אם לפני המלחמה אפשר היה לשחוט פרות קדושות, עכשיו אסור לגעת בהן. יש דברים שאתה נזהר להגיד. הייתה לי פעם בדיחה על טיול שעשיתי במקסיקו ושהפחד הגדול שלי שם היה להיחטף. הורדתי אותה, כי היא מייצרת טריגר. כשאנשים מגיעים למופעי בידור הם מחפשים להתנתק, רוצים לצחוק, אבל מצד שני אי־אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. אז אתה הולך בין הטיפות, בוחר בקפידה את הנושאים. זה בעיקר לתקוף את הצד השני, את האויב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפני שבועיים החלטתי לחזור להופיע באופן רשמי. פתחתי שתי הופעות באולמות גדולים של 800 איש, ואחרי שהכול נסגר, חשבתי שאולי קפצתי מעל הפופיק, שלקחתי סיכון. אבל הופתעתי, היה אובר־בוקינג. אתה רואה את הצימאון של אנשים לצחוק. אתה מתחיל להרגיש שיש כבר איזושהי שגרה, לצד זה שאסור לנו לשכוח שיש חטופים ויש לחימה.
טריקי.
נכון, אז אני עולה לבמה ודבר ראשון מתנצל. מרגיש חייב להתנצל על זה שאני עושה את מה שאני עושה, ומצד שני אני יודע שזה אסקפיזם הכרחי ומודה לאנשים שהגיעו למרות התקופה המאתגרת. אני חושב שגם על המלחמה הזו נוכל לצחוק, אבל צריך להיות מאוד זהיר. יש פרות קדושות שצריכות להישאר פרות קדושות.
חודשיים לפני המלחמה יצא הסרט 'ההילולה' בהשתתפותך, קומדיה עם טוויסט של חטיפה לעזה.
וואו, תשמעי. בשבוע שעבר דיברתי עם המפיק משה אדרי, אמרתי לו, 'תראה איזה מזל היה לנו שיצאנו עם הסרט באוגוסט ולא באוקטובר, התאריך המקורי שבו הוא היה אמור לצאת, כי אז הסרט היה נגנז. ההקבלה למה שקרה לנו מצמררת. יש שם חטיפה לעזה, עוגיות כמו של רחל.
ובכל זאת, בסרט, כמו בישראל של לפני 7 באוקטובר, התייחסו לחמאס כבדיחה, כמטומטמים ולחטיפה כאירוע שלא יכול באמת להתרחש.
בשפת הרחוב, לקחנו אותם צ'יפס, ומסתבר שהם הרבה יותר מתוחכמים ומאומנים וחמושים ממה שחשבנו. הם תפסו אותנו במערומינו. אני חושב שזה גם חלק מהבעיה, היהירות שלנו. המחשבה שהכול בסדר. אבל ברגע האמת התברר שהצבא שלנו ערוך לכל משימה ויכול להתמודד עם כל אירוע שכזה.
הוא נכשל ב־7 באוקטובר.
אני מסכים שהיה פה כישלון חרוץ, אבל בסוף כשהצבא נכנס פנימה, לעזה, החיילים הפשוטים עושים את העבודה כמו שצריך. בסוף ננצח, אין צל של ספק.
אתה יכול לצפות ב"ההילולה" היום?
לא יודע. אני חושב שייקח לי קצת זמן. בכלל, ייקח לנו זמן להתאושש. גם בתרבות. אבל כמו שעשו יצירות על מלחמת יום כיפור, על גולדה, יעשו גם על זה.
את מי היית רוצה לגלם בסרט שיעשו על 7 באוקטובר?
אני לא יודע להגיד. יש שם כל כך הרבה גיבורים, רבש"צים, חיילים שלקחו נשקים ויצאו להילחם, קציני משטרה שעזבו הכול, אנשים מהקיבוצים והיישובים שנלחמו כדי להציל את הילדים שלהם. מה שבטוח זה אני לא רוצה לשחק מישהו מהדרג הממשלתי או הפיקודי.
אני מכיר אנשים שיצאו למסיבה בנובה ונרצחו. חברים של חברים, ילדים של חברים. הייתי בשלוש לוויות, אחת יותר קשה מהשנייה.
ב־7 באוקטובר בשש בבוקר יצאנו לטיול משפחתי לצפון. זו שעה של כבישים ריקים, אתה רוצה לנצל את היום. בשש וחצי היינו באזור עין תות, ופתאום אזעקות של החיים, ושומעים ברדיו 'ירי נרחב לדרום'. אני אומר לאשתי, 'אולי יותר נכון לא לעצור, ולהמשיך צפונה, כי זה בדרום'. חמש דקות אחר כך שמענו שיש חדירת מחבלים בכל מיני יישובים, המוח מתחיל לעבוד, עצרנו בצד, אמרנו אולי זו מתקפה משולבת. אנחנו מסתובבים חזרה, בהלם טוטאלי, שומעים שיש כאן אלפי מחבלים ואומרים, 'בוא'נה, זאת מלחמה'. הילדים בצרחות מאחורה, הגדולה נשארה בבית והתקשרה להגיד: ''אבא, תחזרו!' חוזרים הביתה, מדליקים טלוויזיה ורואים שחור. אתה אומר, זה לא יכול להיות יותר גרוע, ואז עוד ידיעה ועוד ידיעה, ואני שומע על חברים מוקפצים ואף אחד מהם לא עונה לי לטלפון ומבין שהם בשטח. ויש לי משפחה בדרום, בשדרות, באשדוד, לאשתי יש משפחה באופקים. ואין תקשורת, אתה לא יודע מי נגד מי. כאוס. התגובה המיידית של אשתי הייתה לנעול את כל החלונות והתריסים.
רגע לפני המלחמה כמעט הייתה פה מלחמת אחים. גם לפניה לא הייתי שותף לפילוג בשום צורה ואופן. אני לא כזה בהוויה שלי, חינכו אותי לכבד ולאהוב כל אדם. אחרי שראיתי את ההתגייסות של כולם ב־7 באוקטובר, הבנתי שכנראה היה צריך לקרות פה לצערנו הרב דבר כל כך מזעזע כדי לאחד את השורות. להגיד לך שאני אופטימי בהקשר הזה? לא יודע. אני רואה לפעמים ניצוצות של רגרסיה. אנשים שמעלים שוב את הוויכוחים הישנים. לא יודע להגיד לך מה יקרה פה ביום אחרי. יהיה פה כאוס אבל אני רוצה להאמין שנהיה מדינה יותר טובה.
יצא לי השנה לבקר בהרבה מקומות בעולם במסגרת העבודה ‑ ארצות־הברית, תאילנד, קפריסין, בלגיה ‑ ותעיד על זה אשתי, שאחרי יום־יומיים כבר מגרד לי הגוף לחזור הביתה. הייתי בבלגיה בהופעה לשגרירות ולקהילה היהודית. בגלל שיש שם הרבה מוסלמים, ההנחיה הייתה לא לבוא עם סממנים יהודיים. זה מסרס. אתה מסתובב ואתה בחששות. אני יותר מפחד בחו"ל מאשר פה. אני באמת אוהב את המדינה. לא חסר לנו פה כלום. הנה, יש מלחמה ואנחנו יושבים בבית קפה. החיים מתנהלים. החוסן הלאומי הוא היכולת שלנו לחזור לשגרה לצד הלחימה הצודקת ולהבין שצריך לעשות מה שצריך כדי להחזיר את החטופים ולמוטט את חמאס.
אני רואה את המשפחה שלי מהדרום - זה לא חיים. הילדים שם בטראומה מגיל צעיר, ילדים שלא מכירים שגרה. אני חושב שבצד השני אין עם מי לדבר. זו דעתי מאז ומתמיד. ומי שרוצה לדבר איתנו, מושתק. מי ששולט, לא רוצה לדבר. אלה אנשים שבהזדמנות הראשונה יזרקו אותנו מכאן.
הבת הגדולה שלי, בת 18, בקורס פרמדיקים בצבא עכשיו. היא חטפה טראומה ב־7 באוקטובר. הקטנים יותר, בני 14 ו־12, כבר לא כאלה קטנים. זה אומר שאני לא יכול לעוות להם את המציאות. יש להם ניידים, הם שומעים ורואים חדשות, מדברים בבית הספר. אני לא יכול להסתיר מהם כלום או לשקר, למרות שאני אבא מאוד מגונן. הקטנה שלי באה לישון איתנו בימי האזעקות והטילים, וחשבתי רק על מה עוברים הילדים הקטנים בדרום וביישובי העוטף שזו המציאות היומיומית שלהם.
פעם אחת היא שאלה, 'אבא, אם ייכנס לפה מחבל מה תעשה?' באינסטינקט, עניתי כמו קומיקאי, לא כמו אבא. אמרתי לה, 'קודם כל בורחים וצועקים חזק', כי מה תענה? ואז ניסיתי להרגיע ולהגיד, 'אל תדאגי, אבא ישמור עלייך'. איזה אבא ישמור, אבא שבור. אבא אין לו חלק אחד בגוף תקין! גם אמרתי, 'הם לא יבואו עד לפה, אנחנו גם גרים באמצע השכונה'. חיפשתי תירוצים, הבנתי שזה מטריד אותם. אפילו הכלבה למדה לרוץ מכל רעש של אופנוע לממ"ד.
אני שמח ש'שנות ה־90' חוזרת ברשת 13 (בראשון וחמישי, אחרי החדשות). בטיימינג הנוכחי, וגם בגלל שאנחנו מדברים על לחימה ארוכה, צריך הפוגה לנפש. שמעתי את שלום (אסייג, יוצר הסדרה והשחקן הראשי) אומר שהוא תהה בינו לבין עצמו אם זה זמן נכון, כי עדיין יש חטופים ולחימה. העם צריך רגע של אסקפיזם והלוואי שהסדרה תספק את זה. התחלנו לצלם אותה לפני השבת השחורה, ואחריה עצרנו לעבוד לשלושה שבועות, לא היה חשק, לא ידענו לאן זה הולך, היו שחקנים שגויסו. נאלצנו להקפיא את הצילומים, אחר כך הבנו שחייבים להביא מיגונית כדי להמשיך. מצאנו את עצמנו בין המיגונית לטייק.
מוזר.
כן, מוזר לחזור לשחק אחרי אזעקה, אתה עוד בסטרס. יכול להיות שגם יראו את זה בסצנות, יקלטו שחקנים מבוהלים. היינו כל הזמן עם אוזן לטקסט ואוזן לאזעקות. חלק מהדברים שמאפיינים את הסט זה שהאווירה בו נורא כיפית ומצחיקה, בגלל זה גם הסדרה כזו. אבל הייתה אווירה קשה מאוד. הרגשנו שאנחנו מתעסקים בקקה. למי יש חשק לעשות דמויות? לא בא לך. את הפרמיירה עשינו לחיילים ולמילואימניקים, ברוח התקופה. הקהל צחק, וזה נורא מרגש שיש סדרה שמצליחה לאחד. זו מטרת־העל של שלום, לייצר סדרה שמגשרת על כל הפערים.
למרות שהיא סטריאוטיפית.
הסטריאוטיפיות הייתה קיימת גם במציאות. אלה אנשים שאני והוא מכירים מהשכונה, שחיינו איתם. ויש משהו כיף בדמויות מוקצנות ומופרכות שאתה יכול סתם להתחבר להומור שלהן.
הופעתי לפני מפונים מהצפון, מהדרום ומהעוטף במלון בנתניה. אתה מיד יכול להבחין מי זה מי. אתה רואה שמפוני העוטף כבויים, הם שם, אבל לא שם באמת. הייתה אמא עם ילדה בת 14, והקהל צוחק וגם האמא, והילדה אפילו לא מחייכת. בסוף ההופעה היא באה להצטלם, שאלתי אותה, 'את בסדר?' והיא ענתה 'לא. אני כבר חודשיים פה, אני לא יודעת מתי אני חוזרת הביתה אז שום דבר לא מצחיק אותי'. נאלמתי דום. תראי במה ילדה 14 מתעסקת, אין לה בית, אין לה בגדים להחלפה.
הילדים גמרו אותי. היה אירוע שהגעתי להופיע ובסוף רק התיישבתי לדבר איתם. בשבוע הראשון של הלחימה ביקרתי פצועים, אנשים שעברו נס גלוי. היה בחור שירה בו צלף והכדור פגע בעדשה של המשקפיים ובמקום לחדור לעין, רק שיפשף אותו בצד. פגשתי שוטר ממשטרת שדרות שאתה רק יושב ובוכה איתו, לא מאמין למה שאתה שומע. הלכתי למוסך ואחד המוסכניקים ביקש, 'אתה יכול לשלוח לילד שלי ד"ש? יש לו יום הולדת היום'. סיפר שהוא מגולני והתחיל לבכות. אמר, 'הוא 76 יום בפנים ואני לא יודע מה איתו'. התפרק. לא ידעתי מה להגיד.
איפה אתה פורק את זה? בסוף אתה אמן, לא איש טיפול.
יש לי פסיכולוגית שאצלה אני פורק. וגם בבית עם אשתי, מדברים, מספרים. אבל אחרי שלושה שבועות שרצנו בין הופעה לביקור פצועים עצרתי, זה היה לי יותר מדי, לא עשה לי טוב. אתה לא יכול להכיל את כמות הסיפורים, לראות את המראות. עשיתי הפסקה. כמה עצבות. יש פה חומר לפסיכולוגים ופסיכיאטרים ל־20 שנה קדימה.
ולא לקומיקאים…
בסוף קומדיה נעשית גם מדברים טרגיים. היא תמצא את הדרך פנימה.
זה פודקאסט שהוא פרודיה על פודקאסט, כי כולם כבר טחנו את כולם ושמענו הכול מהכול. אז אני שם בדמות. הוא לא פוליטיקלי קורקט, אין לו כישורי הנחיה וכל התחקירים שלו שקריים. זה סוג של רוסט בפורמט של פודקאסט. אני מביא אמן מוכר וצולב אותו. ליטל שוורץ כבר התארחה אצלי, גם ישראל קטורזה. בשלב הזה לא יהיו פוליטיקאים, הם עדיין לא רוצים לצאת מצחיקים. אבל אני מאמין שזה עוד יקרה.
ומה החלום הגדול?
לא אתפלסף לך על חלומות להצלחה בחו"ל. סליחה, אבל זה לא מעניין לי את הביצה. תני לי לעבוד פה, להמשיך עם המופע שלי, לעשות סרט או סדרה בשנה. לא אתנגד כמובן אם יציעו לי תפקיד, אני לא אנטי, אבל זו לא פסגת שאיפותיי. אני חי פה, אוהב פה, יש לנו תעשייה לא פחות טובה. לא צריך יותר כלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.01.24
