7 באוקטובר הכה בי כמו שהכה בכולם, ומאז נראה לי שיישרנו קו, כל אחד מהמקום שלו, וחזרנו להיות יהודים וישראלים. אחרי שנים לא פשוטות, הבנו שהעם שלנו הוא הדבר הכי חשוב ויקר שיש לנו ושאנחנו חייבים לשמור עליו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשבועות האחרונים אני קם בבוקר עם השיר "לחיי העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה", שמתנגן לי בראש בלי הפסקה. בתוך כל הזוועות שאנחנו עוברים אני פוגש בשטח חיילים, מפונים, פצועים, משפחות חטופים, מגלה את הכוח הבלתי נגמר שלנו כעם ומתרכז בזה. אזרחים קמו להילחם, פתחו את הבתים, המטבחים ואת הלב שלהם ועזרו אחד לשני. הסיפור שלנו כיהודים וכישראלים חזר לעמוד בראש סדר העדיפויות של כולנו בתחושת שייכות ושותפות גורל, ואני חושב שצריך לעשות הכל כדי שזה יישאר ככה.
ארי שלי בן חמש וחצי, נולד לעולם משוגע. קורונה, מצב פוליטי לא פשוט, מלחמה. אני זוכר את עצמי כילד, שר בטקסים את “אנחנו הילדים של חורף שנת 73’”, טקסט שמקבל עכשיו משמעות נוספת. ובאמת, אני מסתכל על הילדים שלי ורואה עוד דור שמצטרף לקונפליקט הישראלי. אבל מה שהשתנה בי בתקופה האחרונה, זה שלצד כל הפחדים והקושי, יש בי גם תחושת גאווה גדולה. ככל שהזמן עובר אני מבין שאנחנו, היהודים, עם מאוד מיוחד.
5 צפייה בגלריה
''בראש סדר העדיפויות''. הראל סקעת עם בן הזוג, עידן רול והילדים ארי ואיסלה
(צילום: מתוך האינסטגרם)
אני מנסה להסביר לילדים על המלחמה בצורה שלא תצלק אותם או תייצר עבורם זיכרונות מפחידים. לתת תשובות בשפה שלהם על מה שהם שואלים. וכן, אני מצליח גם לשמור על שגרה בבית ועל אנרגיות טובות. לא משקר להם אמנם שהכל בסדר, אבל מספר שאולי לא כולם אוהבים אותנו, אבל יש לנו צבא חזק, חיילים גיבורים ואנשים טובים ששומרים עלינו, ואנחנו נעבור את זה וננצח. יש משהו בצורך להסביר את המצב לילד, שגורם גם לך לחפש בכוח את הטוב ואת הצד החיובי בכל דבר, והצד החיובי זה הכוח והייחודיות של העם שלנו.
בתחילת אוקטובר ערכנו פגישה ראשונה לקראת השקת חגיגות 20 שנה לקריירה שלי. היו לנו כל כך הרבה תוכניות, כולל אלבום חדש, שירים חדשים, סיבוב הופעות חדש וקאמבק לפסטיגל, אחרי 15 שנה. שנה של אירועים. אבל האדם מתכנן תוכניות ואלוהים מראה לו את המציאות. הכל התבטל.
כמובן שהכל מתגמד אל מול המצב. המוזיקה וההופעות יחכו. אז במקום להוציא שיר חדש לרגל 20 שנות קריירה, אני מקליט שיר עם משפחות החטופים ומופיע בפני חיילים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני כבר בן 42, ואם למדתי משהו בחיים זה שהתקופות הקשות האלה רק בונות ומחזקות אותך. בעוד שלושה שבועות, אחרי תקופת התנדבות ארוכה, אני פותח הופעה ראשונה בתשלום במוזיאון תל־אביב. כמובן שהיו לי לפני כן מחשבות על כמה אני מוכן ועד כמה הקהל מוכן לזה. מצד אחד, "מוכרחים להמשיך לנגן", מצד שני, יש עדיין משפחות שמחכות לילדים ולילדות ולאבות שלהם ואי־אפשר להמשיך כרגיל. אבל ההחלטה להופיע, למרות הכל, הגיעה מהקהל. אנשים צמאים לקצת נורמליות. אני מופיע הרבה, גם מפה אני נוסע לשדה תימן לשיר לחיילים שיצאו מעזה, ולאן שאני לא הולך אני שומע אנשים צועקים: "תחזירו את המוזיקה", "תחזירו את השפיות" - מוזיקה היא הפסיכולוג והחמצן שלנו.
כשאתה עובד על המופע, אתה מתחיל להבין את ההשפעה של התקופה על הפלייליסט. יש פתאום שירים מפעם שאפשר למצוא בהם היום המון נחמה, שמספרים את הסיפור שלנו כאן עכשיו. שירים שהקהל רוצה לשמוע. יש גם שירים שמשפחות של חיילים שנהרגו ביקשו שאבצע במיוחד בשבילם. כמובן שאוותר על להיטים כמו “שאהבה נפשי” עם עופר ניסים, שהוא שיר מאוד מרים, אבל אולי אשלב מעוול או שניים. אני בונה פאזל שיעשה טוב לאנשים.
אני מניח שזו הולכת להיות הופעה שהיא גם סוג של טיפול פסיכולוגי שמנקה את הנפש, שנותנת תקווה והפסקה לכמה שעות מהמחשבות ומהפחדים. כולנו יודעים שמוזיקה היא התרופה הכי טובה. גם אותי היא הצילה בתקופה האחרונה. היו רק שני מצבים שבהם נשמתי טוב בחודשים האלה - כשהייתי על הבמה, ועם הילדים שלי.
ההתמודדות עם קשיי הפרנסה בתעשיית הבידור מאז המלחמה החזירה אותי לימי הקורונה. שוב אנחנו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח. כולם חזרו לעבוד כרגיל ואצלנו המלחמה עדיין נמשכת, כמו אצל החיילים.
אישית, אני מודה, זה לא העסיק אותי. מ־7 באוקטובר הייתי מרוכז רק בלהגיע לאן שצריך ולעזור למי שצריך כמו כולם. אבל חייבים להבין שהתעשייה לא מורכבת רק מזמרים, יש עוד עשרות אלפי עובדים שזקוקים לביטחון כלכלי. גם להופעות הכי קטנות יש חמישה אנשים שנוסעים איתי בהתנדבות. איך הם יסגרו את החודש כשהם מצטרפים אליי לנסיעות לבסיסים? המדינה חייבת לעזור לכל מי שנפגע כלכלית במלחמה, להכניס את הידיים לכיסים ולהציל את המלאכים האלה, אחרי מה שהם עשו עבורנו בשלושת החודשים האחרונים.
לא התבאסתי מדחיית הפסטיגל. למרות שאני יודע עד כמה הילדים צריכים את זה, אני חושב שעשו החלטה נכונה. אין מה לעשות, אני לא רואה את עצמי עומד עכשיו על הבמה בשמחה גדולה, עם רקדנים ורקדניות ופירוטכניקה וזיקוקים. אני בקשר עם ההפקה, והסברתי להם שיהיה לי מאוד קשה להופיע בזמן שחיילים נלחמים ונופלים ויש לנו 136 חטופים בעזה. זה מרגיש לי לא הגיוני.
נכון שצריך לחזור לשגרה, אבל תמונת הניצחון היא לא התמונה שלנו רוקדים על במת הפסטיגל, אלא של התושבים שחוזרים לבתים שלהם בצפון ובדרום, החטופים שחוזרים למשפחות שלהם, והחיילים שלנו, שחוזרים מעזה.
אני מאוד ישראלי, מאוד גאה ומאוד ציוני. הייתי פטריוט גדול גם לפני המלחמה. כשהייתי נוסע להופעות מול יהודים וישראלים בעולם תמיד הייתי קורא לכל הקהל לעלות ולחזור לארץ. כשהתחילה המלחמה התנדבתי כמו כולם, לא כמו “מפורסם”. אירחנו בבית משפחות שאין להן ממ”ד. ברגע שהתחילו לפַנות אנשים מהבתים בעוטף, הגעתי עם צוות לשלושה מלונות ביום, וכולנו נתנו יד וחילקנו להם ציוד. פעם אחת גם עידן הגיע איתי לפגוש מפונים, ואני מסתכל מהבמה ורואה שהוא הלך להביא חיתולי גמילה לאחד הילדים במלון. פתאום "המוכרות" הזו שלי, שלנו, הפכה לחסרת חשיבות בצורה קיצונית. אין דבר כזה "זמר", "אמן", כולנו עם אחד. זה כיף מאוד. אני אוהב את זה. זו הגישה שלי בחיים.
הופעתי בלוס־אנג'לס מול 3,000 איש מהקהילה היהודית. ואז עלתה לבמה ניצולת נובה דניאל סאסי, שאבא שלה ובת הדודה שלה, שהייתה בהיריון ‑ נרצחו, אחרי שבילו איתה במסיבה. היא סיפרה את הסיפור שלה וכולם באולם עצרו את הנשימה. לקראת סיום דבריה עליתי, עטוף בדגל ישראל, חיבקתי אותה, ממש הרגשתי את פעימות הלב שלה, ושרתי לה.
ירדנו מחובקים אל מאחורי הקלעים והיא סיפרה לי כל מה שעברה במיגונית, כשברחה מנובה. דברים שאתה לא מסוגל לדמיין. מילים שהן תמונות שנחרתות בך. גיליתי גם שהיו איתה במיגונית עוד אנשים שאני מכיר. פשוט ישבנו ובכינו יחד.
בתחילת המלחמה ניסיתי לשמור על עצמי – לא נחשפתי לסרטוני זוועה או למחזות קשים, כי הרגשתי שאני צריך לשמור על התקווה שלי כדי שאוכל לחלוק בה עם אחרים. זו הייתה פעם ראשונה שנחשפתי ממקור ראשון לרגעי הזוועות של 7 באוקטובר.
כשחזרנו לארץ הופעתי באזכרה של המשפחה. לזכר אבא שלה, אבי סאסי, שהיה מסעדן בלוס־אנג’לס ואדם מיוחד, שהגיע איתה לרקוד במסיבה, שרתי את “מיי וויי" של פרנק סינטרה. המזל הגדול הוא שהתינוק בן החודש וחצי של דניאל נשאר בבית, אחרי שהיא ובן הזוג שלה החליטו ברגע האחרון לא לקחת אותו איתם לנובה כמו שתיכננו בהתחלה. היא, אבא שלה ובן הזוג שלה הגיעו לכאן כדי לחגוג בפסטיבל אהבה, ובמקום זה נקלעו לזירה של טבח ואימה.
לזכר בת הדודה שלה שרנו יחד את "ואת", עם המילים שקיבלו פתאום משמעות: "ואת, אל מי את צוחקת כשאת שוב לא מחבקת". כל מילה כמו סכין בלב. החזקתי את עצמי שלא להישבר ולא יכולתי, התחלתי לבכות.
נסעתי להופיע בפני חיילי גולני באחת ההתרעננויות שלהם. גשם זלעפות ובוץ בחוץ, ואני והפלוגה בגזיבו ענק עם צמרת הפיקוד, שמחה גדולה. בדרך לשם סיפרו לי שמשפחה של אחד החיילים שנפל, רועי ברקת ז"ל, תהיה שם. שאלתי איזה שיר הוא אהב, כדי שאוכל להקדיש לו, וענו לי "עד אחרי הנצח" של פאר טסי, אמן שאני מאוד אוהב. ותוך כדי שאני לומד את השיר נופל לי האסימון שהמשפחה הזו גרה רק שלושה בתים ממני. לא נתפס שכל האבל הזה קרה במרחק של 50 מטר מאיתנו.
רועי ז”ל, שנפל ב־7 באוקטובר, הוא ילד שראיתי בשכונה, עם משפחה מדהימה. אני זוכר שבתחילת המלחמה הייתי חוזר מהופעות בבסיסים, רואה את אוהל האבלים ומקבל את המציאות לפנים.
ערב אחד הייתי בבית והשכבתי את הילדים לישון, עידן היה בכנסת, שמעתי מוזיקה, השיר הזה קפץ לי פתאום ונשברתי בבכי שאני לא זוכר כמוהו. בכי של ילדים שאתה לא מצליח לשלוט בו. חצי שעה של בכי קשה מאוד. ואז עידן נכנס הביתה, נלחץ ושאל מה קרה. ואני מספר לו ושנינו בוכים.
אני חבר טוב של משפחת נעים ומכיר את מאי ז"ל, הנכדה של שלמה שרף, מאז שהייתה קטנה. אמא שלה, ענת, הייתה שולחת לי תמונות שלה כל הזמן. ב־7 באוקטובר עידן ואני היינו בחו"ל. כבר בטיסה חזרה, כשהתחלתי להבין מה קורה, ביקשתי שיתייגו אותי בתמונות של נעדרים מהמסיבה, כדי שאוכל לעזור למצוא אותם. תוך דקה הגיעו אליי מאות הודעות ואני לא מסתכל אפילו על התוכן, ישר מעלה הכול במהירות. פתאום קופצת לי תמונה של נעדרת ואני המום: "רגע, זו מאי???" לא הבנתי מה קורה. ואני מעלה את התמונה שלה ואומר לעצמי: יהיה טוב, בטח ימצאו אותה בקרוב, תחשוב חיובי. אבל לא היה טוב, היא נרצחה.
בלוויה שלה ביקשו שאשיר את "אמרת שהשמש", שיר שלי שרק מעטים מכירים, ומתברר ששבוע לפני נובה היא שלחה לכל המשפחה. היא הייתה השמש שלהם. זו משפחה מאוד מלוכדת, כולם גרים בית ליד בית בנחלה בכפר־סבא, עם הסבא והסבתא והדודים. פתאום בלוויה שלה אני שר אותו ולא מאמין שאלו המילים. דודה שלה אמרה לי שזה כאילו היא ידעה מה יקרה. "איך את רואה רק שמיים שחורים? הן ודאי במרום יש מיליון כוכבים, וירח אחד ליבך עוד זוכר, השמש זורחת אבל תמיד במקום אחר".
איך מצליחים לשיר? אלה רגעים שאתה לוקח בהם אוויר ופשוט עובר למצב אוטומט. ככה שרתי. אבל זעקות הכאב והבכי שהיו שם, על הקבר, לא עוזבות אותי עד היום. איך שסיימתי לשיר חיבקתי את ענת, אמא שלה, ולא היה לי מה להגיד. ולי תמיד יש לי מה להגיד, תמיד יש לי נחמה להציע ותמיד היה לי כיוון חיובי לחשוב עליו, אבל פה לא היו לי מילים. בסוף השיר פשוט התרסקתי לתוך הכיסא ונשברתי.
כבר המון שנים אנחנו, לצד עוד המון אנשים טובים, עובדים על שינוי חוק האימוץ. לכן, הקביעה של בג"ץ שגם זוגות להט"ב יוכלו לאמץ היא כל כך חשובה וכל כך משמחת, בייחוד למי שעבר כמוני שני הליכי פונדקאות בארצות־הברית ומבין את הקשיים האמיתיים שכרוכים בזה. עד היום אני עוזר לאנשים שנתקעים חודשים שלמים בחו”ל עם התינוק, בגלל בירוקרטיה.
ההחלטה הזו היא רגע ענק של שמחה ואור, שבו בג"ץ מילא את התפקיד שלו כמגן כל האזרחים במדינת ישראל.
בתקופה האחרונה, כמי שחיתן כבר כמה זוגות גאים וסטרייטים בבסיסים במהלך המלחמה, הבנתי גם שהצבא נמצא תמיד כמה צעדים לפני המדינה. אני מכיר אין־ספור חיילים מהקהילה שלוחמים עכשיו בעזה ובצפון. כשעידן התגייס להילחם במבצע צוק איתן הרגשתי על בשרי איך זה להיות בן זוג של לוחם, והתסכול היה ענק. כתבתי אז מכתב לביבי נתניהו, שאני מבקש שיזכור אותו גם כשיחזור מהמלחמה.
אני רוצה להאמין שהמלחמה שינתה את היחס שלנו לדבר הפשוט הזה שנקרא שוויון זכויות. זה מאוד בולט לטובה בתקופה שבה כולם קמים להגן, להילחם ולעזור האחד לשני. אני מקווה שיזכרו את ערך השוויון של הקהילה הגאה כמו עוד הרבה דברים אחרים שחשוב לזכור, גם ביום שאחרי.
ב־7 באוקטובר עידן פשט את החליפה והפך לאזרח שעוזר כמה שהוא יכול. בכלל, מאז שהצטרף לפוליטיקה הוא ניסה לחבר בין אנשים, ואני שמח לראות שגם עכשיו הוא ממשיך לקרוא לאחדות. זה לא אומר שחייבים להסכים עם כל מה שפוליטיקאים אחרים אומרים, אלא לנהל ויכוחים בצורה מכובדת. להוקיע מילים מפלגות, ואמירות שיכולות לפרק ולהפריד אותנו האחד מהשני. אני לומד ממנו הרבה וגאה בו ובלב שלו. באמת. את כל זה הוא עושה בשקט. מחבר בין אנשים גם בכנסת, בוועדת חוץ וביטחון, וגם מחוץ למשכן.
אנחנו כבר רגילים למחסור בזמן איכות יחד, כי שנינו עובדים קשה ואין לנו לו"ז קבוע. בערבים אני בדרך כלל בהופעות והוא בכנסת, לפעמים לא יוצא לנו להתראות במשך כמה ימים, אבל אנחנו יודעים גם למצוא זמן משותף. אני חוזר מהופעה ומחכה לו ער, כדי שנהיה ביחד. בשישי־שבת אנחנו מפנים את הזמן רק לילדים, הם נמצאים תמיד בראש סדר העדיפויות שלנו.
הדבר שאני הכי גאה בו בעידן, הוא ההבנה שלו שאחרי 7 באוקטובר הכול צריך להיבחן מחדש ולהשתנות, שאסור ששום דבר יישאר אותו הדבר. הוא גם מספיק אמיץ כדי לבחון מחדש את התפיסות והעמדות שלו ולהתנהל אחרת.
אני באמת חושב שיש מדינת ישראל של 6 באוקטובר - ויש את מדינת ישראל של 8 באוקטובר. מי שלא מבין את זה, תקוע באתמול. כולנו חייבים להיות מספיק אמיצים, להסתכל על המציאות ולחשב מסלול מחדש.
לדבר על אחדות היום זה לא רק מתק שפתיים. זו לא קלישאה. זה צריך לבוא לידי ביטוי בפועל. אסור לחזור שוב למסלול התנגשות בינינו, אבוי לנו אם נעשה את זה.
אני בן אדם של חיבורים. תמיד בעד למצוא פתרונות ונגד מריבות ושסעים. אני מודה שהשנים של עידן בפוליטיקה לימדו אותי שזה לא פשוט כמו שזה נראה, אבל אחרי מה שעברנו, אין לנו ברירה אחרת. יש כאן הושטת יד היסטורית, רגע נדיר של אחדות במדינה שאני מאוד מקווה שאף אחד לא יהרוס.
ראיתי הרבה סרטונים של מילואימניקים שפונים למקבלי ההחלטות ולתקשורת, בתקווה להשתחרר מהמילואים ולהרגיש גם בחוץ את האחדות שקיימת בשדה הקרב. הרבה אנשים מרגישים היום שהמדינה קצת נעלמה והעם זרח. עכשיו אסור לנו לתת לאף אחד להפריד בינינו יותר, וזה לא רק סלוגן. 7 באוקטובר גרם לנו להבין שזו המציאות החדשה, זה ההכרח.
חייבים להסתכל על דור הניצחון שצמח פה ולהוריד בפניו את הכובע. אני מעריץ את הדור הזה, שקראו לו בעבר דור הטיקטוק והאינסטגרם, אבל כשפרצה המלחמה פשוט יצא מהבתים שלו, עלה על מטוס, גם באמצע טיול בארצות רחוקות, עזב את בנות ובני הזוג בבית, ויצא להילחם. מצדיע לו.
בשבילו אנחנו מחויבים להבין שצריך לעשות פה חשיבה מחודשת על הדברים. אני חושב שזה יהיה פשע שלא לעשות את זה.
בתקופה האחרונה אני עושה הרבה עבודה עצמית. מאוד פשוט להישאר בתדר שלילי ופסימי, אבל אני ממש משתדל להיות אופטימי, בשבילי ובשביל כל האנשים שאני פוגש. מתעקש להסתכל על הדברים בצורה הכי חיובית ולדמיין את היום שאחרי. לדמיין ניצחון, אחדות, וכל מה שצריך לקרות פה במדינה כשנתעורר מהסיוט הזה.
אני מרגיש שבשלושת החודשים האחרונים זרענו בכל מיני מקומות גם תקווה ונחמה. כאדם בוגר, כאבא לילדים שחי כאן כבר 42 שנה, הבנתי שאני חייב להתעמק בהיסטוריה של העם שלנו ושל הסכסוך. לדעת את העבר כדי שנוכל להתנהל טוב יותר בעתיד, לדאוג שיהיה יותר טוב בשכונה הקשה הזו שנקראת המזרח התיכון.
וכשאתה חוזר אחורה, אתה מבין שאתה חלק מסיפור היסטורי גדול. האנטישמיות למשל, שאנחנו נתקלים בה שוב היום, היא הרי תוצר שנאה של אלפי שנים. ומתוך כל זה צריך להבין שכל מה שנשאר לנו זה רק העם שלנו. וזה גם מה שיקל עלינו להתאחד, ולא רק בתקופת מלחמה.
אני מאוד משתדל לחשוב טוב, להזמין את הטוב, לדמיין את הטוב. זה כמו שמירת שבת. שמירת שבת היא למעשה ריכוז אנרגטי של המון אנשים עם מטרה ושאיפה משותפות בעולם. אלה זרעים קטנים שנשתלים, וייתנו לנו ביום שאחרי את היכולת לקום מהדבר הזה חזקים מפעם.
ואם אני עצוב, אני מזכיר לעצמי שאני רק גרגיר בהיסטוריה וחלק מסיפור גדול ממני, כמו ספינה ששטה המון שנים ואנחנו אוחזים בהגה שלה עכשיו. וזה מה שנותן לי תחושת גאווה. כשאתה מברך ועושה קידוש בשישי וקורא מהספר את כל המשפטים הישנים שהפכו להיות אמת, אתה מתרגש. כל מה שעברנו כעם, זה שאלוהים הציל אותנו ואנחנו תמיד מנצחים והגענו לתקומה שלנו. מרגיש שאתה חלק משושלת מוצלחת וטובה.
ואגיד משהו גדול יותר – כל העולם עובר בשנים האחרונות תהפוכות. סחרור. העולם משתנה. דווקא בתקופה הזו אני חושב שלמדינת ישראל, יותר מלאומות אחרות בעולם, יש סיכוי יותר גדול לשרוד גם את הקשיים שיבואו. למה? כי אנחנו אומה חזקה שכבר התמודדה עם דברים נוראים בצורה מעוררת השראה. לא מכיר עוד עמים שאחרי אירוע כל כך נורא כמו 7 באוקטובר, קמים, כולם חדורי מטרה, עם כוחות בידיים ובלב לעזור. הנס הקטן והיחיד שקרה לנו עכשיו, מלבד האחדות, הוא שקיבלנו פתאום את המציאות לפנים. קיבלנו תזכורת. ואם את שואלת מה באמת למדתי מהמלחמה הזו, זה לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה.
