שני להיטי מדינה העיפו את נס וסטילה לחלומות שלא דמיינו אפילו בתסריטים המופרכים ביותר, אבל בכל זאת הם לא מתכננים סיבוב הופעות בינלאומי בקרוב. יש פשוט סיכוי מסוים שיכירו מקרוב מהו חרבו דרבו. "מאז השיר אני מקבל שיחות טלפון, 'ווי אר גוינג טו קיל יו, נחפש אותך ונמצא אותך'", מספר דור סורוקר, הידוע כסטילה. "בערבית, עברית שבורה, אנגלית עוד יותר שבורה. איומים ליטרלי על החיים שלנו בקנה מידה לא נורמלי. היו מתקפות סייבר על הטלפונים של המנהלים שלנו, השביתו להם את המכשירים. הכי גרועים היו האיומים על המשפחה. כתבו לי, אנחנו מכירים את האחים שלך ונגיע לכולכם אחד־אחד, נעבור בית־בית".
נלחצת?
"הפחיד לכמה רגעים, הבנתי גם שיהיה לא אחראי מצידנו להתקרב עכשיו לאזורים פחות סימפטיים במדינה, ובטח לא לצאת מהארץ. מודה שאני חושש לנסוע לחו"ל היום. אם איכשהו אצטרך, אכסה את התלתלים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נס: "קיבלתי המון איומים, אלפי הודעות שנאה בכל הפלטפורמות, עם איחולים מזעזעים. היו גם הודעות מהצד השני שכתבו שמתעללים גם בהם, וזה כאב לי לשמוע כאדם. מישהו כתב לי, 'יא רוצחת תינוקות'. זה נורא".
סטילה: "שמע, אין לי בעיה לקבל את ההד האלים הזה. אנחנו מייצגים את המדינה, ואם יש שיר שמֵּרים את המורל ככה - אז אנחנו נספוג איומים. שווה את זה".
הסיפור של נס וסטילה היה יכול להסתיים בקלות בתיק מאוד קטן, כמו יותר מדי קריירות בתעשיית המוזיקה הישראלית שהתחילו בלהיט אחד וגם נגמרו שם. בעיצומם של החיפושים ללהיט מדינה שני, במסגרת תוכנית פעולה לשנה הקרובה, הגיע 7 באוקטובר. פתאום 'תיק קטן' נשמע שייך לעולם הישן, לגמרי לא רלוונטי, והעתיד הפועם של הצמד נראה לגמרי לא ברור. אבל דווקא מתוך הכאוס והשחור נולד להיט עוד יותר גדול, "חרבו דרבו". למלחמה הזו עדיין אין שם, אבל ההמנון קיים כבר מנובמבר.
"אחרי 'תיק קטן' היה מאוד קשה ליצור", מספר סטילה. "הרגשנו שיש מאיתנו ציפייה מטורפת ללהיט הבא, ולא הבנו איך עושים את זה. היה שיר שרצינו להוציא רגע לפני המלחמה, עם ווייב כועס, שמתעסק בנסיעה עם חברים ברכב. אבל אז המלחמה נפתחה וכל התכנון קדימה ירד למקום נמוך בסדר העדיפויות, כי אנחנו במצוקה כמדינה, כחברה".
נס, היו לך חברות בנובה.
"חברה קרובה שלי, נטע דוד, נסעה למסיבה עם שתי חברות ממג"ב, קים דוקרקר ורז מזרחי זכרן לברכה. היא חזרה לבד, ממש נס, וגם הצליחה להציל המון אנשים בדרך. ניהלה את הסיטואציה כמו וונדרוומן, ממקום קר וצבאי. כמה חברים טובים שלי עכשיו בעזה, כמה נפצעו ב־7 באוקטובר, חלקם בהיתקלות של שלושה מול 50 ‑ שחזרו ממנה שניים, סיפורי גבורה מטורפים. אחרי מה שקרה בנובה הייתי עם נטע כל היום וכל לילה, הלכתי איתה לחוות השיקום, הכרתי את האנשים היפים שחזרו מהטבח. פתאום, אחרי ימים קשים כאלה - קיבלתי את הסקיצה של 'חרבו דרבו' מדור".
סטילה: "ב־7 באוקטובר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא חשבנו על להופיע עם שירים כמו 'תיק קטן', זה לא היה במסוגלות שלי ברמות האנושית והרגשית. התחושה הכללית הייתה שהפסדנו כעם, שהשפילו אותנו כמדינה. התחושה הזו הובילה אותנו גם בכתיבה של 'חרבו דרבו".
שלושה שבועות מפתיחת המלחמה, הביט נפל. "אני חוזר למציאות וחושב, אנחנו המדינה הכי מטורפת בעולם, הכי חכמה, הצבא עם הכי הרבה לב בעולם, עדיין מאוד חזק. ראיתי את הנשיא ג'ו ביידן מצטט את גולדה, שאמרה שהנשק הסודי של ישראל הוא שאין לנו מדינה אחרת. זה תפס אותי".
אז לביידן יש זכויות יוצרים על "חרבו דרבו".
"באיזשהו מקום כן. ואז שמעתי קצין בקשר מתוך הלחימה אומר: 'חרבו דרבו על הראש שלהם' או משהו בסגנון, ו'חרבו דרבו' נכנס לסיסטם. למחרת הגיעו אליי שני חברים טובים, אוראל אנדרדוג שותפי מ'הלם תרבות', ורוישה. החלטנו שהגיע הזמן להפוך את העצב לכעס, ואמרנו, בואו נעשה שיר שמאחד אותנו, על מה שעשו לנו ועל איך שהרגשנו מובסים, אבל בעצם אנחנו ממש לא. ואני מריץ כל הזמן בראש את אחי הקטן, שהוא לוחם בחיל הים. אמרתי שצריך להרים את המורל לעצמנו אבל גם לאחי ולחברים של נס ושלי שקראו להם למילואים, לתת להם רוח גבית".
ליצור מעין המנון.
"בדיוק. התחלנו פזמון ואמרנו כל יחידה לוחמת בצבא - נכניס לשיר".
יש יחידה שהתאכזבה שהיא לא בפנים?
"שכחנו את פלח"ץ (חטיבת חילוץ והדרכה). קיבלתי כמה הודעות מחבר'ה שלהם. אני הכי מעריך את פלח"ץ בעולם, זה קרה בטעות. קיבלנו גם כמה הודעות נזעמות מגבעתי כי שאלנו בשיר 'איפה גבעתי', מתוך רצון להרים כמובן, אבל הם הבינו את זה אחרת. אגב, שלחתי את הטקסט לנס, ובמשך שבוע היא לא ענתה בכלל".
נס, ככה עושים?
"היה לי ממש קשה רגשית. אני אשכרה בלב שבור, חברה טובה שלי כואבת, אני כל הזמן איתה. איך מהמקום הזה אתה ואני נצליח להרים את המורל? אבל אז אתה מבין את הכוח שיש לך בידיים ולוקח את זה קדימה".
ההצלחה מדהימה, אבל יש גם ביקורות. למשל, טענה שהעובדה ש"חרבו דרבו" הפך ללהיט כזה גדול מלמדת שהעם שלנו צמא דם.
סטילה: "אין לנו תאוות דם כעם, בשום צורה או דרך. אבל כן חווינו טראומה רצינית. אין מי שלא מכיר מישהו שנפגע או נהרג או נחטף. הצורך שלנו הוא לא בנקמה אלא בהגנה על עצמנו, לזכור שאנחנו חזקים יחד. השיר מגיע מהמקום הזה ולא מאיזו תאוות דם".
יש כאלה שלא הבינו כך.
"הוא יצר מחלוקות, זה בסדר, וזה שהוא נהיה להיט כזה גדול רק מעיד שהיינו צריכים שיר חיזוק. אם יש חייל שנכנס לעזה, רגע לפני שמע את 'חרבו דרבו' והשיר הרים לו ולחברים את תחושת הביטחון, השגנו את המטרה שלנו".
גם אם יגידו שזה שיר קצת פשיסטי?
"זה שיר מיליטנטי, שכולו עוסק בצה"ל, אבל לא פשיסטי, לא קורא לרצח של אף אחד, קורא למצות את הדין עם אלה שפגעו בנו - לא מנקמה, אלא בשם הצדק. מי שקורא לשיר פשיסטי, לא באמת התעמק בטקסט, אלא בא עם דעה קדומה, כאילו אני או מישהו רוצים למחוק את הפלסטינים כי אנחנו גזענים. זה לא נכון, וזה ממש לא שם".
נס: "באנו ממקום של כעס. פגעו בנו, רצחו בנו, ואנחנו חזקים ולא הולכים להיות פראיירים".
קראתם להם בשיר בני עמלק. לפי התנ"ך, מצווה למחות את זרע בני העמלק.
סטילה: "נכון, זו אמירה חריפה, אבל השתמשנו בצמד המילים הזה כסלנג. עזוב מה כתוב בתנ"ך על מה אמורים לעשות עם בני עמלק, והכוונה היא בוודאי לא לכל הערבים. יש לי חברים ערבים ששאלו אותי למה התכוונו, עניתי שזה רק סלנג לאלה שהשתתפו בטבח של 7 באוקטובר, תיכננו, תמכו מהצד והריעו לו. לא קראנו למחיקה של אוכלוסייה שלמה אלא רק של האויבים שלנו, ובלי רחמים. 'בני עמלק' זו בעצם מטאפורה לאויב שצריך לעמוד מולו. ברור שלא כל הערבים כאלה".
ו"כול כאלב ביג' יומו" בשיר - לא מכליל?
"יש שני משפטים שמסכמים את השיר: 1. איזה צבא חזק יש לנו, גאוות יחידה, 2. כול כאלב ביג' יומו, כלומר כל מי שלקח חלק בטבח 7 באוקטובר - צריך למצות איתו את הדין. בין אם מחבלים מפורסמים ובין אם משפיענים שמסיתים את הקהל בשקרים".
"חרבו דרבו" הפגיז גם את תקרות הזכוכית הבינלאומיות בעקבות דמויות המוזכרות בשיר, כמו בלה חדיד, דואה ליפה וכוכבת הפורנו מיה קליפה, שאפילו צייצה בטוויטר תגובה. "היי, זה שיר שקורא לצה"ל להרוג אותי, את בלה ואת דואה, והוא על ביט של דריל. הם אפילו לא יכולים לקרוא לרצח עם באמצעות התרבות שלהם. הם היו צריכים לעשות קולוניזציה למשהו כדי שיגיע למקום הראשון". ג'סי וויליאמס מ"האנטומיה של גריי" שיתף סרטון של ערוץ אל־ג'זירה, שטען כי "שיר שקורא לרצח עם הגיע לראש דירוגי המוזיקה בישראל".
תשמעו, שמתם את בלה חדיד, דואה ליפה ומיה קליפה בשורה אחת עם רבי־מרצחים כמו נסראללה והנייה. לא בעייתי?
"שמע, הן לא מרימות נשק באופן פיזי, אבל למילים שלהן יש הרבה כוח והשפעה. כשאתה מפזר שקרים, זה מסוכן. ואם הפייק־ניוז שלהן יוצר השראה להרוג יהודים? הרי גם נסראללה עושה דבר דומה בנאומים שלו".
נס: "אם אתה מדבר לעשרות מיליוני עוקבים ‑ מספיק ש־20 יעשו עם זה משהו, אתה כבר שותף למשהו נורא שיקרה".
התקדמנו. המשפט "עוד איקס לנשק" כבר נשמע כמו חדוות הרג יהירה.
סטילה: "בסוף רצינו שחיילים יתחברו לזה. ידוע שכשאתה מוריד מחבל, אתה מוסיף איקס לנשק. לא כי אני רוצה להרוג, אלא כדי להשכים ולהרוג ושלא יהרגו אותי כמו ב־7 באוקטובר. זו לא חדוות הרג, זו לגמרי הגנה עצמית".
הדאגתם את המעריצים של דואה ליפה.
נס: "גם את אלה של מיה קליפה, מתברר. הם חושבים שנשלח את הצבא שלנו לחסל אותן. זה הרי מגוחך. גם תירגמו את השיר לאנגלית די גרוע בדרך כלל, זה באמת נשמע רע לפעמים".
סטילה: "מיה קליפה, את יכולה להירגע. אנחנו כולה מוזיקאים, לא חברי קבינט. ציירו תדמית כזו שאנחנו חבורה של פשיסטים יהודים שרוצים להרוג ערבים. ככה מראים בעולם. איזה מסכנים הם ואיזה חזקים אנחנו. פתאום שיר כזה, שהוא מספר אחת בישראל, מאשר להם שאנחנו כביכול באמת כאלה".
אולי זה לא טוב להסברה?
"אנחנו לא המסבירים הלאומיים ו'חרבו דרבו' הוא לא שיר הסברה. כמובן שלא לקחנו בחשבון שזה יהיה להיט גדול ואפילו לא חלמנו שהשיר ייצא מגבולות המדינה. אבל גם אם הייתי יודע שכל זה יקרה, לא היינו משנים כלום".
נס: "היינו כותבים את אותו הדבר בדיוק".
נסיה לוי נולדה ב־2002 באשדוד, גדלה במושב שתולים. הבכורה, לצד שתי אחיות ושני אחים. "אמא החליטה לקרוא לי נס השם, כי הייתה בהיריון בסיכון ואמרו לה שאמות כי היא צמה בכיפור בחודש שמיני, וזה מסוכן. אבל יצאתי בסדר, ברוך השם".
סיימה תיכון כתלמידה מצטיינת. "הייתי מאוד חננה. עשיתי את רוב הבגרויות בי"א, גם את הפסיכומטרי".
סטילה: "בוא, היא לא תגיד את זה, אבל הילדה גאונה".
בצבא הייתה מדריכת שו"ב, שליטה ובקרה. "אחרי השחרור רציתי לבסס את עצמי כלכלית, אז התחלתי ללמוד סייבר ואבטחת מידע, אבל הלב תמיד היה במוזיקה. בגיל 20 עברתי ליפו, דירת שותפים, ושם כבר התחלתי להתעניין בטקסטים, בעיקר של ראפ. גיליתי סצנה מטורפת ואת ההרכב 'הלם תרבות' שדור היה בו".
מעריצה?
"בעיקר התאהבות גדולה במוזיקה שלו, שתפסה אותי בבטן מהרגע הראשון".
ניהלה אורח חיים דתי מגיל 12 עד גיל 17. "ממש שמרתי שבת והתפללתי. השתדלתי להקפיד על לבוש צנוע. בגיל 17 חזרתי לכתוב בשבת, כי הבנתי שאם אני לא כותבת אני מרגישה לא שלמה. אני עדיין מאמינה ומכבדת את הדת".
סטילה: "אתה צריך להיכנס לבית שלה בשישי - הכול מסודר ונקי, מפה, בישולים. היא יכולה לנסוע למועדון, אבל עדיין יהיו גם נרות שבת".
דור סורוקר נולד ב־1998 בהדר יוסף, תל־אביב. "עברתי המון דירות בחיים שלי, כבר בגיל שנתיים לאשדוד ואז למושב אמונים. אנחנו ארבעה, גדלנו שלושה יחד. אחי הגדול, מייקל, אמריקאי, מהנישואים הראשונים של אבא, הוא גם נתן לי את שם הבמה סטילה".
והמשמעות?
"אני מאוד דל בתפריט האוכל שלי, מת על ג'אנק פוד, כל המקדונלד'ס והפיצות. אז מייקל תמיד היה שואל אותי, How are you still alive, זה הפך לבדיחה ומגיל 14 כולם התחילו לקרוא לי סטילה. ברחוב קוראים לי לפעמים סטלה, ואפילו טסלה".
למד בילדותו פסנתר אצל המורה אורה, שלימים לימדה גם את נס. "אבל לא הכרנו אז. המשפחה שלי בכלל עברה לגליל, לקיבוץ שדה נחמיה, שם התחנכתי ברוב חיי, נהייתי קיבוצניק".
מציאות אחרת לפתע.
"הווייב משתנה. באשדוד האוכלוסייה הייתה בדרך כלל יותר עממית, נגיד ככה, גם יותר מגוונת. באתי מבית מסורתי, אז קיבלתי הלם תרבות. פתאום לשמוע דעות שמאל, למשל. זוכר שבפסח הראשון שלי בקיבוץ ראיתי לחם ולא האמנתי שזה יכול לקרות בישראל".
לא פשוט להתאקלם בקיבוץ, כשמגיעים פתאום מבחוץ.
"יש מעט מאוד ילדים בגילך בקיבוץ. או שאתה חבר שלהם ומסתדר איתם, או שאין לך חברים".
ואתה?
"בגלל מעברי הדירה התכופים שלנו, היו לי חרדות חברתיות. לא הבנתי למה בקיבוץ יש כאלה שבגלל שאני עושה קידוש ביום שישי, קראו לי ערס. הסתכלו עליי כמו על עוף מוזר, כי התלבשתי אחרת, כי הם הלכו יחפים ומבחינתי, אגב, הם היו מוזרים. בכל זה המוזיקה הייתה תמיד הקרקע שלי. בגיל 11 אמרתי לאבא, אני רוצה גיטרה חשמלית אדומה ליום ההולדת. קיבלתי".
משם התחיל להתגלגל לעולמות של הרוק הישראלי. "התחלתי לנגן בלהקות, מופיעים בברים שכונתיים באזור, ילד קטן עם גיטרה ענקית. בגיל 15 קיבלתי דיסק של טופאק, תפס אותי ברמות קשות. בזכות אחי מייקל יש לי אנגלית טובה. שמתי את הגיטרה בצד, אמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב כמו טופאק בעברית".
התגייס ליחידת מודיעין מטרות, יחמ"ם, "סוג של לוחם חי"ר שמשלב מודיעין. שירות מאוד משמעותי, מאוד קשה. יצא לי לראות ולחוות מקרוב את חיזבאללה. אני מכיר כל אבן בחצי גזרת לבנון, כל בית, כל יישוב. הייתי יושב במארבים לפעמים במשך ימים ארוכים. אני זוכר שהוקפצנו למבצע פעם ואתה רואה את כל לוחמי חיזבאללה מכוונים אליך אר־פי־ג'י, ממול קבוצה ענקית של החיילים שלנו, וככה שעות ארוכות. אתה יודע שבכל רגע זה יכול להידלק. נגמר בסדר".
בגיל 16 גילה את הוויד והחיים נכנסו לסחרור. "הייתי מסטול ברמה של 24/7 ולא יכולתי בלי. גם החרדות החברתיות התעצמו משמעותית. התרחקתי מאנשים, גם מבת הזוג שהייתה לי בזמנו. כל היום רק ישבתי וכתבתי ראפ. צריך להודות שזה גם פתח אותי יצירתית בקטע לא נורמלי".
אבל זה בא עם מחיר.
"החרדה התעצמה, ואז אתה רוצה לעשן כדי להפיג את החרדה. כילד אתה לא מבין שזה לופ, בעצם. בקיבוץ כולם ידעו שאני מעשן. ממילא השם סטילה מתחבר לטיפות עיניים, אז זה הפך לדאבל מינינג. פתאום מלא נערים רוצים וויד, אז אתה מתחיל לארגן. היה לי סוחר שהתחברתי איתו מאוד. התחלתי לארגן את כל השכונה בקיבוץ, ואז את בית הספר. הייתי קצת ילד סוחר".
ההורים והמורים לא התערבו?
"הסתרתי טוב. הייתי עושה כמה שקלים מכל זה. הפסקתי ללמוד בגיל 17, כל מה שעניין אותי זה ראפ, יחד עם וויד. ככה הקמתי את ההרכב 'הלם תרבות', היינו שלישייה, ושם התחלתי לכתוב וגם לשיר".
מתי ההורים נחשפו לבעיית הגראס?
"בגיל 17. סיפרתי לאבא שלי, שבמקום לכעוס אמר לי שצריך לדעת לא לגלוש מהמינון הנכון ולזכור את ההשפעות השליליות. הוא הבין שאי־אפשר לאסור על ילד בן 16 לעשן, כי הוא יעשן בכל זאת. במקום זה, הוא ניסה לחנך אותי לשימוש נכון".
מתי הפסקת?
"לפני הצבא, כי רציתי שירות קרבי".
והיום?
"פה ושם, בזמן ובמינון הנכונים. זה עדיין מדהים ליצירתיות, מרגיש שמתחבר לעצמי באופן הכי טוב".
נס, דעתך בנושא?
"אצלי זה משהו שקרה בשלב מסוים במושב, אחרי הצבא. באופן כללי אני חושבת שוויד עלול לגרום לחרדות, אבל כשזה קורה עם אנשים שאתה מרגיש איתם בנוח, כיף להרגיש משוחרר. זה פוגש אותי במקום השמרני שחייתי על פיו שנים ארוכות".
תסבירי.
"חייתי בסביבה שהולכת על קווים של איך את מדברת ומה את עושה ומה את משדרת ולמה את מסתובבת עם אנשים כאלה או אחרים. למרות זאת, יש בי משהו שפורץ תקרות זכוכית. מגיל 13, למרות שלא היה חסר שום דבר בבית, כבר עבדתי קשה, שטיפת כלים, סרוויסים. לפני הצבא עבדתי בחברת לוגיסטיקה וזיהיתי שהם מייעדים נשים לתפקידים ספציפיים, נגיד אריזה, ליקוט לעגלה".
הרגשת שם שמנסים להקטין אותך בתור אישה?
"הייתי מתזזת בין גברים שעובדים על מכולות, לאט־לאט נהייתי גם מנהלת. יום אחד אומר לי בחור בן 40, 'תגידי, את המזכירה של אוראל המנהל?' אמרתי לו, 'בוקר טוב לך אדוני, יש לנו המון עבודה'. אני לא פראיירית. תשמע, בכיתת הסייבר היינו שתי סטודנטיות מתוך 40 גברים. ואז את צריכה להוכיח שהשאלה שלך לא יותר מטומטמת משל גבר. את זה אני לוקחת למוזיקה שאני עושה היום".
כלומר?
"גם במוזיקה יש הרבה יותר ראפרים גברים, גם מפיקים. הווייב הפטריארכלי קיים פה. אני יכולה להגיע לפגישה וכמעט תמיד להיות האישה היחידה בחדר. גברים ידברו באופן אוטומטי עם חזה נפוח. בהתחלה מרימים גבה, יש אישה שמדברת כאילו היא באמת יודעת! ככל שלמדתי והתמדתי, החלטתי: אתה לא תיתן לי להרגיש מטומטמת, כי אני יודעת מה אני שווה, אני אוכיח את זה ולא אפחד לדבר".
הרגשת פעם במצוקה בתעשייה הזו?
"אין אישה שלא. לא מכירה אישה שלא עברה הטרדה. כולל ללכת ברחוב כשאת מרגישה טוב עם עצמך ולקבל שריקה או צפירה. אז יש שיגידו שזו הטרדה, ויש שיגידו היא הלכה עם גופייה, היא רוצה את זה, ויש בנות שיגידו: זה מרים לי".
איפה את?
"עם השנים, כשאת מתבגרת ולומדת את מקומך ומעריכה את עצמך, הרצון בתשומת לב שלא מכבדת אותך הולך וקטן. היום אני מתלבשת ככה כי זה מה שנוח לי, כי אני מרגישה שאני יפה. אבל תראה מה קורה במלחמה הזו - נשים נלחמות בעזה, זה פסיכי, פורצות גבולות ממש".
הם נפגשו בסוף ספטמבר 2022, במועדון האטלנטה בתל־אביב. "חבר משותף סיפר שהיא כותבת ראפ".
נס: "ואני ידעתי מי זה דור והייתי כזה וואו־וואו שיט, איזה מטורף, אני מדברת איתו".
סטילה: "אמרתי לה שאין הרבה ראפריות בארץ ושאני, כמפיק מוזיקלי, מחפש את הדבר הבא. עברו שבועיים, שלחה לי הודעות באינסטגרם, לא היה לה את המספר שלי. הייתה לי חברה בזמנו, אני לא מחלק אותו לנשים רנדומליות במועדון. שמעתי שם אישיות מאוד חזקה, עוצמה שלא הכרתי מראפריות בארץ. אמרתי לה שזה בוסרי, שזה די רחוק, אבל גם שאפשר לעשות עם זה פלאים".
נס, נפגעת?
"ממש לא. רק את זה שהוא מקשיב ונותן לי דעה מקצועית, הערכתי ברמות. ביקשתי המלצה על מישהו לעבוד איתו, והוא ענה, אני מוכן לתת לזה צ'אנס".
כלומר לא הציע שתהפכו לצמד, אלא ניהול מוזיקלי.
סטילה: "אפילו לא חשבתי על צמד. התפרנסתי מההופעות עם 'הלם תרבות' ומעבודות עם תלמידים. אצל נס שמעתי משהו אחר. יש מעט מאוד נשים שיש להן אומץ להוציא ראפ. זה יתרון ענק, כי את אוטומטית בולטת ועכשיו השאלה היא אם את עושה את זה טוב".
ב־30 באפריל יצא "תיק קטן", שהיפנט את המדינה ונולד בכלל בפתקי הטלפון של נס. "עבדנו על טקסט אחר לגמרי", מספר סטילה, "ולא זרם הסשן. אמרתי, עצרי הכול, לא רבים מכות עם שיר. ביקשתי לפתוח לה את הפתקים בטלפון, לראות מה היא כותבת, והיה משפט אחד שנדלקתי עליו: כל אחת סוחבת איתה תיק קטן".
נס: "זה נכתב כשהייתי ברכב. אני תמיד שמה ביטים ונותנת למוח לקחת אותי. היה לי פלו, זימזמתי קטע בלי מילים. לאט־לאט זה הגיע ל'כל אחת סוחבת איתה תיק קטן'. שם זה התחיל".
תיק קטן הוא בעצם גם מטאפורה לחיים. מטען אישי, צלקות.
סטילה: "בדיוק. נס אמרה קודם שאין בחורה שלא עברה הטרדה מינית, ומה זו הטרדה מינית אם לא תיק קטן, טראומה לסחוב איתך? לכן כתבתי בטקסט שלכל אחת יש את המטען שלה, אז אל תיגש אליה סתם, בלי טאקט".
באופן די מדהים, השיר התפוצץ בטיקטוק במארס האחרון, עוד לפני שהושלם ויצא רשמית. "נס צילמה סרטון ברכב והעלתה לטיקטוק, בלי הרבה מחשבה. זה התפשט כמו אש בשדה קוצים, מאות אלפי צפיות. פתאום נהיה לחץ אדיר שהשיר חייב להיות בחוץ".
אבל השיר לא באמת מוכן.
"ממש לא. בהחלטה אמיצה, כי אנחנו שאהידים, אמרנו פאק איט, נוציא את היצירה רק כשהיא שלמה. עברו חודשיים, אמרו לנו די, כבר לא שווה, אל תוציאו. אבל האמנו בשיר, והוא עבד".
"תיק קטן" הרים רשמית את המסך על נס וסטילה והניע גם את העבודה שלהם מכמעט אפס למאה, טירוף. הרדיו נכבש, כמו גם הסטרימינג, והימים התמלאו בהופעות פריצה. "זה יכול להיות אירוחים במנורה אצל אבי אבורומי, או באירוע של 'ישראל בידור'". מסביר סטילה. "שבועות מטורפים, של הופעות בכל מיני חורי תחת בארץ, במועדונים ובר־מצוות ולצלם בין לבין פרסומת של בזק, ופתאום אתה עם גידי גוב, שהוא אליל מבחינתנו. קצת לא נתפס".
הם מנוהלים על ידי דור ממן, חברו של סטילה. "אין לו ניסיון ניהולי, אבל הוא בן אדם לא נורמלי ביכולות".
איך הפרנסה?
"אני לא מחדש פה ששיר אחד או שניים בישראל לא יעשו אותך עשיר, אבל בינתיים יש תמלוגים מאוד יפים משניהם. לא רע".
פתאום אתם מפורסמים.
נס: "עבורי במיוחד זה היה לקבל כאפה. דור כבר התעסק במוזיקה והיה שנים על הבמה, אותי זה תקף ביום בהיר. כמות היחס שאתה מקבל פתאום מאנשים היא לא טבעית, בלתי נתפסת ואפילו לא אנושית".
דוגמה?
"אני סוליסטית. יש לי המון חברים, אבל בפנים אני מאוד מקדשת את הלבד שלי. לקבל הרבה תשומת לב פתאום זה מבלבל ואת מרגישה לפעמים שהכול פייק, כי איפה הייתם, אנשים חמודים, לפני ש'תיק קטן' נולד?"
מרגישה יותר מחוזרת?
"אתה מקבל יותר תשומת לב, לאו דווקא חיובית. אנשים מרגישים בנוח להיכנס לך למרחב האישי, להגיד דברים שהם לא במקום. שוכחים לפעמים שבסופו של דבר עומדת שם ילדה בת 21 שיכולה להיות שמחה או עצבנית".
סטילה: "בהופעה זה ברור, המחויבות תמיד תהיה מלאה לכל אחת ואחד. כשאתה ברחוב או יוצא למסיבה או הולך לקניון להזמין מקדונלד'ס - פחות. הנה, עכשיו, שים לב, שליח וולט מצלם אותנו מרחוק. זה נותן לך את התחושה שאתה סוג של חפץ, וגם תחת זכוכית מגדלת כל הזמן".
חיים בסוג של "האח הגדול".
"ממש ככה. אני מסתובב בחמישי בערב בדרך לחבר ויתפסו אותי קבוצה של חבר'ה, 'אתה הזמר הזה?' אני אומר 'כן' ואז מושכים אותך, דוחפים לך מצלמה לאוזן, אתה מרגיש מאוים ולא בנוח, בטח עם החרדות החברתיות שלי. ברור לי שהם באים בקטע חיובי, וזה כיף כי מכירים את המוזיקה שלך. אבל אתה לומד שאתה חייב להציב גבולות. אחרת זה יעלה לך".
איך מציבים את הגבולות?
נס: "אני לא פראיירית. גדלתי במושב, כפרה. פשוט לשדר אופי חזק ושאתה לא מפחד מהבנאדם. ברגע שמרגיש לי שמישהו עלול לחצות קו אישי שלי, הוא מקבל בלוק. מישהו יכול לתפוס אותי בכתף, למשל, אז אני יכולה להגיב משהו כמו, 'הלו, מה קורה אחי, איך עובר הערב?' והוא מתבלבל".
נס רווקה. גם סטילה, שנפרד מבת זוגו אחרי עשור. "מגיל 14 עד 24 הייתי עם אותה חברה. נפרדנו לפני שנה, והיא הכי מפרגנת ותומכת שיש".
כמה פעמים ביום שואלים אם נס ואתה זוג?
"כל הזמן מחרפנים אותנו. זה מתבקש וצהוב ואולי מעניין, אבל אנחנו לא זוג אלא צמד מוזיקלי וחברים טובים ואוהבים אחד את השני מאוד".
תגידו, מה יהיה אם השיר השלישי לא יהיה להיט?
"לא ניצור שירים במטרה שיהיו להיטי מדינה, כי זו הדרך הנכונה להיכשל. להפך, בוא נשחרר, בוא נהנה מהדרך, נוציא שיר כשנהיה מחוברים אליו, ולדעתי זה יקרה רק כשאפשר יהיה ליצור שירים שלא קשורים למלחמה. כי להוציא עוד שיר מלחמה, ייראה כאילו אנחנו תופסים טרמפ על המצב".
נס: "ברור שיש לחץ להוציא עוד שיר מצליח, אבל באמת שמה שחשוב עכשיו זה שנהיה שלמים עם המוזיקה שלנו".
סטילה: "עד עכשיו עשינו מה שאהבנו והתברר שהקהל אהב. מי ציפה ש'חרבו דרבו' יתעלה על 'תיק קטן'?"
יש כבר השוואות מובנות ביניכם לבין סטטיק ובן־אל.
סטילה: "אוהב את ההשוואה, הם שינו את תעשיית המוזיקה והבידור בישראל. לכבוד לי, אבל אנחנו לא דומים מוזיקלית כל כך. סטטיק ראפר שגדלנו עליו ויש לנו שיר באלבום שלו".
נס: "אוהבת את ההשוואה גם, וחושבת שאנחנו גם מכוונים גבוה וגם מביאים בשורה חדשה. מקווה שאולי שם הדמיון בינינו".
סטילה: "תשמע, לא חושב שיצא לנו פוקס ואנחנו עושים להיטי מדינה באהלן־אהלן. אני מקדיש לזה את כל כולי, מגיל 17. נס עוברת עכשיו את התהליך שאני עשיתי בשבע שנים. ממישהי שלא עמדה על במה בכלל, למאה הופעות בקיץ, לפעמים חמש ביום, שזה קיצוני. היא צריכה לעבוד יותר קשה מכל אמן אחר, והיא גם עושה את זה".
נס: "ונהנית מכל רגע".
