יֵשׁ לִי זְמַן לְהַגִּיד אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם
אֵינִי פּוֹחֶדֶת מִמְּךָ, יֵשׁ לִי זְמַן לְהַגִּיד. יֵשׁ לִי דְּבָרִים חֲשׁוּבִים מִמְּךָ
אֵימִים אָז אֵיךְ שֶׁאֶפְחַד מִמְּךָ. אֲנִי יֵשׁ לִי זְמַן.
אִישׁ לֹא שָׂם אֶת לִבּוֹ כְּשֶׁהוּא עַצְמוֹ הִסְגִּיר:
יָדַע מַה לִּגְנֹב, לֹא הָיָה בָּחוּר פָּשׁוּט, מַשְׂכִּיל.
הֲלוֹךְ-מַחְשַׁבְתּוֹ, טְבִיעוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו, לֹא מִן הַגְּדוֹלִים.
אֲבָל יָדַע אֶת שְׁמוֹתָם וְעָבַד בְּנֶאֱמָנוּת וְכִמְעַט בְּחִנָּם
הִתְבַּסֵּס עַל הַמֻּכָּר מִשֶּׁזָּכָה בִּתְהִלָּה פִּתְאֹם בַּכֹּל הוֹדָה
* הַכֹּל צָרִיךְ הָיָה לְהִתְרַחֵשׁ בְּאוֹתוֹ רֶגַע, נוֹשֵׂא הַדִּבּוּר הָעַכְשָׁוִי וְנָשׂוּא הַדִּבּוּר שֶׁל עָבָר.
* לְמָשָׁל, מַדּוּעַ לְעִתִּים אֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת עַצְמִי, עַל מָה דִּבַּרְנוּ: הָעוֹר. בִּגְלַל הָעוֹר.
הַמָּה, אִי-אֱנוֹשִׁית כָּזֹאת, בַּעַל-חַיִּימִית שֶׁכָּזֹאת, הָיְתָה הָאֲנַחְנוּ.
הַלֵּב הָיָה טָעוּת, הָרוּג מִמַּחְשָׁבָה שֶׁאֲנִי אֲנָשִׁים כְּמוֹתוֹ, אַחַת מִטָּעֻיּוֹת-הַזֶּהוּת הָרַבּוֹת. לֹא הָיָה אֹפֶק הַהֲבָנָה
אוֹתוֹ נוֹשֵׂא שֶׁל הַיּוֹם פּוֹתֵר אוֹתָהּ בְּעָיָה שֶׁלִּפְנֵי שָׁנִים, לֹא בָּאֱנוֹשִׁי כִּי אִם
בָּאִינְטֶלֶקְט נְטוּל הָרֶגֶשׁ וְהַזָּר לִבְנֵי-אָדָם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּׁמְּשַׁעֲרִים
הָאִי־אֱנוֹשִׁי (הָאִינְטֶלֶקְט) אֲשֶׁר נֹרַק בְּרֶגַע שֶׁל אִי-הֲבָנָה עַצְמִית נִהְיָה לְמוּבָן
וְעַל-כֵּן לְמוּבָן וּדְמוּי לֵב
הָאֱנוֹשִׁיּוּת הָרְגִילָה הוּבְסָה לִצְמִיתוּת מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא נִלְקְחָה בְּחֶשְׁבּוֹן (וְחָיוּ
בְּחֹפֶשׁ עַד עוֹלָם)
הַלֵּב שֶׁנִּהְיָה בְּהֵ"א מְאֹרָעוֹת לְרִאשׁוֹן הָפַךְ לָאַחֲרוֹן. הַמְּבִינִים כְּדַרְכּוֹ שֶׁל
שׁוֹאֵף שַׁעֲשׁוּעִים זֶה הַמַּתִּיר בִּזְמַנִּים טוֹבִים רַק לַדְּבָרִים הַטּוֹבִים בֶּאֱמֶת
לַחֲלֹף דַּרְכּוֹֹ.
נוֹצֶרֶת סְכֶמָה שֶׁאֶפְשָׁר בְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת לֹא־מַדָּעִית, מָסֹרֶת הַיַּלְדוּת, לְכַנּוֹתָהּ -
וְאָדָם חָסֵר מְעַט מֵאֱלֹהִים (הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים)
מַמָּשׁ עָדִיף הָיָה כְּאֵב עַל פְּנֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת חַסְרַת הַזֶּהוּת, הָרֶגֶשׁ הַמַּכְאִיב,
הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָב, בְּקִצּוּר וְחַסְרַת הַכֹּל.
פורסם בכרך 30-29 של כתב העת "עכשיו" ב1974, לצד שירים כמו 'דובה גריזילית' שיכונסו שנתיים אחר כך בספר 'שירה'. יהיה אשר יהיה — שירה, פרוזה, פרוזה שירית או שירה פרוזאית — הטקסט היפהפה הזה הוא דין וחשבון נוקב, אישי ואוניברסלי כאחד, שוולך מגישה לטדיאוש ס' (שם בדוי), מי שהיה ארוסה בגיל 21. טדיאוש היה סטודנט לפילוסופיה להשכלתו וכייס קטן לפרנסתו, ומכאן השורה "יָדַע מַה לִּגְנֹב, לֹא הָיָה בָּחוּר פָּשׁוּט, מַשְׂכִּיל" (והשוו, למשל, ל"ד"ר למוסר"). אחרי ה"שיר" הקצר באות שתי כוכביות, שמסבירות מה היה בו בטדיאוש שצילק כך את נפשה. כרבים משיריה המאוחרים של וולך, לוז הטקסט הוא בשאלת כינון ושמירת הזהות במשחק המחשבות האינטלקטואלי, במשחק המסכות החברתי ובמשחק התפקידים המיני. איך נשמור על עצמנו מפני גנבים נפשיים? ומה עדיף, בדידות חרופה או אובדן העצמי? "מַמָּשׁ עָדִיף הָיָה כְּאֵב עַל פְּנֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת חַסְרַת הַזֶּהוּת", חורצת וולך בדיעבד.
הַזַּיִן הוּא הַגֶּזַע
הָאֲשָׁכיִם הֵם הַפְּרִי
וְהַשְּׂעָרוֹת הֵן הַנּוֹף
הַקְטָנָה שֶׁל יַעַר עַד רַךְ וְרִגְשִׁי
הַנֶּחְבָּא מִסְתּוֹרִי בַּנּוֹף
וְהַשִּׁפּוּלִים הֵם הַחוֹף
וְהַפֶּה הוּא הָעוֹף הַשָּׁר
וְהַהַבָּעָה הִיא הַקּוֹף
וְהָרֶגֶשׁ הוּא כְּחַיָּה
וְהַנֶּצַח הוּא סוֹף
וְהַנֶּצַח הוּא הַסּוֹף
וְהַלֵּב הוּא הַתֹּף
לְכָל הֶמְיַת עֲדִינוּת וְקָשְׁיָהּ
נמצא בעיזבונה של וולך, מוקלד במכונת כתיבה. השיר נכתב כנראה ב-1969, ואפשר לראות בו שלב ביניים בין שירי "שני גנים" המוקדמים (1969, והשוו: "אִם הָיוּ גְּדֵלִים בְּךָ צִמּוּקִים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ / הָיִיתִי תּוֹלֶשֶׁת אוֹתָם אֶחָד אֶחָד בְּשִׁנַּי וּמוֹתִירָה עֵירֹם / אֶת גּוּפְךָ הַלָּבָן וְהָיִיתָ עֵירֹם, כַּמָּה קָשֶׁה") ובין "תותים" המאוחר והישיר יותר ("וְיוֹרִידוּ אוֹתָךְ / יָשָׁר עַל הַזַּיִן שֶׁלִּי", בתוך 'אור פרא', 1983).
עַיִן צָפָה בָּאַקְוַרְיוּם
יָד כְּרוּתָה מֻנַּחַת עַל הַתַּנּוּר
אֲבָל לֹא הַכֹּל מְסֻדָּר כָּל-כָּךְ אֶסְתֶטִי
יֵשׁ זְוָעוֹת חֲרִיגוֹת בְּוַדַּאי שֶׁאוּלַי
לֹא מְסֻדָּרוֹת כָּל-כָּךְ יוֹצְאוֹת דֹּפֶן
לְמָשָׁל גַּם כֶּתֶם דָּם מַכְפִּישׁ אֶת הָרִצְפָּה
לְמָשָׁל סִימָנֵי גְּרִירָה מַאֲבָק
כָּל חֹמֶר הַגֶּלֶם סִימָנֵי הַהֲכָנָה
סִימָנֵי מַאֲבַק הִתְנַגְּדוּת אוֹ תְּחוּשׁוֹת מְאֻזָּנוֹת
כְּמוֹ אֵימָה בֶּהָלָה בְּחִילָה הַמְאַזְּנוֹת רְגָשׁוֹת אֲחֵרִים
שֶׁמִּכָּל אֵלּוּ לֹא נוֹתַר בָּהֶם דָּבָר
לֹא פַּחַד לֹא אֵימָה לֹא צְנִיעוּת לֹא תְּחוּשַׁת כִּשָּׁלוֹן
אֶלָּא הִתְנַשְּׂאוּת וְכָל הַהֲפָכִים שֶׁלָּהּ אֶלָּא בְּכַמֻּיּוֹת עֲצוּמוֹת
בְּלִי כָּל אֵלּוּ בִּכְלָל אֶת אֵלֶּה יַרְגִּישׁ הַשֵּׁנִי כְּכָל מַה שֶּׁחָסֵר
כְּשֶׁהוּא מַעֲבִיר לַקָּרְבָּן תְּחוּשׁוֹת אֵלּוּ כְּמוֹ רַעַל לְשַׁתֵּק
בּוֹ אוֹתוֹ עִם הַפַּחַד וְהַמֵּאוּס הַנּוֹפֵל עָלָיו כְּמוֹ קְלָלָה
הַנַּצְרוּת בָּאָה וּמְרַכֶּכֶת אֶת הַכֹּל
הֶמְשֵׁכָהּ הַטִּבְעִי הוּא הַפַּצְיֶנְט שֶׁרֶגֶשׁ הַנְּקָמָה שֶׁבּוֹ
הוּא עֻבְדָּה קְלִינִית הַנִּזְקֶקֶת לְתֶרַפְּיָה
הַסְּלִיחָה מֻשְּׂגֵי הַיְסוֹד הַמִּתְעַוְּתִים עִם הַזְּמַן
שֶׁהֵם יֵשׁ נִצְחִי וְאֵזוֹר מֹחַ אֶחָד דָּתִי כִּשְׁאָר אֲזוֹרֵי דָּת
לְאַחַר מִכֵּן בָּאָה חָכְמָה יְהוּדִית שֶׁל קִיּוּם נִצְחִי
לְנַסּוֹת שׁוּב וָשׁוּב כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ בְּלִי מִשְׁקָעִים
שֶׁקָּשֶׁה לְהַאֲמִין שֶׁאֲפִלּוּ הַפָּגָנִיּוּת הִטִּיפָה לָהֶם
אֶלָּא אִם כֵּן מֻשָּׂגִים יְהוּדִיִּים כְּמוֹ עַיִן תַּחַת עַיִן, פָּגָנִיִּים
אֲבָל אִם לֹא וְאֵלּוּ מֻשְּׂגֵי חֲלִיפִין חֲלָלִיִּים
לָחוּשׁ אֶת תְּחוּשַׁת הַיָּרִיב הָרַצְחָנִי הַחָשׁ עַיִן תַּחַת עַיִן
וְאֶת כָּל מֻשַּׂג הַנְּקָמָה הַמְקוֹמֶמֶת נֶגְדָּהּ אֶלָּא בְּמַצָּב שֶׁל חֹסֶר בְּרֵרָה
הוּא בַּבַּיִת בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי אוּלַי עַיִן צָפָה בָּאַקְוַרְיוּם
יָד כְּרוּתָה מֻנַּחַת עַל הַתַּנּוּר סִימָנֵי דָּם גְּרִירָה מַאֲבָק
וְאָז חָשִׁים אֶת רִגְשׁוֹתָיו בְּבַת אַחַת עַיִן תַּחַת עַיִן
עַכְשָׁו רַק הֶחָזָק יוֹתֵר הָעַרְמוּמִי יוֹתֵר יְנַצֵּחַ
מִי שֶׁצּוֹפֶה אֶת הַנּוֹלָד בְּיוֹתֵר כִּשָּׁרוֹן
מִי שֶׁיְּנַחֵשׁ אֶת תְּנוּעוֹתָיו שֶׁל מִי בְּיֶתֶר מְהִירוּת
וְיִצְפֶּה כַּמָּה מַהֲלָכִים לְפָחוֹת קָדִימָה
הַהוּא כְּבָר מְנֻוָּן הַשַּׁחְצָנוּת וְהָאֶגוֹאִיזְם הִתִּישׁוּ אֶת כֹּחוֹ
הַהִתְהַלְּלוּת הֵמִיתָה אֶת שְׁאֵרִית שִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ
הוּא רוֹאֶה עַצְמוֹ כִּמְבַצֵּעַ שֶׁל כֹּחַ עֶלְיוֹן
אוֹ שְׁלִיחַ מוּסָר קִבּוּצִי כָּלְשֶׁהוּ
אוֹ אֵיזוֹ הַכְלָלַת דֵּעוֹת קְדוּמוֹת שֶׁל סְבִיבָה מְצֻמְצֶמֶת
עַל הַקּוֹד הַהִתְנַהֲגוּתִי הַמֻּגְבָּל שֶׁלָּהּ הַמֻּכְתָּב לְפִי לְשׁוֹן הָרַע שֶׁלָּהּ
מִזֶּה הוּא לֹא יָצָא זֹאת הַפִּנָּה שֶׁלּוֹ לָכֵן הוּא עוֹמֵד בַּפִּנָּה
מַמְחיִשׁ בְּכָל מַהֲלָךְ מַהֲלָךְ רוּחָנִי מַקְבִּיל
כָּעֵת הוּא רוֹצֶה לָצֵאת מֵהַפִּנָּה לַמֶּרְחָב וְרַק דָּבָר אֶחָד מַפְרִיעַ לוֹ
אֶפְשָׁר לְהִסְתַּלֵּק עֲדַיִן בְּשֶׁקֶט הוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ
אֲבָל אַתָּה כְּבָר חוֹוֶה אֶת חֲוָיוֹתָיו
וְהוּא גָּמוּר
נמצא בעיזבונה של וולך, מוקלד במכונת כתיבה. השיר נכתב כנראה באמצע שנות ה-70, וכרבים משיריה המאוחרים של וולך הוא מתייחס לחיים כאל משחק סכום אפס, שבו ניתן מבלי משים ובחטף להיטמע באחר ולאבד את הזהות ואת הדעת. במקרה זה גנב הזהויות מוצג כרוצח הוליוודי, שהגיבור המתגונן משחק עימו שחמט רעיוני - עד שהשניים מתרכבים לאחד: "אֶפְשָׁר לְהִסְתַּלֵּק עֲדַיִן בְּשֶׁקֶט הוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ / אֲבָל אַתָּה כְּבָר חוֹוֶה אֶת חֲוָיוֹתָיו / וְהוּא גָּמוּר". השורות זהות כמעט למסקנת השיר המניפסטי 'חלקים' ב'צורות' (פורסם גם כ'האדמה נהפכת' ב'מופע', 1985): "שֶׁשָּׁם מַרְגִּישִׁים אֶת הָרְגָשׁוֹת שֶׁלּוֹ / רַק מָה / אֶפְשָׁר לָצֵאת מִזֶּה / אִם לֹא נִהְיוּ / אֲדָמָה בֵּינְתַיִם מַמָּשׁ".
זה נועד להיות סיפור קצר, אבל מאחר שתכונות האופי נמשכו לטווח ארוך, ובייחוד מאותו רגע שהוכרו כתכונה שהתגלתה לעיתים קרובות באותה דמות, נהיָה הסיפור ארכני. הרי זה לא היה יפה, אמר הטווס, פעם שנייה זה יהיה יפה. והרי אני מַקדימה מאוחר למוקדם. משגילה הטווס כי אינו מושך תשומת לב, וכי לעומת זאת בנוצות אסופות ובזנב המניפה העשיר הוא מרשים, נאנח בכל פעם שסגר את הזנב, ואמר: מילא, בפעם הבאה זה יהיה יפה יותר. משפרשׂ אותו, מיד שכח את העצב ואת הכישלון ואת הכיעור של הזנב הסגור. זה היה כשעוד היה הטווס רק טווסוּת, סתם תכונה, רק התנהגות. והנה בכל פעם שהיא פעלה, התכונה, נמלא הטווס גאווה, שנשכחה מיד עם היעלמה, כשסגר את הזנב, כי הרי אי-אפשר להיות כל הזמן בטווסוּת, משמע בזנב פרושׂ. כי להגיד כל הזמן "אִם אִם", כמו שנשמע קולו של הטווס, הרי משמעו לא לישון, והרי צריך לישון, ואז אין זנב פרושׂ, אין התנהגות ראוותנית בנוכחות הטווסת או הבריות המתרשמות הרבה פחות מטווס ישֵן מאשר מטווס ער בעל זנב-מניפה פרושׂ. וכך, מתוך הכישלון, הִתאווה הטווס לשמח את הלב, להראות התגלמות של תכונה-בצורה, לעשות מכל תכונה חי, מהות גופנית ממהות רוחנית. לטווח ארוך עדיין היה הטווס טווס. זה שום דבר, אמר הטווס, שום דבר באמת, פעם הייתי יפה כאשר זנבי היה פרושׂ, או פעם אהיה יפה כאשר זנבי יהיה פרושׂ. לא היה כל הבדל בזמן כי כל עבר ועתיד חייבו פעולה מיידית של הרגש, בלי זיכרון כלל-טווסי, אשר לטווס יש ולאדם אין. כי האדם היה חייב לפעול מיד, ולהתבונן בכל חולשה בשעת מצוקה, ולכל חיה היה זיכרון שאצל האדם התחלף בפעולה רגשית, ורק לעיתים, בשעת המנוחה, היה מתבונן בחולשות בתמיהה ומשמח את ליבו בהמצאה של תכונה שהפכה לחי. מתבונן בחוכמת הבורא ושב מבודח לחיים נטול זיכרון. אִם מה, אִם אִם אִם אִם, שאל הטווס והתכוונן למראהו בזנב סגור, ומיד, בהומור מרושע שיש ליופי, פרשׂ את זנבו וחיכה לתגובת התפעלות והשתנקות אשר השכיחה את ההומור המרושע באסירוּת-תודה על המראה הנהדר שנפרשׂ. כך ירדו התכונות לעולם במהות חיוֹת. אריה היה מומחה לסגנון, להכרתו בכל הזמנים שהיו, וכל ההשפלה נמחקה. כל החולשה הפכה לבידוח, בהתבוננות כמו בזנב־הטווס שנפרשׂ בהומור מרושע אשר נשכח מיד בהתפעלות, באסירוּת-התודה ובחיוך המידבק. כי ההשפלה והחולשה היו ציר מרכזי שעיצב את החיים והיו כוח המרוץ, היו הבריחה מפני המוות, היו שוט החיים אפילו, ומהחולשה נוצרו דברים כה יפים כמו החיוֹת, עד שהפיצוי היה כדאי. אִם אִם אִם, אמר הטווס, פשוט הזנב היה סגור. בזנב פרושׂ הכול נראה אחרת. ראיתי כבר סגנון זה, אמר האריה. שוב חש האדם השפלה: מה משמע 'ראיתי', והרי אני יצור כה בלעדי, הרי מיד אשמיד את הדף הכתוב. אבל הרי הדברים האלו ישנם, אמר האריה, ואולי בעצם הכלב? מה שבטוח הוא שהתולעת אמרה: יֵדעו שזאת אני, יגידו עלי ש...
סיפור קצר שנמצא בעיזבונה של וולך, מוקלד במכונת כתיבה. הסיפור נכתב כנראה בתחילת שנות ה־70, והוא מזכיר את 'עמוק מאוד בים', הסיפור שחותם את "שירה" (1976). הסיפור ההוא מספר על צלילה הזייתית של האדם אל בין חיות הים, ואילו בקטע שלפנינו החיות הן חיות השדה - טווס, אריה וכו' - אך הצלילה לא פחות עמוקה, פילוסופית ופסיכדלית.
א
אֵין שֵׁמוֹת לַדְּבָרִים בַּלַּיְלָה
בַּלַּיְלָה אֵין לַדְּבָרִים מַרְאֶה
בַּלְַּיָלה הָאְַלמוֹנִיּוּת שֶַׁלּטֶת
מִי אַתָּה מִי אֲנִי בַּלַּיְלָה
אֵין לַדְּבָרִים שֵׁמוֹת בַּלַּיְלָה
הַלַּיְלָה שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי מֵהַיּוֹם
רֶצֶף הַחַיִּים שֶׁל הַיּוֹם חֶדְלוֹן לַיְלָה
חֶדְלוֹן יְקִיצָה מִלַּיִל וְחִבּוּר לַיּוֹם
מַכְשִׁירֵי הַחִבּוּר מִלִּים חֲוָיוֹת הַיּוֹם
מִתְחַבְּרִים לְרֶצֶף חַיִּים בַּנִּיב וּבוֹנִים
בַּלַּיְלָה הוֹרְסִים מְעַט עוֹשִׂים בְּעָיוֹת
עוֹשִׂים סִיּוּטֵי לַיְלָה מְקִיצִים לְאֹשֶר
מֵאֻמְלָלוּת חַסְרַת שֵׁם לְפִרְסוּם יוֹם
בַּיּוֹם הַכֹּל מְפֻרְסָם בּוֹ גָּלוּי וְיָדוּעַ
בַּלַּיְלָה אֵין שֵׁם לַדְּבָרִים הַכֹּל סְמָלִים.
ב
בַּלַּיְלָה הַכֹּל סְמָלִים עוֹשִׂים בַּחֲלוֹמוֹת
סְמָלִים עוֹשִׂים שֵׁם וְיִדּוּעַ לַדְּבָרִים
עוֹשִׂים הַסְּמָלִים דְּמוּי שֵׁם לִידוּעֵי יוֹם
מֻפְרִים עַל פִּי סְמָלִים בַּלַּיִל
ג
סִבּוֹת תּוֹצָאוֹת מַסְקָנוֹת גּוֹרְמִים
מְשָׁלִים סְמָלִים חִידוֹת וּמְשָׁלִים
בְּדִיחוֹת יוֹם חִידוֹת לַיִל
מַה סִּמְלְךָ אָצִיל אַבִּיר פְּרוֹלֶטָרִי וְשֶׁלִּי
הַלְַּילָה מְסַמֵּל הַיּוֹם מְַמשֵּׁל
בַּיּוֹם מוֹשֵׁל הַדָּבָר בַּלַּיְלָה הַסֵּמֶל
מַלְכוּת בְּהִירָה מַלְכוּת אֲפֵלָה
מָה הַחַיִּים בַּלַּיְלָה חִדָּלוֹן וְצֶלֶם
צֶלֶם בַּלַּיְלָה כְּסֵמֶל מְפֹרָשׁ
תֵּן לַלַּיְלָה אֶת שֶׁלְּךָ קַח לְךָ בַּיּוֹם
ד
חָכְמָה סוּמֵאת בַּלַּיְלָה
חָכמְָה פִּקַּחַת בַּיּוֹם
חָכְמָה גְּלוּיַת עֵינַיִם בַּיּוֹם
חָכְמַת עִוֵּר בַּלַּיִל
לַיְלָה דַּל וְיוֹם עָשִׁיר
אָחִיו הֶעָנִי הַיָּרוּד בַּמִּשְׁקָל
אָחִיו הָרָשׁ שֶׁל הַיּוֹם הַלַּיִל
אָחִיו הֶעָשִׁיר שֶׁל הַלֵּיל הַיּוֹם
מוֹסִיף בַּיָּמִים גּוֹרֵעַ בַּלֵּילוֹת מְעַט
כָּל הַמְעַט הַדַּק הֶעָדִין הַנִּתְפָּס בְּקֹשִי
הוֹלֵךְ עַל גֶּחָלִים הַלַּיִל הוֹלֵךְ לְאַט
מָהִיר וְזָרִיז הַיּוֹם מֵהַלַּיִל הַרְבֵּה יוֹתֵר.
הַלַּיִל דַּל בַּלַּיְלָה חָל עָלָיו כָּפוּל
יוֹצֵא נָפוּל מִפְּנֵי הַלַּיִל מַגְדִּיל בַּיּוֹם.
מַגְדִּיל הַיּוֹם בַּלַּיִל כְּדָוִד עַל יְהוֹנָתָן.
פורסם בכתב העת "פרוזה" 15־16, 1977. לכאורה, מחזור שירים זה משווה בין היום ללילה כשני ארכיטיפים קלאסיים: הלילה סמלי, חידתי, חלומי וכו', ואילו היום מעשי, מבודח, לוגי וגו'. אולם השורה האחרונה רומזת שאולי לפנינו "שיר מתהפך", אשר בו היום והלילה עושים דברים אחרים לגמרי זה עם זה.
וּמִן הָאֶשֶׁד
בּוֹ נִסְחֶפֶת גְּוִיָּה
הַלֵּב הַמֵּת
הנַסִּחְָף
נַעֲשׂוֹת צוּרוֹת קְטַנּוֹת
מֵעֵין עֲנָנִים
וּבְכָל אֶחָד יוֹשֵׁב מַלְאָךְ
וְזֶהוּ אֶשֶׁד הַבֶּכִי
וְזֶה לֹא עָנָן
רַק צוּרַת אֶשֶׁד
בֶּכִי בָּאֶמְצַע
הַמְחַקֶּה אֶת קוֹל
הָאֶשֶׁד,
וְגַם מִן הַמַּפָּל
שֶׁל הַדְּמָעוֹת
נַעֲשׂוֹת צוּרוֹת קְטַנּוֹת
מֵעֵין עֲנָנִים
עִם מִרְצָפוֹת לְמַזְכֶּרֶת
בָּאֶמְצַע
וּמִסָּבִיב הִתְאַבְּכֻיּוֹת שֶׁהֵן דֶּרֶךְ
זֶהוּ סִפּוּר הַלֵּב,
זוֹהִי דֶּרֶךְ הַלֵּב
וְאֵיךְ אֶעֱבֹר אֶת הַנָּהָר.
פורסם בכתב העת "מאזניים" בדצמבר 1981, יחד עם שני שירים נוספים שלא נכללו בספריה. מחלת הסרטן הייתה במחשבותיה של וולך הרבה לפני שהלכה, באיחור רב למרבה הצער, לאשש זאת בבית החולים. היא ברחה מבשורה, וניסתה לטפל במחלה בכוחות עצמה, למשל בדיאטה צמחונית, בפעילות גופנית ובאמצעות אנטיביוטיקה. אך למרות האופטימיות והביטחון שהקרינה החוצה - החל המוות לחדור לשיריה. ניתן לסמן את רגע כניסתו לשירים, את פציחת הדו־שיח עימו, בערך משיר זה.
תֵּן לִי לְכַבֵּד אֶת גּוֹרָלְךָ
הַכֵּר בּוֹ הוֹדֵה בּוֹ
הִתְפְַּרנֵס מִמֶּנּוּ
עֲשֵׂה מִמֶּנּוּ אָמָּנוּת
קַח אוֹתוֹ בַּיָּדַיִם
וְלוּשׁ אוֹתוֹ לְפִי
דְמּותְּךָ
הֱיֵה אֱלֹהִים בְּגַנְּךָ
תֵּן לִי לְכַבֵּד אוֹתְךָ.
אֶת הָאֵיכוּת הַמְיֻחֶדֶת
שֶׁל הֲוָיָתְךָ תֵּן לִי לָחוּשׁ
לרְִאותֹ
לְהַרְכִּין אֶת רֹאשִׁי
בִּפְנֵי אוֹתָהּ מַהוּת
שֶׁהִיא חִידַת עַצְמְךָ
וְגַם פִּתְרוֹנָהּ.
באפריל-מאי 1984, בעודה עוברת טיפולי כימותרפיה, כתבה וולך שיר שבועי ל"קול תל-אביב" (לימים "ידיעות תל-אביב") תחת הכותרת: "יונה וולך, המשוררת של ת"א, כותבת מבית־החולים תל-השומר". זה השיר הראשון שפורסם במסגרת זו.
ספר שירים חדש של יונה וולך? עכשיו, ב-2024? והתשובה היא שוולך — המשוררת העברית האהובה והחשובה ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 — אינה מוכרת דיה, לא על כל פניה.
ספרנו החדש "יונה וולך, השירים שמחוץ לספרים" (הספריה החדשה לשירה בשיתוף הוצאת הבה לאור) אינו ספר טיוטות שנשלפו ממגירה או הועתקו מיומן. להפך: ברובו הוא מורכב משירים שוולך עצמה פירסמה בכתבי עת ובעיתונים ולא נכללו בספריה ה"תקניים", או שנכללו בספרים אחרי שנערכו עד דק, שכן היו פרועים ונפרעים, בלתי ממושמעים, חופשיים לחלוטין.
אף שהספר מקיף את כל שלבי שירתה — השיר הראשון בספר נכתב ב-1969, והאחרון ימים ספורים לפני מותה ב-1985 — עיקרו במהפכה הקונספטואלית שוולך הובילה יחד עם דוד אבידן בשנות ה-70. זאת שירה שלא מסתפקת באימאז', וגם הדימוי המושלם לא סותם עליה את הגולל, אלא שואפת תמיד לאמת אבסולוטית — בכל מחיר, בכל מצב ובכל אחת מדרגות ההכרה — ובכך היא אחדותית, שלמה עם עצמה, משוחררת מכל כבל. אהרן שבתאי קרא לשירתה המאוחרת "המגנה כרטה של השירה העברית", אלא שהבשורה הגיעה באיחור, הגיעה בטפטוף כשהיה צריך לרדת מבול, ולעיתים לא הגיעה כלל.
ספר זה פותח צוהר חדש לוולך לא-מוּצרת, לא-מצונזרת, לא-ערוכה. אנו רואים בו התגשמות ראשונית של חלומה הגדול של יונה וולך לדבר במישרין אליכם הקוראים, להיות לכם ושלכם באמת, לחולל, להפליא ולהצליף בכם, בלי סייגים ובלי מתווכים. מי אנו שנתווכח.
(עודד כרמלי ושני פוקר)
"יונה וולך — השירים שמחוץ לספרים", בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר, רואה אור בימים אלה בהוצאות הבה לאור וספרי סימן קריאה. עיצוב עטיפה: עידן אפשטיין
פורסם לראשונה: 00:00, 12.01.24
