על הטראומה ששינתה את חייו בזמן הצבא, אורי קומאי, דודו פארוק בשמו היותר־מוכר, לא כתב מעולם שיר. "הייתי מפקד בצבא בתותחנים. גיבור לוחם. למרות שהייתי ממש רזה הייתי סוחב פי שניים ממה שאדם בממדים שלי יכול. יש לי חוזק מנטלי ופיזי. יום אחד קרה אירוע ששינה הכול. הייתי בחמ"ל ושמעתי בום והייתי בטוח שיורים עלינו, זה היה בגבול לבנון. קפאתי, הייתי עם נשק ביד ולא הצלחתי לזוז בכלל. הבנתי שאני חייב לשבור את השוק. יצאתי מזה וראיתי שכל הבסיס בהלם. מפקדים בכירים ממני לא ידעו מה לעשות. דקה אחרי שקפאתי, יצאתי מהחמ"ל לראות מה קרה, וקלטתי שכמה מטרים ממני, ליד אחד המבנים, מישהו ירה לעצמו בראש".
מישהו שהכרת טוב?
"הוא היה חבר קרוב. ירה בעצמו ליד מכולה, וראיתי אותו מולי. העפתי את כל מי שהיה מסביב, כולל קצינים, פיקדתי על האירוע עם עוד חיילת שהוא היה החבר הכי טוב שלה. אמרתי לה להזמין כוחות שיפנו את החייל באמבולנס, ולהגיד להם שצריך מסוק. פיניתי רכבים מהמקום שיהיה מקום לאמבולנס לעבור. חבר שלי התאבד, ואני מספר לך הכול לפרטי פרטים, זה חלק מהפוסט־טראומה. אחרי האירוע הזה אף אחד לא נתן לי מילה אחת טובה והייתי רק צריך חיבוק".
איך הרגשת אחרי?
"הבנתי שנכנסתי לפוסט־טראומה. הייתי מסתכל שעות לתקרה ולא עושה כלום. לא בכיתי על זה פעם אחת. עם השנים הייתי בטוח שזה עבר, התחלתי קריירה, יצרתי, הייתי דודו פארוק, אבל אז פגשתי את הפוסט־טראומה האמיתית, לפני שנה. עשיתי מדיטציה, צללתי עמוק, מצאתי מקור כאב גדול וזה היה כמו קסם שנפתח וכל החוויה של הטראומה יצאה מהגוף. הגנתי על עצמי בציניות, בצחוקים, אבל זה לא הצליח. הבנתי שיש לי אוכל, כסף, חברים, עבודה, אבל משהו לא בסדר בי. יצאתי למסע להבין מה".
וגילית?
"הייתי הולך לפארק הירקון, מטייל ועושה מדיטציה וחוזר הביתה. יום אחד פתאום נתקפתי פחד מוות. חוויתי התקף חרדה וכל הגוף שלי רעד. ראיתי חזיונות רצים מול העיניים שלי, בכיתי, צחקתי והייתי לבד עם זה. שעה של התקף, רעידות בלסת, בידיים, כאילו המוח קיבל בוסט חשמל. החשמל נשאר לי בגוף כמה ימים אחרי. הופעתי באותם ימים כדי לנתב את זה. היום אני מבין שבהופעות האלה חוויתי כל כך הרבה תחושות, שזה מה שריפא אותי".
זה לא פלא שקומאי בן ה־27 מדבר במושגים של ריפוי. לא הרבה אנשים חווים רכבת רגשית חזקה כל כך בגיל צעיר. רכבת רגשית שמתחילה עם הפיכתו כמעט בן לילה לכוכב ענק לילדים ונוער, עד להתרסקותו באותה מהירות. הוא פרץ עם דמותו של דודו פארוק. מעין ערס ראפר שמשלב בין ז'אנר הטראפ למוזיקה מזרחית. שיריו היו רצופים באמרות שוביניסטיות שזיעזעו את ההורים. חפצון נשים, ביזוין, הפצת מסרים אלימים מינית, קומאי עף רחוק מדי עם הדמות שגילם עד שביקשו לבטל את הופעותיו.
עוד כתבות +ynet:
ב־2019 השיק קליפ שבו השתתפה אורית פוקס. הקליפ עורר ביקורת גדולה מצד הורים שטענו שהוא פורנוגרפי. מאותו רגע הידרדרה הקריירה של פארוק. הופעתו הגדולה בהאנגר 11 הייתה גם האחרונה. הוא נתן ריאיון ל"אופירה וברקו" ועזב באמצע אחרי שהרגיש מותקף. הוא הוציא עוד כמה שירים אבל לא הצליח לשחזר את ההצלחה הגדולה. היום, כמה שנים אחר כך, הוא בטוח שלטראומה ההיא יש קשר ישיר לדמותו של פארוק. "דודו נולד מהצורך לדבר, לפרק. הטראומה מתחילה לצאת מהפה למי שמתאפק. ולמה שילד חמוד מצפון תל־אביב ידבר כמו דודו פארוק? אבל זה אני. זו לא דמות נפרדת. לא קרה לי מעולם שדיברתי כדודו והייתי במצבים מטורפים ומסוכנים באמת, כי אורי שומר".
אבל דודו נולד הרבה לפני שהיית בצבא.
"נכון, עברתי הרבה חוויות מאוד אינטנסיביות שלא קיבלו מקום ועיבוד עוד מהילדות. בגיל 14 הגעתי למצב הלא־טוב הראשון שלי. הסתובבתי עם חבורה מבית הספר שהיו עושים דברים מאוד רעים. חייתי בהרגשה גרועה. ראיתי דברים לא טובים, קשים, התעללויות רגשיות ופיזיות, והבנתי שזו טעות להסתובב איתם. כשאתה סוחב חוויה מאוד קשה מהילדות ולא מעכל אותה, אתה מרגיש במקום קיצוני. הבנתי שאני יכול לשרוד הכול כי עברתי כבר הכול. נכנסתי לחבורה אחרת של ילדים שומרי שבת, אוהדי בית"ר, הייתי ביישן והרגשתי כולי בחרא של עצמי. אמרתי שאני רוצה גם להיות כמוהם, הבדיחות שלהם היו טובות, הייתה להם שמחת חיים. היה שם חבר ששם כיפה קדימה, דיבר מצחיק ועשה חיקויים. נגנבתי. פתחתי עמוד אינסטגרם חדש ומשם התחיל דודו פארוק. בגיל 16 דודו התפוצץ, יותר מהר ממה שתיכננתי".
על הפוסט־טראומה מהצבא יצא לך לספר למשפחה?
"בשנתיים האחרונות כל המשפחה התחילה לדבר, בעקבות הכאב שלי, ההתמוטטות שחוויתי, התחברנו. לפני חצי שנה אבא שלי אמר לי לפרוש מהמוזיקה, לעשות תואר ראשון במתמטיקה, אבא שלי. אבל אתה לא רואה מי אני, יא חמוד אחד? הוא מאוד רוצה לעזור לי אבל לא יודע איך. הוא היה שכיר בגילי וכשהוא רואה מישהו עצמאי שמתעסק באמנות הוא אומר, תנסה את המסלול שלי, כי רק זה מה שהוא מכיר. אני כועס על זה כי הוא לא רואה שאני אמן בנזונה? אבל הוא רוצה להתקרב אליי, וזו הדרך שלו להתקרב".
את האמנות שלו הוא תירגם עכשיו לקריירה חדשה־ישנה. התחיל לשחק במספר סדרות: "ברלין בלוז", "ואפילו בהסתורה" שבה הוא מגלם דמות של חרדי. במקביל הוא הוציא מספר שירים חדשים: "קרץ", "דוד המלך (אבא אבא אבא)" ו"גולני שלה" שיצאו במלחמה. "כשהתחילה המלחמה הרגשתי דיכאון. לא ידעתי אם כדאי לי להוציא מוזיקה. היו לי קולות בראש שאמרו לי, 'אתה לא יכול'. באוקטובר הייתי בטוקיו בטיול שכבר נמשך חודש. טסתי עם החברה שלי לשם ונפרדנו ביפן אחרי שמונה חודשים יחד. ביום שהתחילה המלחמה הייתי במוזיאון בטוקיו לבד. הייתה לי בהלה מטורפת מהחדשות, מחברים, לא ידעתי מה לעשות. בדרך כלל אני לא פונה סתם ככה לאנשים, לא מראה חולשה. אבל הרגשתי שאני מאבד את זה. באתי לשני תיירים בריטים אקראיים שראיתי מולי, בשנייה שפניתי אליהם מיד התחלתי לבכות ואמרתי להם שאני לא יודע מה קורה איתי. מצאתי את עצמי עושה איתם סיבוב כדי להירגע".
מה היו הפחדים שלך?
"על המשפחה שלי, החברים שלי. מישהו שהכרתי היה במסיבה, אחרי זה התברר שהוא נרצח, זו הייתה רכבת הרים מטורפת, הכול נהיה מאוד עוצמתי. תחושות של כאב, חרדה, פחד וכאוס מוחלט. אחרי ההתקף הזה החלטתי שאני מוציא שיר מטוקיו. זה הדבר היחיד שבאמת מרגיע אותי ומחזיר אותי לשפיות. אז כמה ימים אחרי שהתחילה המלחמה הגעתי לסטודיו בטוקיו, הם ראו שאני במצב גרוע והסכימו לפנות לי זמן להקליט. סיימתי להקליט שם ומאוד שמחתי על התוצאה, הקדמתי את כרטיסי הטיסה, שילמתי ים כסף, ומיד כשחזרתי יצאתי לצלם את הקליפ של 'גולני' בשטח. רציתי להופיע מול חיילים ולתעד מה שקורה לי איתם".
איך צילמת את הקליפ?
"קיבלתי הודעה מבמאי שהיה צלם בנובה והצליח לברוח, אליאל סעדיה. הוא כתב לי שהוא רוצה לקחת חלק בקליפים לשירים שלי ואמרתי לו יאללה. נסענו יחד לרחובות למרחב טיפולי של אנשים שהיו במסיבה בנובה. היו שם מלא מטפלים. צילמנו שם סשן טיפולי שבהתחלה היה קשה לראות מהצד, כולם מחזיקים אדם אחד, שמונה אנשים, והוא בוכה ורועד. אבל בסוף החלטתי שאני גם רוצה".
איך זה הרגיש?
"החזיקו אותי אנשים בגובה על הידיים והייתי צריך להרפות, ממש הרימו אותי ושכבתי כמו תינוק בעריסה. וביקשתי בטבעיות שיצלמו את זה והתפרקתי. כשאבא שלי ראה את זה הוא חשב שאני משחק חייל פצוע. וזה מדהים מה שהוא ראה. זה שבר לי הרבה מהאגו".
היית קרבי. התלבטת אם ללכת להילחם עכשיו בחזית?
"לפני שנתיים אמרו לי שאני כבר לא צריך לבוא לעשות מילואים כי ביטלו חלק מחיילי המילואים כלוחמים. בהתחלה שמחתי אבל אחר כך היה לי רגע פטריוטי. בכיתי ואז התקשרתי ואמרתי שאני רוצה לחזור ללוחמה במילואים בהתנדבות. אחרי שנה הזמינו אותי למילואים, אבל זה הרגיש שלא צריכים אותי. כל משימה שאני מבקש לא באמת נתנו לי. הרגיש לי שהתפקיד שלי בעולם כרגע זה לא להיות מפקד. בשלב מסוים של המלחמה אמרתי שאני נכנס להילחם עם החברים שלי ולוקח נשק, אבל החלטתי שהמלחמה שלי זה לצאת להופיע לחיילים וליצור. החיילים עפים על זה. שמחים, שרים, נותנים לי ביקורות מצוינות, ואני מרגיש שאני הכי אני בעולם, וטוב לי איתם שם".
אחד הכוכבים של המלחמה הזאת בהופעות בפני חיילים זה אביהו פנחסוב. גם דמות שנויה במחלוקת. יש משהו קצת דומה בין זה לבין דודו פארוק?
"אני לא מכיר אותו, ראיתי סרטון אחד שלו ואני עף על זה. אני מבין את הדמיון בין דודו לזה. דודו זה לשים מסכה ולהוציא הכול ואני חושב שגם פנחסוב. אצל דודו בהתחלה אף אחד לא ידע שיש שחקן מאחורי השם דודו פארוק, וככה גם שם. ראיתי סרטון שהוא נכנס עם דחפור לבסיס וזה היה מדהים. אני פתוח לשיתופי פעולה".
קומאי, ילד טוב מעוז אביב, נולד למשפחה מבוססת היטב. אביו עודד קומאי הוא הייטקיסט, ולפני שלוש שנים עשתה החברה שלו אקזיט ענק של 1.9 מיליארד דולר. קומאי לא בונה על הכסף הזה כדי להתפרנס. "אני לא צריך כסף מהמשפחה שלי, ובגלל זה אני עושה את האמנות שלי. תמיד הייתי עצמאי ואני מצליח להתפרנס מהמוזיקה היום בכבוד".
התחלת גם בקריירת משחק.
"עשיתי קורס משחק קצר של תשעה חודשים, רוב הזמן לא הגעתי כי זה היה בקורונה. לפני זה קיבלתי הצעות לסדרות, לא הסכמתי לעשות שום דבר כדודו פארוק, לא רציתי. יום אחד שלחו לי תפקיד לסדרה שנקראת 'ברלין בלוז'. לגלם דמות של בחור בן 30 מעורער נפשית, אח של שירה שהיא סופרת. זה מטורף, אני מרגיש שאני ממש חווה אותו. פעם ראשונה שנכנסתי לדמות לא של דוד פארוק בתוך הפקה. סדרות זה הדבר הכי חזק בשבילי, אני בהגשמה הכי גבוהה שלי".
והסדרה הבאה שעומדת לצאת זו סדרה שאתה משחק בה דמות של חרדי.
"כן. הייתי קורא את הטקסט ובוכה עוד לפני שהתקבלתי. ואז עשיתי אודישן והם אהבו, אבל פחדו שבגלל שאני לא שחקן לא אדע להתנהל על סט, ובגלל דודו שאני 'וואן מאן שואו', פחדו שאני לא אדע להתנהל עם הפקה שלמה. גידלתי בשביל זה פאות, היו לי תלתלים אז וגילחו לי את השיער שגידלתי שנתיים".
אתה יכול לוותר על דודו פארוק?
"יש לי פחות צורך היום להיות כמו דודו פארוק של פעם. אבל אני זוכר שתמיד יהיו אנשים שייפגעו. לפני שבאתי לחתום בסוכנות של רוברטו אמרתי, איך אסביר לו איך אני עובד? ואמרתי לו בסוף שאני כמו פרה, ולכל עטין שלי יש צבע אחר. הפרה מוציאה חלב פעם מהעטין הזה, ופעם מעטין אחר. דודו הוא חלק מהעטינים והוא תמיד ייצא. יש עטין בצבע זהב שעושה טוב, יש עטין שחור שעושה 'בלעעעעעע', אבל אתה לא יכול לוותר על שום עטין כי החלב ייתקע בפנים".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
