ב־7 באוקטובר ארזתי את המשפחה ועברנו להורים שלי באבן יהודה, יחד עם האחים והגיסות וכל הילדים. 12 אנשים. תיכננו לבוא ליום־יומיים רק כדי להבין את הסיטואציה, לסדר את הראש, ונשארנו שלושה שבועות. וכולנו היינו בחרדה, שבורים, עם ילדים קטנים שאנחנו לא רוצים לדבר לידם, אבא שלי רצה לראות חדשות ואני לא רציתי. נהיה מתח והיינו צריכים להבין איך מנהלים את האירוע בתוך המשפחה כי כל אחד הגיב אחרת. אני חושבת שבחודשים האלה ה'לא בסדר' ירד מהפרק. כל אחד עושה מה שהוא יכול, מה שטוב לו. המנגנון שלי בתקופה הזו הוא לפעול כדי לשרוד. אני צריכה לעשות בשביל לא להיות בדיכאון. אז אחרי ההלם של היומיים הראשונים, התחלתי לעשות. בראשון בבוקר הייתה פתאום מלא עבודה במיזם ה-Wellbeing שלי GroupHug. הכנסתי את גיסתי לשיחות חירום במיזם כעובדת סוציאלית, אבא שלי הלך לחמ"ל נעדרים כעורך דין, פתאום הוא נעלם מהבית וראה דברים מזעזעים, אמא שלי ניהלה את כל הילדים, ואחי ואני נסענו כמו משוגעים לצומת תפוח. קנינו נעליים, הגענו לחיילים, רעדתי ברכב ואמרתי לאחי, מה אנחנו עושים? ולא ממש הבנו אבל פשוט עשינו.
התפקיד שלנו בעורף זה להתעקש על היום שאחרי, וגם לתמוך בחזית, במילואימניקים, בנשות המילואימניקים שאני מעריצה. זו האחריות שלנו לתמוך. לא צריך לעשות דברים גדולים. יש לך שכן חייל? תכין מרק. תעשה כביסה. כל אחד יודע מה הוא יכול, וכל מה שאתה יכול זה טוב. בחודשים האלה הצטרפתי ל"בריגדת האהבה". המוזיקאית סיון טלמור, שבעלה במילואים והיא כבר שלושה חודשים לבד עם שני ילדים, הקימה קבוצה שנוסעת להופיע לחיילים, למילואימניקים, למפונים. חברות בה דאנה איבגי, רוני הדר, שני קליין, שני כהן, גיה באר גורביץ ועוד. זו לא בדיוק הופעה, כי אנחנו עושות את זה יחד איתם. אני חלק קטן מאוד מהדבר היפה הזה, אבל הוא אשכרה עוזר לי. היינו באירוע עם 700 מילואימניקים ואמרתי לעצמי פאק, לכל האנשים כאן יש נשים, ילדים, עבודה, הם הפסיקו את כל הדבר הזה שנקרא החיים שלהם. היינו בהופעה ליחס"ם (יחידת סיוע מנהלתי), שהיו 88 יום במילואים, ויום אחרי שהם שוחררו הם פגשו אותנו. אחד מהם ניגש ואמר לי, את רואה את האנשים האלה? את יודעת מה ראינו? בכל פצוע או הרוג שהיו בחודשים האלה אנחנו טיפלנו. עם זה אנחנו הולכים לישון, ויש לנו מחר ריטריט של יומיים של פוסט־טראומה. ואת אומרת, איזה אנשים יש במקום הזה, וכמה הם מחויבים למדינה הזו.
סייעת גם לבעלך, שלומי שבן. כסטנד מיקרופון שלו בהופעה.
כמו שאמרתי, עושים מה שצריך. לקחנו בייביסיטר לילדים ונסענו להופעה בבסיס נבטים, ואין סטנד, מה תעשי? זה מה שצריך וזה מה שאני אתן.
זה שם את האגו במקום מאוד בריא.
לגמרי. זו המהות של התקופה הזו, שאין אגו ואת באה ככה. זו אני, מה צריך? לדבר? להיות סטנד? שנרקוד? שאעלה על הכתפיים שלך? מה צריך?
תמיד הרגשתי שאני צריכה לגבש דעה, אבל פתאום אין לי. פתאום אני לא יודעת מה אני חושבת, אני מטולטלת. הכול נשבר, צריך לבנות מחדש, ואין לי פרספקטיבה כי אנחנו עדיין באירוע. זה אירוע ששינה אותנו. וזה גם נוגע לנו, הנשים. בפחד הקיומי שלנו, של האם יאנסו אותי. את הולכת ברחוב, בסמטה, ואומרת, בבקשה שאכנס כבר לאוטו.
האירוע הקשה הזה שינה משהו בתפיסה הפוליטית שלך?
אני חושבת שזה לא רלוונטי עכשיו. הרגשתי הכול, את כל הרגשות הקיצוניים שלא האמנתי שארגיש בכלל, וכרגע אני מרגישה שאני רק רוצה לתת גב למי שנמצא שם. אנחנו עדיין באירוע, אני רוצה שהדבר הזה ייגמר ולא יכולה לחשוב יום מעבר. את שואלת אותי מה הדעה שלי? הדעה שלי היום היא שכל החטופים צריכים לחזור הביתה. עכשיו.
לפני כמה ימים שלחו לנו מהגן של לוקא וידיאו שבו כל הילדים מנופפים למסוק על מגלשה בחוץ. הגננת שלחה את זה וכתבה: קצת אופטימיות. ראיתי את זה והתחלתי לבכות. לא יכולה לדמיין את הדיסוננס בין האושר והתמימות של הילדים כשהם רואים מסוק לבין מי נמצא במסוק הזה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הילדים נהיו טריגר. אני מחבקת את הילדים בלילה ואומרת, תודה שאתם פה. כל הפעולות שאני אומרת מה צריך לעשות, לאן צריך לנסוע - זה בשביל להיות מסוגלת לחזור אליהם הביתה, לנהל איתם שיח. נורי הבן שלי כבר גדול, בן תשע, קורא אנגלית ועברית. המון זמן הצלחתי לשמור ממנו אינפורמציה, הורדתי את היוטיוב מהטלוויזיה, אבל אז הוא ראה את השלטים של החטופים. הוא שאל אותי, אמא, חטפו אותם?
היה לילה אחד שהוא פחד שיחטפו גם אותו והוא לא נרדם. אמרתי לו, תקשיב, זה לא יקרה. ב־6 באוקטובר עוד הייתי מאמינה לעצמי, אבל מאז 7 באוקטובר כבר לא. אמרתי שאני אשמור עליו, שהוא מוגן. כל מה שאמא אומרת לילד שלה. אחר כך שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לגור בארץ אחרת. הוא ענה: בחיים לא. בחיים לא אעזוב את ישראל.
ב־7 באוקטובר הייתה לי תחושה שלקחו לנו את אמא ואבא. חשבנו שהדלת נעולה אבל היא הייתה פתוחה וננטשנו. חוויית הנטישה בימים הראשונים הייתה כל כך עוצמתית ומבהילה שהיא העלתה המון שאלות על העתיד כאן, והיה רגע שאמרתי, אוקיי צריך לברוח. פעם ראשונה בחיים שלא שאלתי את עצמי, אבל מה אעשה בחו"ל? לא עניינו אותנו הקריירות שלנו, רק הילדים. אמרתי לעצמי, אוקיי, עבדתי 38 שנה והכול הולך לפח, אני הולכת להיות פליטה בארץ זרה. ויומיים אחר כך הבנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום. הדור שלנו פתאום חווה עוד פעם את האין לי ארץ אחרת, וזו פעם ראשונה שהרגשתי חיבור אמיתי למשפט הזה. גם חשבנו שאנחנו קוסמופוליטיות, לטוס לצלם סדרות בחו"ל, שאני יכולה להיות בכל מקום, יכולה להיות נווד דיגיטלי, ופתאום הבנתי שלא. ועם כל האנטישמיות בחוץ, זה חיזק לי את המקום שאין לי מקום אחר.
כשהשיר "המאהב של אשתך" של שלומי יצא החוצה הייתי צריכה להתמודד עם מה שהחוץ חושב, בעוד בבית פשוט אמרתי לו שזה מאסטרפיס. זו אחת היצירות שלו שאני הכי אוהבת בעולם.
ובכל זאת, היא יצרה דיבור. יצירה של למעלה משבע דקות שבו בעלך מדבר עם המאהב של אשתו.
יש כל כך הרבה שירים של שלומי שיש בהם דברים הרבה יותר קיצוניים מ"המאהב של אשתך". בסופו של דבר זו אמנות, ואמנות יכולה להיות פחד, חלום, פנטזיות. בשבילי, להיות בהשלמה עם השיר הזה זו גם אמנות. זו יכולת לתמוך בהוויה הזו של לשים את זה על השולחן. והכול על השולחן, והכול היה והכול דובר. שלומי ואני מעבר לכל. בשישי שעבר חגגנו 17 שנים מהדייט הראשון. מה לומדים בזמן הזה? עולם ומלואו. אנחנו יודעים להרים האחד לשני, להיות האחד בשביל השני, לתת מקום, לפרגן. בחיים לא הייתי יכולה להיות עם מישהו שהייתי מרגישה שהוא מוריד אותי ואני אותו.
תרבות זו לא פריבילגיה. זו המהות שלנו, אנחנו כלום בלי תרבות, ואנשי התרבות הם הנפגעים הראשונים. איבדנו את העבודה שלנו לגמרי, אפס הכנסות, אפס שקלים. הזמינו את שלומי להופיע על הפסנתר של אלון אהל, מוזיקאי בן 22 שנחטף מהמסיבה ברעים. אמא שלו אמרה: אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להמשיך להיות ביצירה. לשמוע מוזיקה, כי זה התדר שמגיע אליו, זה מה שייתן לו כוח, זה מה שיוציא אותו משם. יום לפני תחילת המלחמה הגיע לכאן הבמאי רימאס טומינאס לביים בתיאטרון גשר את המחזה "סיראנו" שבו קיבלתי תפקיד ראשי. הוא כל חייו גר במוסקבה והוגלה משם בגלל שיצא נגד פוטין, ונהיה פליט בליטא. הוא הגיע ב־6 באוקטובר כדי להתחיל חזרות ב־8 באוקטובר, והחזרות כמובן נדחו. אמא שלי אמרה לי, תקשיבי, אין מצב שהבמאי נשאר בארץ במלחמה. אבל הוא אמר, אני לא בורח יותר ממלחמות, ברחתי מרוסיה, מקסימום אמות בישראל.
3 צפייה בגלריה
''תרבות זו לא פריבילגיה''. מתוך ''סיראנו'' בתיאטרון גשר
(צילום: ישעיה פיינברג, תיאטרון גשר)
ובסוף הוא נשאר באמת.
שבועיים אחרי התחילו החזרות וביקשתי עוד זמן. אמרתי שאני עם הילדים ושזה מרגיש לי מנותק. והם כל כך כיבדו אותי ואיפשרו את זה. כשהחזרות התחילו עוד הייתי באבן יהודה, ובנסיעה לתיאטרון תפסה אותי אזעקה וחטפתי התקף חרדה מטורף. בחיים זה לא קרה לי, השארתי את האוטו פתוח, נכנסתי לחניון של הרכבת והתחבקתי עם מישהי זרה שאמרה לי להגיד שמע ישראל. אז אחר כך, מי יכולה להגיד טקסט של סיראנו דה ברז'ראק? איך אפשר להגיד טקסטים שלא מחוברים למציאות השבורה שאנחנו חיים בה? ואני בתפקיד ראשי בגשר, מגשימה את החלום של עצמי ושל אלפי שחקניות. אבל מה האלטרנטיבה? להגיד אני מתפטרת? לא להתפרנס, לא להגשים את החלום שלי? ומה עם האשמה? אני מגיעה כל יום לחזרות עם אשמה ואז עושה לעצמי שיחות - את עושה מה שאת יכולה.
הבמאי ב"סיראנו" לקח אותי למקומות מאוד קיצוניים, לקצה של עצמי, למשל לצרוח על הבמה. בהתחלה זה הרגיש לי מנותק והייתי מלאת התנגדויות אבל אז הבנתי שזה הטיפול שלי בתקופה הזו. יש לי רגע על הבמה שאני ממש בהתקף טנטרום. מישהו נתן לי הזדמנות בגיל 38 להיות בת ארבע ובהתקף טנטרום. הייתי צריכה את הטנטרום הזה, הרי בתקופה הזו אני כל הזמן אומרת איפה המבוגר שיתווך לי את הסיטואציה? למה אף אחד לא אומר לי אל תדאגי, זה תכף נגמר? אני רוצה לדעת מתי זה נגמר! אז זה הרגע שאני הכי נהנית ממנו בהצגה. תיאטרון זה להיות בעשייה, להיות בתהליך ארוך. כשאת מוצאת את עצמך בחדר חזרות זה משהו שאין בטלוויזיה. התגעגעתי. כל השנים הייתי כל כך עסוקה בלהוכיח את עצמי, במה יחשבו עליי, בהדהוד של החוץ כל הזמן. זה לא מעניין אותי יותר. איזה כיף לא להיות בת 20 יותר. חוץ מהעניין הזה של עור הפנים. אני גאה בעצמי על הדרך ומרגישה שהכול עוד לפניי. אני מחכה לתפקיד שעוד לא הגיע ואני יודעת שיגיע.
בחו"ל?
לא חושבת על זה. מרגיש לי שזו שאלה של 6 באוקטובר.
היזמות החזירה לי את התשוקה להיות שחקנית, וגם הפכה אותי לשחקנית טובה יותר כי אני לא כל הזמן בחרדה ובלרצות. יש לי דבר ענק בחיים - GroupHug - שמשנה לאנשים את החיים. GroupHug התחיל מתמיכה לנשים, והיום זו פלטפורמה של Well being הוליסטי. המיזם נולד מתוך משבר שלי, פיזי ורגשי, בזמן ההיריון עם לוקא. מתוך מקום שבו הייתי צריכה להציל את עצמי. עכשיו בנינו תוכנית שיקום למילואימניקים ולמשפחות שלהם עם ליווי של פסיכולוגים, מומחי פוסט־טראומה, גם אונליין וגם אופליין, כדי שיוכלו לחזור לחיים, להיות אנשים מתפקדים אחרי מה שעברו.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
