הופעות בהתנדבות שליטל שוורץ עושה עכשיו בלי הפסקה, היו גם ההשראה לאחת הבדיחות הראשונות שלה על המצב. כמו רוב הקולגות, גם היא הבינה מהר מאוד שאי־אפשר לרוץ יותר רק עם הרפרטואר הקודם, על זוגיות, אימהות ובוטוקס. "ההופעות עכשיו שונות לחלוטין, כי גם אני השתניתי", היא מסבירה. "7 באוקטובר זה אירוע גדול מכדי שנתעלם ממנו, גם על הבמה. אני פותחת את ההופעה עם זה, מדברת על העם המדהים שלנו, תוקעת בדיחה על המתנדבים".
תני דוגמה.
"סיפור אמיתי: ראיתי מישהי בפייסבוק שכתבה שהיא מכינה לוכדי חלומות ושאלה 'לאיזה בסיס צבאי להגיע?' ואני אומרת לעצמי: גברת, מי צריך אותך בשוטף? אז בחירום?" היא צוחקת. "אני מדברת גם על התמיכה במפונים שתפסו עליה טרמפ. בהתחלה הרי פירגנו לכל דבר מהעוטף ‑ ירקות, עוגות, פירות; אחרי זה גם עסקים שניצלו את זה עלו על הגל: 'אבו־שוקרי, החומוס המקורי מהעוטף, מוכר בתל־אביב'. גם עליי אני מסתלבטת, מרוב שהתנדבתי במלונות נהייתי סוג של חוג, בין מני מטרה לזומבה".
עוד כתבות +ynet:
אבל את ההשראה האמיתית לחזור לצחוק ולהצחיק, שאבה שוורץ ממי שהכירה במהלך ההתנדבות במטה החטופים, והפכה מאז גם לחברתה הקרובה, אורין גנץ, אמה של החטופה עדן זכריה ז"ל, שנרצחה בשבי חמאס. "למרות שהבת שלה נרצחה היא מלאת הומור, לא ראיתי דברים כאלה. ואני יכולה גם להסביר – הומור זה דבר מחזק. כשאבא שלי נפטר, צחקתי כבר בהלוויה. ככה זה, אנחנו עם שדורכים עליו והוא קם מהר. עוברים דברים הזויים, מטורפים, נוראיים, אבל קמים, גם בזכות ההומור. הצחוק מאוד חשוב פה בתהליך ההחלמה".
התלבטת לגבי הבדיחות שאפשר לספר עכשיו?
"בתחילת המלחמה התלבטתי אם להעלות סרטונים מצחיקים וגם שיתפתי בזה את הקהל. 90 אחוז ענו שכן. היו גם כאלה שאמרו שזה מוקדם מדי, תחכי עוד קצת - אבל אפשר היה לספור אותם על כף היד. הרוב המוחץ, כולל אנשים ממטה החטופים, שאני נמצאת שם מלא, אמרו לי שיעזור להם לראות סרטונים שלי. הומור זה כלי טיפולי, זה נשמע הכי קלישאה, הכי שמאלץ, אבל לנו כקומיקאים יש את הכישרון להצחיק, וזה ממש כמו תרופה. הגעתי למטה החטופים, הצחקתי אותם רבע שעה, והשכחתי מהם קצת את הדברים הכואבים, מילאתי להם את המצברים כדי להמשיך קדימה בכל הכוח".
לא פשוט.
"אין ספק, המצב עכשיו הכי מורכב מבחינת הומור. זה לא מבצע או קורונה, זו מלחמה שאין בה שום דבר מצחיק. הדבר היחיד שצריך להתעסק בו זה שהחטופים יחזרו, ואז נוכל ממש לשבת ולצחוק ולהצחיק מכל הלב".
גם הדר לוי והבדיחות שלה עברו תהליך מאז שפרצה המלחמה. "הצחוק לא נעלם אף פעם, רק משתנה", היא מבהירה. "בשבוע הראשון לא היה בסיסטם שלי בכלל להצחיק אף אחד, גם לא את עצמי. הייתה רק תחושה קשה של פחד, שסוף העולם מגיע. וכשסוף העולם מגיע, ההומור לא מגיע. הוא מגיע רק כשאפשר קצת לשחרר. ואז, אחרי שבוע של לחימה התחלתי להופיע למפונים, בעיקר כדי לשחרר את המועקה שלי. גם בבכי יש את אותו אפקט של שחרור, כמו בהומור, אבל שם יש גם נזלת, אז עדיף לצחוק".
ובכל זאת, לפני הופעה מול מפונים, לוי, באופן טבעי, היססה. "בהתחלה לא ידעתי איך להופיע מול אנשים וילדים שעברו דברים כל כך קשים. כל מילה נראתה לי פתאום מטרגרת, כל בדיחה על אמא, בית ספר, אחים, אחיות - לא במקום. אבל בסוף המילים יוצאות והרגש עובר וכולם פתאום מרגישים בטוח, זה מה שהומור נותן. ויש גם דברים שהוא לא נותן".
כמו פרנסה, למשל?
"בדיוק. בהתחלה הופעתי לכל מי שרק רצה בהתנדבות, ועכשיו צריך לראות מה קורה עם היום שאחרי. לצערי, זו לא פעם ראשונה שזה קורה לנו, הסטנדאפיסטים. גם בקורונה נפגענו כלכלית. בכל מקצוע אחר אתה מחשב מסלול מחדש במשבר גיל 40, נגיד. פה אומרים לך, 'הנה המשבר, תרצה או לא, חשב מסלול מחדש'. אז מתארגנים לקורונה, מחדשים את הבדיחות, ועד שמתאוששים מגיעה מלחמה, ושוב צריך לחדש. צעד קדימה - שניים אחורה. אני מקווה שנדע למצוא את היצירתיות ולהתאושש. מקווה שהחורף הזה ייגמר בטוב ויבוא אביב, ואיתו עבודה טובה והרגשה טובה. כן, אנחנו מדברים פה בעונות, לא בשבועות, עד כדי כך המצב קשה".
הופעת כבר בתשלום במלחמה?
"כן, בחנוכה הייתה לי הופעת סטנד־אפ לילדים שלא ביטלתי. אמרתי, נראה מה יקרה, והיא התמלאה ונהניתי בטירוף. להורים היה יותר קל לבוא עם הילדים להופעת צחוקים, ובאמת פשוט צחקנו, כולנו. הייתי גם בבית הנשיא, הנחיתי שם את טקס הדלקת הנר הראשון, והיה טוב. פתאום הייתה הרגשה שאפשר. גם אצל שי שטרן בפינה שלי אני לוקחת זווית קומית, וגם בפודקאסט שלי, 'לא סותמים' עם דרור רפאל, אנחנו מדברים ומצחקקים. אבל לחזור עכשיו לאולמות כל שבוע, מרגיש אחרת".
אורי גוטליב דווקא מאמין שאנשים כבר צמאים לחזור לאולמות הסטנד־אפ: "אני רואה תנועה של אנשים שרוצים לצחוק, ושומע מחברים שלי שגם קונים כרטיסים להופעות", הוא אומר. "הופעתי עם חבר'ה שעושים אימפרוביזציה לאחרונה, והיה סולד־אאוט".
אתה מרגיש שינוי מהימים של תחילת המלחמה?
"בהתחלה כולנו היינו בשוק, עכשיו יש עדיין תחושה של טרגדיה באוויר, אבל אנחנו מנסים להמשיך בחיים שלנו עד יעבור זעם. לשמחתי, הומור זה מצרך חיוני. אם הייתי אמן מוזר ורב־תחומי שמתעסק בדארק ובפחדים ועושה פסלים מכידונים, יכול להיות שהייתי מחכה עם הקולקציה החדשה שלי, אבל כסטנדאפיסט אני כן מרגיש שיש בי צורך. האווירה הכללית עדיין נוראה, אבל בתוך זה אפשר לחשוב מה עושים הלאה. יש לי כמה חברים שמצבם אללה יוסטור. הילדים שלהם נלחמים והם לא ישנים בלילה, היסטריה 24/7, וממשיכים לתפקד עד כמה שהם יכולים, איכשהו, במטרה לא לחשוב על הדברים. אז ככה זה אצל רובנו. פשוט מנסים להמשיך לתפקד".
ואיך זה מתבטא בהומור שלך?
"אני מקפיד ממש על המילים, לא יכול להגיד כל דבר, למרות שזה עושה אותי אולי קצת פחות מצחיק, זורם וקריאייטיבי. זה לבחור את המינונים, לבדוק הכול בזכוכית מגדלת שלא בריאה לקומדיה חופשית. בקיצור, זה דורש המון מחשבה".
מיקי גבע מצא את עצמו משחק באש תרתי משמע, תוך כדי התעקשות לא להפסיק להצחיק. "הופעתי עכשיו בנחל עוז, בבסיס שבו נרצחו המון חיילים ונחטפו תצפיתניות", הוא מספר. "בא רכב להכניס אותנו מהצומת, כי זה ציר מאוים. יורד בחור על מדים ואומר לי: 'מיקי גבע? איזה כיף לראות אותך', נותן לי ולנהג קסדות ואומר שיביא גם אפודים. 'אנחנו נכנסים לשטח אש, שימו לב'. ואני אומר: ‘מה זאת אומרת, מה קורה פה?’ והוא עונה, 'נופלים מרגמות, פצמ”רים, עזוב, בוא תופיע, אל תשאל שאלות'. ואני שואל: ‘אם יש טיל, יש אזעקה?’ והוא אומר שאין, 'אבל מה אתה דואג'. השאיר אותי ברכב בהלם. הייתי בקושי רובאי 02. ואז הוא קולט אותי ונקרע, 'עבדתי עליך! אל תדאג, הכול טוב. כל מה שאמרתי נכון, אבל לא צריך קסדה'. ובאמת, תוך כדי ההופעה כל מיני דברים מתפוצצים באזור.
"מאז אני כבר לא מתרגש מכלום. בדרך גם מדברת איתי המפיקה של חיל חינוך, ואומרת לי: 'תשמע, אם אתה יכול, אל תגזים היום', שאלתי מה זאת אומרת, והיא עונה: 'אל תעשה כל כך מצחיק'. ואני לא יודע לעשות לא כזה מצחיק".
אז מה עשית?
"עליתי לבמה, דיברנו על הפיל שבחדר, פירקנו אותו. הבהרנו שלא ינצחו אותנו ושלא יהיה לנו ספק שאנחנו הטובים. ואז המשכנו להופעה שלמה. יש לי שני מופעים שאני מטייל איתם עכשיו: 'מיקי גבע עושה סטנד־אפ' ו'מופע להקה', עם עוד חמישה נגנים והמון חיקויים, מופע חפלה. לפעמים אני מגיע עם גיטריסט לחיילים ולפעמים עם כל הלהקה. בחודש האחרון הופעתי בכל חור שיש. אני מקבל בקשות הזויות – 30 משפחות מגבעת השלושה נמצאות במעלה החמישה, תוך כמה זמן תגיע אלינו על כביש שש? ואני פחות טוב בתרגילים האלה".
לא צריך חמש יחידות מתמטיקה כדי לחשב שגבע חורש את כבישי הארץ. "לפני חודש התחלתי להתנדב בעמותה שנקראת 'לפנק לפנק לפנק', ומארגנת ערבים עם ארוחה על האש והופעה של אמן לחיילים. זו יוזמה שמריץ אדם אדרי. הייתי בכל הבסיסים כמעט, כולל בנחל עוז ובבסיס תותחנים על גבול עזה בשבוע שעבר. מקומות מסוכנים, ואני זורם, קופץ לכמה שעות וחושב על זה שיש אנשים שנמצאים שם כל הזמן.
"כל הופעה כזאת אני מסיים על הכתפיים של החיילים. מרגיש שאני ממלא סוללה לאחרים, ובלי שהתכוונתי גם מתמלא בעצמי, בימים לא קלים. חוץ מזה, סטנדאפיסט חייב לשמור על כושר, כי האבק מצטבר. לאט־לאט מתחילים לשכוח קטעים, אז חייבים לתרגל, וההופעות האלה מול חיילים מחזירות אותי לכושר. אני גם טס לסיבוב הופעות בארה"ב בעוד חודש בדיוק. זה היה אמור לקרות באוקטובר ונדחה שלוש פעמים, אבל קורה בסוף".
וההופעות בארץ?
"אנחנו מנסים להחזיר את ההופעות. זה לא פשוט ולא קל, אבל בסופו של דבר התרופה הכי חזקה היא להמשיך לצחוק ולהמשיך לחיות. לא לתת לאויבים שלנו את מה שהם רצו לעולל לנו. ההופעה הראשונה שפתחתי תהיה בסילבסטר בבית ציוני אמריקה בתל־אביב. זו תהיה הופעה אחרת, אדבר על מה שקרה לנו בתקופה הזו כמובן, אבל היא עדיין תהיה מצחיקה, כי חשוב לצחוק. זה חלק בלתי נפרד מהחיים וצריך להיאחז בטוב. אני מדבר עם הרבה קומיקאים ואמנים, ומבין שהמשימה שלנו עכשיו היא להעלות את המורל.
"כל הופעה שלי עכשיו נמשכת שעה וחצי, כשבדרך כלל, בשגרה, זה 50 דקות. אני נשאר עם החיילים, שומע סיפורים, הולך לראות איפה הם ישנים, עושה איתם סיבובים בג'יפ. מרגיש שאני במילואים, רק במינוס 20 אלף שקל. לצערנו זה גם נושא חשוב. התנדבנו המון והגיע הזמן להמשיך להתפרנס מהמקצוע שלנו. אנחנו עושים אומנם הכול מכל הלב, אבל המינון לאט־לאט הולך לכיוון הופעות שיש בהן תשלום, כדי שנוכל גם להתקיים".
גם אמירם טובים מוכן לעשות הרבה למען החיילים שהוא מופיע בפניהם. "להצחיק מבחינתי זו דרך חיים, כבר בשבוע הראשון למלחמה יצאתי להופיע לחיילים ופצועים. באחת מההופעות ישבה חיילת מילואים עם התינוק שלה", הוא מספר בדרך לעוד הופעה בהתנדבות. "כשהוא בכה, לקחתי אותו על הידיים והמשכתי ככה חצי שעה, העיקר שלא תפספס את ההופעה. אין דבר יותר מרגש מבחינתי מלראות מילואימניקים שעוד רגע נכנסים לעזה צוחקים יחד. תראי, היהודים תמיד צחקו מתוך כאב. הומור זה נשקו של האנדרדוג, שתמיד שמר עלינו. אנחנו נמצאים באחת התקופות הקשות בתולדותינו - ואם לא נצחק, לא בטוח שנשרוד. אחרי חודשיים מלאים בהופעות בהתנדבות, כמעט כל יום, לחיילים, מפונים, פצועים בגוף או פצועים בנפש, אני מבין יותר מתמיד כמה הצחוק חשוב, לא רק למי שמעורב ישירות במלחמה. כולנו בטראומה, כולנו צריכים קצת ריפוי".
הריפוי האישי של טובים הגיע כשהופיע ביחידה המובחרת שבה שירת אחיו הגדול, אליחי ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית. "זו הייתה סגירת מעגל. כאח שכול אני יודע שהקומדיה שמרה עליי שפוי, וכבן למשפחה שכולה אני יודע שאנחנו חייבים לקום ולצאת למלחמה על קיומנו במדינה, והצחוק, ההומור והיחד הם התרופה הטובה ביותר".
מה עם הופעות בתשלום?
"אני מופיע עכשיו לחיילים ולמפונים. זהו. כי מה האופציה השנייה? לשבת מול החדשות מהבוקר עד הלילה ולספוג עוד חרדות? עוד פעם קושמרו עם אפוד קרמי? שוב אדווה דדון בטנק? עוד נאום? עוד הצהרה? אז כרגע ההופעות בהתנדבות ובאהבה גדולה, וכשיגיע הזמן נחזיר את ההופעות גם לאולמות".
לליטל שוורץ יש כבר תאריך יעד. "אני פותחת אולם ב־18 לינואר בבית ציוני אמריקה ואני כבר על זה. אחרי שהתנדבתי בכל חור, היו לי לאחרונה גם שתי הופעות עם קובי אפללו למפוני אשקלון ואופקים, בכסף, כי הרבה זמן לא ראיתי כסף, ואני כבר לא זוכרת מה זה".
הקהל אחר מאז 7 באוקטובר?
"כן, הוא לא אותו דבר, אבל עושה את העבודה, צוחק, וצחוק זה צחוק. כמובן שאני ממשיכה לצחוק גם על דברים רגילים, כמו זוגיות וילדים. תראי, גם אני בהתחלה הייתי באאוט קשה. אבל אחרי שבוע ככה של שוק, אני זוכרת שכל מיני דברים התחילו להצחיק אותי. היה את ההוא מפיקוד העורף שאמר לציבור לאגור קופסאות שימורים, אז שלחתי את בן הזוג שלי לסופר, ועם מה הוא חזר? עם שימורי אננס וליצ'י. אמרתי לו, 'מה אני אעשה עם זה?' והוא ענה שזה מה שנשאר, מרוב הטירוף של כולם. וואי, צחקתי מהלב שאין דברים כאלה.
"כל הזמן דברים קורים דברים מצחיקים, זו הצורה שאנחנו מסתכלים על החיים. הבית שלנו, נניח, פינתי, אז מגיעים אלינו הרבה שכנים מהבניינים ליד כשיש אזעקה. אני עומדת שם בלי חזייה ופתאום עולים עשרה אנשים והם בשוק: 'אה, מה ליטל שוורץ עושה פה?' מכל דבר הכי קשה אפשר לצחוק".
להדר לוי לקח קצת זמן לצחוק באמת, מכל הלב. "יש מישהו בטיקטוק בשם אחי בנאי, שעושה 'דיאלוג' עם דניאל הגרי. הוא אומר מילים, והגרי ‘משלים אותו’. כאילו הוא והגרי שותפים לדירה, וזה מצחיק ממש וזו הייתה הפעם הראשונה מתחילת המלחמה שצחקתי מהלב ממש. אני מקווה שהוא יקרא את זה וזה יעשה לו טוב, כי אני יודעת כמה זה כיף כשאנשים כותבים לי, 'הצלחת להצחיק אותי'".
מה עם הומור שחור?
"אין לי רעב להומור שחור, זה לא מעניין אותי. אני פשוט מספרת מה עובר עליי ומקווה שאנשים יתחברו. למשל שהפחדים הישנים עברו לי. כשאני רואה ג'וק היום, אני אומרת לו 'בוא, בוא, שב לידי'. זה שהילדים לא היו במסגרות חמש שנים? מצחיק. זה שילדים יהיו עד גיל 20 בתורנות ‘אבא של שבת’ מרוב שהסבבים שלהם בגן רחוקים? מצחיק. דברים קטנים. אה, ומצאתי גם שיטה להוציא את הכעס והמועקה: אני עושה סרטונים של שיחות טלפון באנגלית לצלב האדום, לאו"ם, לסוזן סרנדון. וככה אני משלבת הומור עם מסרים על הצביעות של העולם. זה גם ממש תפס, הגיעו אליי מלא תגובות מקהילות יהודיות בכל העולם. פתאום הרגשתי כמו איזו שליחה של הסוכנות. בקטע טוב".
אורי גוטליב דווקא מצליח להוסיף פה ושם טיפה הומור שחור להופעה, ז'אנר חביב עליו בשגרה, שאותו זנח בתקופה האחרונה. "אני כן חושב שיש מקום להומור שחור, אבל צריך להקפיד על המיקום שבו אתה מספר אותו", הוא מבהיר. "יוצא לי לא מעט עכשיו להיפגש עם שורדי נובה ולהופיע בפניהם, ומה שכיף שם זה שהם בעצמם מביאים אותה בהומור שחור על עצמם, ולהם גם לגמרי מותר. ואז מבחינתי, בהופעות מולם, עם חלקם אני מרגיש שאפשר לספר בדיחות שחורות".
סיקרנת.
"מישהי למשל סיפרה לי שם שהיא התחבאה ארבע שעות מאחורי שיח, ואמרתי לה: 'טוב, היית על סמים, בטח דמיינת שזה שיח, זאת כנראה הייתה סתם שקית'. והיא נקרעה מצחוק, ולמזלי לא נפגעה. היה אפשר לעשות איתה קצת בדיחות כאלה, והיה כיף. את אמא שלה זה בטח לא היה מצחיק - הבת שלך התחבאה ארבע שעות בתוך שקית. ניסיתי את זה גם עם מישהו אחר, אבל זה לא עבד וקיבלתי פידבק שלילי. לומדים לזהות ולהתנהל מול זה".
ומה מצחיק אותך עכשיו?
"יש לי חברים מאוד מצחיקים, אז במפגשים מאוד־מאוד אישיים מצאתי את עצמי צוחק מאוד. אנשים כמו אלי פיניש, שיש לו דרך מאוד מהירה להצחיק אותי. יש לי פודקאסט עם ירון ברובינסקי, שמאוד מצחיק לי שם. גם חברה שלי מאוד מצחיקה אותי. זה קורה, זה שם, אבל זה התחיל רק שבועיים אחרי האסון, לא זוכר משהו לפני".
מיקי גבע עוד לא שם, בהומור השחור. "אני לא חושב שצריך להעיק עם הומור שחור, כי הכול עדיין שחור. צריך לחכות שהדברים יתייבשו. בכללי, אני לא מתעסק עם הומור אקטואלי כרגע, חוץ מלדבר על כתבים בטלוויזיה שקשורים למלחמה. אני מרגיש שהקהל רוצה לברוח, ואני מביא בריחה".
גבע גם מודה שיש ימים שבהם הוא לא מוצא את שביל הבריחה. "יש בקרים קשוחים, שאתה מתעורר לחדשות נוראיות על חיילים שנהרגו, ולא תמיד יש חשק לשמח, להצחיק, לבדר ולהרים. והאמת שאני לא באמת מצליח להתגבר על המועקה הזאת - עד שאני עולה לבמה. אבל אז אני עולה, רואה את הקהל, ובשנייה שוכח מה שהיה ונכנס למוד קרקס. אחרי הופעה אני מרגיש קליל, שההופעה הקלילה גם אותי".
ומה מצחיק אותך בימים אלה?
"למרות שאני סטנדאפיסט, אני פחות צורך תכנים מצחיקים. הדבר הכמעט יחיד שהצלחתי לצפות בו, שהוא לא חדשות, זה דוקו, או איזו סדרה. חוץ מסרטון טיקטוק דבילי ומפגר מדי פעם, אני עוד לא מסוגל לראות דברים קורעים ומשוגעים כמו פעם".
"זה בסדר לא לצחוק מהלב עדיין. לא חייבים, יגיע הזמן גם לזה", אומרת שוורץ. "בסוף עוד נצחק, בסוף זה יקרה. אנחנו עם שחי הומור, אבל כל אחד בקצב שלו. ואם אתם רוצים לצחוק ממש, תבואו למופע שלי, תהיה לכם שעה של כיף. וחאלס, לא בהתנדבות. כיף לי לקבל כסף, אני גם מצחיקה יותר".
לוי: "אחרי שהייתי בשוק כמה ימים ושקעתי לעצב מאוד גדול, הסתכלתי על המדינה, וראיתי שכל אחד מוצא את הנישה שלו כדי להמשיך הלאה. מישהו מתנדב בקטיף, מישהו משנע, אז נכנסתי גם להתנדבותיות והרגשתי טוב ושאני יעילה. אמרתי, הדר, הנה, יש לך תפקיד, רוצי עם זה. וזה הזין את עצמו, עשה לי טוב, שצריך אותי. יעילות זה הדבר הכי חשוב בחיים. זה, ופרנסה אם אפשר".
"אנחנו לא צריכים להרגיש שום רגשות אשם שאנחנו מעלים את המורל של הלוחמים שלנו", מדגיש טובים. "מי שצריכים להסתובב עם רגשות אשם הם הפוליטיקאים שלנו, וכל מי שהיה אמור לדאוג שלא נגיע לימים שחורים כאלה".
גוטליב: "אני באמת חושב שצחוק זה אינסטינקטיבי. זה כמו לחזור הביתה מהעבודה בחורף, כשקצת קר בחוץ, ולרצות ממש מקלחת חמה. צחוק זה נעים, זה טבעי. והוא גם זמין תמיד. כמו אוכל, קפה, מים - זה מוצר צריכה בסיסי. זה חלק מהרשימה החשובה באמת של החיים, ממש כמו ליהנות מאהבה, להתקשר לאמא פעם בשבוע, זו התרופה הכי טובה ומהירה והיא אפילו בחינם. לא פגשתי בן אדם שלא צחק אף פעם בחיים שלו. פגשתי אנשים כבדים שלא צוחקים, אבל זה כי אני לא מצחיק מספיק. אני מופיע כל יום שישי אצל שי שטרן, מנסה להצחיק בלייב וזה עושה לי טוב. ויש את הפודקאסט שלי עם ירון ברובינסקי, שמתעסק ברוח ואפשר להשתמש בו כדי לצחוק קצת".
גבע טוען שאין לנו שום ברירה אחרת, אלא לצחוק. "הישראלים רוצים לחזור ליהנות, אין ספק. יש לכולנו מועקה בלב שאנחנו נורא רוצים שתשתחרר, אבל לאף אחד לא נעים לשחרר אותה ראשון. אני חושב שאנחנו, הסטנדאפיסטים, נותנים את הרמפה, את הגל שאפשר להתחיל לגלוש עליו בעדינות לכיוון המקומות האלה, שבהם מצליחים לראות גם את הצד הקומי של החיים. כי בסופו של דבר זו הדרך היחידה, תשימי סימן קריאה! לחיות כאן. אין דרך אחרת. עברנו פה טראומה מטורפת, טרגדיה נוראית. חיתנתי זוג מילואימניקים באיזה בסיס על משאית. מי חשב שדבר כזה יקרה לי בקריירה אי פעם, אבל זה קרה, ולשמח אחרים, לא משנה כמה הזוי זה יהיה, זה מה שעוזר לי לקום מהטראומה".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.12.23
