"את חיה?" שאלה אחת, קבועה, מככבת בתיבת ההודעות הפרטית של גאות גיל (28) וירדן וקנין (22) מאז שודר הסרט "#נובה". שתי מילים, כוונה טובה, דאגה אמיתית - וגם בוקס לבטן. "תוך כדי הצפייה בסרט אנשים נכנסו לרשתות כדי לבדוק אם שרדתי את הטבח", אומרת גיל. "קיבלתי מיליון הודעות כאלה באינסטגרם ובפייסבוק. אחר כך, כשאני עונה, הם כותבים, 'וואו, איך אני שמח שאת בחיים'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
וקנין: "הייתי ממש בשוק שאנשים מחפשים אותי ברשת ושולחים הודעות. כאילו, את מי אני מעניינת? כתבו לי שהצחקתי אותם, שבתוך הסיטואציה הזו הצלחתי לשמור על הומור. כשאמרתי 'אני לא יודעת אם מתנהל משא ומתן לחלץ אותי'".
לא בסרט הזה הן רצו לככב. ב־6 באוקטובר הן יצאו לרקוד בפסטיבל נובה ברעים, וב־7 באוקטובר, עם הזריחה, חושך ירד על פני תהום. הן תיעדו, כמו רבים ורבות מחבריהן, את הבריחה. תחילה מהטילים, אחר כך מהמחבלים. תחילה בהומור, אחר כך בפחד. התיעוד העצמי, שלא זר לדור הזה, תפס כיוון מבעית. הסרטונים שלהן ושל אחרים הפכו ל"#נובה", בבימויו של דן פאר ובהפקת קסטינה תקשורת. הסרט זכה לנתונים יוצאי דופן: שני מיליון צפיות נרשמו בפלטפורמות השונות, לאחר שגופי תקשורת נוספים שקיבלו אותו מ־yes שידרו אותו. הסרט ניצב כעת בראש רשימת הסרטים התיעודיים הנצפים ביותר בארץ מאז ומעולם. הוא כולל רק קטעי וידיאו ואודיו שצולמו והוקלטו בזמן אמת בלבד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הן לא הכירו קודם. לא במסיבה ולא אחריה. כשאנחנו נפגשות לשיחה משותפת בדירתו של פאר בלב תל־אביב, אני מגלה משפט פתיחה ששייך רק לנשים האלה. "איפה התחבאת?" הן שואלות. נ"צ נזרק לאוויר. איכשהו, הנתיבים שלהן, השונים, הובילו אותן לרגע הזה בחיים. "כשהתחילו הטילים כבר הייתי ברכב עם חברה", משחזרת וקנין; "הרכב רעד מהעוצמה של הבומים, ממש פחדתי, נשכבנו ליד הרכב ואמרנו, מה אנחנו עושות? אמרתי לה, יהיה סיוט להגיע הביתה. לא חשבתי שזה יתפתח לכזה דבר".
גיל: "כשהתחילו הטילים הייתי בהלם, פתחתי מצלמה וצילמתי. פתאום אמרו לנו, 'עופו מפה', ואני רציתי להישאר בשטח המסיבה. אנחנו רגילים, בסצנה של הטראנס, שמשטרה סוגרת לנו את המסיבות, אמרתי, זה מה יש ועם זה ננצח, אבל נועה חברה שלי התעקשה שנברח. היא גם אמרה לי להפסיק לצלם, אז אמרתי לה, 'שיהיה סרטון לזכרנו אם נמות'. זה לא הצחיק אותה. בהמשך, כשצילמתי את עצמי רצה ומתחבאת בשיח, הייתה לי מחשבה שאני מצלמת כדי שיידעו איך מתִּי. אבל זה לא היה שם בהתחלה".
וקנין: "אני פתחתי מצלמה כשקיפלנו את המחצלת עם הדברים מהמסיבה. צילמתי את החברה שלי מביאה את הכיסאות ואמרתי, 'אמא, טילים והכול אבל אני מחזירה לך את הציוד'".
כלומר זה התחיל מהומור, מחוסר הבנה של הסיטואציה.
וקנין: "כן. הייתי אמורה לנסוע לאשקלון ומשם להמשיך לתל־אביב, אבל נתקענו בחניה בפקק של המשטרה. אמא שלי אומרת 'קחי מונית', אז פתחתי מצלמה ואמרתי, 'אמא תראי איפה אני'. משם התחלתי לצלם, אמרתי לעצמי שלא אאמין אחר כך שזה קרה, ושעדיף שאתעד. לא ידעתי מה ההשלכות של זה. כשהתחבאנו מתחת לעץ הבנו שככל הנראה לא יחלצו אותנו ושיש סיכוי שיגיעו מחבלים ונמות".
גיל: "מהרגע שהבנתי שיש מחבלים ושמעתי את היריות זה כבר היה לצלם, כי אני לא יודעת מה יקרה. לא ידענו מה אנחנו עושים, אם עדיף להתחבא בשיח או לברוח, את לא חושבת בהיגיון, את רואה את כולם רצים אז את פשוט רצה, מגיעה למקום שאין איפה להתחבא".
יכול להיות שהצילום היה ניסיון להרחיק את האירוע מכן? לראות אותו דרך מסך אחר, לא דרך העיניים?
וקנין: "יש מצב. הייתי מתחת לעץ שמונה שעות, זה מנתק את המחשבה מאיפה את נמצאת, מהסיטואציה. אני גם לא זוכרת המון דברים. אני רואה את הסרטונים ואומרת, וואי, זה קרה".
גיל: "אני מצלמת את עצמי כל הזמן, מעלה סטוריז. אז גם פה עשיתי את זה".
ירדן וקנין: "שלחתי תמונות למשפחה, כתבתי 'אני אוהבת אתכם', רציתי להיפרד. היה גם רגע שניסו לחטוף אותנו. הגיעו 11 עזתים. ראינו דרך הוואדי שהם מגיעים ומחפשים אנשים. הם קלטו אותנו והתחילו לצעוק לנו בערבית. אמרתי 'שמע ישראל', כתבתי למשפחה 'זה כנראה נגמר, מצאו אותנו'"
וקנין: "צילמתי כי הבנתי שאם אני לא מתעדת לא אאמין לעצמי אחר כך. רציתי לראות בעיניים שאשכרה חוויתי את זה. באיזשהו שלב שלחתי תמונות למשפחה, כתבתי 'אני אוהבת אתכם', רציתי להיפרד. היה גם רגע שניסו לחטוף אותנו. הגיעו 11 עזתים. ראינו דרך הוואדי שהם מגיעים ומחפשים אנשים. הם קלטו אותנו והתחילו לצעוק לנו בערבית. אמרתי 'שמע ישראל', כתבתי למשפחה, 'זה כנראה נגמר, מצאו אותנו' והחבאתי את הטלפון כדי שימצאו את התמונות והסרטונים. שלוש חברות שלי התחילו לברוח, וכשראינו שהעזתים לא יורים בהן הבנו שהם לא חמושים. הם התחילו לרדוף אחרינו, אמרו, 'תבואו איתנו, לא נעשה לכם כלום, יש לנו טנדר'. הם רצו גם מים, אבל לא היה לנו בעצמנו. באיזשהו שלב הם פשוט הלכו".
מטורף.
גיל: "אני רצתי שעתיים, התחבאתי בשיח ואחרי כמה זמן יצאתי ובמקרה החבר הכי טוב שלי עבר שם עם רכב. הצטופפנו והוא הצליח להוציא אותנו דרך השטח בשלום. יש אנשים שרצו איתי והמשיכו לרוץ עוד חמש שעות, למטעים. אני ניצלתי מזה. תוך כדי מתקשר אלינו חבר שבת הזוג שלו נרצחה לו מול העיניים. מספר לי שהיא מחליפה צבעים, הייתי חובשת בצבא אז אמרתי לו לעשות לה חוסם עורקים ביד, תוך כדי זה אני שומעת יריות עליו והחבר שאיתו קיבל כדור בבטן. זה שעה ומשהו שאנחנו מנסים לעזור לו תוך כדי שאנחנו מתקשרים למד"א ולמשטרה, שולחים מיקום, והם מנתקים לנו, לא שמים עלינו, אז אני משקרת לו שהכוחות בדרך אליו. אחרי זה אני מקבלת את התמונה שבה אני מבינה שהיא בכלל מתה. במשך 12 שעות לא הגיעו לחלץ אותם".
מה קרה לך מהרגע שנאספת?
"כשהגעתי למקום מבטחים התחילו לשלוח לנו מלא מיקומים של אנשים. פתחנו קבוצת חמ"ל, ריכזנו בה את המיקומים, ובלילה הגענו לקריה. התלנו לעשות רשימות - מי אנחנו יודעים שנעדר, מי אנחנו יודעים שהגיע הביתה בשלום ומי אנחנו יודעים שחטוף. אנשים שאני לא מכירה שולחים לי הודעות על חברים שלהם, פרטים מזהים, מה לבש, קעקועים - כל מה שיעזור לזיהוי. את תמונות הקעקועים קיבלנו יומיים אחרי, כי היו אנשים שהיינו צריכים לזהות את הגופות שלהם והבן אדם כבר לא היה דומה לעצמו. במקביל ישבנו במחלקת סייבר, לקבל אישור מחברת הטלפונים לפרוץ לאפל איי־די, למשל, וככה מצאו גופות. חלק של חברים טובים שלי. באיזשהו שלב כבר היה לי קשה להכיל את זה. פרשתי. התפניתי ללוויות, הייתי צריכה לבחור לאיזו לוויה ללכת".
הרעיון לסרט הגיע ליוצר הסרט קצת אחרי תחילת המלחמה. "התנדבתי בחמ"ל נעדרים כי הרגשתי שאני חייב לעשות משהו", מספר פאר. "הגעתי לגני התערוכה וקיבלתי רשימות של אלפי נעדרים. אמרו לי, 'זה אקסל עם רשימת שמות, תתחיל לחפש תמונות וסרטונים של כל נעדר ונעדר ברשימה שלך כדי שאפשר יהיה למצוא אותו בסרטונים שחמאס העלה'".
איך עשית את זה?
"חיפשתי כל מה שיכולתי בטיקטוק, בפייסבוק ובאינסטגרם. קעקועים, תווי פנים, מבוקר עד ערב שבועיים שלמים. כשהגעתי לפרופיל פייסבוק חסום הבנתי שזה כנראה הבן אדם".
למה?
"כי יש סיבה שפרופיל נחסם בפייסבוק. או שהמשפחה נכנסה וחסמה, או שמחבלי חמאס העלו תיעודים. הרבה פעמים בחשבונות שנכנסתי אליהם ראיתי שהמחבלים העלו סרטונים שהם רוצחים את הבן אדם, ואז פייסבוק חסמו. נחשפתי לזוועות, זה נחרת, לא ישנתי בלילות שבועיים וידעתי שבסרט שאעשה לא יהיה שום תיעוד גרפי מדי, כי באותם ימים כבר יצא סרט הזוועות של דובר צה"ל ולא יכולתי לראות אותו. אנשים נאטמים לרוע קשה מדי, זה בלתי ניתן להכלה. וכן רציתי שהחבר'ה הצעירים בעולם יראו את הדבר הזה ויבינו את השואה שהתחוללה שם. המוח שלך כבר משלים לבד, אתה לא צריך לראות גופה כדי להבין שהטשטוש הזה זו גופה".
גיל: "לעומת מה שהיה שם, הסרט לא קשה בכלל. אם היה בסרט תיעוד של מעשי אונס, של מה שמחבלים עשו שם לבחורות ולגברים, אף אחד מאיתנו לא היה יכול לצפות בזה. המון אנשים היו מתאבדים אחרי זה. הסרט ניתן לצפייה, וזה מה שחשוב, כי צריך לצפות בו".
וקנין: "כשדן פנה אליי הייתי במצב מזעזע. הייתי מנותקת, בבית, לא דיברתי עם אף אחד. חזרתי לגור עם ההורים, את הבגדים ואת הצמיד של המסיבה זרקתי ישר לפח".
גיל: "גם אני".
וקנין: "הייתי חייבת להיפטר מהכול".
עוד ייווצרו סרטים גם על היום שאחרי, על טראומה מתגלגלת בתוך מלחמה שסופה לא נראה באופק. "אני נמצאת רק עם אנשים שחוו את הדבר הזה, מי שסביבי זה רק אנשים שניצלו מהמסיבה", מודה גיל, "זו שותפות גורל. אנחנו מדברים עם העיניים, לא צריכים לשאול אחד את השני מה ואיך קרה. בחודש וחצי הראשונים את בכלל לא מסוגלת לדבר. נסעתי ליער הסודי בקפריסין (יוזמה אזרחית, ריטריט שמטרתו טיפול בניצולי נובה, ר"א). את מגיעה למקום שכולם ניצלו ואף אחד לא שואל אותך מה הסיפור שלך. מבחינתי, להיות עם אנשים שניצלו זה בית. עברנו משהו שאחריו רק אנחנו מבינים אחד את השני באמת".
גאות גיל: "בסרט עצמו היה לי מאוד קשה לצפות. לא הייתי מודעת לזה שמדובר בכזו כמות של מחבלים, ולראות את הסיפור ערוך היה לי מאוד קשה. עשיתי מלא עצירות, זה מציף. אני רואה חברים שאיבדתי. צופה ומבינה שגם לי היו יכולים להיגמר החיים"
איך נראים החיים שלכן עכשיו?
גיל: "מלא טיפולים. פסיכיאטרים, פסיכותרפיסטית, לא חזרתי עדיין לעבוד. אני משלבת של ילד על הרצף בתפקוד גבוה בגן ילדים ומדריכה של ילדים על הרצף בעמותת 'שקל', אבל כרגע אני בקושי אחראית על עצמי. בהתחלה לא יצאתי מהבית, ישנתי רק עם אנשים שהיו איתי במסיבה, היינו ביחד כדי לא להיות לבד, תוך כדי כל הלוויות והשבעות והשלושים. ואז את הולכת לפסיכיאטרים ודוחפים לך כדורים, כאילו שזה יעזור. לפני מה שקרה כל כך האמנתי בחיים, אבל מאז המסיבה נכבה לי האור ואני לא מוצאת את המתג".
וקנין: "אני בהתחלה לא יצאתי מהבית. היו לי חרדות, סיוטים, במשך חודשיים התעוררתי כל בוקר ב־6:30 אוטומטית כי זו השעה שבה הכול התחיל. אין רגע שזה לא תופס אותי. המועקה והחרדה כל הזמן פה. הכול טריגרי. חזרתי ללמוד מדעי המחשב, אבל אני יוצאת באמצע שיעורים".
צפיתן בסרט?
גיל: "עדיין לא חזרתי לכל הסרטונים שצילמתי, עד לרגע זה. בסרט עצמו היה לי מאוד קשה לצפות. בכלל, לא הייתי מודעת לזה שמדובר בכזו כמות של מחבלים, ולראות את הסיפור ערוך היה לי מאוד קשה. עשיתי מלא עצירות, מלא נשימות. זה מציף. אני רואה חברים שאיבדתי. אני צופה ומבינה שגם לי היו יכולים להיגמר החיים".
וקנין: "אני עדיין לא צפיתי בסרט. עדיין לא מוכנה לזה, אני לא במיטבי. את יודעת, ראיתי הכול בעיניים שלי. אני לא צריכה לראות סרט".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.24
