1. היה שווה להיכנס לעזה רק בשביל לשמוע את אחד המפקדים בחאן־יונס אומר לי את המשפט הכי חזק ששמעתי עד עכשיו על 7 באוקטובר; משפט שברגע אחד מסביר לך בדיוק מה קרה לנו בשבת ההיא, ואולי גם איך זה קרה. הוא אשכרה הצליח לזקק לי במדויק את מה שעברנו: את ההלם. את הזוועה. את הסדיזם. את ההפתעה המוחלטת שאחזה בנו. את המון הפראים שפרצו אל בתינו. את הכמות המשוגעת של המחבלים שנכנסו אל בתינו. את החטיפה ההמונית, את ההרג, את הביזה וההשפלה שתפסו אותנו כל כך לא מוכנים, את הקושי לצפות מתקפה כזו ואת הקושי לעכל אותה גם לאחר שקרתה:
"זה היה", הוא אמר לי, "אירוע תנ"כי, בעולם של רשתות חברתיות".

6 צפייה בגלריה
חנוך דאום
חנוך דאום
חנוך דאום
(חנוך דאום)
2. הדבר הראשון שאתה שם לב אליו בעזה זה איך לא זז נים ולא נע שריר אצל הלוחמים למשמע הבומים המשוגעים שיש ברקע. אתה שומע התפוצצות מטורפת וקופץ ומסתכל סביבך על החיילים, אך לא נודע כי בא אל קרבם. פניהם חתומות, כאילו לא קרה דבר. כאילו הם לא שמעו את זה. והנה המחשבה המוזרה שעלתה במוחי: הם כל כך מורגלים לרעש הפצצות, שאני תוהה איך אחרי מאה ימים שם הם יסתדרו עם השקט בהוד־השרון.
6 צפייה בגלריה
איתן כבל
איתן כבל
בלי יח''צ ובסירוב עיקש להתראיין. איתן כבל
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בחפ"ק של המח"ט שפוגש אותנו יש גם כמה חברה ותיקים. כמה ותיקים? אחד מהם בן 64. אדם שהספיק בחייו לנהל אין־ספור מאבקים פוליטיים, וגם לגעור ברינה מצליח שהיא לוקחת אותו לפרוצדורה. איתן כבל, גבירותיי ורבותיי. בלי יח"צ ובסירוב עיקש להתראיין, האיש המיוחד הזה עושה מילואים. כל מה שצריך, כל מה שעוזר, העיקר להיות עם החבר'ה. העיקר לקחת חלק במלחמה הקיומית הזו. מלבד כבל, גם את רשף לוי פגשתי בעוטף. הוא לא בא להופיע. הוא התגייס. עוד אחד שהתעקש ונלחם כדי להיות חלק מהמערכה כשהבין שהחבר'ה נטחנים. בדרך פגשתי גם את גיא גיאור עם יחידת הניוד בכוננות להיכנס ולחלץ פצועים, וגם יועז הנדל הסתובב בגזרה. זו תמצית הישראליות בעיניי. אין "סלב" בעזה. אין גם ימין ושמאל. תמצית הביחד.
אני מחשיב את עצמי מאוד סרקסטי, ובחסות הטראומה, הבדיחות שלי הפכו לשחורות בהגזמה מאז 7 באוקטובר (יעידו על כך הלוחמים שהופעתי אצלם בתקופה הזו). ועדיין, אין בי טיפת ציניות מול הדבר הנפלא הזה: מאות אלפי חיילי סדיר ומילואים ששמו נפשם בכפם, וברגע הקשה בתולדות עמנו, עלו על מדים ואמרו: הנני.

3. באתי לעזה כדי לנסות להבין יותר טוב מה אני לא מבין. שמעתי את כל הפרשנויות, קראתי את מה שיש לכולם לומר, ותישאלתי בעצמי מאות לוחמים שהיו בקרבות. ועדיין, קיוויתי, יש דבר מה נוסף שאפשר להבין רק כאשר נמצאים בפנים, בתוך עזה, מטרים מהקרב, רק כאשר דורכים ברגביה. מריחים את ריח הקרבות.
צדקתי. הביקור הזה בחטיבה 55, חטיבת המילואים המיתולוגית של הצנחנים, היה מחכים ממש. אל"מ עודד זימן, המח"ט המתוק, לקח אותי לראות את הגזרה. לפני כמה שבועות נולדה לו בת, והוא קרא בשמה בבית כנסת מאולתר בלב עזה. צמוד אליו בחור צעיר, שמספר לי שיש לו ילד בן שלושה חודשים וחצי, שלושה מתוכם הוא בלחימה. זה בן ראשון והוא הפסיד את חודשי חייו הראשונים. האם זה קשה לו? התשובה חיובית. האם הוא רוצה לחזור הביתה? לא רגע לפני שהמשימה מסתיימת.
6 צפייה בגלריה
מח"ט 55 אל"מ עודד זימן וחנוך דאום
מח"ט 55 אל"מ עודד זימן וחנוך דאום
המחיר שהצבא שלנו גובה מאז מעזה, הוא בלתי נתפס. מח''ט 55 אל"מ עודד זימן וחנוך דאום
(צילום: מהאלבום הפרטי)
אז אני בחאן־יונס כעת, מאתיים מטר ממני אחד הגדודים במתקפה. המח"ט מקבל עדכון שמטען התפוצץ, יש שקט מתוח ואז הוא ממשיך בדיווח: בלי נפגעים. לידו פיר. הכוח מתקדם. אני בינתיים רואה שתי מנהרות ובית ספר ששימש כיסוי למעוז טרור. אני מקבל הסבר על עיי החורבות שמולי, וברשותכם אגיד לכם את זה כהצהרה להאג: במקומות שאני ראיתי בעיניי, בשעות שאני הסתובבתי בעזה, לא ראיתי מסגד, בית ספר או בית חולים שאין בהם או בקרבתם טרור. אם ראיתם בית ספר, תהיו בטוחים שתחתיו, לצידו ולפעמים פשוט בפנים – יש פלוגה של חמאס או נשק שמוכן לשיגור. ראיתי גם שבכל בית שני בערך התגלו אמל"ח או פיר בחצר או סתם ספרי לימוד שמסבירים לילדים שאת היהודים צריך להרוג כשהם קטנים.
4. אני רוצה שנדבר רגע על ההרס. זו נקודה חשובה. כי אנשים שואלים מה קורה במערכה. אנחנו מנצחים? מפסידים? מדשדשים? למה לא משחררים את החטופים? ומה עם סינוואר? היכונו לחפירה ניר־דבורית (אני חולה עליו), ואמנם קטונתי, אבל בדקתי את התזה הזו עם כמה בכירים בצבא, והם די אישרו לי אותה: מטרות המבצע כפי שהוגדרו בקבינט קצת אמורפיות. "מיטוט חמאס" זה משהו שקשה לאחוז ביד. קשה להגיד “הנה, עכשיו זה קרה”. לכן הציבור לא ממש מבין מה קורה. מה אנחנו עושים. אז בואו אגיד לכם מה לדעתי מתרחש בעזה בחודשים האחרונים, ואני מצטט פה דברים שאמר לי מג"ד בשטח: אנחנו הופכים את עזה מלבנון לג'נין.
על פניו זה נשמע יעד מוזר קצת, אפילו מבאס. ג'נין? כדי להפוך מקום לג'נין נצא לסכן את בנינו? אבל יש עומק חשוב במטרה הזו. בלבנון יש איום שיושב על גבולנו, שכולל עשרות אלפי טילים שיכולים לפגוע בחבלי ארץ שלמים. עזה גם הייתה איום כזה. בג'נין, לעומת זאת, אמנם יש מחבלים, אבל אין ולא יכול לצאת משם איום קיומי על ישראל, או עשרות אלפי טילים וגדודי חמאס מאורגנים שפושטים על ערינו. למה? כי הצבא מסוגל להיכנס לשם לשלוש שעות ולצאת בלי הכנה מיוחדת. מהותית, המקום באחיזה צבאית שלנו.
6 צפייה בגלריה
חנוך דאום בישיבה עם הלוחמים בבית בחאן־יונס
חנוך דאום בישיבה עם הלוחמים בבית בחאן־יונס
בישיבה עם הלוחמים בבית בחאן־יונס
(צילום: מהאלבום הפרטי)
עזה לא תהפוך להיות מדינה שנטייל בה בשבת בבוקר. יהיו בה מחבלים ולא יחסרו בה שונאי ישראל בקרוב. אבל זה יהיה כמו בג'נין. זה יהיה דשא שנוכל לכסח כל הזמן. שיהיה בשליטה שלנו. לא נצטרך לעמוד בצד ולהתבונן בהם מתעצמים.
אני נוסע בעזה על ציר סלול שנוסעים בו כוחות ישראליים בחופשיות. התנועה ערה, אני רואה תשתיות, כדי שיהיו מי שתייה זורמים לכוחות, יש אפשרות לתדלק ברצועה ועוד דברים שמטעמי צנזורה תצטרכו פשוט לדמיין. קצין בכיר אמר לי שנסראללה, למשל, באמת לא חשב שנהיה בשיפא ובכיכר פלסטין ובכל צפון הרצועה. הוא מן הסתם חשב שנפגיז, הוא חשב שאולי ניכנס קצת, אבל הוא לא האמין שנחרע. לא ככה. זה לא אומר שהוא לא יילחם או שלא נידרדר ללחימה מולו, אבל זה בהחלט נכנס לסל השיקולים שלו.
5. אני פוגש בחור שחוקר שבויים, אב לשמונה ילדים. אני שואל אותו מה הוא מרגיש כשהוא מדבר עם השבויים. מה החוויה שלהם. הוא חד־משמעי: הם שבורים. רוח לחימה אפסית. הם עייפים ולא מבינים מה נפל עליהם. חלקם נכנעים. אגב גם זה דבר שצריך להבין: הלחימה איננה של צבא מול צבא, וגם לא של צבא מול ארגון טרור. כשאתה בחאן־יונס אתה קולט את זה היטב: כאן אין לחמאס מה לעשות מול הכוח הצבאי שעומד מולם. הם מסוגלים רק לזנב בכוחות. לעשות מעין פיגועי הקרבה ולמות. לצאת על אזרחי ולשלוף מאיזו שמיכה אר־פי־ג'י. זה כמובן כואב ומצריך טיפול, אבל זו לא לחימה של גדודים מאורגנים, אלא התארגנויות עצמאיות של מחבלים שמתחבאים לבד ורובם מנותקי קשר ממפקדיהם.
6 צפייה בגלריה
חנוך דאום ורשף לוי
חנוך דאום ורשף לוי
תמצית הביחד. רשף לוי
(צילום: מהאלבום הפרטי)

6. הנה עוד דבר שצריך לדעת: אנחנו הורגים מחבלים במנהרות. אי־אפשר לומר הרבה יותר מזה, אבל הציבור צריך לדעת שזה קורה. שיש לחימה גם במקומות שאינם נראים בעין. וזה ייקח עוד זמן.
השעון בשטח של המפקדים הוא לא שעון האולפנים. אנחנו שואלים כל יום מה קורה. מה עם סינוואר, מה עם החטופים. חושבים שבגלל שעבר יום ויש מהדורה חדשה, אמור להיות גם שינוי במערכה. אבל זו טעות. הלוחמים שלנו בעזה - בחורים צעירים שהיו בטיול בחו"ל או באמצע לימודים, עצמאים שהשאירו עסק והורים צעירים שנפרדו מילדיהם - להם יש קצב עבודה ומחשבה שונים: הם עוברים מטיהור של בית ספר ממולכד להתקפה על בית חשוד, מחשיפת פיר להשתלטות על מתקן חקלאי שיש מתחתיו מחרטה לייצור נשק. כל משימה נבנית באופן מסודר. עם מודיעין, עם תוכנית קרב, עם הרבה אש. יש דריכות, יש נחישות ויש אפשרות להיתקלות שתהפוך את עולמם. הם עובדים קשה, באופן שיטתי ובהצלחה גדולה. ובין לבין, כשנחים מהמשימות, כשאנחנו יושבים בבית שהיה שייך למחבל די מבוסס, אני שם לב לעוד משהו שקורה, בגלל הסיטואציה: מתנהלת שיחה. שקטה. נעימה. שיש בה רעות. היתרון: אין פלאפונים. אין פושים. אין רשתות חברתיות. אנחנו בבועה. בועה עזתית מוזרה, שמאפשרת לחברה האלה להיות במוד אחר. בלו"ז אחר. ביחד.
6 צפייה בגלריה
סלפי של חנוך דאום עם החיילים בעזה
סלפי של חנוך דאום עם החיילים בעזה
העיקר לקחת חלק במלחמה הקיומית הזו. סלפי עם החיילים בעזה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
כמה הזדמנויות יש לך בעידן הזה לפגוש כל כך הרבה צעירים בלי אף מסך? ואיזה דבר נפלא זה. וכמה זה לא חסר להם שם, לחבורה הזו, שעל כתפיה מונח ביטחונה של ישראל.
7. יש להם גם דאגות, ללוחמים. הם חושבים על החברים שאיבדו, שעליהם טרם הספיקו עוד להתאבל. ויש את החיים שבחוץ. החבר'ה הנשואים דואגים לנשותיהם. דואגים באמת. הם מקפידים לומר לי שוב ושוב שהן הגיבורות. שהן אלה שצריך לדאוג להן. אני מקשיב לזה. מבטיח לפעול בעניין. יש גם את דאגת העצמאים. אני מכיר אותה היטב, עסוק בזה ללא הרף. אלה אנשים שהשאירו עסקים מאחור. הם יצאו לקרב בתוך דקות, עצרו את חייהם בלי לשאול שאלות, אבל הם תוהים אם יהיה להם לאן לחזור, אם הלקוחות חיכו, אם הארנונה הצטברה. גם פה אני אומר להם בקול ברור: אנחנו לא נשאיר אתכם לבד. לא יקרה. אין שום סרט שאתם חוזרים מהמילואים ומגלים שפשטתם רגל. אתם נלחמים פה עבורנו, ואנחנו נהיה הגב שלכם כשתחזרו. ויש עוד דבר, לתשומת ליבם של המוסדות האקדמיים: החבר'ה האלה, בעזה וביתר הגזרות, שלומדים אצלכם, דואגים. הם חוששים שיהיה קשה להם להשלים חומר. חוששים שלא באמת יתחשבו בהם. ואני הבטחתי להם לבטא את החשש הזה שלהם גם פה. לכתוב עליו כשאני חוזר לישראל.
8. עזה שקטה עד שהיא לא. אנחנו מסתובבים בגזרה. יאיר שרקי, שהצטרף אליי, אני והלוחמים. עולים לתצפת על השכונה הקטארית, על האזור שהיה בו גוש קטיף. רואים דגלים בכל מקום. דגלי ישראל.
אנשים שואלים מי מנצח במלחמה. התשובה היא שהמלחמה לא הסתיימה, אבל כשאתה מסתובב בעזה, שאויבינו חשבו שלא נעז להיכנס אליה וכולה מלאי דגלי ישראל, אתה מבין שאמנם עוד לא ניצחנו, אבל אנחנו בוודאי לא מפסידים. חטפנו מכה כואבת מאוד בשבת השחורה, וזו עובדה. אבל המחיר שהצבא שלנו גובה מאז מעזה, הוא בלתי נתפס. עד שהילדים שישנים כעת באוהלים ברפיח יחזרו לישון בביתם החדש ובשכונות ראויות למגורים, כבר יהיו להם ילדים משלהם. ומי שחושב שזה כשלעצמו אינו הישג חשוב, לא מבין את השכונה שבה אנו נמצאים. חשוב להרוג את בכירי חמאס ולשחרר את החטופים, אבל אחרי פוגרום אכזרי כל כך היה הכרח לזרוע הרס שאויבינו יזכרו גם עוד מאה שנה, כדי שלפני הניסיון לבצע פוגרום נוסף, הם ישקלו זאת בשנית.
וממה שעיניי ראו אני קובע: אנחנו בהחלט בדרך להשיג זאת. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24