הטלפון של סטטיק היבהב באולפן מהודעה מפתיעה במיוחד: איתן יהלומי שוחרר מהשבי בעזה וביקש לפגוש אותך באיכילוב. "אמרתי שאני מגיע עכשיו. לא עשיתי לזה הכנה בכלל, ובעצם מי יכול להתכונן לדבר כזה באמת?" הוא מספר. את מה שקרה אחרי, סטטיק כבר לא ישכח כל החיים. מעגל תמיכה של ילדים חטופים ששוחררו הרגע מזרועות המפלצות לאור מצלמות, כשהוא המבוגר האחראי המוביל. "כשיצאתי מאיתן פגשתי את האחים יגיל ואור יעקב ועוד אחת מהחטופות שחזרו. ממה שהבנתי מהם, כמה אמנים היו אצלם, שרו להם, אינטראקציה כזו, ואיתי נוצרה סיטואציה שעוד לא הייתה שם. גם האחיות אמרו לי שזו פעם ראשונה שקורה דבר כזה. ממש בטעות נפתח מעגל תמיכה לילדים החטופים שהגיעו לאיכילוב, אחרי שהחלטתי שאני רוצה לשבת עם איתן יהלומי ולדבר קצת. לא התכוונתי לייצר מעגל שיח, אלא לארח חברה לילדים שיגיעו".
בלי לשיר.
"בדיוק. ופשוט ישבתי שם, ולאט־לאט נהיה מעגל והצטרפו פתאום סביב שמונה ילדים שחזרו מהשבי בעזה וזה התחיל בתור סבב היכרות בין כולם, כשבהתחלה הם מתרכזים בלשאול אותי שאלות על עצמי, אולי קצת מתרגשים לראות אותי, אבל מה שקרה אחרי הדהים אותי ממש".
אני מרותק.
"פתאום, במעגל הזה, הילדים שחזרו מהשבי מתחילים לפתוח ברצינות את הדברים בינם לבין עצמם, מנהלים דיונים עם שאלות. תגיד אתה פגשת את המחבל הזה וההוא, ומי שמר עליך, ואצלנו היה אחד שדיבר בצורה ככה וככה, וההוא, אחמד, או שם אחר, נראה בצורה אחרת, ותגיד, היה לכם את הפיתות של הזה שהביאו אלינו פעם? ממש התחילה אחוות שבויים לגמרי בטעות, במעגל תמיכה, ואני, כבן אדם שמאוד קשה לו להתמודד עם כל זה, מוצא את עצמי בלב של הלב של המעגל. ואז הגיע בחור מהשב"כ שעצר את השיחה, כי באיזשהו שלב נאמרים דברים ברמה של יותר ממה שאזרח צריך לשמוע, והסכמתי איתו. אז המעגל פוזר, אחרי שהם הגיעו למצב של פתיחות כזה כך שאם הם לא ממשיכים לדבר על השבי, כבר ברור שאין מה לומר יותר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
תשמע, זה אחד הסיפורים המדהימים ששמעתי. איך יצאת משם אחרי חשיפה לכל הפרטים האלה?
"הייתי מטולטל לחלוטין. היה לי מאוד קשה, סיפורים מורכבים ביותר, אבל גם הרגשתי טוב. למרות שאני לא מכיר אותם, ראיתי שבסוף הם כאן כמו שייחלתי, ובסוף הם בסדר וירדה לי אבן מהלב. מצד אחד זה ניחם אותי, ומצד שני זה טילטל, ומצד שלישי אני לא יכול לדבר על הרבה דברים ששמעתי מהם והקשו עליי, אז הפסיכולוג שלי אוכל יופי־יופי. אני עם אותו אחד כבר מגיל 12".
בלי להרגיש, אולי עם, כולנו נקשרנו אליהם.
"כשאני רואה אייטם או כתבה על החטופים, אני מרגיש כאילו אני רואה את חברים שלי, במיוחד את איתן יהלומי. אני מרגיש שהוא ממש חבר שלי. שמח לראות אותו מסתדר, זה עושה לי טוב בלב".
בקשר איתם?
"לא יצא לי לשמור על קשר ומשהו בי מכבד את הספייס שלהם. כמה באמת הם צריכים זרים עכשיו בסביבה שלהם? אם אני הייתי במצב שלהם, הייתי רוצה רק משפחה. שאלתי את הילדים אם זה גם מציק שאנחנו באים לבקר, ואחד מהם אמר לי, אתה יודע, יש בזה משהו, כי לא נותנים להם שקט, רכבת של אנשים. ואני פגשתי אותם ממש יום־יומיים אחרי שהם יצאו. אז הוא אמר, זה משמח, אבל גם קצת מציק לי".
הם הופכים לסלבס בעל כורחם.
"למרות שלא נעים להגיד, אבל חלק שמחים בזה. אמרו לי, 'סטטיק, אתה יודע שאני יותר סלב ממך? אני כבר בטח לא יכול ללכת לקניון'. חלק מהם מבסוטים מהסטטוס החדש שלהם ואני אומר לך, מפרגן להם ולזה. אם יכול לצאת להם משהו טוב מכל הסיפור הזה, הכי מגיע להם. שלפחות ירוויחו משהו מכל מה שעברו. זה אולי קצת יהודי לומר, אבל נכון".
המלחמה עצרה גם את קריירת הסולו של לירז רוסו בתהליך של פריחה מואצת, אחרי הפירוק של הצמד סטטיק ובן־אל בתום שבע שנים מסחררות במיוחד עבורם, אבל בהחלט גם עבור עולם המוזיקה והבידור שלנו, שהצמד עיצב מחדש. הפופ הישראלי של היום, בראשות המנהיגה נועה קירל, חייב חלק ניכר מהעדכון שלו לסטטיק ובן־אל. האלבום הראשון של סטטיק כסולן, "לירז", נסק מעל הציפיות שהעמידו הוא ומנהליו יואב גרוס ואורון כלפון, כלל להיט מדינה כמו "רונדלים", הפך אותו מחדש לאחד האמנים המצליחים בישראל ואת לוח ההופעות לדחוס במיוחד. האלבום השני שלו היה אמור לצאת בנובמבר, אבל נדחה. "כבר ב־8 באוקטובר ידעתי שזה לא יקרה. אני לא יודע לומר מתי כן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אחרי מחשבה קצרה, החליט להוציא את השיר "הלם קרב", שנכתב כתוצאה מהיכרותו עם אלמוג, אח של בת זוגו רונה לי שמעון, שגויס למילואים. "הלם קרב" כבר זוכה להצלחה כאחד משירי התקופה למרות ש"לא הייתה ציפייה שזה יהיה להיט, כי זה לא שיר שכיף לשמוע אותו. הוא אנטיתזה ללהיט, משהו שרציתי לומר, קול שהיה צריך לזעוק אותו, עם הידיעה שלא נעים לשמוע את זה".
פעם ראשונה שאתה יוצר מחוויות כאלה.
"זה נכתב מתוך אותה חוויה שלי עם רונה לי ואחיה שממש נכנס בימים הראשונים לעזה. אני חווה בעצם את המלחמה ממקום הרבה יותר קרוב בהשוואה לפני ההיכרות עם רונה לי ואני רואה איך זה משפיע עליה, על האחים שלה ועל אמא שלה, לראות את הבכי. הקשה מכל זה שהגיעה תופעה שבגללה כתבתי את השיר. תופעה שהיא מעין טרום־שכול. כלומר, זה מה שאני רואה אצל רונה לי והמשפחה".
דוגמה?
"בפזמון הוא אומר 'אני בטוב עוד אל תבכי עכשיו', וזה בעצם מה שאלמוג אומר לה - למה את בוכה? אני בסדר. גם אין איתו קשר רציף. הוא אומר אני בסדר והן - לא נעים לי להגיד - מספידות אותו כשהוא בחיים. הן בוכות בכי של שכול, של כאב, כאילו קרה משהו. והפחד הקיומי הזה הורס להן את החיים, הורס. אני אספר משהו שלא דיברתי עליו עד עכשיו בכלל. אלמוג יצא לאפטר, שישי בבית. החלטנו ללכת למסעדה. אני חשבתי שעושים קידוש אצל אמא של רונה לי, לא הבנתי שהולכים למסעדה".
כלומר דפקת בדלת של הבית.
"הגעתי אליה בטעות, כשאלמוג בבית, ודפקתי בדלת אצל אמא של רונה לי. היא צועקת לי מי זה. אמרתי לירז, מה מי זה. והיא מחזירה - 'מה?' אמרתי שוב, זה לירז. היא פותחת את הדלת חיוורת, ואני אומר היי, מה קרה. והיא אומרת, תשמע, קרה לי עכשיו משהו לא הגיוני, אני יודעת שאלמוג בבית, פה בחדר, וחשבתי שדופקים לי בדלת להודיע לי משהו נורא".
וואו.
"שתבין שזו אישה שעברה דברים בחיים. החרדה כל כך גדולה עד שהיא נהיית לא לוגית, מפחדת מדברים לא הגיוניים, וזה מה שכתבתי עליו. יש הרבה אנשים שמרגישים בדיוק ככה, משפחות של לוחמים. רציתי להיות הקול שלהם. אני מרגיש שהקולגות שלי עשו עבודה מדהימה בלהיות עוד קולות".
למשל?
"לצורך העניין, 'חרבו דרבו' על הזעם שכולנו מרגישים, איל גולן עם 'עם ישראל חי' למוראל, שרק ועומר אדם עם 'השמחה'. איתי לוי פנה לדת ולרגש הלאומי. המון קולגות הוציאו שירים כאלה ואמרתי לעצמי, במה אני יכול לתרום? וב'הלם קרב' מצאתי את עצמי משלים את התמונה".
נס וסטילה הם סוג של סטטיק ובן־אל חדשים?
"לא־לא. עולם אחר. הם מדהימים, אפילו עשיתי איתם שיר לאלבום החדש, יצרנו ביחד. אני מאוד שמח שהשיר שלהם התפוצץ, מגיע להם, אבל אני לא חושב שזה דומה לסטטיק ובן־אל, פרט לזה שהם צמד. סטטיק ובן־אל יצר את הז'אנר שכל הדברים האלה הן מעין נגזרות שלו. וכל אחד לקח את זה למקום שהוא שלו. הם לא נשמעים כמונו, ויכול להיות שבלי סטטיק ובן־אל הרבה מהמוזיקה פה הייתה נשמעת אחרת. אני מרגיש שנס וסטילה המציאו משהו חדש".
הבוקר של 7 באוקטובר מצא אותו בבית בחיפה, "יום אחרי שההורים של רונה לי הגיעו אליי בפעם הראשונה ועשינו ערב שישי כולם, יחד עם אלמוג. התעוררתי מאוחר הפעם, ב־11 בבוקר. רונה לי כבר ערה מוקדם ומה שיוצא לה מהפה זה משפט שלא אשכח אותו כל החיים: 'לירז, לא רציתי להעיר אותך, קרה משהו רציני, חמאס כבשו את הדרום והם בדרך לירושלים'".
השכמה לא הכי נעימה.
"דקה אחרי שאני פוקח עיניים. ואני אומר לה, מה ירושלים? איפה ירושלים ואיפה עזה. החדשות דולקות. יושב על הספה בשוק, מנסה לעכל, עולה לי האדרנלין וגם פחד נוראי. מהמשפט של רונה לי הבנתי שקורה פה משהו שבעצם אי־אפשר להבין. אני רואה ג'יפים וחטופים ובמיוחד נחרת בי הסרטון של נועה ארגמני נחטפת על האופנוע".
"בפני חיילים הרבה יותר קל להופיע כי הם מחפשים להרים, רק רוצים לשמוח. להופיע בפני מפונים זה אחרת. הם רוצים להצליח לשמוח, אבל אתה רואה שהרבה מהם איבדו את האמון בזה"
בימים הראשונים הוא נשאר על הספה, "ובחדשות, כל הזמן. הלכתי לישון עם הכותרות. מאוד פחדתי שזה יתפתח גם בצפון וחיפה זו עיר מטווחת מאוד בהנחה שמתחיל משהו עם חיזבאללה. אז הייתי בהכנות, סידרתי את הממ"ד, דאגתי שיהיו לי שם דברים לשהייה ארוכה, אפילו מטף, עזרה ראשונה, תאורה. אחרי יומיים התחלתי להתנדב".
הופעה?
"לא, איפה. הלכתי לארוז מזון בקריות. והתחלתי לתרום כסף. עם כל חלון של עמותה שקפץ לי בטלפון, ברשתות, תרמתי משהו. למפונים, לחיילים, אפילו וסטים - בכל מה שראיתי שאפשר לתרום כספית, תרמתי. בימים הראשונים לא הבנו מה גודל הדבר והרגשתי שאני עוזר אם אני תורם פה ושם. לא הבנתי שכבר יש תרומות של מיליונים וזה לא באמת מכסה את הכול. תוך שבוע כבר מתחילות הופעות. הראשונים שביקרתי היו פצועים".
מה אתה רואה מהבמה בהופעות בתקופה הזאת?
"בפני חיילים הרבה יותר קל להופיע כי הם מחפשים להרים, רק רוצים לשמוח. להופיע בפני מפונים זה אחרת. הם רוצים להצליח לשמוח, אבל אתה רואה שהרבה מהם איבדו את האמון בזה. הם חיים בתנאים קשים יחסית במלונות. וצריך לזכור שהם עדיין לא בבית שלהם אחרי כל מה שעברו, שזה גם מטורף אם חושבים על זה".
מוצא זמן להתפרק לפעמים?
"מחפש להעסיק את עצמי בבית כל הזמן. התחלתי להיות פדנט בלנקות את הבית כי זה שם את המוח על טייס אוטומטי. אני מנקה שלוש פעמים ביום, כל יום".
די מפתיע.
"כן זה לא מתאים לי בכלל. מי שמכיר אותי יודע שאני בלגניסט".
כפרזנטור של חברת התקשורת פרטנר הוא הוביל קמפיין לקבוצה במהלך המלחמה, "הקמפיין החדש שצילמנו שונה מהקודמים, הקריאייטיב מותאם יותר לרוח התקופה, אין פה שיר ואין סלטות באוויר וריקודים".
אתה מרגיש חיבור לרוח התקופה?
"הם עושים עבודה יפה מאוד בתקופה הזאת, הסבו לי הרבה גאווה. שלחו ניידות של תיקון והחלפה למכשירים למפונים, לחיילים, תרמו המון מכשירים חדשים, פתחו את הפייב ג'י לכל המדינה ואני מרגיש שהם עושים את המקסימום שלהם והקמפיין מדבר בדיוק על זה. חבילה מוזלת, כל הקטע של לתת מענה כשכולנו מעמיסים על האינטרנט. בפרטנר גם אימצו את כרם שלום, ובתור קצין זה נגע בי כי עשיתי שם הגנת יישובים".
אז היית גם קרוב לאש פעם.
"נפלו עליי פצמ"רים ממש ליד המגורים, ברמה הזאת, מה שמראה לך שב־2009 המצב לא היה יותר טוב מהיום".
למה זה קורה לנו?
"אני בטח לא מומחה צבאי ולא פוליטי ואני לא מבין בזה מספיק, אבל בגדול אני חושב שזו תוצאה של שאננות ויוהרה".
רונה לי כתבה על נתניהו שהוא איש מפחיד ומסוכן, לא נשכח ולא נסלח.
"אני לא הבן אדם לשאול אותו על פוליטיקה, כי אני לא בקיא כדי לפענח את כל המפה הפוליטית ומה בדיוק קרה. וגם בשבילי זה לא הזמן, כי אני עוד לא יכול להסיק מסקנות. ולגבי רונה לי, אני חושב שהיא אישה מאוד אינטליגנטית, יודעת להתבטא וביקורת טובה או חיובית אני נותן רק לרונה לי בחדרי חדרים. מה היא חשבה? זה יותר היא".
איפה אתה בסוגיית החטופים למשל, שמתחדדת באחרונה?
"צריך להחזיר את כולם הביתה כיעד ראשון, כמה שיותר מהר. לעשות את כל המאמצים, להסכים לכל עסקה".
לאלבום הבא הוא קורא "להרים" (To The Mountains), "וכמו האלבום הראשון מספר את הסיפור שלי האישי ואת הדברים שאני חווה בגיל 33, אחרי גירושים, עם זוגיות חדשה. ואני מרגיש שכרגע הסיפור שלי לא צריך לעניין אף אחד. הסיפורים המעניינים כיום הם של המפונים, החטופים, הקורבנות, אלה המעניינים. כשיהיה לנו זמן להתעסק גם בסיפור של לירז רוסו מחיפה, אהיה שם כדי לספר אותו, אבל לא בוער".
ברמה האישית מותר לך להתבאס שהאלבום לא יצא כפי שתיכננת.
"מי חושב על זה? בסולם המוסרי שלי זה פסול להסתכל על התקופה הזאת בעין של הישגים אישיים. לא מעניין אותי".
אוקיי, בוא נדבר על מוזיקה. הקו שלך משתנה אחרי סטטיק ובן־אל?
"כן, השתניתי בקו המוזיקלי ובקו שנוגע ליצירה. אני לא אוהב מילים גדולות. אנשים מחפשים שאגיד 'התבגרתי' אבל אני כן חושב שנפתחתי. הייתה בסטטיק ובן־אל בועה של פוליטיקלי קורקט, קהל של ילדים, אתה איפשהו חי בלהיות מתוק כל הזמן. אני חושב שמשהו בזה התנפץ ברגע שאנשים נכנסו כל כך הרבה לחיים האישיים שלי וכאילו פתחו דארק סייד בתוכי".
כלומר?
"בסוף אני לא טלית שכולה תכלת, וגם לי יש אם הפגמים שלי - אבל ליד הדברים הנוראים שבהם האשימו אותי הפגמים שלי פתאום נראים כל כך נורמטיביים, עד שמשהו בי השתחרר. אני מרגיש פחות מוחזק מבימי סטטיק ובן־אל. מרגיש שרוקנו אותי מבפנים, כך שאני יכול לדבר על הכול. נוח לי".
תסביר "רוקנו אותי".
"נכנסו לי לתוך החיים, שאבו כל מה שיכלו, שאלו על כל דבר, פתחו את הארון, הוציאו את כל השלדים ובדקו שלד־שלד, עצם־עצם. אז אני כבר יכול לדבר על הכול וזה יכול להתבטא ככה גם במוזיקה שלי. 'לירז' היה צעד אחד מסטטיק ובן־אל, והאלבום הבא יהיה צעד קדימה נוסף".
יש משמעות לשם, "להרים".
"המשפט המפצח בשיר הנושא של האלבום הוא 'ירדתי לעמק הכי נמוך, אני לא מגזים, עכשיו באתי להרים'. שזה בכפל מילים מסמל בדיוק את מה שהיה. האלבום 'לירז' הגיע מהעמק הכי נמוך, המקום הכי נמוך שלי".
הרגע הכי רע?
"ביום שהלכתי לרבנות עם שרית. המצב היה רע ואז נהיה יותר גרוע. למרות שידעתי שנתגרש ביום הספציפי, אתה הרי הולך לרבנות, אתה מרגיש בודד כשזה קורה באמת. עבר לי בראש שלא כל הרע מאחוריי ושהמצב עוד יכול להיות יותר גרוע. מבחינה נפשית היה לי מאוד קשה. יש לי חברים ומשפחה קרובה, וזה עזר אבל לא היה מספיק כדי להחזיק את הראש מעל המים. הייתי גם באמצע כתיבה של האלבום, שזה מוסיף הרבה פחד, של כן או לא יצליח. אבל מכל זה גם יצא השיר 'מחול'".
מחול על מה?
"שאני מסתכל אל הכל מהתחתית של התחתית ואומר, וואלה, מחול, סולח לכל מי שהיה לי בדרך, להכול, ומעכשיו אני צריך להתאפס על עצמי ולפתוח דף חדש עם כולם. באמת שמתי את הכול מאחוריי, ואני לא נוטר טינה לאף אחד מאותם ימים. אפילו שלפעמים אני שומע שחלק מאותם אנשים עדיין נוטרים לי טינה, אני לגמרי סלחתי לכולם".
למי היה צריך לסלוח?
"לכל מיני אנשים שלא חשוב מה שהם אמרו. אתה יודע נו".
"בן־אל שלח לי הודעה שזה נגמר. אני חושב שהוא היה בהלם עם כל מה שקורה על ההקלטות שדלפו, ובלי קשר ביקש מהמנהלים שלי עוד תקופה ארוכה לפני שיפרקו את החבילה מסיבות שלו"
אמרת קודם משפט לא פשוט: העזרה של הסובבים לא הייתה מספיקה כדי להחזיק את הראש מעל המים.
"יש לי התקפי חרדה קשים ואני מטופל אצל פסיכולוג 21 שנה. אני יכול להגיע למצבים נפשיים מאוד בעייתיים. היה שם את האקלים המדויק וזה קצת קרה לי. חוויתי דיכאון, אבל לא יכולתי שלא לצאת מהמיטה כי הייתי צריך לעבוד. אבל אתה מתחיל להרגיש חסר תכלית, לא מאמין בעצמך, ופה אני צריך לומר תודה לאורון המנהל שלי שהיה שם בשבילי מאוד והיה צריך להזכיר לי על בסיס יומי שאני מוכשר, שאני יכול לעשות מוזיקה, ושזה לא הסוף שלי".
באמת חשבת שאתה לא שווה, אחרי כל ההצלחה הזאת? תסמונת המתחזה הקלאסית.
"כן. הייתי בטוח שנכשלתי, שאני לא שווה, שלא אצליח יותר, שנעלם לי החלום ושאיבדתי את כל מה שהיה לי. ירדתי חמישה קילו בתוך חודש. עליתי חזרה, אל תדאג. לא היו לי חיי חברה במהלך ההקלטות, כולם יצאו בסופ"שים ואני נשארתי בווילה בקיסריה. יצאתי מהווילה רק פעמיים. פעם אחת להתגרש ופעם אחת להצביע".
באלבום הבא אתה כותב שיר לאימא שלך.
"הביולוגית. הנושא הזה ישב לי על הלב בתוך הסיפור של השנה הזו. תמיד היה לי סרט עם עצמי שבגיל 33 אני פותח תיק אימוץ והנה אני בן 33 ולא אפתח כנראה".
למה לא בעצם?
"למה אני צריך את זה עכשיו, לא מספיק יש סרט במדינה? אני צריך סלט בראש? נראה לי שלא זמן טוב להעמיס".
השיר מבטא כעס על אמך הביולוגית.
"כן, יש בי כעס, וזה בלתי מוסבר כי אני לא יודע למה אני כועס. אולי זה לא אשמתה? אני אומר שבטוח הייתה לה ברירה אבל אולי אני לא מכיר את כל הסיפור. ובכל מקרה מאיפה שאני רואה, זה לא בסדר ככה או ככה שמישהו מוותר על הילד שלו".
פעם, לפני שנה וקצת זה נראה כמו דרמה עצומה, כשסטטיק ובן־אל התפרקו.
"היו ימים שזה היה אסון אה? הייתי חוזר לשם בכיף".
הרחשים טענו שאתה זה שנטית לפרק.
"בן־אל שלח לי הודעה שזה נגמר, באוגוסט בשנה שעברה. אני חושב שהוא היה בהלם עם כל מה שקורה על ההקלטות שדלפו, ובלי קשר ביקש מהמנהלים שלי עוד תקופה ארוכה לפני שיפרקו את החבילה מסיבות שלו. לא הייתי בשיחות, ההקלטה ההיא הייתה הקש ששבר את גב הגמל והוא החליט שנגמר. אני חושב שבן־אל פחד שכל הפרשה תפגע בו כל כך, עד שהעדיף לחתוך במכה. באיזשהו מקום הוא התבייש בהקלטות האלה, גם מאיתנו, החברים שלו. היה קשה לו להסתכל לנו בעיניים וזה לא נעים, אני יכול להבין".
אז חשבת שצריך להמשיך?
"חשבתי שזה יכול היה להמשיך קדימה. הרי לא הייתה ירידה כלכלית בהצלחה, אבל אמנותית כן הייתה. הרגשתי שזה קצת מיצה את עצמו וכשלוקחים מזה את החברות ואת הכיף, אז כבר משעמם. לאנשים מבחוץ זה נראה רגיל, אבל לי ולצוות הפנימי ולג'ורדי ולכולם היה ברור שזה מיצה את עצמו".
יש לך דעה בעניין ההקלטות?
"את מה זה פתר ולמה? לא פתר כלום. הזיק לילד, לאבא, לאמא ולעוד מעגלים על הדרך. מי הרוויח מזה? מי שדאג שזה יודלף היה מאוד לא אחראי ולא חשב עד הסוף".
לא היה עדיף לך לפרק את החיבור עם בן־אל בתקופה כזאת מחשש לפגיעה גם בתדמית שלך?
"אני מאוד אוהב את בן־אל וההקלטה הזאת לא הייתה גורם מספיק כדי שאעזוב אותו. בוא, הוא לא עזב אותי בזמנים קשים, ואני לא אותו בזמנים קשים בסיטואציות אחרות. אז גם זה לא היה מספיק בשביל לפרק את החבילה".
יצאת האיש הרע והוא הפגוע.
"אבל אני לא רוצה להיות קורבן ועובד בלא להיות קורבן ולא להצטייר כקורבן. זה בגלל שאני לא רציתי להצטייר כקורבן וכזה שאכלו לי ושתו לי. בסוף, החיים קורים ואף אחד לא אשם, גם לא בן־אל. אנשים מתעצבנים וכועסים ועושים טעויות, ואלה החיים. הרבה יותר קל להאשים את הצד שקם מהר על הרגליים, אבל אני מעדיף שיאשימו אותי ולא שיהפכו אותי לקורבן".
מוזיקלית, שנה אחרי אתה עדיין מוגדר בקריירה מאוד טובה ואפילו כהבטחה, פוטנציאל שעוד לא לגמרי מומש. בן־אל נעלם, גם אם מבחירה.
"לא נכנס למי הבטחה ומי לא. הוא מאוד מוכשר ויש לו סיכוי טוב אם יצליח ויעבוד נכון, ואני מאחל לו שיצליח. כל אחד מהסיפור שלנו עשה את השיקולים שלו, מקצועית ואישית. שמעתי שהוא אמור להוציא אלבום ואני מחכה לשמוע".
אתם בקשר?
"לא".
כלום־כלום?
"תראה, הוא גם השנה לא שלח לי מזל טוב, אבל אני אשלח לו. גם בפעם הקודמת הוא לא שלח לי, ואני כן. יום ההולדת שלו קרוב. הוא הרבה זמן גם לא היה בארץ, עזב ישר אחרי. הוא לא מעוניין בקשר בכלל, ואת האמת? אני התרגלתי לחוסר הקשר איתו והוא לא חסר לי מבחינת היומיום. אני רגיל לחיים בלעדיו וזה כמו עם אקסית. אשמח לשמוע שבן־אל בסדר, לעזור אם יצטרך. לא קשה לי עם המצב".
דיברו על הופעת פרידה, איחוד.
"תן לזה עוד עשר שנים מינימום, נמלא את הפארק".
בניגוד לפירוק של סטטיק ובן־אל שהיה באוויר חודשים ארוכים, החיבור הזוגי עם רונה לי שמעון כבר הדהים את תעשיית המוזיקה. זה לא רק שמונה השנים הבדל ביניהם, אלא התפיסות בתעשייה של שתי הדמויות. "זה לא רק הגיל", הוא מיישר קו, "רונה לי ואני באמת שונים מאוד. התעשייה הייתה בשוק כי אנשים מכירים אותי ואותה. היא נראית בן אדם רגוע ומחובר לרוח וכל זה, ואז יש את סטטיק המשוגע מהצד השני, למרות שאני חושב שאני גם רגוע במציאות. אבל אנחנו אכן שונים מאוד בהרבה היבטים באופי".
היא חלק מהקולגות שבאו לפרגן לך במופע.
"שם הכרנו, הזמינו אותה מהיח"צ. אחרי המופע התחלנו לדבר והרגיש לי שיש חיבור מיוחד, קליק משונה ממקום לא צפוי, חושב שגם לה. שנינו הסתכלנו ככה, הצלחנו לחקור את זה וגילינו שכיף לנו. זו פשוט סקרנות שהפכה לרגשות. יש פה גם הרגשת האישור לעצמי שאני יכול להתאהב עוד פעם, שאני יכול למצוא עוד סולמייט, שזה לא הסוף. אלה רגשות שחשוב להרגיש".
פער הגילים הפחיד אותך או אותה?
"כשאנחנו ביחד יש ממוצע. אני לא מרגיש עם מישהו מבוגרת מדי והיא לא מרגישה שהיא מסתובבת עם צעיר. מוצאים אמצע לדבר בו. היא אולי צריכה לדבר יותר צעיר ממה שהיא מדברת עם החברים שלה ואני צריך לדבר יותר מבוגר מאשר עם החברים שלי, אבל בסוף אנחנו מסתדרים. זה בוודאי לא מספיק פער כדי שארגיש שזה ביזארי. לא 60 ו־20. בסוף כולה פער של שמונה שנים".
משפחה זה דבר שחושבים עליו?
"מוקדם מדי כדי שאני אתראיין על זה. פה זה כבר גם רונה לי, לא רק שלי. האם אני הייתי רוצה להיות אבא? כן. פעם חשבתי שאני לא מוכן לזה, אבל אני מבין שאף אחד לא מוכן לזה, ושזו הנורמה. גם אבא שלי מתבגר ואני רוצה שיראה נכדים או נכדות, אין לי העדפה בעניין".
שרית, רעייתך לשעבר, הסבירה שיהיה לך קשה לשלב קריירה עם משפחה, בגלל האינטנסיביות.
"כל זמן ותקופה בחיים עובר עליך משהו אחר, וזה לגיטימי שבן אדם מתנהל לפי המצב שהוא רואה באותו רגע. היום אולי בא לי להיות אבא ועוד חצי שנה אולי לא. האם משהו בי השתנה? לא, פשוט בכל מומנט אני יותר נוטה לאיזשהו כיוון וכל פעם רואה את החיים שלי בצורה שונה".
"הפקת הלקחים שלי היא שאני לא נותן לזוגיות הזאת יותר מדי במה. אתה לא רואה את האינסטגרם שלי מפוצץ בתוכן משותף ואיש לא באמת יודע איפה אנחנו ומה אנחנו עושים"
אנחנו נוטים יותר לשאול על אימהות, אבל איך משלבים אבהות עתידית בכל הקריירה הזאת?
"כנראה שאוכל כאפה של החיים וזה יכה בי כמו רעם ביום בהיר. זה אתגר שאתה חייב להתגבר עליו. נעבור גם את זה".
זוגיות עם מישהי מהעולם שלך, זה אומר יותר זרקורים.
"אז אני רוצה להגיד לזכותנו שאתם לא יודעים כמעט על הזוגיות שלנו כלום וזה יישאר ככה בינתיים. זו לא זוגיות בזכוכית מגדלת. הרבה כתבים למשל חשבו שאנחנו גרים ביחד, נגיד. דווקא הפקת הלקחים שלי היא שאני לא נותן לזוגיות הזאת עכשיו יותר מדי במה. אתה לא רואה את האינסטגרם שלי מפוצץ בתוכן משותף ואיש לא באמת יודע איפה אנחנו ומה אנחנו עושים. מנסה לשמור על צינון בעולם הזה, ובינתיים אני מצליח. רונה עוד לוחצת שזה יהיה עוד יותר שלנו. אגב, היא שונאת שאני קורא לה רונה, אז תכתוב רונה לי כל הזמן".
עם שרית אתה בקשר?
"כן, מדי פעם. אם אחד מאיתנו צריך משהו, עדיין יש דלת פתוחה לשני הכיוונים. עזרתי לה בכמה דברים שהייתה צריכה, היא מתייעצת איתי, נשארה בינינו חברות טובה".
גם שם יצאת בערך האיש הרע שבגללו זה התפרק והמשיך מהר מדי.
"אנשים יגידו תמיד מה שיש להם להגיד, אבל איך זה מהר מדי? בפועל הייתי גרוש חצי שנה, אבל אני ושרית נפרדנו חצי שנה לפני והייתי שנה לבד בראשון־לציון. אני לא בוחר מתי להתאהב. לא בריא לי לחיות את סטטיק, אני צריך לחיות את לירז".
למה בעצם לא נטשת את שם הבמה סטטיק? תתחיל מחדש רק כלירז רוסו?
"כי זו עדיין הזהות שלי. אני מחובר לסטטיק, זה הרבה זמן אצלי, יש לזה ערך סנטימנטלי. קשה לי לעזוב את סטטיק. וגם אחי, בחייך, השקעתי המון בכל השרשראות האלה. עזוב אותי".
