שברי כוסות ובקבוקי אלכוהול מנופצים, תמונות של בליינים על בזנטים נעוצים באדמה. זה מה שנשאר מרחבת הריקודים במתחם רעים, במסיבת הנובה שהפכה למלכודת מוות למאות מבלים. הסט של מתן אלמלם, די־ג'יי קידו, אחת הדמויות הבולטות בעולם הטראנס בארץ, פתח את האירוע. בשש וחצי בבוקר, הוא עמד שם, ברחבה, יחד עם המפיק, עמרי סאסי, נפעם מהזריחה שהאירה את המדבר. רגע של אושר, לפני שהביט התחלף במטח הטילים וקולות הירי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"לא היינו שיכורים, לא שתינו אפילו בירה אחת", אומר סאסי בעיניים בוערות מהתרגשות ומחוסר שינה. מאז 7 באוקטובר הוא מגיע לכאן כמעט בכל יום, מנסה לשחזר את האירועים, לחפש לשווא תשובות לשאלות המייסרות שלא נותנות לו מנוח. "מתן עזר לי גם בהפקה, ועד שתיים בלילה עוד וידאנו שהכול מסתדר. בשתיים נסעתי לווילה ששכרנו פה בסביבה, כדי להתארגן על עצמנו, וחזרנו בארבע, להתכונן לשיא המסיבה, בשש בבוקר. אני זוכר שהסתכלתי מסביב והייתי גאה במה שיצרנו, היו פה האנשים הכי יפים שיש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"כשהתחילו האזעקות התחלנו מיד לקפל את הברים. מתן היה בלחץ. הוא בדיוק שמע שחברה של בת הזוג שלו, אלכס, חטפה כדורים בכביש. ניסיתי להרגיע אותו. היינו ברחבה של הצ'יל־אאוט ולא הבנו מה זה אומר בכלל יריות בכביש. ואז בשש ו־20 אנחנו רואים יציאות של נ"ט שרק הולכות ומתגברות. ברחבה ניגן אמן שהגיע מהודו, והבנו מיד שהלכה המסיבה".
אלמלם לא היה אמור להיות שם בכלל, אלא במועדון הפורום בבאר־שבע. "אבל הוא התקשר לאיזה מאה דיג'יים לחפש מחליף וביקש שיעלו שם במקומו, כי הוא כל כך רצה להיות פה", נזכר סאסי. "בסוף זה הצליח והוא ניגן ראשון בליינאפ. לנגן פה בנובה, בשביל די־ג'יי, זה עולם. והוא גם פתח את האירוע, זה היה מצמרר. זו הייתה מסיבה שהכנו במשך חצי שנה, הבאנו תפאורה מברזיל, יש לנו הפסדים של מיליון שקל. הייתי האחרון שראה אותו על הרחבה. הוא היה מאוד מבולבל, בכה המון. בהתחלה אנשים לא רצו להתפנות, והכרחנו אותם לעוף מפה. רבנו איתם כדי שיתפנו לחפ"ק. ידעתי שיש שם 27 שוטרים עם נשק, ואם כולם יגיעו לשם, יהיה בסדר. דמיינו חמישה מחבלים, לא אלפים. כל המאבטחים פה נרצחו.
"בשמונה בבוקר יצאנו לכביש וראינו חבורת בנים שרצים עם בחורה מתה על הידיים. בזמן שאנחנו עוד מעכלים את זה, הסתכלנו אחורה וראינו טנדר עם עשרה מחבלים שיורים עלינו. רצנו חזרה לשטח הנובה ועלינו על רכב. גם לשם, לחניה, הגיעו כמויות של מחבלים. אנחנו בורחים, הם נתפסים על מישהו אחר ורצים אחריו, ואז עוד חבורה רצה אחריך ואתה בורח. הצלחנו לעלות לרכב שלי שוב ונסענו לכיוון מערב, מג'יפ צה"לי פתוח ומחורר פתחו עלינו באש ומישהו שעלה איתנו לרכב נפצע ומת. בכל הכאוס הזה מתן רץ לחפ"ק, למרות שאמרתי לו להישאר איתי. כשהלכנו להביא את הקופות, לפני שעלינו לרכב ויצאנו לציר, מתן כבר נעלם".
שי סספורטס, בן דוד של מתן, הגיע בעקבותיו לנובה לחגוג את יום הולדתו ה־26, ב־7 באוקטובר. "באתי לכאן עם שני חברים, רק כי מתני ניגן. שנים אני הולך למסיבות שלו והוא תמיד דואג לי כמו אבא. הגעתי לפה בסביבות ארבע בבוקר ולא הספקתי לבלות איתו בכלל, תיכננתי לשתות איתו לכבוד יום ההולדת שלי בזריחה. כשהתחיל כל הבלגן עוד רקדתי. במקום לברוח כמו כולם לפקק ביציאה, שאליו הגיעו כל המחבלים, ישבנו מחוץ לרכב. בינתיים, מתן התקשר ואמר לי לעוף משם ולברוח ליער. ואז ראיתי 60 מחבלים רצים מהכביש לכיווננו, עזבנו הכול ורצנו 15 קילומטר, עד שהגענו לפטיש. המחבלים כיתרו אותנו בפרדסים, בנחלים, זה היה ממש הישרדות. זאת הייתה השיחה האחרונה שלנו. מתן חיפש את בת הזוג שלו ונשאר בחפ"ק. אמרתי לעצמי, מזל שהוא בחפ"ק, כי יש לידו אבטחה. בסוף ניצלתי רק כי הצלחתי לברוח, בזכות מתן".
קבוצת אנשים בחולצות שחורות ועליהן הכיתוב באנגלית: "קידו לנצח", עומדת עכשיו ביער, חצי קילומטר מזרחה מהרחבה, ליד עץ בצורת רוגטקה, שתחתיו אדמה חרוכה. מדובר בכמה מהמוכרים ומהמובילים של סצנת המועדונים בארץ, אבל קודם כל, הם היו גם החברים הכי טובים של קידו. רמי שמואל, המוכר בכינוי רמי "יוניטי", מסמלי הטראנס בישראל, ניצב שם חבוש בכיפה ומתקשה לעצור את הדמעות. לצידו די־ג'יי סמיילי, שותפו. "רמי ואני היינו אמורים להגיע לזריחה בנובה, אבל מצאנו את עצמנו באירוע אחר לגמרי", הוא מספר. "באפטר המוות. המחזה הכי גרוע שאת יכולה לראות. חזרנו לפה שוב ושוב מאז, רק כדי למצוא את החברים שלנו, שעבדו בעולם המוזיקה, ולהביא אותם לקבורה. היינו מגיעים בשבע בבוקר ונשארים עד החשיכה. אספנו דברים, חיפשנו את מתן שנעדר. בסוף, אחרי חמישה ימים התברר שהוא היה מתחת לאף שלנו".
רמי: "היו פה עשרות כתבים, משהו מטורף, אז הלכנו ליער סתם ככה, כדי להתרחק מהם. פתאום אני רואה משהו מוזר, עץ שרוף מתחת לרכב שרוף".
סמיילי: "קראתי לחיילים ולאנשי זק"א, והם הביאו את הערכה של הזיהוי ושופל להרים את האוטו שכמעט לא נשאר ממנו כלום. בזמן שרמי ואני עוד מעכלים, מסביבנו היו כבר 30 איש, הם הבינו שיש פה זירה עם חמש גופות. באדמה הם מצאו טבעת, שרשרת ושעון. ידעתי שזה בדוק של קידו. הייתה לו טבעת בולטת במיוחד, נכנסתי לפייסבוק וראיתי אותה כבר בתמונת הפרופיל שלו. הסתכלתי על הטבעת שמצאו באפר מתחת לרכב, וצעקתי 'יש'. היא הייתה שרופה, אבל אפשר היה לזהות אותה. רמי נשבר, בכה, נפל על הרצפה. ואני צעקתי 'יש', כי מצאנו את מתן".
4 צפייה בגלריה
''אנחנו חושבים לעשות עוד מסיבת טראנס, כדי לנקות את הטראומה''. החברים של קידו
(צילום: גדי קבלו)
אלמלם נולד בדימונה, לפני 42 שנה, האמצעי מבין שלושה ילדים. מגיל 14 תיקלט בימי הולדת ובאירועי בית ספר. אחרי השירות הצבאי עבר לתל־אביב והחל לנגן במסיבות ובמועדונים. לאחר מכן נסע ליפן, שם התגורר שלוש שנים, הוציא אלבום והופיע בפסטיבלים ברחבי העולם.
הוא פתח את מסיבת הנובה, שהיה אחד ממארגניה, וגופתו הייתה אחת האחרונות שזוהו בשטח, כאילו לא רצה לעזוב עד שכל המבלים יירדו מהרחבה, שהייתה כל חייו. עכשיו, במקום שבו מצא את מותו, עומדים בכירי תעשיית הטראנס בארץ, מפיקי הנובה, חברים ומשפחה, ומנסים לחשוב על דרכים להנציח את הדי־ג'יי האהוב. נציגים של קהילה שלמה שמתקשה להתאושש. "עברנו אירוע לב", אומר סמיילי. "מי שהגיעו לנובה הם הלב של מסיבות הטראנס בארץ. יישאר לנו פצע ענק שלא יגליד לעולם".
רמי: "אנחנו חושבים לעשות עוד מסיבת טראנס, כדי לנקות את הטראומה, אבל בין לחשוב ללעשות הדרך ארוכה. אנחנו עוד בטראומה קשה".
סמיילי: "יצאתי למסיבות בתל־אביב בשבוע האחרון וזה היה כמו להגיע לסוכת אבלים. אנשים רוקדים ובוכים. שום שמחה. אין אף אחד שאוהב טראנס, שטראנס הוא חלק מהנשמה שלו, שהצליח להחלים. אני מפיק אירועי טראנס, זה המקצוע שלי, אבל היום אני לא מסוגל לשמוע טראנס אפילו. כואב לי לשמוע טראנס ברמה שלא רק שזה לא גורם לי לרקוד, זה מכבה אותי. עושה לי 'פלאק' במוח, סוגר אותי. כל הקהילה פצועה. עשינו עכשיו מסיבת טכנו, כדי לנסות להתחיל ללכת מחדש, אבל אחד מהדיג'יים שם טראק עם רעש שמזכיר אזעקה. אנשים התחילו לרוץ בטירוף במועדון, נהיה לחץ.
דן לייבל: "כבר 30 שנה אנחנו נלחמים על ההכרה. תמיד היינו מוקצים. הילדים הרעים. המסוממים. פתאום, אחרי האסון בנובה כולם מדברים על טראנס, מראיינים דיג'יים ש־20 שנה לא התייחסו אליהם. שומעים סיפורים על כל הילדים היפים שנרצחו פה, והתדמית משתנה. חבל רק שהמחיר היה כל כך כבד"
"כולם עשו סמים פסיכדליים במסיבה, אז שואלים אותי איך הם מתאוששים מדבר כזה. אני מסביר שמהסם אפשר לצאת, אבל החוויה נשארת איתך לנצח. היום אני חושב פעמיים לפני כל דבר שאני לוקח, כי אני צריך לקחת בחשבון את ההשלכות. אני לא פנוי להרגיש הנאה. יוצא כדי לשחרר את הנפש, להתאבל, וחוזר אחרי שעתיים. הלב שלי עשוי מטראנס שתביני, אבל אני שבור. כל הקהילה העולמית של הטראנס שבורה. מדברים איתנו ממדינות אחרות, כולם משתתפים בצערנו. מסיבה, שהיא סמל של שמחה, הפכה לאבל מטורף. מהכי גבוה להכי נמוך שבעולם. לא יהיה לי פרצוף להביא קהל לפה, לשטח הזה שוב. לפני המסיבה קק"ל התלהבו מהרעיון, אמרו שאם ילך כאן טוב ייתנו לנו עוד שטחים בארץ. קרה מה שקרה, ומאז זה רודף אותי בלילות.
"היה מישהו שעזרתי לו לעבוד פה, למכור שניצלים. עשיתי לו טובה, והוא נרצח. זה גומר אותך. הייתי יושב שעות מחפש את האנשים שלי בסרטונים של חמאס בטלגרם, מנסה 'להציל' בראש שלי את מי שנשאר. עשר שנים אני בסצנה, הכרתי פה אישית 99 אחוז מהבליינים. אני חולם על היום שאחזור לשמוע טראנס, למרות שזה כבר לא יהיה עם כל החברים שלי. יהיה לי קשה להסתכל לאנשים בעיניים. רצים לי כל הזמן זיכרונות מהשטח: 'איזה צחוקים היו פה עם ההוא', 'בוא נלך לעשות איזה שורה עם זה', והכול נגמר. היו כאן חבורות של אנשים ומכל חבורה נקטע אחד או שניים. יש לי בדיחות שרק האנשים שהיו פה מכירים, ועכשיו אי־אפשר לספר אותן יותר".
באופן אבסורדי, האירוע הטרגי הצליח להסיר את הסטיגמה שדבקה בעולם הטראנס. ההיכרות עם המבלים הצעירים והיפים, מחקה את הדעות הקדומות על מסיבות הטבע שהפכו אותו לאויב הממסד. "כבר 30 שנה אנחנו נלחמים על ההכרה הזאת", מספר דן לייבל, איש חיי לילה ושותף במועדון 'הפורום', שעבד עם אלמלם. "תמיד העבירו אותנו מלוקיישן ללוקיישן, תקעו אותנו בכל מיני חורים בארץ, סגרו לנו את הבמה בדקה ה־90. מלא התנגדויות של רשויות. עברנו שנים של הפגנות, של מלחמות, של 'תנו צ'אנס לטראנס', תמיד היינו מוקצים. הילדים הרעים. הנה, זו הסיבה שהמסיבה הייתה ברעים. בגלל הסטיגמות של מסוממים, של אנשים לא טובים. פתאום, אחרי האסון בנובה כולם מדברים על טראנס, על מסיבות הטבע, מראיינים דיג'יים ש־20 שנה לא התייחסו אליהם. שומעים סיפורים על כל מי שנרצח פה, על כל הילדים היפים, והתדמית משתנה. חבל רק שהמחיר היה כל כך כבד".
סמיילי: "זה שהגענו לפה בכלל זה כי לא נתנו לנו להופיע במקומות שהיינו רוצים לנגן בהם. אם זו הייתה מסיבת טכנו, היו עושים אותה במרכז תל־אביב. אבל קרה מה שקרה ועכשיו כבר עושים מסיבות טראנס בתוך בסיסים צבאיים, להרים את המורל. מבינים שאפשר לאהוב טראנס ולהיות קרביים. הפסדנו פה ים כסף, אם זה לא היה נחשב לאסון לאומי היינו מפסידים בית וחצי, כי אין ביטוח בשטחים האלה".
איך הגיבו דיג'יים מהעולם לטרגדיה בנובה, קיבלתם תמיכה?
לייבל: "בגלל שזו קהילה שבטית, חוץ משני אנגלים אנטישמיים ‑ כולם איתנו. כולם רוצים לחזור לנגן בישראל, להרים מסיבה לזכר קידו - גם ביפן וגם בכל אירופה כמעט. אנחנו הכי חזקים בסצנה, כל הרחבות בכל העולם מלאות ישראלים. מתן הוביל את כל הסצנה פה בארץ".
לין, אחותו הקטנה של אלמלם, התחילה לדאוג כבר בשש וחצי בבוקר, באותה שבת שחורה. "אמא שלי התקשרה אליי אחרי האזעקות ואמרתי לה מיד שמתן ברעים וצריך לברר מה איתו. תוך כדי הנסיעה להורים, אמא שלי אמרה לי שהיא דיברה עם מתן והוא במיגונית. בשבע הוא היה בהתקף חרדה, התקשר לאמא שלי בוכה, כי חשב שירו על אלכס, בת הזוג שלו. הוא לא דאג לעצמו, רק לה ולחברות שלה. בשמונה בבוקר הוא כבר נרגע, אמר שהכול טוב. בשמונה ורבע אמרתי לו לדבר עם שי, בן דוד שלנו, אבל הוא לא ענה לי. בשמונה וחצי הוא עונה, אני שומעת יריות מסביב, והוא אומר, 'יורים עלינו, אבל אני בחפ"ק של המשטרה', ואני נרגעת. הוא צמוד לשוטרים. ניתקנו. חצי שעה אחרי זה אני מחייגת שוב, הוא כבר לא זמין, ואני מתחילה להילחץ. התקשרתי ליגיל, חבר שלו, שאמר לי שהוא עם סאסי. אני מחייגת אליו, הוא שומע 'קידו' ומנתק לי. מתקשרת שוב מהטלפון של אמא שלי, הוא שומע את הקול שלי שוב ומנתק.
"התחילו להגיע רשימות של ניצולים מהמסיבה, עם השם שלו. אני והמשפחה מתקשרים לכל איש קשר בצאלים, בפטיש, ואף אחד לא מזהה אותו. עוברת את כל הקיבוצים ומבינה שהרשימות האלה הן פייק. בארבע אחר הצהריים שמענו שאלמונים מגיעים לבתי החולים ונסעתי לסורוקה. ידעתי שלמתן אין ארנק, רק מזומן בכיס, ואין מצב שיש עליו תעודת זהות כי לכל מקום מכניסים אותו מיד, כולם מכירים אותו. נסעתי לסורוקה, ובכל אמבולנס שהגיע חיפשתי את מתן. אחרי 20 דקות לא יכולתי לשאת את זה יותר - בליינים הגיעו בלי איברי גוף, אנשים בלי יד ורגל. הכול היה מלא בפצועים, ובצרחות.
4 צפייה בגלריה
''זאת משפחה''. החברים של קידו, מימין: שי סספורטס, דן אבוטבול, נתי גרוסמן, יהודה עוז, גל עמוס, לין אלמלם, דן לייבל, נעמה סספורטס
(צילום: גדי קבלו)
"הגשתי תלונה למחלקת אלמונים, שלחתי את כל הקעקועים שלו לחברות שעובדות בסורוקה. מפה התחיל מסע של שישה ימים, שבהם הוא נחשב לנעדר. הקמתי חמ"ל ביתי, האחים שלי נסעו לכל בתי החולים בארץ. בימים הראשונים עוד אמרתי, די, תכף מתן יוצא מהשטח וצוחק עלינו. אבל אז חשבתי על זה שהוא מפונק, מתקלח 80 פעם ביום, לא הולך יחף, אין מצב שהוא היה שורד בשטח".
גל עמוס, הלוא הוא די־ג'יי גלפגוס, שניגן בצמד עם אלמלם, מכיר מקרוב את החיבה של אלמלם לפינוקים. "היינו עושים מסיבות והוא היה לוקח צימר בסביבה, על חשבונו, לא על חשבון ההפקה. לפעמים הוא היה אומר, 'אל תיתנו לי כסף על המסיבה, תנו לי לילה בסוויטה'".
לין: "הוא היה הכי נקי, ברמות מפגרות. ככה ירדה האפשרות שהוא בשטח והשיח בבית השתנה לזה שהוא או מת או חטוף, ואז את מתעדפת תרחישים. אבא שלי קיווה שהוא חטוף, כי את המוות אי־אפשר לשנות. אני ואמא שלי רק התפללנו למצוא את הגופה".
גלפגוס: "ראיתי את כל סרטוני הזוועות של חמאס, וחיפשתי אותו. דברים נוראיים. אתה מזהה המון אנשים שאתה מכיר, אבל לא את מתן, ומסיים כל לילה עצוב יותר ויותר".
לין: "ואז, בחמישי בערב, רמי וסמיילי שולחים לי את התמונה של הטבעת של מתן. טבעת עם אבן, שהייתה עליו 17 שנה, פורצים בבכי, ואומרים שאין זיהוי ודאי, אבל כנראה שמצאו את מתן. אמרו לי שהוא בדרך למחנה 'שורה', לשם שלחו את הגופות לזיהוי, מספר 900 בתור. בשישי כבר בישרו לנו שזיהו אותו במאה אחוז, שנייה לפני ארוחת שישי".
אנחנו יושבים במעגל ביער. מעלינו שלט ענק שתלוי על העץ, עם שורות מהשיר 'כוכב' של אסף אמדורסקי, שביצע לכבודו אביתר בנאי בהלוויה: "תן את ימיך, כמו טבעת יהלום, לא עוד עלה רועד, נצנץ למרחקים". "מתן לא היה מאמין שאנחנו יושבים פה על האדמה, הוא היה מביא כיסא", צוחק נתי גרוסמן, ממפיקי ליין מסיבות הטבע 'המוקשה'. "הכרנו במסיבת פורים כשהוא ניגן את הטראק המוכר שלו, שאני מאוד אוהב. אמרתי לשותף שלי במוקשה, מי זה? אמרו לי, קידו מיפן. באותה תקופה נפרדתי מחברה שלי ומכרתי את הסלון שלנו. הוא התקשר, הוריד אותי במחיר בחצי כמעט, אבל ככה התחברנו, דיברנו על מוזיקה שעות, יצאנו לפסטיבלים יחד. פגשתי הרבה אנשים בחיים ובמסיבות, והוא היה באמת משהו מיוחד. היה לו טוב לב יוצא דופן. הייתי מתעצבן עליו פעמיים ביום, אבל בשעת האמת, הוא היחיד שהיה שם בשבילי. כשהתאשפזתי הוא דאג לי יותר מהמשפחה שלי".
די־ג'יי סמיילי: "יצאתי למסיבות בתל־אביב בשבוע האחרון וזה היה כמו להגיע לסוכת אבלים. אנשים רוקדים ובוכים. עשינו מסיבת טכנו, כדי לנסות להתחיל להתקדם מחדש, אבל אחד מהדיג'יים שם טראק עם רעש שמזכיר אזעקה. אנשים התחילו לרוץ בטירוף במועדון, נהיה לחץ"
לין: "מול הבית שלנו בדימונה היה מקלט שהוא השתלט עליו ואירגן מסיבות לכל החבר'ה. בגיל 14 הוא שיכנע את אמא שלי לנסוע לפסטיבל ערד, ואז קרה שם האסון. אמא שלי נסעה בלחץ לחפש אותו, אבל התברר שמתן שיקר והיה בכלל בפסטיבל טראנס ליד".
גרוסמן: "אחרי שהוא חזר מיפן, גילינו שהוא למד שם את השפה. דיבר יפנית שוטף".
גלפגוס: "לקחנו משנה תודעה באיזו מסיבה בחוף אכזיב, ועברו שם שתי יפניות. פתאום הוא התחיל לשיר ביפנית, והן באו והתחילו לדבר איתנו. ואני חושב שאני בהזיה. אמרתי זהו, איבדתי את זה".
לין: "את השם קידו הוא קיבל ביפן, כי הוא היה שם ילד, קידו. בגלל שהוא נמוך, תמיד קראו לו 'מתן הקטן', אבל כשמישהו היה בצרה, אפילו אחי הבכור, תמיד ידענו שאפשר להתחבא מאחורי הגב שלו. היו עוצרים אותו כשהוא הלך ברחוב בתל־אביב, ואני הרגשתי שהיה לי אח מפורסם".
לייבל: "הוא היה מתקשר אליי, אומר שלין רוצה לבוא לפורום ומחלק הוראות: 'לין היא לא אחת מהבלייניות השבורות שלך. אתה יוצא אליה, מכניס אותה, היא לא עומדת דקה בתור'".
לין: "הייתי יוצאת ל'קלרה' בגיל 16, אביבית בר זוהר עומדת בתור, ופתאום אני שומעת שצועקים, 'לין', כולם מסתכלים עליי, ואותי מכניסים ואותה לא. הוא דאג לי תמיד, ולא רק לי. בנות שולחות לי היום הודעות שהוא הציל אותן מסם אונס בקלאבים ובמסיבות טבע. אישה בת 40 סיפרה שכשהיא הייתה בתקופה קשה, הוא היה מזמין אותה למסיבות, נותן לה תחושת שייכות. הייתי אומרת לו, 'מתן, אתה גמד, מישהו עוד יביא לך בוקס לפנים ויהרוג אותך, והוא היה עונה, 'זה הכול עניין של ביטחון עצמי'. בשנה האחרונה הוא חזר לגור עם ההורים בעומר וזכיתי לבלות איתו יותר. הייתי צוחקת עליו, 'תעזוב כבר את המסיבות האלה, חאלס'. אבל אלה היו החיים שלו".
גלפגוס: "היינו צמד: קידו וגלפגוס. ביום שישי הלכתי לישון מוקדם, להגיע למסיבה של מתן בשש בבוקר. כשהתעוררתי כבר היו טילים והוא שלח לי סרטונים. אמרתי לו, 'עוף משם', אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בשישי גם כתבתי לו שרעים זה שטח מפחיד, שזה בעזה, ושישמור על עצמו. 20 שנה אנחנו מכירים, בחיים לא אמרתי לו את זה קודם".
יהודה "פנדה", חבר נוסף, מפיק מסיבות ודי־ג'יי: "הכרתי את מתן ב־2002 בגואה. בא מישהו קטן מיפן, נכנס ועושה בלגן. בלידה של הבת שלי, בקורונה, הוא הופיע למרות שהיה אסור. מתן לא נח אף פעם, לא היה שקט, רץ תמיד ממקום למקום. כשהוא היה ברחבה, הייתה אנרגיה אחרת. הטראנס בחר בו, אבל בחדרי חדרים הוא אהב גם מוזיקה שחורה. ועדיין, ניגן את הטראנס הכי טוב והכי חזק. 20 שנה אנחנו עושים טראנס יחד, היינו עסקת חבילה. היה משגע אותי לבוא איתו לנגן בכל העולם".
המפיק חגי בן דוד: "כבר עשרות שנים אני עושה מסיבות טראנס, עשיתי את הפסטיבלים הכי גדולים של טראנס בעולם, סדרי גודל של מאות אלפי דולרים. הייתי חלק מההפגנות של 'תנו לרקוד בשקט', הוצאנו 50 אלף איש לרחוב. אני בן 50, פעם, בשביל לשמוע טראנס היית נוסע להודו, יפן, תאילנד. ראיתי דורות של אנשי מסיבות, הפקות ענקיות. עשינו עכשיו את מיזם "ברינג דם באק" עם הדיג'יים הכי מפורסמים בעולם, עם מאות מיליוני עוקבים, שכותבים על החטופים, למרות שבדרך הם מאבדים המון עוקבים. תומכים בסצנה ובקהילה שלנו שחווה טראומה גדולה. טראנס זו תרבות, היא עוברת מאב לבן. הבן של די־ג'יי דרוויש נרצח בנובה, גם הבן של די־ג'יי אורן. מתן קידו נרצח. רות ואריק, האבא עם הבת על כיסא הגלגלגים שהיו חלק ענק מהמשפחה. פעם טראנס היה בושה מלווה בסמים, היום זו תרבות.
"מישהו מזקני השבט של הטראנס העלה פוסט לפני כמה ימים 'מספיק עם עשיית כסף על חשבוננו', ביקש מאיתנו לא להפיק מסיבות בתקופה הזו. כל אחד והדרך שלו. אנחנו ב'פורום' עושים מסיבות תרפיה, אנשים באים, מתפרקים, וזה עושה להם טוב. יצרתי קשר עם כמה מפיקים, כולל סאסי מהנובה, ואנחנו עובדים על מסיבה גדולה לזכר כולם".
לייבל: "טצ'ויושי סוזוקי, הדי־גיי היפני הכי טוב בטראנס ואחד הוותיקים בסצנה, היה חבר טוב של מתן. ממש עף עליו. סצנת הלילה זו סצנה של אנשים בעייתיים שתוקעים סכינים בגב. שק של נחשים. קידו לא היה כזה. הוא נלחם על צדק, הגן על חלשים. בשנתיים האחרונות הוא עבד איתי ב'פורום', וכל הזמן חיפש איך לעזור. הוא היה מנהל הבמה של 'הפורום', 'רזידנט', וכשלדי־ג'יי יש תפקיד כזה, הוא לא משחרר לאף אחד. לוקח לעצמו את השעות המרכזיות, מנגן כמה שיותר. מתן היה אומר לי כל הזמן, 'דן, תביא את זה, הוא הוציא אלבום ולא נותנים לו במה, תביא את ההוא, אין לו כסף'. אם לא הייתי מסכים הוא היה אומר, 'אם לא, אני לא מנגן'. היה נותן מהזמן שלו לאחרים, אין דברים כאלה בסצנה.
"כמונו, הוא חווה את הזמנים הכי טובים בטראנס. הטראנסים זה הסאונדטראק של החיים שלנו. הוא הרגיש נציג של הסצנה בעולם, שגריר. אצלנו במועדון יש טכנו, טראנס והיפ־הופ בכל הרחבות. הוא היה נכנס לחדר של הטכנו, צועק עליי, 'למה יש פה רמקול יותר טוב מהרמקול של הטראנס? אתה לא מתבייש'. נפגע מכל דבר בשביל הטראנס. כל ערב איתו הרגיש פסטיבל. הוא ידע מה כל די־ג'יי אוהב לשתות ולאכול, הניהול שלו היה מופתי. כל מי שאת רואה פה? זאת משפחה. בשנתיים האחרונות זכיתי להצטרף אליה, משפחה של טראנס".
אנחנו קמים לעזוב. אבל רגע לפני כן הם שמים טראק של מתן מהפלאפון ומניחים על העץ. גברים גדולי ממדים, קשוחים, מתחבקים ובוכים לצלילי הטראנס.
אם מתן היה יושב איתנו פה עכשיו, מה הוא היה אומר?
לין: "הוא היה מבסוט שאנחנו באים לפה בשבילו, מתבאס אולי שאנחנו יושבים על הרצפה, אבל אני מאמינה שהוא מבסוט שם למעלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.12.23
