מאיה הפנר יצאה לכיוון תיאטרון הבימה, לבכורת המחזה שכתבה, "מרציפנים", כשהיא בג'ט־לג נפשי. ההצגה הראשונה עלתה בתחילת נובמבר, והדיסוננס בין האבל הלאומי, לבין הכניסה ליקום של אנשים שצוחקים ומוחאים כפיים, היה גדול מדי. "ברחוב ראיתי חוטי צמר צהובים שנשארו אחרי הפגנה, וקשרתי על היד. אני לא בן אדם של סמלים, אבל הייתי צריכה את הסמל", היא מספרת ומרימה את הזרוע. "זה עדיין עליי".
עוד כתבות +ynet:
זו טבילת האש הראשונה של הפנר (53) בתיאטרון. היא התחילה כתסריטאית בערוץ הילדים, עברה לדרמות יומיות ומשם נסקה. הייתה בין כותבי "בטיפול" ו"תיבת נוח", יצרה את "חשופים" עם שחר מגן, את "ארץ קטנה, איש גדול", מיני-סדרה המבוססת על ספרו של אביה, אברהם הפנר, הייתה הכותבת הראשית של הסדרה "מונא" והיא מנטורית בחממה ליוצרות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
במרכז העלילה של "מרציפנים" עומד ערב הוקרה לאיש תיאטרון נערץ ומת מאוד. כבר כמה שנים שהוא איננו, אבל זה לא מפריע לאישה החוקית, עדה (ליא קניג) ולמאהבת, רחל (גילת אנקורי) לערוך באטל שנון ומושחז סביב השאלה - למי הוא שייך בעצם? מי אהבה אותו יותר ואת מי הוא אהב? ההומור שהפנר מפזרת ביד מיומנת הוא רק האפידרמיס. מתחתיו, שאלות על מוות, על התכלות הגוף, על מה אנחנו משאירים אחרינו. וגם על האפשרות לזכות בהזדמנות שנייה ובפיוס.
ההצגה, שתוכננה לעלות שבועיים אחרי 7 באוקטובר, הייתה הראשונה לסמן את החזרה לשגרה בתיאטרון אחרי שפרצה המלחמה. האינטואיציה של הנהלת הבימה הוכחה כנכונה: היא סולד־אאוט. "עברתי הרבה עם המחזה הזה. הקאמרי לקחו אותו ואז התפרצה הקורונה והם ויתרו. הבן שלי צחק כשהקפיאו אותו שוב. הוא אמר לי, 'אל תנסי עוד פעם, כי תפרוץ מלחמת עולם'. חשבתי שיעברו חודשים עד שעולם התרבות יחזור, אבל פתאום אמרו לי שעולים. הייתי בהלם. ביליתי הרבה בבכי בתקופה הזו. להתלבש ולצאת מהבית היה עניין. היינו מפורקים כולנו, גם השחקנים, דווקא הבמאית מור פרנק, שבמקור מקיבוץ רעים וההורים שלה ואחותה היו נעולים שעות בממ"ד, הייתה עם הכי הרבה עמוד שדרה ועם זה ש'חייבים להמשיך'".
הסתכלתי על הקהל בהצגה, נתת לו מסדרון הומניטרי עם המחזה הזה. הוא צוחק נורא. היה לך חשש מהתגובה של הצופים? זה דבר אחד, לנסות לחזור לשגרה ודבר אחר אשכרה להתנתק מהפושים בסלולרי וליהנות.
"אני כותבת מיומנת ויודעת שהבדיחות עובדות. מצד שני, זו גם קומדיה על מוות שיכולה לבוא לא טוב עכשיו. בהצגת הבכורה עמדתי בסוף האולם במתח לקראת הבדיחה הראשונה 'יצחקו או לא יצחקו?' ואז הצחוק הראשון הגיע והוצפתי אושר, אמרתי, אולי נשרוד את הדבר הזה".
אפרופו חששות, את ההצגה בגדול סוחבת על כתפיה ליא קניג הנפלאה. בכל זאת, מדובר באישה בת 94.
"היא תופעת טבע. ברגע שהיא לוהקה, נדרשו התאמות. ביגרתי את הדמות וקיצרתי מונולוגים. אבל אחרי הגסיסה הארוכה והנוראית של אבא שלי, זה נפלא לראות אישה בת 94 נותנת פייט ליקום".
המחזה הזה לא היה נולד אלמלא המערכה האחרונה והטרגית בחיי אביה, הסופר ובמאי הקולנוע המיתולוגי, אברהם הפנר ("לאן נעלם דניאל וקס), שהלך ודעך לאורך תשע שנים, בעקבות פגיעת ראש. "חשבתי שאבא שלי, החד והקופצני, יהיה מהאנשים שיחיו וייצרו עד גיל מאה. כתבתי את המחזה כדי לשרוד את השנה האחרונה לחייו, שהייתה גם השנה הכי קשה שעברתי. 'מרציפנים' היה ניסיון להביא יצרים לחיים שלי. המוות הסתובב סביבי ורציתי לחיות. את יודעת, החתולה הגוססת בהצגה שממאנת למות, זה אבא שלי".
זו גם הפעם הראשונה, אחרי שיתופי פעולה בסדרות שכתבה לטלוויזיה, שהיא היוצרת הבלעדית. "אני זוכרת שהלכתי עם אבא שלי ברחוב, בתחילת שנות ה־20 שלי ואמרתי לו, 'בסדר, הבנתי שאני אכתוב, אבל אין לי על מה'. הוא הסתכל עליי ואמר לי, 'תחיי'. הוא צדק. עכשיו הגיע המחזה שהוא רק אני".
ההימנעות עד כה מלפרוץ, קשורה להיותך הבת של?
"בוודאי. אבא שלי פחות הבין את המורכבות של להיות הבת שלו. הוא לא היה אדם אטום, אבל רצה שאשים זין ואכתוב. הוא גם לא הבין למה לטלוויזיה. הוא אהב קולנוע והעריץ קולנוענים. הוא נסע לפריז להיות עוזר במאי של במאים מהגל החדש".
היא לא רק עברה מדיום, הפנר גם הקפידה להתחיל מלמטה. עם אפס קיצורי דרך. "ידעתי איך מסתכלים עליי ופחדתי שיגידו 'נפוטיזם', אז אחרי הלימודים התחלתי כתסריטאית רצפים בערוץ הילדים. כתבתי את הטקסטים של המנחים בין הסרטים המצוירים. עבדתי שם שש שנים לפני שהעזתי לעבור הלאה".
הייתה זו המפיקה טמירה ירדני שזיהתה את הפוטנציאל ודאגה לבעוט את הפנר קדימה. "התחלתי לכתוב דיאלוגים ל'אהבה מעבר לפינה' ואז ל'השיר שלנו', שזה בגדול עבודות רס"ר. בעונה השלישית של 'השיר שלנו', טמירה זימנה אותי למשרדה והציעה לי להיות תסריטאית ראשית. הבן שלי יונתן היה אז בן שבע, ואמרתי לה שאני לא יכולה לקחת על עצמי כזו אחריות. בעונה הרביעית, היא שוב זימנה אותי ואמרה: 'יונתן כבר בן שמונה, עכשיו את יכולה להיות הכותבת הראשית'. הסכמתי. היא עשתה לי טובה גדולה. בסוף העונה קניתי תנור בישול נהדר וקראתי לו 'טמירה'".
רק בתעשייה הישראלית כותב ראשי בסדרה מצליחה יוצא עם תנור ולא עם איזה ג'יפ פנסי. ואיך היה לעבוד עם אבא על סדרה?
"כשסיימנו לעבוד על 'ארץ קטנה, איש גדול', הודעתי לו שאני לא רוצה לעבוד איתו יותר לעולם. במישור המקצועי, ניהלנו יחסים מסובכים מהצד שלי, ויחסים מבואסים מאוד, מהצד שלו. הוא אמר לי, 'למה אני אשם שיש לך תסבוכת איתי?' אני לא מצטערת בדיעבד שלא עבדנו יותר ביחד. אני רק מצטערת שהוא לא הספיק לקרוא ולראות את הדבר שלי".
לפני חמש שנים, במה שנראה כמו חיים אחרים, עלתה הסדרה "מונא", בכיכובה של השחקנית מונא חוה, שהפנר כתבה. שמה של חוה עלה לאחרונה לכותרות כשהתגלה שבהתכתבות עם חברתה ללימודי המשחק, היא טענה שאין הוכחות לעריפת ראשים ואונס נשים בטבח 7 באוקטובר, אלא "זאת פרופגנדה כדי שהעולם יזדהה איתכם". ועל הדרך גם אמרה שהאירועים הם תוצאה ישירה של הכיבוש. מה שנקרא, "הקונטקסט".
מונא חוה אמנם תיקנה את עצמה, הודיעה שהיא נגד פגיעה באזרחים חפים מפשע ושהשיחה הוצאה מהקשר, אבל מה חשבת על כל זה?
"אני תוהה מתי נהיינו פריכים עד כדי כך שמילים, גם אם אינן מקובלות עלינו, מסעירות אותנו כמעט כמו מעשים. 7 באוקטובר טילטל את כולם. הנפש של כולנו עלתה על גדותיה ואני מהמרת שרבים מאיתנו הגיבו במגוון אופנים, לא תמיד מנוסחים על פי התקן, בקבוצות וואטסאפ פרטיות. בתוך זה, להיות ערבייה בישראל זה קונפליקט איום וחרדה מוגברת. אנחנו מתייחסים אליהם כאזרחים סוג ב' ולא מסוגלים להכיל ולהבין את מקור הקושי שלהם, אלא הופכים לזאבים מחפשי דם".
דווקא במקרה הספציפי של מונא, היא קיבלה במה והזדמנויות מקצועיות נהדרות.
"מונא חוה מוכשרת וחכמה. תענוג של בן אדם. תמיד ארצה לעבוד איתה ולכתוב לה. כל מילה שלה בתגובה לעליהום שנוצר עליה, זו מונא כפי שאני זוכרת אותה".
בורן אנד רייזד בתל אביב, שאותה לא עזבה מעולם. בת יחידה לבמאי שניסח את הישראליות החדשה שאחרי מלחמת יום כיפור ‑ עם פחות בלורית ופחות יפי תואר ‑ וליעל, שעבדה איתו. "היא עשתה את הארט והתלבושות לסרטים והייתה ציירת", מספרת הפנר.
היא נרשמה בכלל לתואר ראשון בלימודי צרפת והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. "שלוש פעמים ניסיתי ללמוד צרפתית, בתיכון, בקונסוליה ובתואר, וזה לא הצליח. לא הייתי הצעירה הכי מבריקה", היא אומרת בהומור. "אחרי חודשיים, החלטתי לעזוב את האוניברסיטה. אבא שלי, המרצה האהוב בחוג לקולנוע, הציע שאגיע לשיעור תסריטאות של איתן גרין. נכנסתי לכיתה שישבו בה אנשים חמודים ביותר והתחברתי מיד. ואז היה צריך לכתוב והתברר שזה כיף. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון".
ידעו שאת הבת של?
"הייתי שומעת חופשייה שלוש שנים, לא נרשמתי לתואר. הייתי ניגשת למורים, מציגה את עצמי כמאיה ושואלת אם אפשר להיכנס לשיעור. חס וחלילה להוסיף 'הפנר'. עבדתי נורא קשה בחוג. הגשתי אקסטרה עבודות".
אישה בורחת מבשורה וזו נושכת אותה בטוסיק.
"עדיין, הרגשתי שקולנוע זה דבר שבשום אופן לא מומלץ לעשות. בגלל זה הלכתי לטלוויזיה. אבל כמו אבא שלי, גם אני מלמדת בחוג לקולנוע בתל אביב. השיעור הראשון היה נורא. יצא לי קול ציפציף ואחרי 20 דקות, לא היה לי מה להגיד יותר, ושיחררתי את הכיתה. התקשרתי לאבא שלי ובכיתי לו בטלפון. הוא צחק ואמר לי, 'תראי שבפעם הבאה יהיה מצוין'".
מהאבא המתוק והאופטימי הזה נפרדה במשך שנים ארוכות, שבהן נסוג קוגניטיבית וגסס בצורה איטית עד שנפטר ב־2014. "הוא היה בן 70 כשיצא ללמד בסם שפיגל בירושלים, חיכה בתחנה, ואוטובוס שעבר מהר הבהיל אותו, והוא קפץ אחורה וחטף מכה בראש מעמוד", היא משחזרת. "המשקפיים שלו נפלו ונשברו. למרות זאת הוא המשיך לבית הספר, ושם סטודנט שלו שהוא חובש, בדק אותו. היה לו דימום שטחי. הוא חזר בערב הביתה, שלח את המשקפיים לתיקון. אחרי כמה זמן, פתאום התחיל לשכוח מילים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה. הוא רצה להגיד 'מקרר' ובמקום זה השתמש בתיאור: 'הדבר הזה, ששמים בו את האוכל'. קפא לי הדם. בגלל שהוא היה אדם כל כך חד, היה לי ברור שמשהו לא בסדר".
ואז אתם לוקחים אותו להיבדק?
"בגלל שזה היה בא והולך, ההורים לא הפנימו. רק אחרי שנה או שנתיים, כשכבר היה ברור שמשהו לא בסדר, הוא נבדק. אבל חיפשו במקום הלא־נכון, חשבו שזה אלצהיימר. עברה עוד שנה עד שהבינו שזו פגיעת ראש. ואז כבר לא היה מה לעשות. הייתה לו אפזיה, כמו שיש לברוס ויליס".
איך מתמודדים, כשלאט־לאט, במוח של האבא האהוב והחד שלך כבות עוד ועוד נורות?
"הוא היה אומר שהוא מדבר באלכסון. יומיים, שבועיים ושנתיים הפכו לאותה מילה. לכדורגל הוא קרא סינמה, כי את שניהם הוא מאוד אהב. ככה תיקשרנו חמש שנים. עשינו כל מה שאפשר לתחזק את המצב, שלא יידרדר, אבל המוח הלך ונחלש. ואת אומרת, 'אלוהים אדירים, המוח המבריק הזה'.
"זו טרגדיה שמתגנבת על קצות האצבעות, ולפני שאת מבינה את בתוך הגיהינום. פתאום הייתה עוד הידרדרות והוא הפך לסיעודי. אמא שלי לא הסכימה להוציא אותו למוסד. היא טיפלה בו בבית, הבאנו פיליפינית שתעזור. זה הווה מתמשך ומייסר שבמהלכו את עוברת תחנות רבות של אבל ואובדן. מאבדת ושוב מאבדת. את כבר רוצה שהבן אדם ייגאל מייסוריו ושהמשפחה תיגאל מייסוריה. אמא שלי מאוד ניסתה שזה לא ישפיע עליי, אבל זה הפך לדבר מרכזי בחיים שלי. גם הבן שלי היה מאוד קשור אליו".
הבן הוא יונתן (25), מפיק מוזיקלי וראפר פופולרי בסצנה, המכונה "יאנג הפנר" ("הוא הוריד את היאנג ועכשיו הוא רק הפנר", היא מעדכנת). את בן זוגה הראשון ואבי בנה, איתי נאמן, צלם, הכירה דרך חברים משותפים, כשהייתה בת 21. הם היו ביחד עשור. לפני כמה שנים עזב עם אשתו השנייה להוליווד. הפנר נשארה בארץ עם יונתן.
את בעצם דור שלישי להורות לילד אחד.
"כן, איכשהו נהיה שאנחנו שושלת יחידנים. סבתא שלי הביאה לעולם את אבא שלי, הבינה את העניין ולא הייתה מעוניינת בעוד. אני התגרשתי, ויצא שיש לי רק ילד אחד, אבל קיבלתי בן זוג עם חמישה ילדים".
בן זוגה זה ארבע וחצי שנים, עמית גורן, יוצר דוקומנטרי מוערך, שמשמש כמנכ"ל קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה, הוא אלמן ואבא לחמישה, בני 38 ו־35 ושלישייה של בני 20. הוא הופיע בחייה של הפנר לאחר 17 שנים ללא זוגיות, והשניים עברו לגור יחד בקיץ האחרון.
איך את מסבירה את שנות הבצורת?
"יש משוואה נשית שבה את אמורה כל הזמן לרקוד על שלוש חתונות: זוגיות, אמהות וקריירה. לי היה קשה להחזיק את שלושת הכדורים. תשומת הלב שלי הייתה בכתיבה וביונתן. הכרתי אנשים, עשיתי דייטים, אבל לא נכנסתי לזוגיות רצינית. לא בא הבן אדם שגרם לי להרגיש כמו שרציתי להרגיש, ואז הגיע עמית וזה היה וואו".
הוא הגיע עם ביוגרפיה לא פשוטה, אבא לשני ילדים מסבב א' ואלמן עם שלישייה מסבב ב'.
"הגעתי להיות לקטורית בקרן שלו. חשבתי שהוא אחלה. אשתו, שרית שפירא, חלתה בסרטן. זמן מה אחרי שנפטרה, החלטנו להיפגש לקפה. התיישבנו ולא קמנו מאז. היה משהו בחוויית האובדן שעברתי עם אבא שלי ובחוויית האובדן שהוא עבר, שעשה בינינו חיבור משמעותי. שנינו אנשים שעברו טרגדיות ויודעים מה זה כשהמסך עולה ומתגלה מציאות חיים אחרת".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
