרג רצחני - וזה כלום לעומת מה שהיה. זה לא נתפס".
הם ממשיכים לאסוף חומרים ומושקעים בהם עד צוואר, מסרבים לחשוב על היום שאחרי או על נזק נפשי ארוך טווח שעשוי להיגרם להם. "שנינו מאוד משימתיים, אנחנו מקרינים בחדרים של המון מקבלי החלטות ומבינים את החשיבות של מה שאנחנו עושים", הראל־פיש אומר. "לפעמים אני יוצא מהקרנה מאוד קשה עם כל מיני בכירים באו"ם וביוניס"ף - שלפני יומיים קראתי שהם מביעים ספקות במה שהיה - ואני רואה איך הם נכנסים להקרנה מאוד קרי רוח ויוצאים ממנה מאוד שבורים ומבינים. זה נותן לנו דלק להמשיך לעשות את זה".
אין השפעה בחיי היומיום שלכם?
הורוביץ: "לי אישית נורא קשה. אני מתעסק המון שנים בוויזואליה, בעיקר בדברים יפים ושיווקיים כמו פרסומות, ופתאום אנחנו מתעסקים בפשע הכי גדול שבוצע בנו מאז השואה. אני מסתובב עם מועקה מאוד גדולה, ומתעורר כל בוקר עם בוקס בבטן לגבי מה שאנחנו עושים, אבל אני גם רואה זכות גדולה ביכולת לבוא ולהדהד את הסיפור לאנשים שיכולים להשפיע".
הראל־פיש: "לי אולי עוזר שאני בקשר יומיומי עם האנשים שעושים את העבודה עם הגופות עצמן. זה ממקם אותי מבחינה פסיכולוגית, שמה יש לי להתלונן. אלה אנשים שנחשפים לגופות ביומיום, ואני, מה אני כבר עושה - מתעסק עם פוטג'? בחיים לא נחשפנו לעולם הזה של אנשי מקצוע שמתעסקים במוות, אבל גילינו שאנחנו לא לבד במערכה הזאת, אנחנו עובדים עם המון אנשים מדהימים שעוסקים בדבר, ויש מיליה כזה של אנשים שאתה יכול להישען ולדבר ולשתף".
"עכשיו אנשים מתייחסים אלינו כ'מתן זוועות' ו'יובל זוועות', אנחנו לא צריכים ולא רוצים יותר מזה. כל אחד מאיתנו רוצה לחזור לעיסוקיו שלפני המלחמה"
מעבר לזה, הורוביץ אומר, ממילא אין סיכוי שיתרגלו אי פעם לחומרים. "בדרך כלל כשאתה רואה דברים שוב ושוב אתה הופך בהדרגה אדיש אליהם, אבל פה אני לא מצליח. בכל פעם מחדש אתה קולט כמה שנאה שלא תתואר. כל פעם מחדש אני חושב על עצמי ועל המשפחה שלי ועל הילדים שלי, חוזר הביתה ודבר ראשון מחבק אותם, ובכל פעם מחדש אני תופס את הראש".
צפייה בסרט יכולה לשנות גישה אצל מפורסמים שהביעו עמדות פרו־פלסטיניות, נניח סוזן סרנדון?
הראל־פיש: "אם היא הייתה רואה את הסרט, אני מאמין שזה היה נותן איזושהי פרופורציה לתגובות ולאמירות שלה. יש כאן מסמך עובדתי עם הוכחות חותכות לאחוז קטן ומזעזע של מה שקרה באותו יום, ואי־אפשר לערער על זה".
לא בטוח שהיא מערערת על מה שקרה. הטענה שלה ושל דומיה היא שצריך לשים את זה "בקונטקסט".
הורוביץ: "יש שם רגעים שפוגעים לך בבטן הרכה כבן אדם שרק רוצה לחיות את חייו, ובוקר אחד פורצים לך הביתה וטובחים בך בצורה אכזרית. זה לא משהו שאמור לקרות באנושות ובעולם, ולזה אף אחד לא יכול להתכחש. אני בטוח שאם אחת כמוה תראה את ריכוז הזוועות הזה, היא תדבר אחרת. תשנה את הטקסט. ייתכן שהיא עדיין תהיה נגדנו, אבל היא תהיה יותר מכילה. היא תבין".
יגיע שלב שבו צריך יהיה להראות את זה לכולם?
"חשוב לשמור על כבוד המתים וכבוד המשפחות, וגם על החוסן הלאומי שלנו. מי שאין לו סיבה לראות את זה לא צריך לראות את זה".
לפני שבועיים פשטה בהלה שהסרט דלף לרשת ושכל ילדינו חשופים אליו.
"התקשרתי למתן, מתן התקשר אליי, הבנו שהסרט עדיין נמצא רק אצלנו, במחשבים של שנינו, ונגמר הסיפור. לרגע לא חשבנו שהוא יצא".
יש תסכול בעובדה שאתם אחראים לדבר הזה, שמביא הישגים הסברתיים, אבל לא תקבלו עליו קרדיט?
הורוביץ: "אני לא רוצה שהשם שלי יהיה דבוק לדבר הזה. גם עכשיו אנשים מתייחסים אלינו כ'מתן זוועות' ו'יובל זוועות', אנחנו לא צריכים ולא רוצים יותר מזה. כל אחד מאיתנו רוצה לחזור לעיסוקיו שלפני המלחמה".
אז למה אנחנו עושים את הריאיון הזה?
הראל־פיש: "אחת הסיבות שלסרט יש הרבה אימפקט זה כי יודעים על קיומו, ואם הכתבה משרתת את ההבנה הזו, טוב שהיא תהיה, ואני גם קורא לציבור שיש לו פוטג' אמיתי ואותנטי שיושב אצלו ומציג את הזוועות להעביר אותו אלינו כדי שנוכל לשמור עליו ולהציג אותו כעדות למי שצריך, תוך שמירה על כבוד המתים והמשפחות".
הורוביץ: "אם הסרט היה יוצא לאוויר העולם, הוא היה מחזיק עניין יום־יומיים. חלק ממה שמשאיר אותו מדובר זה שאנשים יודעים שיש סרט זוועות כזה, ואנשים מדמיינים לעצמם איזה זוועות יש בו, וזה משרת את הנרטיב שקרו זוועות - וקרו, אי־אפשר להתווכח - ומשרת את הלגיטימציה שלנו בעולם. וככל שזה יימשך, יותר טוב. אם הסרט היה משתחרר לכולם, היינו כבר מאבדים מומנטום מזמן".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.12.23
