"זאת האקסית המטורפת!" גורי אלפי צועק בחדווה בבוקר שלמחרת הסילבסטר, כשאנחנו מיישרים קו לגבי איפה היינו באזעקה של חצות 2023. "חמאס הם עכשיו כמו האקסית המטורפת הזאת, 'אתה לא נפרד ממני, אנחנו נשארים ביחד!'" הוא ממשיך, ומגיע לספירת המלאי המשפחתית המתבקשת: "כל ארבע הבנות שלי היו באותו זמן מחוץ לבית, במסיבות. משתיים מהן כבר שמעתי".
הוא רציני, מסתבר.
בכלל, מאז 7 באוקטובר אלפי רציני יחסית. פחות מנסה להצחיק, יותר מצליח; בעיקר ב"מה שאפשר", תוכנית האירוח הלילית שלו ב"רשת" שקמה מעכשיו לעכשיו, זכתה לביקורות מפרגנות מקיר לדלת ממ"ד, והצליחה לייצר לראשונה את התמהיל הבלתי אפשרי לכאורה של טרגדיה לאומית גמורה עם צחוק שלא יגרום לך להרגיש אשם על עצם קיומו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גורי אלפי, 47, הוא כמעט תמיד האיש למשימות מיוחדות מהסוג הזה. מי שיפתח מונולוג על המצב הנורא בצפון ב"הצפון - המקום הזה שאתם נוסעים אליו כי נתתם להורים שלכם לסגור את החופשה... המקום שיש בו יישובים עם שמות כמו סולם, מתת, חלת, תלג, בלש", ואז יגיד משהו אמיתי להכאיב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ועכשיו אלפי הוא האיש המתאים לזה יותר מתמיד, אולי כי הוא קם למלחמה עצבני במיוחד, ולא מאזעקה. מאמא. "שש וחצי בבוקר, אמא שלי מעירה אותי בטלפון – שזה בדרך כלל ראוי לסינון, כי או שהיא התיישבה בטעות על המכשיר או שהיא שכחה ששבת היום - אז עניתי באיזה בוז, 'מה?!' והיא אומרת: 'איפה אתה? התחילה מלחמה'. אז אמא שלי בעצם העירה אותי למלחמה. אני בן 47, ואמא שלי ממש אמרה לי: קום, בן, התחילה מלחמה".
הוא והילה - אשתו זה מאות שנים - העירו את ארבע הבנות בחופזה, נזכרו שאין להם ממ"ד בדירה ברמת־גן, נמלטו לדירת השכנים. הדבר הבא שאלפי ידע - כמו שרובנו המוחלט ידע, ובערך באותו זמן - זה שנשבר לו הלב בדרך שאינה ברת־הדבקה. "לא רק על המדינה שלנו והשבט שלנו והעם הזה. גם על האנושות. כי זה עדיין החרא הזה, שהאנושות הזאת מטורפת". והדבר הבא־הבא שהוא ידע - כמו שרובנו המוחלט ידע - זה שהוא חייב להיכנס לחמאס אישית באמ־אמא. "זה היה נורא קדמוני, התחושות. כל מה שרציתי זה ללכת להילחם. היה ברור לי שזה סתם, כי אני לא יכול – ואני גם לא טוב בזה! אבל ברמה הפרימיטיבית ממש הרגשתי ככה, כולל כל הפנטזיות הטרנטיניות האפשריות, ה'ממזרים חסרי כבוד' פלוס עינויים. זה מי שהייתי בימים הראשונים".
הוא הקפיד להפגין פסאדה חיצונית בלתי סדוקה ככל האפשר, "לא הרשיתי לעצמי כי הייתי סביב הבנות שלי, ויש לי תפקיד, כמו רוברטו בניני בשעתו, להציג להן 'החיים יפים' ולתת איזו תקווה ותמונה יותר מאוזנת של שפיות" – אבל מבפנים הרגיש שהוא מתפרק, ואז גילה שהוא לא רק מרגיש; הוא מתפרק. "דיכאון עמוק. שבר אמיתי, שבר שהוא במחזור הדם שלך, בעורקים שלך, בליבה שלך, משהו סדוק ומדמם ומטפטף, ואני לא מצליח לעצור את זה כבר כל כך הרבה זמן, עד שאני מבין שזה כנראה האדם שהפכתי להיות ושאהיה מעכשיו", הוא מרים את המבט הנוכחי שלו, שנמהלה בו איזו רצינות תהומית שלא זכורה שם בעבר.
"זה היה נורא קדמוני, התחושות. כל מה שרציתי זה ללכת להילחם. היה ברור לי שזה סתם, כי אני לא יכול - ואני גם לא טוב בזה! אבל ממש הרגשתי ככה, כולל כל הפנטזיות הטרנטיניות האפשריות. זה מי שהייתי בימים הראשונים"
"זוכר את 'מומיק' של גרוסמן? זה על ילד עם הורים משוגעים בגלל זוועות השואה. והילדים מסתכלים עליהם ולא מבינים מה יש להם. אז אולי אנחנו נהיה הדור הזה, שמסתכלים עליהם ולא מבינים מה יש להם, וכולם שרוטים – היה בקרב, לא היה, ניצול, לא ניצול, דוד שלו נהרג, היה בנובה – לא משנה. הוא שרוט. נגוע. שלא לומר" – וגורי צוחק פתאום את הצחוק הפסיכוטי המתפרץ־משום מקום הזה שלו – "נבוח".
הצלחת לחמוק מסרטוני זוועות?
"הצלחתי כל החיים לא לראות סרטון של מטפלת מתעללת או התעללות בזקנים בכל מיני מוסדות. אני ממש מרגיש צורך שלא לראות את זה. והפעם לא הצלחתי שלא לראות. זה זלג מכל הכיוונים. אני זוכר שראיתי את ה'כתב' הפלסטיני משדר מתוך בארי, וזה היה כאילו: מה אני רואה? כי ברקע דברים קורים, לכאורה משהו פעוט לעומת כל הזוועות האחרות – מישהו הורג כלב. וזהו, כבר שם הייתי טוטאל לוס".
זה נמשך בערך חודש. ימי העבודה שלו, שלרוב מתחילים לפנות בוקר עם תוכנית הבוקר של "רדיו תל־אביב" ונסגרים איפשהו בלילה, הגיעו אל קיצם כבר בשש בערב. "אין הופעות, הכל סגור, אין לאן ללכת וגם לא חשק".
זה היה השלב שבו אלפי נכנס לחרבו דרבו פרטי משלו, בין קירות ביתו: "הרבה מאוד עישונים ואלכוהול. כמו בסרטים מסוג 'לעזוב את לאס וגאס', הייתי במצב כזה של 'רק אל תבקשו ממני להפסיק לשתות ולעשן, כי את זה אני לא יכול לעשות עכשיו, אני חלש מכדי לעשות את זה’. ולאט־לאט הלכתי והורדתי כמויות, או שהסבילות לאלכוהול עלתה. אבל בהחלט זו הייתה המשענת הנוראית שלי בתקופה הזאת".
מה לגבי סקס בזמן מלחמה?
"שמע, יש בזעם גם ליבידו, בעיקר אצל בנים. אם אני הגבר שמגן על הבית והמדינה ויוצא לקרב – כל הסמלים האלה מאוד מרימים את הליבידו. אבל אני לצערי גם מאוד מחובר לצד הבכייני שלי, והילה ראתה אותי הרבה יותר בוכה מאשר נלחם על הבית, אז לא יודע כמה הליבידו שלי בעיניה גדל בתקופה הזו. לסיכום: לא".
אבל מה שקרה לו היה, אולי, הדבר השני (או העשירי) הכי טוב אחרי סקס: אלפי אירגן את עולמו הפנימי בדרך קצת שונה ונולד בגרסה, איך נאמר, כל־ישראלית יותר. "הייתי צריך למצוא איפה המצפן המוסרי שלי, לסדר את הקוביות מחדש. כי אם עד עכשיו ידעתי שיש טוב, רע, נכון, לא נכון, ובני אדם רוצים בסך הכל שגשוג, לחיות, שלום, לגדל ילדים, שהילדים ישגשגו – כל הנחות הבסיס האלה, שהמוסר שלי התיישר לפיהן והן מערביות – פתאום הבנתי שלא. שכל מה שעליו ביססנו את חיינו מאז שאנחנו מכירים את עצמנו, מ'חטפו את הנסיכה' ועד 'דונקי קונג' – זה לא ככה. שיש את הכי נמוך, בסיסי, קדמוני, אלימות בלתי מסוננת שמתפרצת באיזה רוע שטני. ומיד אחר כך – מיד! לא תגיד חודשים אחר כך, מיד! – הפלסטינים הם שוב הקורבן מבחינת העולם. ואתה אומר: רגע, מה קורה פה? איפה האנשים שלי בעולם, שידאגו לחידוש הערכים ולהבנה שלא אונסים, לא עורפים, לא חוטפים – בטח לא ילדים וזקנים? פתאום זה לא ככה, ולמה? כי זה אנחנו. כי ישראל. כי יהודים. ואתה אומר: וואי, חזרתי 80 שנה בזמן, או אולי בכלל לפוגרומים הגדולים הראשונים".
אז הייתה פה, ברוח הזמן, התפכחות?
"אין ספק בכלל שהתפכחתי".
וגורי אלפי של פוסט 7 באוקטובר הוא אכן לא בדיוק אותו אחד. הזקן שלו הוא צביקה יחזקאלי־וונאבי, והגישה הכללית כבר כמעט יכולה להחליק כיפים עם יחזקאלי באיזה מסדרון דמיוני. בתור התחלה, אלפי מסרב לחלוטין ולגמרי להתנפל על פוליטיקאי מסוים – בטח שלא הפוליטיקאי המסוים. האם הוא בכלל כועס ברמה הפוליטית? "אני רק מאוכזב. אנחנו בוואקום של אנשים לא טובים בעמדות מאוד חשובות", הוא פונה למזנון החלבי בכל הקשור להתבטאויות, "אבל לשמחתי, המדינה הזו מפוצצת בכישרון ובאמביציה ובאורך רוח ובאומץ לב שמכסים על כל אוזלת היד והרפיון הפוליטי שלנו".
וגם באנשים שממשיכים לבחור כפי שבחרו מאז ומעולם.
"הציבור בוחר את מה שיש. ומה שיש בעולם הפוליטי גדל בצלחת פטרי במשך הרבה מאוד שנים של הזנחה".
אם נתניהו ייבחר שוב, מה זה אומר לך?
"לא מעניין אותי, תמשיך הלאה".
ואם לא מצליחים להחזיר את החטופים, מה זה אומר לך?
אלפי מתרגז. "אתה מנסה להנדס את הכתבה הזו ככה שאני אגיד משהו מהסוג הזה. יש שיח שהוא בעיניי חולני ולא מקדם, וגם לתקשורת יש עליו אחריות, והשיח הוא: במה אלה או אלה לא בסדר, ואיך אלה המחוללים הגדולים של הרוע. אף אחד במדינה הזו הוא לא מחולל רוע, ואני לא אתן לשיח הזה להשתלט. יש כאן הזדמנות לתיקון, לראות מה אפשר לבנות מהחורבן וההרס האלה – מלמטה למעלה, גם אם ייקח זמן כי זו ספינה גדולה מאוד שצריך לסובב – אבל אם נמשיך בשיח הזה, רק נזין עוד מערכות בחירות חולניות".
השמיטה המוחלטת הזו של כל עניין פוליטי עשויה להפתיע או לאכזב, בעיקר כי אלפי בהחלט היה בעברו יצור פוליטי; הוא התפקד - מזמן - לליכוד, בניסיון להשפיע מבפנים, ובראיון מתקופת הקורונה סיפר שהוא וכל משפחתו התפצלו, במתואם, בין לפיד, מרצ, העבודה וגנץ. אבל כרגע הוא מסיר ידיו לחלוטין, מסרב לארח פוליטיקאים בתוכנית הלילה שלו ומאיים לקום ולעזוב כשאני מזכיר לו את ההתפקדות לשעבר ההיא לליכוד: "לא תגרור אותי, אתה שואל אותי אם אחותי לא זונה, ובעיניי זה מסוכן ומזין אך ורק את מי שמעוניין באיזו בעירה של שיח מתסיס כזה. אני לא בטוויטר, לא במקומות האלה, אני רוצה לבנות משהו וחושב שיש לנו הזדמנות. תקרא לזה התפכחות, התקרנפות, מה שאתה רוצה. רוצים לתקן? תגידו מה אפשר לתקן ותעשו שהמדינה הזו תהיה יותר טובה. אם תמשיכו להצביע, כמו מטומטמים, על מה לדעתכם הבעיה, ואתם חושבים שזה ייפתר בבחירתו או באי־בחירתו של בן אדם אחד – אתם טועים. זאת אשליה. אין פרקטיקה בשיח כזה".
וכשאומרים לך שהמלחמה תיקח עוד שנה?
"המלחמה יכולה לקחת גם עוד עשר שנים, ואני לא מאמין באף אדם שמדבר באסרטיביות על מה צריך לעשות. אני מצדיע לאנשים שיכולים לדבר 14 שעות ביום מאולפן ועדיין להיות קוהרנטיים בעיני עצמם. אני לא מקבל שום קביעה משום צד, שרק ככה יהיה בסדר. לא מאמין. יש שיעור כל כך גדול בענווה שאנחנו עוברים עכשיו. מלהקשיב לתצפיתניות ועד בכלל. אם היינו באיזו סדנה שמחזיקים בה ידיים, היינו אומרים עכשיו אחד לשני: אני לא יודע כלום, אני רוצה לדעת. רוצה ללמוד. רוצה לעזור ליצור מציאות טובה יותר".
"אם אני שמעתי מהבת שלי משפט כמו 'אני מפחדת שאני מטרה', אני לא יודע את נפשי מרוב כעס וזעם וצער. ולהיות בבית שהוא כולו נשים, כשהן מזהות את עצמן כקורבן אופציונלי ו'לגיטימי' בעידן הלוחמה הזה, זה מפוצץ לי את כל עולם הערכים. זה מפוצץ הכול"
אתה מבין שבסוף זו התחמקות מעיסוק בדברים שיקבעו באמת. למי תצביע אם מחר יש בחירות?
"השיח הזה לא מעניין. הפוליטיקה הישראלית הפכה לבידור, כל הפוליטיקאים סלבס, והתקשורת עזרה להפוך אותה לכזו וחיה איתה בסימביוזה כזו הרבה שנים, עד שבאו האזרחים ואמרו: היי, אפשר שלא לחרבן לנו על הראש יותר? אפשר לא לעשות את הדיון הזה מעלינו? ובואו אנחנו נתחיל לתפוס את עמדות המפתח ולעזור לאנשים לשרוד. מה אתה צריך, אחי? ומה אתה צריך? כולל פאקינג עומר אדם, שצריך לממן הסעות למילואימניקים".
לא מוציא אותך מדעתך שאדם פרטי צריך לעשות את זה?
"לא. אני גאה להיות כרגע בצד שעושה, ולא בצד שמזיין את המוח על עשייה. מה זה מעניין מה אני מצביע בבחירות?"
זה סוג של ניהיליזם, כי אתה למעשה פוסל את כולם.
"ניהיליזם זה להתייחס לגלית דיסטל ולעשות פופ מפוליטיקה".
יש כיום בשדה הפוליטי מישהו אחד שמעניין אותך להסתכל עליו?
"היחיד שכאילו ראוי זה משה ארבל. רק כי הוא עושה את העבודה שלו. והצורך שלנו הוא בכזה מינימום – מישהו שפשוט יעשה את העבודה שלו. ושלא יבוא אחר כך לבקש איזו מדליה על זה. זה כל מה שמעניין אותי".
הצד השני מעניין אותך? מה שקורה בעזה?
"פעם התשובה הייתה כל כך ברורה מאליה, והיום אני פשוט באיזשהו הולד. זה אומר שאני מחכה, ואני מגיש את החמלה שלי במשורה, כי אני מרגיש שלא הציעו לי אפילו גרם של חמלה מהצד השני. אני לא עושה לעצמי חיים קלים, וכן מנסה ללמוד מה קורה שם, אבל זה עדיין לא הביא אותי לאיזה מצב שאומר: מה יהיה עליהם. אני יותר חרד מה יהיה על הילדים שלנו ועל העולם שבנינו פה, ואני לא מכיר עוד מדינה אחת על הגלובוס שדנים באופן פתוח ואקדמי וקר בלגיטימיות שלה. ומה הטריגר לדיון הזה? הרגע שטבחו בנו! ואתה אומר: אה, בגלל שטבחו בנו העלו את הנושא של הלגיטימיות שלנו? אתם מחפשים את התירוץ ללמה הטבח הזה הוא בסדר?!"
ואם נהרגו 20 אלף בעזה?
"מדד ההרג לא משנה. מה המספר בסוריה? מעל מיליון. בתימן? גם. ברוסיה איבדו 320 אלף חיילים – לא קשה לך המספר הזה? אתה לא מרחם על המשפחות הרוסיות? אז בוא, אנחנו לא בעניין של גרפים ומספרי הרוגים. אנחנו בעניין אמוציונלי. כי אנחנו מחוברים בדם למדינה הזו ולאדמה הזו, ואנחנו ניקח את הציניות הזו ונתכסה ונתעטף בה כמה שאנחנו יכולים, כדי להגן על עצמנו ועל הנפש שלנו מהמכאוב הגדול ביותר בזה. ואנחנו עכשיו כמו המתיישבים הראשונים, שאומרים: אנחנו בלהיות או לחדול. ואנחנו לא יכולים להראות במסגרת זו את הצד המרחם שלנו".
העובדה שהוא חולק את חייו עם ארבע בנות והילה רק מעצימה, בתקופה כזאת, את סוג ההתכנסות ההגנתית שאלפי אימץ. השבועיים האחרונים, עם תחקירי העיתונות הזרה על מקרי האונס, לא הוסיפו. "מעולם לא פגשתי בבית שלי שיח כל כך מדכא ומטלטל, כמו על אונס כאמצעי תקיפה לאומני", הוא אומר. "אם אני שמעתי מהבת שלי משפט כמו 'אני מפחדת שאני מטרה', אני לא יודע את נפשי מרוב כעס וזעם וצער. ולהיות בבית שהוא כולו נשים, כשהן מזהות את עצמן כקורבן אופציונלי ו'לגיטימי' בעידן הלוחמה הזה, זה מפוצץ לי את כל עולם הערכים. זה מפוצץ הכל".
ההיערכות הזו מחדש מול העולם מולידה בתורה סלחנות חדשה כלפי כל מה ששייך לכאן, ואיזו נכונות לעשות ולקבל כמעט הכל. "שמטתי לגמרי שיקולים אמנותיים וביקורתיים, וכל מה שאני מתעסק בו זה איך אני עוזר לאנשים ובאיזה אופן הם צריכים ממני עזרה", הוא אומר. "אם זה בידור בכינון ישיר מול פצוע שרק צריך לצחוק, ואם זה משדר התרמה טלוויזיוני, או שאני ורביד פלוטניק הולכים לאיזה שטח כינוס ומעיפים את האנשים באוויר כדי שרק ישמחו וירקדו – זה כל מה שאני עושה. צריכים עזרה בחקלאות? הלכתי לקטיף. עשיתי כל מה שאני יכול, ובאף אחד מהדברים שעשיתי לא הייתי הראשון, וזה היה מדהים לראות".
מה חשבת כשגיא הוכמן שחה בחוף של עזה וצרח "הכל שלנו"?
"אני חוזר לעניין האמנותי ואומר: אפשר רגע לא להיות מבקר של איך הבן אדם אמר את הדברים, אלא מה הייתה הכוונה שלו? והכוונה הייתה: אני פה, מינוס ביצה אחת, כדי להרים לצה"ל ולמילואימניקים. האם זה הרים להרבה מילואימניקים? אתה יודע שכן".
"אני כן לומד תלמוד, כן רוצה ללכת לבית כנסת, כן רוצה תפילין. זה חלק ממני ואני לא מוותר על זה. ואם אני רואה עכשיו פרסומת ענקית של אדם קורא שמע ישראל עם תפילין על המצח, אני לא מתרגש מזה? אני מתרגש. כן, אני סאקר של היהדות שלי"
היה יכול גם סתם להופיע בפניהם.
"אז הוא בחר לעשות את זה. אני לא שופט אותו, וגם לא את ליאור נרקיס, שרצה לאמץ. אני יודע שהיו כוונות טובות אמיתיות אצל כל האנשים האלה. לא כולם גאונים עם סגנון. לא כולם יודעים בדיוק איך להגיד מה. בסדר, אז מה? אז מחלתי על העניין האסתטי המסודר, כי אנחנו לא בתקופה מסודרת, ואני מסתכל לתוך הנשמה של האנשים האלה ומבין מה הם רצו לעשות, ומרים להם על זה. וגם על פעולות הסברה שלא תמיד הצליחו ולפעמים היו פתטיות, ואנשים אומרים, 'אה, זה מאוד פשיסטי להגיד דבר כזה', ואני אומר: חבר'ה, אפשר שנייה להניח לזה? אני יודע, אנחנו אנשים נורא שיפוטיים, אבל אפשר רגע לשחרר את זה וליהנות מ'חרבו דרבו' כי זה עושה לך טוב? ואני לא מתבייש להגיד ששמעתי את זה אלף פעמים כי זה עשה לי טוב".
רציני?
"כן. אני רוצה שהילדים של החברים שלי שנמצאים בחזית ירגישו שהם בחוד החנית של הדבר הכי מוצלח ואימתני שיש, וכל היחידות האלה באיזה קרב של מי יסב יותר גאווה, ואני אומר: כן, כן, שכולם יהיו בזה עכשיו! שכולם ייקחו את גלולת הלאומנות, לאומיות, כולל פאקינג לקעקע לעצמך מגן דוד על הכתף, ויהיו בתוך הדבר הזה. ואני לא אהיה שיפוטי כלפיהם".
זו לא מתחיל להיראות מדי פעם יותר כמו מלחמת דת?
"לא. ואני גם לא מפחד מדת. כשעשיתי את 'היהודי החדש' (סדרה על יהדות ארה"ב – ר"ש) שאלו אותי אם אני חוזר בתשובה, אז לא, אני לא, אבל אני כן לומד תלמוד, כן רוצה ללכת לבית כנסת, כן רוצה תפילין. זה חלק ממני ואני לא מוותר על זה. ואם אני רואה עכשיו פרסומת ענקית של אדם קורא שמע ישראל עם תפילין על המצח, אני לא מתרגש מזה? אני מתרגש. כן, אני סאקר של היהדות שלי".
זה לא משחק גם לידי גורמים משיחיים שרוצים לחזור להתיישב בעזה?
"אני פחות שיפוטי עכשיו כלפי האמוציונליות שבה דברים כאלה נאמרים. אנשים אמוציונליים עם סיבה".
אבל יש כאלה שאצלם זו מדיניות ותוכנית ממשית. בן גביר, למשל.
"אח שלי".
סמוטריץ'?
"אח שלי. כן. כולם אחים שלי".
אתה לא מזדהה עם אף מטרה ממטרותיהם.
"אז מה? העולם מסתכל עלינו כעל מקשה אחת. אנחנו נכנסנו לרזולוציה של פוליטיקת זהויות בכזה אמוק, במשך כל כך הרבה שנים, עד שכל צד בטוח שהצד השני מנסה לקחת משהו מהזהות שלו. אני לא מרגיש מאוים. אני לא שייך לשום קבוצה ולא חושב שלוקחים לי מהזהות שלי".
השאלה, איזו מדינה אתה רוצה שתהיה פה.
"אני רוצה שתהיה מדינה קודם".
כל הגורי 2.0 הזה מתכנס בשלמות לתוך דמותו של נמרוד, יוצא ההייטק הבורגני המיוסר שהופך לטבח לוהט גם בעונה השנייה של "הַטַּבָּח", (משודרת ב־yes וב־STING +), ובמסגרתה הוא ממשיך בחיפוש אחר משמעות בכל המקומות הנכונים בתל־אביב (ומדי פעם בשירותים שלהם), לצד גל תורן בתפקיד הראשי כסלבריטי־שף, ודנה פרידר ויעל אלקנה כנשים שאוהבות אותם בכל הדרכים הלא־נכונות.
לפחות משלושת הפרקים הראשונים, זו עונה שעוד עולה על הראשונה בכל הקשור לניואנסים רגשיים מדויקים, דמויות שנכנסות לחייך לזמן ממושך ואיזה געגוע – מלנכולי בחלקו – לחיים תל־אביביים נהנתניים, גם אם מיוסרים בקצוות, שנדמה שהמלחמה הכניסה ממילא להקפאה עמוקה. האם "הטבח" רלוונטית בכלל כרגע? אלפי מאמין שאדרבא: "'סיפורי פוגי' הגיע אחרי מלחמת יום כיפור, ואני מניח שהיה דיון כזה במשמעות, מהות, טיימינג, למה עכשיו. אבל כשמשהו טוב, יהיה לו הרבה מאוד חיים ווריאציות, ואני חושב שכשהצופה הממוצע מקבל לווריד בערך 12 שעות של חדשות ואנשים מדברים את דעתם, להיות פתאום לרגע בכללים של פעם, שיש איזה קיר רביעי ואתה מציץ לתוך סיטואציה מאוד אמינה ועשויה מאוד טוב של אנשים והסיפור שלהם – ולא אכפת לי אם אלה תל־אביב או קולינריה או מין – ויש לי אפשרות, כצופה, לעבור איזה קתרזיס שלי ושל הערכים שלי דרך פילטר חיצוני של האמנות הזו – אז בוודאי ובוודאי שיש לזה ערך עכשיו".
במסגרת ההכנות לסדרה, אלפי למד לבשל במסעדת השף של מושיקו גמליאלי, "ואני יודע עכשיו לעשות הרבה מאוד מנות של מושיקו גמליאלי – זה בסל הכישורים שלי", הוא ממליץ, אבל ממעט ליישם בשטח הכינוס הביתי. "כשאני כבר מבשל בבית אני עושה את זה עם הרבה מאוד טקס, רוצה תגובות וביקורת ומצלם את זה לבנות – זה מאוד מתיש".
שובו לזרועות הלייט נייט עם "מה שאפשר" מונע את שובוֹ המוקדם מדי הביתה לניסיונות מהסוג הזה, ומצניח אותו מחדש במקום שנדמה שבכל פעם שהוא מנסה לחתוך ולהמשיך הלאה ממנו, פורץ איזה משבר מקומי או עולמי – בפעם הקודמת זה קרה בקורונה – ומחזיר אותו לספת המקליל הלאומי. "אני רוצה ואוהב לביים סדרות וסרטים. מבחינתי כבר סימנתי וי על לייט נייט", הוא אומר.
אולי בסוף זה הייעוד שלך?
"אני לא מאמין בזה. אני לא בן אדם של מפעל חיים, אף פעם לא הייתי. אבא שלי הוא דוגמה למפעל חיים – מהתיאטרון הקהילתי ועד ל'פסטיבל מספרי סיפורים'. אני אף פעם לא הצלחתי להיות עקבי מבחינת ללטש את אותו היהלום כל הזמן. אני לא מצליח להיות הבן אדם הזה, וגם לא מנסה יותר. אבל במלחמה אמרתי: מה צריך עכשיו? אמרו: צריך לבדר. צריך תוכנית אחת על הלוח שתזוז הצידה מהחדשות. אמרתי: מעולה. קודם כל, אני צריך אולפן בצבעוניות אחרת מזו של אולפן החדשות, ותנו לי פשוט לדבר ולארח אנשים שייתנו איזו זווית אופטימית. משהו. מה שאפשר".
מה אם ערוץ 14 היו מציעים לך תוכנית?
"לא נראה לי".
למה?
"כי זה ערוץ מטעם".
אז את זה אתה כן שופט פוליטית.
"כן. כי זה ערוץ מטעם שמגדיר את עצמו ככזה והעשייה שלו מגדירה אותו ככזה. אני לא אומר את זה בשיפוטיות; זה מה שהם חושבים שמציל את המולדת. אני לא מוצא את עצמי במקום כזה".
ובשעה שהוא מתחיל להבחין בצילו המתקרב של גיל 50, הבת הבכורה אמה מסמנת את הדור המשפחתי הבא, מככבת ב"האחיין שלי בנץ", ב"מה שתגידו" ובפלטפורמות דיגיטליות, ומתקילה אותו באנשים שרוצים ממנו רק דבר אחד: שיעלה אותה בפייסטיים. אלפי מעלה בכיף. "זו גאווה אינסופית מבחינתי. אני עדיין מתלהב מזה שרוצים לדבר איתה, ואני לא מאלה שלא רוצים שהילדים שלהם ייכנסו לתחום. להפך; זה תחום שפגשתי בו את האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי והביא אותי פיזית למקומות בכל העולם".
גיל 50 מפחיד אותך בהקשר הזה, בהקשר אחר?
"לא. האיום הגדול כבר מאחוריי – זה היה גיל 40. וזה כי הייתה לי תוכנית חיים עד גיל 40, ומגיל 40 זה כזה No Man's Land. אז כל מה שקורה מעכשיו זה בונוס. אני יכול לעשות מה שבא לי, ורק ליהנות".
מה כבר לא תעשה?
"מלא דברים. בעיקר אספירציות ספורטיביות שהיו לי בחיים וכבר אין. אפילו היה גיל שאמרתי לעצמי: נראה לי שפינג־פונג אני עוד יכול לעשות בצורה מקצועית. או כדורת. אם אני אתחיל מעכשיו להתאמן – הרי יש את חוק עשרת אלפים השעות. אז לא, אחי, לא יהיה כלום ספורטיבי".
מה עם לכתוב רומן?
"אני לגמרי מסוגל ואני עוד אעשה. לא ויתרתי על זה".
לחזור לאסי? ארז ואברי חזרו.
"לא. אנחנו נפגשים, הבנות שלנו חברות טובות, אבל לא מעניין אותנו להתאחד. בשום צורה. הלאה".
אתה מאמין שיום אחד, מתישהו, נוכל לצחוק על 7 באוקטובר כמו שצוחקים לפעמים על השואה?
"הומור מבוסס על האנושיות שלנו. וכשהדבר יוצא מתוך האטמוספרה האנושית, אתה כאילו לא יכול לתפוס את זה במונחים של הומור. זה כל כך בלתי אנושי שאתה לא יודע איך לגעת בזה בכלל. אז צריך לא רק זמן, אלא גם שלושה דורות ושכחה כדי להגיע למצב שאתה קורא תיגר, נניח בסטנד־אפ. אם אני נותן לדוגמה בבדיחה את באבי יאר, אני יודע שזה דבר נוראי, שיש בזה אימג' קשה, אבל בגלל שאנחנו שלושה דורות ושכחה מאחורי זה, האימג' הוא רק סמל הומיאופתטי. רמז למשהו שהיה בתודעה שלנו. וזה מצחיק אותנו כי רק נגענו במעטפת של זה, לא נכנסנו לזה. גם לגבי 7 באוקטובר, ההומור אף פעם לא יוכל לתת ביס בהארדקור של פעולת הטבח. אולי בשוליים של איך התנהגנו כחברה, איך העולם התנהג, וליצור מעגלים מסביב לזה בלי חס וחלילה לגעת ברקמות העדינות והקרועות שנותרו לנו שם".