במשך 70 ימים עירית קפלן התפללה שענבר הימן — אחייניתה של חברתה הטובה ביותר מיכל — שנחטפה על ידי חמאס לעזה, עדיין בחיים, עד שהתברר שנרצחה בשבי. על הירצחה של מאיה ביטון, בת של חברה אחרת, שהייתה גם היא במסיבה ברעים, ידעה עוד קודם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"ליבי יצא אליהן, חרדתי לגורלן", היא אומרת. "את ענבר אני מכירה מהבטן של אמא שלה. יצא לי לפגוש אותה המון לאורך השנים. היא גדלה להיות פרח יפהפה שמותו קרע את הלב של כולנו. הלב נשבר מהירצחה. יש המון הנצחה סביבה מאחר והיא הייתה שייכת לקהילת הגרפיטי. במהלך השבעה הוקם אוהל הנצחה שבו ישבו חבר'ה צעירים שציירו אותה. יכולת לראות בו יצירות שלה. הרגשת שרוחה נמצאת שם, בין כולם. היא הייתה בחורה מאוד מוארת. גם מאיה. שתי נשים צעירות, מקסימות, מדהימות, שחייהן נגדעו לצערי על ידי בני בליעל מנוולים".
מה סיפרו לך על מה שקרה למאיה?
"היא ועוד צעירים הצליחו להתחבא כמה שעות בתוך מכולת זבל עד שאחד המרצחים נכנס לתוך המכולה וריסס את כולם מטווח אפס. היא נרצחה מחובקת עם הארוס שלה. היו שם מעט מאוד ניצולים, שגם הם נורו. הולך לצמוח פה דור עצום של הלומי קרב ונכים. אנשים איבדו ידיים, רגליים. מחריד כל מה שקורה פה. זוועה.
"האנשים במעגל הראשון — אם זה הורים לחטופים, לנרצחים ונרצחות וחיילים - שרויים בתוך חשיכה מאוד גדולה, ואני מרגישה שחובתנו המוסרית והאנושית היא להדליק את האור, להמשיך להניע את החיים כאן, שכשאותו מילואימניק חוזר הביתה יהיה לו לאן לחזור. כולנו עכשיו במרה שחורה, ואני יודעת שיש כאלה שאומרים שאנחנו צריכים להוריד את הדגל לחצי התורן, אבל אני חושבת שאנחנו צריך להרים את התדר והאנרגיה ולהדליק את האור. יצא לי לראות חייל מקסים שאמר: 'אוי ואבוי לכם אם אתם יושבים בבית ובוכים. שבו בבית הקפה, בשמש, שימו מוזיקה, לכו לראות הצגה. שימו סדרה בטלוויזיה. תנשמו, תחיו. אני לא נמצא שם בעזה כדי שאתם תשבו בבית ותבכו'. מאוד אהבתי את מה שהוא אמר".
את הימים הראשונים למלחמה העבירה קפלן (50), שחקנית ומחזאית מוכשרת, אשתו של הצלם ניתאי נצר ואמא לשני ילדים, עילאי (14) ולונה (6), בצפייה בטלוויזיה, עד שהחליטה להתנתק מהמראות הקשים. "סגרתי את הטלוויזיה בגלל הילדים", היא אומרת. "אני לא רוצה לשרוט אותם, לכן אני פותחת אותה רק בערב. הבן הגדול יותר מעורה במה שקורה. שמנו מוזיקה להרים את האנרגיה בבית. רקדנו עם הילדים. בעלי כל ערב מדליק נרות בכל הבית. יש בנרות משהו נעים ומרגיע".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשאר הזמן הופיעה קפלן עם חבריה להצגה "עוץ לי גוץ לי" מתיאטרון הקאמרי בפני ילדי המפונים מעוטף עזה. די מהר אחר כך חזרה לחדר החזרות לעבודה על חלקו השני של המחזה "מלאכים באמריקה", שעלה לפני כשבוע וזוכה לתגובות יוצאות דופן. "בהתחלה אני והחברים שלי להצגה לא כל כך ידענו איך מתעסקים במשהו אחר חוץ ממה שקורה בחוץ", היא אומרת. "היינו המומים והלומים. היה לנו קשה להתניע מחדש. הרי עשו לנו שואה. הרגשתי שהתהליך הזה הבריא אותי, ולא רק אותי. הוא איפשר לי לשמור קצת על נשמה ונשימה בתוך כל הכאב והאובדן שבחוץ. הדבר הבסיסי הזה, של כמה שעות של הסחת דעת, הציל אותי".
"מלאכים באמריקה", יצירת המופת, שכתב טוני קושנר ב־1987 וששני חלקיה אורכים כשבע שעות, מתרחשת בימי השיא של מגפת האיידס בניו־יורק של סוף שנות ה־80. החלק הראשון של המחזה שביים גלעד קמחי, המנהל האמנותי של התיאטרון, היה אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של הקאמרי ושל התיאטרון הישראלי בכלל בשנים האחרונות. בחלקו השני ממשיכים גיבוריו - פריור, ג'ו, לואיס, הרפר ורוי — לנוע בין אהבה, אובדן ובדידות, בניסיונם לאסוף את השברים ולמצוא נחמה בעולם של תוהו ובוהו.
"מדהים איך כל חלק של המחזה מסתדר עם המציאות שכאן", אומרת קפלן. "החלק הראשון, שמדבר על שמרנות, התלבש על המהפכה המשפטית שהייתה אז. בחלק השני יש נקודות אור ויש תקווה. מתוך החושך נבנה משהו חדש, אופטימי. תענוג להיות חלק מקבוצה כזאת של שחקנים, וגלעד הוא כבר מעבר לבמאי. הוא אמן. יש לו איזה ויז'ן מטורף".
אנחנו נצליח לבנות את עצמנו מחדש?
"אנחנו חייבים. יותר מדי שנים נימנמנו, נתנו את הקול שלנו פעם בכמה שנים בקלפי וחשבנו שהנה, אנחנו חיים בדמוקרטיה. הכל במדינה הזאת צריך להשתנות מהיסוד. צריכים להתחיל לדבר מקצועית. הכוח צריך לחזור לעם, לבעלי הידע, לבעלי המקצוע. אם יש מישהו שהוא כלכלן מאוד מוצלח, שיהיה שר אוצר. אם יש מישהו פרופסור לרפואה בעל שם עולמי, שיהיה במערכת הבריאות. צומח פה דור שלא מוכן לקבל יותר את מה שהיה. קוראים לו דור הטיקטוק, לא משנה איך קוראים לו, והוא דור מצוין, שלא יהיה מוכן לקבל את הישן והמסואב הזה, ואני איתם. דברים קרו בעולם, מהפכות קרו, ויכול להיות שזה האירוע המחולל שישנה את השיטה כאן".
לאיזה צד של המפה הפוליטית את מתכוונת?
"אני לא מדברת על ימין ושמאל, אלא על הפוליטיקה הקטנה והעסקנית הזאת. אנחנו מנהלים מלחמות בינינו, נקרעים, חושבים שיש יריבות בין הפוליטיקאים, והם יושבים אחר כך במזנון הכנסת וצוחקים ביחד כאילו כלום לא קרה. די, אנחנו לא קונים את זה יותר".
ומי יהיה ראש הממשלה?
"הסמכויות של מי שמנהל את זה צריכות להיות מוגבלות. זמן הניהול צריך להיות קצוב. הרי מה שנשאר יותר מדי זמן למעלה – מסתאב. גם בטבע יש מחזוריות. צריך להגביל קדנציות, לשים גבולות".
יש לא מעט שרים בממשלה הזאת שלא היו מתנגדים אם התיאטראות היו נסגרים או אם הייתה מוטלת עליהם צנזורה.
"יש תקופות קשות, זה נכון, אבל זה לא ישבור את רוחנו. תיאטרון תמיד היה ותמיד יהיה. אנשים צריכים לחם ושעשועים. אף אחד לא יסגור אותנו, גם אם היו מוכנים לעשות זאת בכיף. איך אמא שלי תמיד אומרת: 'סוגרים את הדלת, באים מהחלון'.
"אני חושבת שהאירוע המחולל הנוראי שקרה עכשיו אמור לגרום לנו להתאחד. להתעורר. ושוב, זה לא ימין ושמאל, לא דתיים וחילונים. עד לפני רגע רצו לשים נשים באוטובוס מאחורה. אני רוצה לראות היום את הנהג עם הביצים שיגיד לנערה לשבת מאחורה ויגיד לה להתלבש. את האוטובוס נהפוך לו על הראש. עכשיו, כשאתה רואה כל כך הרבה נשים שנלחמות וכמה מקרי גבורה של נשים היו בכל האירוע המחריד הזה, דברים חייבים להשתנות".
השנאה והשיסוי לא יחזרו?
"אני רוצה להאמין שלא, אבל אני לא משלה את עצמי. אני לא חושבת שפתאום זה ייגמר בן־לילה. יכול להיות שיהיה תהליך שבו אפשר יהיה להזיז את השיסוי הצידה. אני לא נביאה, אבל אני מרגישה שב־2024 יגיע איזה שינוי מבפנים. אני רוצה נשים בשלטון. אני אומרת: אתם, הגברים, נפלאים, אבל באמת עשיתם את שלכם. בוא ניתן את המושכות לנשים. אולי הרחם צריך לדבר, ואז לא ימהרו לשלוח ילדים לשדה הקרב".
לא מעט שנים קפלן הייתה מזוהה עם תפקידים קומיים. "בכל קומיקאי יש עצב גדול, יש חומות גדולות שבנינו סביבנו", היא אומרת. "במאי חכם יודע להוציא מבפנים את מה שכואב, והיום אני לא מרגישה שמישהו מתייג אותי לפה או לפה. אני יכולה לעשות את הכל".
למה תייגו אותך כקומיקאית?
"אני לא יודעת למה. אף פעם לא הייתי בת השכן. גרי בילו, שהיה המנהל שלי בבית צבי, אמר לי: 'מגיל 35 את תפרחי. תזכרי שהמקצוע הזה הוא מרתון. בריצות הארוכות את מנצחת, אז תלכי על זה. רק תחזיקי מעמד עד שהפריצה תגיע. לשמחתי היא הגיעה כבר בגיל 30. אבל כן, המראה שלי — השמנמנות, הסופגניות הזאת — לא התאים לסטנדרטים של אז, של בת השכן, של מישהי שהיא קטנטונת, רזונת, מתוקונת. תמיד לקחו אותי למקומות המצחיקים יותר, לתפקידים הגרוטסקיים יותר. ולאט־לאט, עם הגיל ועם המשקעים שאנחנו עוברים ועם החיים, פתאום כבר לא משנה איך את נראית".
גם רזית.
"זה לא בגלל שרזיתי. אני עדיין אוהבת את השמנמנות שלי. זה לא המשקל ולא כלום, זה החיים שחורתים בך פה שריטה, שם משקע. החיים מאפשרים לך לשחק עוד מקומות. גם האימהות מאוד ממתנת ומרגיעה. אתה יודע מה חשוב ומה טפל. באימהות אתה שם את עצמך בצד ואת הילדים במרכז, וזה גם משליך לפעמים על הבמה".
אפרופו ילדים, יש אנשים שמהססים להביא ילדים לעולם כזה.
"המציאות כאן לפעמים מחרידה, ואתה אומר: לאן אני מביא אותם? לאיזה עולם אני מביא אותם? אני נלחמתי להביא ילדים. הבאתי אותם עם הרבה מאוד הפריות וקשיים. אני תמיד אומרת: הכרתי אנשים שהתחרטו שלא הביאו ילדים, לא הכרתי אנשים שהתחרטו שהביאו ילדים. אבל זאת אני".
קפלן ובן זוגה לכתיבה, השחקן יואב בר־לב, כבר הוציאו להיט גדול - המחזה "גאון בכלוב" שעלה בקאמרי. עכשיו הם עובדים על מחזה חדש, "נעמי ונורמה", שתביים תמר קינן ותככב בו רבקה מיכאלי. המחזה, העוסק בגזלייטינג בין בעל לאשתו לשעבר, הועלה בינתיים בקריאה מבוימת וזכה לשבחים. "בהתחלה היה לנו מוזר, מה אנחנו ממשיכים לכתוב כשיש מלחמה", היא אומרת. "ואז אמרתי: אנחנו ממשיכים לכתוב כדי שכשאנשים ייצאו מהתופת, הם יקבלו משהו שאולי קצת יסיח את דעתם. נושא הגזלייטינג מאוד מעניין אותי כבר הרבה מאוד זמן. זו התעללות נורא חמקמקה וכולנו חוטאים בזה פה ושם, אבל יש אנשים שזה ממש כרוני אצלם".
את מכירה את זה מניסיונך?
"עברתי גזלייטינג לתקופה קצרה מבחור שיצאתי איתו. יש אנשים שלא מודעים לזה שהם עוברים את זה. גם אני. אותו בחור אמר לי: 'לא אכפת לך ממני. את חושבת רק על עצמך'. 'מה זאת אומרת חושבת רק על עצמי, אני כל הזמן בשבילך', אמרתי לו. והוא אמר: 'אנחנו נפגשים עם חברים ואת נורא בולטת. את נורא מצחיקה. את לא משאירה לי מקום'. התחלתי להקטין את עצמי. כשהיינו נפגשים עם חברים פתאום מצאתי את עצמי משתתקת, בכוונה. לא לבלוט מדי. זה תמיד היה: 'את לא אוהבת אותי מספיק'.
"הוא גם היה שחקן. 'מי יותר טוב', הוא שאל, 'אני או הוא?' ומה שלא עניתי לא עבר את המבחן. הייתי אומרת 'אתה שחקן יותר טוב' והוא היה אומר 'שקרנית', ואם הייתי אומרת 'הוא שחקן יותר טוב' הוא היה אומר 'בת זונה'. הרגשתי שאני לא מרשה לי להיות אני כדי לא לפגוע בו, שאני אולי דורסת.
"עם הבחור ההוא זה נגמר, התבגרתי, אבל הייתי עצובה הרבה מאוד זמן כי לפעמים אתה מפחד להישאר לבד. ניתאי בעלי, לעומת זאת, הוא הכי מפרגן בעולם. הוא מגדיל אותי. לא רק שהוא נותן לי את המקום, הוא אוהב את זה. הוא אומר: 'אני נהנה מזה שאת מצחיקה, אני נהנה מזה שאת מקבלת פרס. אני מפרגן לך'".
בקרוב קפלן, זוכת פרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר לשנת 2009 על משחקה בסרט "סיפור גדול" ופרס אופיר לשחקנית המשנה על משחקה בסדרה "מלכת היופי של ירושלים", תצטלם לסרט חדש של ארז תדמור, שכבר ביים אותה ב"בחורים טובים".
תיאטרון או קולנוע וטלוויזיה?
אני עושה הרבה טלוויזיה וקולנוע, אבל אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי עם הקהל. להגיד משפט ולהרגיש ש־900 איש בקהל צוחקים או מתרגשים ממנו, זה אושר גדול".
