עשרים שנה התפלל יחיאל-נחמן לאלוהיו. עשרים שנים תמימות שבהן לא עבר יום בלי שהתפלל לזיווג, לפרנסה, לבריאות, לשלום על ישראל, ושום דבר לא קרה. יחיאל-נחמן נותר רווק אסתמטי עני, ושום שמץ של שלום לא נראה באופק. זה לא עצר אותו מלהמשיך להתפלל, בכל יום, שלוש פעמים ביום, שחרית, מנחה וערבית, בלי להחסיר תפילה אפילו פעם אחת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עמוק בליבו השלים יחיאל-נחמן עם כך שתפילותיו לא נענות. שהרי תפילה היא כמיהה טהורה לחמלה ולצדק, והחיים הם חיים: אכזרים, מייאשים ומעליבים; אך טבעי ששני עולמות שונים כל כך לא ייפגשו לעולם. אך בבוקרו של שמיני עצרת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, חג שמחת תורה, משהו ביחיאל-נחמן נשבר. באותו יום חג נטבחו רבים מבני עמו בעת שאחרים נחטפו ממיטותיהם עם שחר ונלקחו לעיר אויב.
עוד לפני שהספיק לעכל את החדשות הקשות כבר מצא עצמו יחיאל-נחמן עטוף בטלית במרפסת דירתו הקטנה שבבית־שמש, שעות על שעות בלי לשתות ובלי לאכול, מתפלל לבורא עולם בתחינה גדולה: את שלקחת — לקחת, אבל אנא, רחם על כל אותם תמימים שנחטפו ממיטותיהם עם אור ראשון והשב אותם לגבולם.
בבוקרו של יום המחרת, לאחר עשרים שעות של תפילה רצופה, פתח יחיאל-נחמן את אפליקציית חמ"ל וגילה שהשבויים נותרו בשביים, ודבר לא השתנה, לבש יחיאל-נחמן את מעילו ויצא בצעד מהיר לבית רבו, הרב נחמיה מיטלמן.
"כבוד הרב", פנה למיטלמן, "איני מאמין עוד, ורגע לפני שאני מסיר את כיפתי וגוזז את פאותיי, באתי להיפרד".
הביט הרב ביחיאל-נחמן במבט חודר ושאל בקול שלֵו, מה גרם לו לאבד את אמונתו, ויחיאל־נחמן, נסער, ענה, "כל הלילה התפללתי לקדוש ברוך הוא על נשמות החטופים, התפללתי שידאג להם, שישחרר אותם. והתפללתי לא כמו תמיד, לא בחצי כוח, אלא בכוונה אמיתית ושלמה. ובכל זאת, כלום לא קרה. יסלח לי כבוד הרב, אבל איני מאמין עוד. איני מאמין בקיומו של אל המקשה את ליבו לתפילה טהורה כשלי".
"בכוונה שלמה?" שאל הרב וליטף את זקנו, "ומותר לשאול, כמה שלמה הייתה הכוונה הזאת?"
"כמה שלמה?" שאל יחיאל-נחמן בעלבון, "שלמה לגמרי".
"שלמה לגמרי היא לא הייתה", אמר הרב ונד בראשו בעצב, "שהרי אילו הייתה שלמה, הייתה נענית. כנראה שתפילתך הייתה כמעט שלמה. שלמה יותר מהרגיל, ועדיין, לא שלמה מספיק". הרב שתק לרגע, הניח על כתפו של יחיאל-נחמן יד אבהית והוסיף, "אני מציע לך, חיליק, שבמקום לגזוז זקנים ופאות, תשקיע עוד טיפה בתפילה. לפי הרעד בקולך, אני מרגיש שאתה כבר ממש קרוב".
חזר יחיאל-נחמן לדירתו הקטנה, עטה שוב את טליתו והתפלל. בעת התפילה הוא חיפש בקיעים באמונתו ובכוונתו, וגילה כי אף שהתפלל רוב הזמן בלב שלם באמת, ברגעים מסוימים נחצה הלב הזה, וכי בעת שפיו לחש "ושבו בנים לגבולם" החל ליבו להרהר בצוואר הארוך, הברבורי, של הקופאית החייכנית ב"אושר עד", בבעל הדירה הנוקשה שלו, ובמרשמי התרופות התקופתיים בקופת החולים שהיה צריך לחדש כבר מזמן. ומרגע שהפך יחיאל־נחמן מודע למחשבות האנוכיות ששיבשו את תפילתו, החל להתמקד בהן ולדחוק אותן אט־אט מתודעתו.
כמו אדם שמנסה לדחוף פסנתר כבד במעלה גבעה, הזיע יחיאל־נחמן והתנשף בזמן התפילה, הזיע והתנשף, הזיע והתנשף, עד שנעקרו לגמרי מחשבות החולין מליבו ופינו את מקומן לעוד כוונה ולעוד אמונה שהציפו את כל מאודו, והתפילה עצמה הפכה בן רגע לאחרת — לא עוד רצף מילים בסידור כי אם תחינה אמיתית וכואבת, והתחינה הזאת, ככל תחינה טהורה באמת, לא ידעה גבולות, וכבר לא הסתפקה בשלומם של אחיו השבויים ושל שאר בני עמו, אלא רצתה בשלומם של כל בני האדם, גם של אויביו. ויחיאל-נחמן, כמו פרש שאיבד שליטה על סוסו, המשיך להתפלל והאזין בסקרנות ובהשתאות לתחינותיו שלו, כאילו נאמרו מפי אחר, ובסיומה של תפילה שערכה כשלושים שעות פתח את אפליקציית חמ"ל וגילה ששניים מהחטופים שוחררו, ושבאותו רגעים ממש מתנהל משא ומתן עם האויב על הפסקת אש.
• • •
בערבו של אותו יום, כשהגיע לבית הכנסת, הבחין ברב מיטלמן שהתבונן בו בעיניים רכות, וכשמבטיהם הצטלבו חייך הרב והינהן, וכל הדרך חזרה לביתו הרגיש יחיאל-נחמן כאילו אינו מהלך עוד על מדרכת בטון מטונפת כי אם על רקיע שטוף עננים. עכשיו, חשב, כשהבעיות הגדולות החלו להיפתר, אוכל להקדיש את התפילה הבאה לעצמי.
באותו לילה, על אף תשישותו, ובמקום ללכת לישון, התפלל יחיאל-נחמן בכל מאודו לזיווג ולילדים. בתחילה התכוון לבקש מבורא עולם שיזווג בינו לבין הקופאית ב"אושר עד", אבל תפילתו, ככל תפילת אמת, בחרה במילים ובכוונות ראויות יותר מאלה שידע יחיאל-נחמן לברור בעצמו, והתעקשה לא לבחור לו זיווג אלא לתת לבורא עולם לעשות זאת בשבילו.
בעודו מתפלל חש יחיאל-נחמן תחושת התעלות, כאילו הצליח, לראשונה בחייו, לדמיין את החיים שאיחל לעצמו לא בפרטים, אלא ברוח. הוא לא התפלל לאישה, אלא לזוגיות, ולא לילדים, אלא להורות נבונה ואוהבת. הוא התפלל והתפלל ולא חדל, עד שמצא את עצמו, חבול ראש, על הרצפה. השכנה מלמעלה אמרה, בזמן שחבשה את מצחו, שזאת נראית מכה רצינית והוא חייב מיד לראות רופא, ויחיאל־נחמן הודה לה והסביר שהוא עייף וכנראה גם התייבש, ומספיק שישתה, יאכל וינוח קצת, והכל יסתדר. מביתה של השכנה הוא המשיך ל"אושר עד", שם קנה כמה חבילות שניצלים קפואים ושישיית בקבוקי מים מינרליים, וכששילם, חייכה אליו הקופאית ארוכת הצוואר את חיוכה המאיר ואמרה שהוא כנראה מאוד אוהב שניצלים. יחיאל-נחמן חייך בחזרה וענה שהוא אוהב שניצלים, אבל לא רק. מלבדו לא היו בסניף עוד לקוחות, והם החלו לדבר על אוכל — על סושי כשר, אם לדייק — ויחיאל-נחמן הבטיח לקופאית ארוכת הצוואר שבפעם הבאה שיבקר בסניף הוא יביא לה חומץ אורז מיוחד שמוכרים רק בירושלים שגורם לגרגירי האורז להידבק זה לזה כמו מגנטים לדלת מקרר.
בלילה, כששכב במיטתו בעיניים פקוחות, חשב לעצמו יחיאל-נחמן כמה נהדר ופשוט העולם הזה, וכמה סבל וקושי הוא נאלץ לחוות בכל יום ויום מחייו, והכל משום שלא ידע איך ומה לבקש. וזאת הייתה המחשבה האחרונה שחלפה במוחו לפני שעצם את עיניו לתמיד.
הרופאה הסבירה להוריו האבלים של יחיאל-נחמן כי כשנפל ונחבל בראשו כנראה נגרם לו נזק מוחי, ושאם, במקום ללכת לישון, היה יחיאל-נחמן מקשיב לשכנה ונוסע לחדר מיון, הוא היה עדיין חי. כשסיימה הרופאה את דבריה היא עיוותה את פניה בעצב. רוחו של יחיאל-נחמן, אגב, לא התעצבה כלל וכלל. היא הייתה עכשיו בעולם שכולו טוב — לא תשעים ותשעה אחוז טוב, אלא טוב לגמרי, על מלא — ובעולם הזה הוא בילה שעות על שעות בשיחות נפש עם בורא עולם שבהן שטח את כל קובלנותיהם ומררותיהם של בני האדם באשר הם. והאל היה מקשיב בסבלנות אין קץ ומהנהן בראשו הנהונים חומלים. תמיד, גם בפעמים שבהן לא היה לו אפילו צל של מושג על מה יחיאל-נחמן מדבר.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.23
