לפני שנה וחצי זיו קורן חטף התקף לב. קוצר נשימה, קושי לעלות במדרגות, והבטחה שהבטיח לעצמו בשדה הקרב הביאו אותו לרופא. "נסעתי לצלם באוקראינה, היו שם כמה סיטואציות מסוכנות. החלטתי שאם אני יוצא משם בחיים, אני הולך לבדוק את הלב. בארץ נשלחתי לבדיקת לב במאמץ ומשם ישר לצנתור, עברתי במהלכו אירוע לבבי והכניסו לי שני סטנטים", הוא מספר, "מאותו רגע, עברתי לאורח חיים יותר שקול ובריא. הקפדתי על תזונה נכונה, שעות שינה, ירדתי לחמש סיגריות ביום, עשיתי ספורט וניסיתי להוריד סטרס. זה עבד לא רע - עד 7 באוקטובר". קורן מדבר ומדליק סיגריה בסיגריה. בקופסת הסיגריות היפה מתחבאים גם כדורים ללב, כאלה נגד כולסטרול ומדללי דם. אלה החיים מאז השבת ההיא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הוא לא חשב פעמיים לפני שיצא דרומה בבוקר 7 באוקטובר לתעד. כל הקריירה שלו כצלם עיתונות הובילה לשם: נסיעה לתוך אירוע טרור בהתרחשות, אסון לאומי שטוף מוות. בכל דקה שבה הוא נמצא על המסך בספיישל המלחמה של "מחוברים", קשה לנשום. ויש גם סצנה מכמירת לב של כלב צעיר, משורבב לשון ומתוק, יושב באוטו לבד, מחכה לבעליו, אבל הם כבר גופות ירויות על הכביש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כמה דקות אחר כך, קורן מתחבא מאחורי מכונית, סביבו כדורים שורקים, וברקע חיילים מיחידת עילית רצים עם נשקים ארוכים, חותרים למגע עם מחבלים שיורים מהפרדס הסמוך. קורן מצלם. קודם התיעוד, אחר כך החיים. הדופק מסתדר רק כשהוא נותן את האות. בבת אחת חבריו הצלמים והוא עולים לאוטו, נותנים גז ומתרחקים מהאזור. "אין לי משאלת מוות", הוא מסביר. "לא בא לי למות, אבל אני מבין שאני לוקח על עצמי סיכון מסוים כדי להצליח לצלם את מה שחשוב ונכון לצלם".
3 צפייה בגלריה
''לא היה איפה להסתתר''. ב''מחוברים''
(צילום: מתוך 'מחוברים', באדיבות HOT וקודה תקשורת)
סליחה על השאלה המורבידית, אבל הכנת צוואה? גם לנוע בדרום ב־7 באוקטובר, חבל ארץ שהפך לשדה קטל, וגם להיכנס מאז, מי סופר כמה פעמים, לעזה.
"יש לי צוואה כי יש לי ילדות. אבל לא שקלתי לרענן אותה לפני שנכנסתי לעזה. יש חשיבות אדירה למה שאני עושה, לתיעוד של הדברים, וזה נותן לי כוח ואנרגיה".
מאז השבת ההיא, הוא עובד מסביב לשעון, בשינוי אחד: מעל מצלמת הקנון שלו הרכיב את מצלמת הווידיאו שקיבל מהפקת "מחוברים" של HOT (ספיישל המלחמה ישודר ביום ראשון, 7 בינואר).
מה שקורן הספיק לצלם לתוכנית, ביקום שלפני של 7 באוקטובר, היה בעיקר נופים מאינדונזיה ובהוטן. "חשבתי שמעניין להראות שכל שנייה אני במקום אחר בעולם".
ואז הגיעה שבת. אין מקום יותר רחוק מהממלכה הקסומה בהוטן.
"בשישי הייתי אצל ההורים שלי בארוחת ערב עם הבת הקטנה שלי, אור, בת השש. זו השבת שלי איתה ובטח עשינו תוכניות שאני לא זוכר מה הן. אני לא זוכר איך נראו החיים שלי לפני 7 באוקטובר. היא ישנה איתי במיטה ובבוקר לא שמעתי את האזעקה. התעוררתי מטלפון של סיון, אמא של אור. היא אמרה לי, 'קומו, התחילה מלחמה'. מטושטש, העברתי את אור לממ"ד. אירגנתי אותה, עלינו על האופנוע והחזרתי אותה לאמא שלה. כשמלחמה מתחילה, אני חייב ללכת".
קח אותי צעד אחרי צעד.
"ניסיתי להתקשר לאנשים שאני מכיר במערכת הביטחון. תיעדתי את הימ"מ לאחרונה, הוצאתי ספר על השייטת, יש לי קשרים, אבל אף אחד לא ענה. גם לא דובר צה"ל, הגרי. נסעתי לצלם פגיעה של טיל בתל־אביב ואז חזרתי הביתה להתעדכן. זו אולי החלטה שהצילה את חיי. אם הייתי נוסע מוקדם יותר לדרום, אולי לא הייתי נשאר בחיים. פתחתי טלוויזיה, אנשים לוחשים מהממ"דים שמחבלים נכנסים להם הביתה. אני צלם עיתונות, זה החיים שלי, חייב לצאת החוצה, לחתור למגע".
"אנחנו חוזרים לרכב וקולטים שיורים עלינו. תופסים מחסה מאחורי הרכבים. אין למי להתקשר. פתאום עוברים שני ג'יפים עם חיילים. אנחנו מסמנים, הם יורדים ונכנסים לקרב. כשהיה רגע רגיעה ביריות, החלטנו לברוח. נסענו לכיוון יד מרדכי. זו הייתה שטות. התנהלו שם קרבות מטורפים"
אז מה הדבר הבא?
"הדיפולט שלי זה לעבוד לבד, להביא חומרים בלעדיים, אבל אני מבין שאני צריך לחבור לצלמים אחרים. הסיטואציה סופר־מסוכנת, אני לא יכול לנסוע עם האופנוע ככה, חשוף. חזרתי מצילומי מלחמה באוקראינה, אז יש לי בבית את כל הציוד. ארבעה אפודים קרמיים, וארבע קסדות", הוא קם וחוזר עם אחת הקסדות שעליה כתוב שמו וסוג הדם שלו.
o מינוס זו בעיה אם אתה מדמם בזירה. סוג דם נדיר.
"כן, אה? לקחתי אפוד כחול ולא את השחור שלא איראה חמאסניק. חברנו באשקלון, זרקתי באיזו תחנת דלק את האופנוע. אחר כך לא זכרתי איפה שמתי אותו. אנחנו מתחילים לנסוע דרומה ונתקלים במחסומים. ירדנו לשבילים בשטח וככה הגענו לשדרות. כבר בכניסה הראשית ראינו את הגופות של אוטובוס הגמלאים. כל כמה מטרים היו גופות. לא היה אדם אחד חי. גם לא ראיתי חיילים. רק פצמ"רים, טילים, גופות ושקט. הייתה דממה".
הבנות הגדולות שלך ידעו בשעות האלה איפה אתה?
"בילפתי אותן באופן בוטה. אמרתי להן שאני באשקלון. לא יכולתי להתעסק בלנסות להרגיע אותן. אני צריך לעשות את מה שאני צריך לעשות. כשהייתי באוקראינה במשך שבועות, בכל פעם שהייתי באזור מסוכן, הייתי אומר להן שאני נכנס לאזור ללא קליטה. הפעם זה היה יותר מורכב. אני אדם ישר בסך הכול, אבל לא רציתי להדאיג. רק בשישי האחרון, לקראת עליית הפרק, סיפרתי להורים שלי ולבנות איפה הייתי. ההורים שלי היו די קולים. הבנות נזפו בי. אלוהים אדירים, מה יקרה כשהן יראו את הפרק".
ארבעה רכבים של צלמים, נוסעים זה אחרי זה, מנסים להתקרב לתחנת המשטרה בשדרות, שבה התנהל קרב אימים. "הצלחנו להגיע למרחק של 150 מטר מהתחנה. ראינו את הטנדרים עם תתי־המקלע, את הצלפים של המשטרה על הגגות. זה היה קרב מטורף. היו חסימות ולא הצלחנו להתקרב יותר. המשכנו לכיוון צומת שער הנגב. שם צילמתי את התמונה שזכתה בתחרות על שם צלם ynet שנרצח בכפר עזה, רועי עידן, בתערוכת 'עדות מקומית', של מכוניות מפויחות. בדיוק פצמ"ר נפל שם".
נופל פצמ"ר ובמקום להתחבא, אתה עומד ומצלם.
"לא כל כך היה איפה להסתתר. לאורך כל היום היו אזעקות, נפילות ויירוטים. בסוף, הכול שם שטחים פתוחים. אנחנו ממשיכים לכביש 34, לכיוון יכיני, כל הכביש מלא במכוניות הרוסות עם גופות, וגופות מוטלות על הכביש. נוסעים בזיגזג כדי לא לפגוע באף גופה. עוצרים ויוצאים לצלם ואני מסתכל ולא מבין. לא היה לי מושג שהייתה מסיבה גדולה. אני רואה שכולם חבר'ה צעירים, יפים, לבושים מגניב עם קעקועים. וואט דה פאק, מה כל החבר'ה האלה עושים פה בשבת בבוקר? שקט מוות. אין כוחות צבא, אין מד"א. אין כלום".
מתי מגיע החלק שגם אתה ברווז במטווח?
"אנחנו חוזרים לרכב וקולטים שיורים עלינו. תופסים מחסה מאחורי הרכבים איזה 20 דקות. אין למי להתקשר. פתאום עוברים שני ג'יפים עם חיילים ביחידות עילית. אנחנו מסמנים, הם יורדים מהרכב ונכנסים לקרב. כשהיה רגע רגיעה ביריות, החלטנו לברוח. נסענו לכיוון יד מרדכי. זו הייתה שטות. התנהלו שם קרבות מטורפים. הבנו שהכול עוד מתנהל ושאנחנו לא מספיק ממוגנים. החושך כבר ירד ואנחנו בורחים בחזרה למרכז. למחרת, בשש בבוקר, הייתי שוב בדרום".
קורן (53) הוא שועל קרבות ותיק. הוא מתעד את ההיסטוריה הישראלית העקובה מדם יותר מ־30 שנה. הוא היה באינתיפאדה הראשונה והשנייה, צילם בעשרות זירות פיגועים. הוא גם מקפיד לנסוע לאזורי מלחמות ואסונות בעולם. על קצה המזלג, הצונאמי בדרום־מזרח אסיה, רעידות אדמה בהאיטי, טורקיה ונפאל, מלחמת רוסיה־אוקראינה. צילומיו התפרסמו בין השאר ב"הניו יורק טיימס", "טיים מגזין", "ניוזוויק", "סאנדיי טיימס", "דר שפיגל", "ידיעות אחרונות" ועוד, השתתפו ב־120 תערוכות בעולם, ועד כה, קורן הוציא 21 ספרי צילומים.
את צעדיו הראשונים עשה כצלם צבאי. "עשיתי תאונת אופנוע לפני הגיוס. שברתי קרסול וברך וירד לי הפרופיל. חיפשתי משהו מעניין לעשות בצבא. למדתי אמנות בתלמה ילין, וכששמעתי שמחפשים צלם ב'במחנה', הגשתי מועמדות. המשימה שלי הייתה לצלם את יום העצמאות ה־41 של מדינת ישראל. התקבלתי והתאהבתי. היה לי ברור שזה מה שאעשה כל חיי".
"בשבועיים הראשונים ירדתי לדרום כל יום. עברתי באובססיביות יישוב, יישוב, בית, בית. צילמתי את הנתזים של הדם, את הירי על דלתות הממ"ד. את הריח אי־אפשר לצלם. זה הרס שלא נתפס. צילמתי בהלוויות. הייתי בהלוויות של חברים וילדים של חברים. ירדתי איזה חמישה־שישה קילו"
כמעט שלושה חודשים שהוא עובד מסביב לשעון. לתשוקה שלו למה שהוא עושה, הצטרף משהו נוסף, גדול יותר: מחויבות למדינה ולהסברה בעולם. "אני עובד 20 שעות ביממה וישן שלוש שעות. לא מצליח לישון יותר מזה. בשבועיים הראשונים ירדתי לדרום כל יום עם לוחמים. הם מחפשים מחבלים, ואני מצלם. עברתי באובססיביות יישוב, יישוב, בית, בית. צילמתי את ההרס, את הנתזים של הדם, את הירי על דלתות הממ"ד. את הריח אי־אפשר לצלם. זה הרס שלא נתפס. בין לבין, צילמתי בהלוויות. גם הייתי בהלוויות של חברים וילדים של חברים. בשבועיים האלה ירדתי חמישה־שישה קילו".
עם הכניסה הקרקעית לעזה, הבאת גם תיעוד משם.
"בכל פעם אני מתלווה לכוח אחר. אני לא פרשן ולא מסכים להשקיף מרחוק. הלוחמים עם המקלעים ביד בלחימה ואני חמישה מטר מאחוריהם. כל יום זה אין־ספור שיחות ואלפי ווטסאפים, ורק ב־12 בלילה אני מבין במה אני רוצה להתמקד מחר, אני מכין לעצמי בנק מטרות. 'דר שפיגל' ביקשו שאתלווה לכתב שלהם שהגיע לארץ. אמרתי להם שהוא יכול להתלוות אליי, לא מעניין אותי להתלוות לכתב. איבדתי לקוח, הם לקחו צלם אחר, אבל זה לא מעניין אותי".
ככה כבר שלושה חודשים? זה לא נרגע קצת?
"אני מצלם 2,000 פריימים כל יום. זה 180 אלף תמונות בשלושה חודשים. אני כמו מכונה. מתעד את ההיסטוריה של מדינת ישראל למען הדורות הבאים. זה פרויקט־העל שלי. הקמתי תערוכה בהתנדבות למשרד החוץ. כל שגרירות ישראלית בעולם קיבלה ממני תערוכה שלמה עם הוראות להדפסה, כולל סוג מעבדה ונייר".
זו העונה של הגיבורים. אנשי כיתת הכוננות, יאיר גולן, נעם תיבון. היה טעם קצת חמצמץ שאתה מגיע למקומות האלה רק כדי לצלם?
"בסוף צריך לתת לסנדלר לעסוק בסנדלרותו. אני מודע למגבלות הכוח שלי ומתנצל שאני לא גיבור. אני לא לוחם ואני גם לא רופא. בוודאי שאם הייתי פוגש פצוע, הייתי מגיש עזרה לפני שאני מצלם. אבל שוב, אנחנו בתקופה שהזירה התקשורתית לא פחות חשובה מזירת הלחימה".
קורן, סינגל, מתגורר במרכז תל־אביב, בבית רחב ידיים בן שתי קומות, מעוצב למשעי, מנוקד בעבודות אמנות של קדישמן, תומרקין ומישל וולמן. במרתף, שם נמצא המשרד שלו, תלויים צילומים של רוברט קאפה, מרי אלן מארק ורוברט פרנק. "לא דרכה פה מעצבת. כל מה שאת רואה זה אני", הוא מתגאה.
הוא אב לשלוש בנות. שירה (23) ואמה (18) נולדו מנישואיו לגלית גוטמן, ואור מזוגיות עם סיון גנון, אלמנת כבאי באסון הכרמל, שהכיר כשצילם לפרויקט בנושא. גנון בינתיים כבר התחתנה שנית. "אני בתקופה הזו לא רואה חברים, בקושי את הבנות שלי. רק עובד. גם אין לי זמן לזוגיות. אני לא פנוי רגשית כרגע".
מה נדרש כדי להתמודד עם המראות שאתה רואה, ניתוק הרגש?
"אין דבר כזה ניתוק רגשי. האלמנט הכי חשוב בצילום הוא להעביר לצופה את הרגש. אני לא יכול להוציא צילום מוצלח, אם הרגש עוקף אותי בדרכו מהסיטואציה לקהל. זה כמו רופא בשטח, שלא אמורות לרעוד לו הידיים כשהוא מטפל. יש לי תפקיד מאוד מוגדר. התאמנתי לדבר הזה 30 שנה. ועדיין, זה שוק. צילמתי זוועות באוקראינה, קברי אחים, גופות אחרי הוצאות להורג. זה לא עוד אסון, זה שלנו".
והפחד, מה איתו?
"תמיד קיימת מידה מסוימת של פחד כשאתה נמצא בסיטואציה מסוכנת. אם אתה לא מפחד, או שאתה סובל מעודף ביטחון עצמי או שאתה לא מבין את הסיטואציה. בשני התרחישים, מצבך לא טוב. זה אירוע מתמשך שנדרשת לו דריכות".
אתה מטופל, מדבר עם איש מקצוע? זה נראה לי מאסט.
"אין לי זמן לשבת ולשקוע. הדרך הכי טובה לריפוי זה להמשיך לעבוד".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.24
