לרועי עידן יש תוכנית מגירה סודית למקרה שהקטסטרופה של 7 באוקטובר תחזור על עצמה. אותו לא יתפסו שוב לא מוכן. "תיכננתי נתיב מילוט נסתר מהשכונה לוואדי ועשיתי עם אשתי סיור מקדים", הוא מתוודה. "היו דגשים: עוברים דרך חור בגדר, משם לאתר בנייה, ודרך שביל של חזירי בר לתוך סבך. שם יש נקודת הסתתרות בתוך שיח. אפילו הטמנתי שם שישיית מים".
וואי. היית רציני.
"גם הכנתי מראש קרשים כאלה, שחוסמים את הדלת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קצת כמו מחבוא בשואה. אגב, ברור שחמאס היו מודעים לזה שהטבח שהם עושים מתכתב עם השואה וקיוו להעיר את הפוסט־טראומה הלאומית.
"כן. מה שקרה ב־7 באוקטובר מנגן בדיוק על כל הדברים שמדינת ישראל הייתה אמורה להיות התשובה אליהם. זה לא היה אמור לקרות. אני חושב שאנשים מהעוטף הם ניצולי שואה. שואה קצרה, אבל שואה. וגם מי שלא גר בעוטף הפך לקורבן של טרור לאומני".
כל מה שהיה צריך כדי לעורר בעידן, טיפוס זחוח בימי שלום, את היהודי הנרדף והחרד מפוגרומים, הם מילואים ארוכים וקשים בבור בקריה. הוא הוקפץ לשם בצהרי השבת השחורה, וחזר לחיים עצמם אחרי חודשיים וחצי. התפקיד שמילא שם הוא מז'אנר ההס מלהזכיר; נאמר רק שהעיניים שלו ראו הכול, והכול היה זוועה. "לחץ. הלם. חוסר בהירות, חוסר אונים, חוסר מוכנות. והרבה פחד", הוא מתאר את הלך הרוח באותה שבת במרכז העצבים של צה"ל. "הייתה תחושה שאין מדינה ואין צבא, ואת זה הרגישו גם בתוך הצבא. ואתה בעיקר שואל את עצמך: מה קרה?"
ומה עצמך עונה?
"איך אני אגיד את זה? שאנחנו בסכנה מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד גדולה. הסכנה הכי גדולה שיכולה להיות. שזה אסון גדול יותר ממלחמת יום כיפור, והוא עוד לא נגמר. המחשבה שאשתי והילדות נשארו בקיבוץ שלנו, קריית ענבים, שנמצא שני קילומטר מגדר ההפרדה והוא נטול כל הגנות, הייתה מאוד מלחיצה. מאוד דאגתי להן. עד היום אני מסתובב עם נשק אישי".
איפה עוד הטראומה של 7 באוקטובר שינתה אותך?
"אני ישן טוב, אוכל טוב תמיד (חושב רגע), רק שעכשיו זו יותר אכילה רגשית. אבל ב־7 באוקטובר, מול המסכים בבור בקריה, נדרתי נדר שאם נצא מהאירוע הזה בסדר, אתחיל להניח כל בוקר תפילין. בסופו של דבר אני אדם מאמין, רק אוכל חזיר ובועל שפנים, ואני זוכר שחבר שאל אותי: מה זה לדעתך 'נצא בסדר'?"
שאלה טובה.
"מיותר לציין שהתפילין שלי עדיין אי שם במחסן של ההורים שלי בחיפה. כי עדיין לא ממש ניצחנו".
השאלה היא מה זה בדיוק לנצח בעיניך. גם בטוויטר צייצת לא מעט שאנחנו חייבים תמונת ניצחון. רק שלפעמים אין דבר כזה, תמונת ניצחון.
"חיפשתי תמונת ניצחון בעיקר בתחילת הדרך, כשהמבוכה הייתה רבה והחרדה הייתה גבוהה. אגב, ככל שביליתי יותר ויותר זמן בצה"ל, הבנתי כמה זה רחוק מאיתנו".
החזרת החטופים בכל מחיר תהיה ניצחון?
"אני פשוט חושב שגם אם נצליח להחזיר את כולם בחיים, אמן, אם הם יחזרו למדינה שחמאס יושב עדיין על הגבול הדרומי שלה וחיזבאללה על הצפוני ושני העוטפים נטושים ‑ אז אנחנו עדיין בבעיה גדולה מאוד. מצד שני, האנשים האלה הופקרו בצורה מוחלטת על ידי הממשלה ומערכת הביטחון ויש פה עניין של חוב מוסרי".
לא ענית לי. מה זה לדעתך לנצח במלחמה הנוכחית?
(חושב רגע) "נראה לי שזה כמו פורנוגרפיה. אני אזהה את זה כשאני אראה את זה".
בינתיים הוא בעיקר רואה שחורות. גם כיוצר של סדרת הטלוויזיה הלהיטית "מנאייכ" מדובר בכותב עם בעיית התמכרות לדמויות אפלות ולסיומי עונה בהם הרעים מנצחים, והטוב (שלום אסייג בתפקיד חייו כאיזי בכר, חוקר מח"ש) מסיים על הפרצוף. מהפרק הראשון "מנאייכ" הייתה סדרת משטרה במסורת סדרות אמריקניות דוגמת "הסמויה", שחיפשו את השחיתות ותאוות הבצע דווקא בגופי חוק וסדר כמשטרה ופרקליטות. גם ההתכתבות העקבית שלה עם המציאות הישראלית - מפרשת רות דוד ורונאל פישר, דרך האחים פריניאן ועד לראש ממשלה פגום מוסרית ומסובך בחקירה משטרתית נגדו, כמו גם הפוגה קומית בדמות מפכ"ל משטרה שכשרונו הבולט הוא לעיסת מזון בפה פתוח - הפכה אותה להצלחה טלוויזיונית במדינה שתמיד חיבבה הפי־אנד. העובדה שעידן אוחז בתפיסת עולם ימנית, שלא לומר ליברטריאנית, הפכה את "מנאייכ" לא רק לטלוויזיה טובה, אלא לכזו שמרכזת סביבה קהלים שהרגישו שמישהו מהדהד את תפיסת עולמם על המסך.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל העונה השלישית של הסדרה, שעולה בשבוע הבא בכאן (ברביעי, 24 בינואר, ותשודר ברביעי ושבת בכאן 11 ובכאן box) מגיעה לעולם עם חוקים חדשים: אחרי 7 באוקטובר, שהציג למדינה שלמה אירוע מפלצתי גם יחסית למחוזות הפיקשן, קשה לנחש מה ישראלים רוצים לראות בטלוויזיה, אם בכלל. יותר מזה: אירועים שלפני מאה ימים עמדו במרכז השיח כמו השחיתות השלטונית, הרפורמה המשפטית והמחאה ההמונית שהגיעה בעקבותיה, ואווירת מלחמת האזרחים הקרה שאפיינה את הימים לפני השבת השחורה, נראים על רקע המלחמה הנוכחית כמעט לא רלוונטיים. עידן, אושיית טוויטר ואיש עם אצבע על הדופק הלאומי, מודע למבחן הצפייה. "אני שואל את עצמי אם יהיה קשב לזה", הוא מודה. "מאז 7 באוקטובר אנחנו במין מציאות מוזרה כזאתי שבעצם עולה על כל דמיון. זאת תקופה מאוד מוזרה לכתוב בה. הכול מאוד מוזר".
בוא נגיד שלפני 7 באוקטובר, סצנת האימה שפותחת את העונה שמרפררת לחקירה הידועה של מוסטפא דיראני בידי קפטן ג'ורג' ומדגימה מה אפשר לעשות עם מטאטא, הייתה הופכת לשיחת ברזייה. היום, יש מצב שהצופים יגידו: אוקיי, ווטאבר. קשה להתחרות במציאות.
"אני קורא לזה סדרות 6 באוקטובר. אני לא יודע. נראה מה יהיה, זה בעיקר יהיה מעניין. אז כן, זה הלחיץ אותי, אבל איכשהו התגברתי על הלחץ. והאמת? רוב הזמן יש דברים אחרים בחיים שמלחיצים אותי".
גם העונה הנוכחית מתכתבת עם תיקי נתניהו, עם הביקורת שלך על הפרקליטות, בג"ץ והמחאה שהגיעה בעקבות הרפורמה. במקביל, היית ביקורתי כלפי נתניהו בעבר. זה משהו שהחריף בעקבות המלחמה והסירוב שלו לקחת אחריות?
"כל מי שקשור למה שקרה - דרג צבאי, דרג מדיני, ביבי - כולם צריכים ללכת הביתה. עם נתניהו, כמובן שידעתי מראש שהוא נוכל. כל האפיל של בנט במשך שנים עבורי היה שלא הייתה לו 'הגמישות המוסרית', בואי נקרא לזה, של השמוק הסגול. ביבי בעבר לפחות היה נוכל מוצלח. זה כבר לא המצב".
הפתיע אותך שהוא לא לקח אחריות פומבית על 7 באוקטובר?
"נתניהו דווקא לקח אחריות בנאום אחד שלו, די מוקדם. הוא אמר, 'זה האירוע הכי גרוע שקרה לעם היהודי מאז השואה'. אני הבנתי מזה שהוא מבין את הסיטואציה. אמרתי לעצמי, בוא'נה, אם הוא ביבי, עכשיו הוא יבוא ויגיד 'זה קרה במשמרת שלי ולכן אני אחראי, ואני, כמו שהייתי אחראי למחדל הזה, אני גם אהיה אחראי עכשיו לניצחון, ואחריו אני מסיים את תפקידי הפוליטי'. לצערי זה לא קרה".
מה אתה מהמר שהוא יעשה בהמשך?
"כנראה יהיה לנו פה עוד קמפיין בחירות שבו הוא ייתן לנו ציטוטים מצחיקים ויסביר למה מה שקרה באוקטובר לא היה באשמתו, או שזה היה בכלל דבר טוב. אני לא יודע. בתור מי שעבד בעבר כקמפיינר (עידן עבד במערכות בחירות עם נתניהו ועם כחול־לבן), למדתי שאפשר לעשות ספינים כמעט לכל. לזה אני לא חושב שאפשר לעשות ספינים. אפילו לא נתניהו".
אגב, בעבר הייתה לך התנגשות מתוקשרת עם יאיר נתניהו ברשתות. היה לזה המשך?
"עם יאיר נתניהו היה לי סכסוך במשך שנים, אחרי שהוא טען שאני מועסק אצל לפיד כדי 'לדכא הצבעה בימין'. לפני מספר חודשים חבר משותף עשה בינינו סולחה במיאמי ולחצנו יד".
אתה יכול לפרט?
"הייתי במיאמי לרגל תחקיר לסדרה, הסתובבתי עם חבר טוב, הלכנו לאירוע יום העצמאות של הקהילה היהודית וג'וניור היה שם, אז נערכה סולחה צוננת".
מה זה צוננת?
"של אשכנזים. אני רק יכול להגיד שהיד שלו רכה ונעימה".
לגנץ קראת בעבר "הדחליל מארץ עוץ". ההתנהלות שלו בשנה האחרונה גרמה לך לשקול את הכינוי מחדש?
"ההתנהלות הנוכחית של גנץ בממשלה היא להיות נציג האמריקנים. מאז שהוא נכנס לתמונה, לדעתי נלחמים פחות טוב. כרגיל, ביבי מסנדל את עצמו משמאל, כדי לא לעשות ולשרוד עוד קצת. מצד אחד יש חשיבות למצג שווא של אחדות בשעת מלחמה, מצד שני אני חושב שהמערכה הייתה מתנהלת לפחות טוב באותה מידה גם בלי כישורי ההגות האסטרטגית שגנץ מביא לשולחן".
אבל הבעיה היא לא רק נתניהו או הדרג הצבאי. יש את ניסים ואטורי, שאומר בוא נשרוף את עזה. את גילה גמליאל שרת המודיעין, שמה לה ולמודיעין? לפחות גלית דיסטל הבינה שעדיף לה להתפטר מתפקידה כשרת ההסברה הכושלת, מה שאחרים בממשלה הזו לא מבינים.
"אני מאוד אוהב את גלית ברמה האישית, כמי שמכיר אותה מלפני הפוליטיקה, אבל חשבתי שהיא פוליטיקאית מאוד, מאוד גרועה. זה לא מתאים לכולם, אין מה לעשות. גמליאל פוליטיקאית טובה. לא שהיא עושה משהו טוב למען מדינת ישראל, היא פשוט יודעת לעבוד בפוליטיקה. ולעומת זאת, תראי את המודיעין שלנו".
ומה עם ואטורי?
"אני לא חושב שלאמירות של ואטורי יש השפעה כזאת גדולה. להכניס 400 משאיות ביום לעזה יותר מזיק".
אגב, כמי שמחזיק באקדח מאז אוקטובר, מה דעתך על התפקוד של השר לביטחון לאומי?
"אני שופט אותו לפי סרגל ביצועים מאוד־מאוד קצר וחושב שיחסית הוא דווקא מבין לא רע את המצב. הוא לא נכשל לגמרי. אני מאוד תומך בהקלה במתן רישיונות לנשק".
עד הירי הראשון של גבר אלים באשתו. הטענה היא שחלוקת הנשק מתבצעת היום ללא קריטריונים מתאימים.
"בינתיים אזרחים שיש להם נשק ברישיון הצליחו לעצור פיגועים".
כן, אבל היה גם יובל קסטלמן ז"ל. מה דעתך על הטיפול של בן גביר בפשיעה בחברה הערבית?
"תראי, בזה אין ספק שהוא נכשל. אובייקטיבית, המשטרה קטנה מדי. היא לא מספיק טובה בחקירות, הקשב והמשאבים לא תמיד מופנים בכיוון הנכון. קשה מאוד לפענח פשעים מורכבים, ועל אחת כמה וכמה בחברה הערבית, כי יש שם חמולות, יש שם שתיקה ואת זה מאוד קשה לפצח. ארגוני הפשיעה האלה הגיעו לממדים עצומים כי נוצר איזשהו ואקום. המשטרה הצליחה עם ארגוני הפשיעה היהודיים יחסית, ולוואקום הזה נכנסו ארגוני פשיעה ערביים שגדלו שהפכו למפלצות. זו משימה קשה שהמשטרה פשוט לא מספיק גדולה בשבילה. בן גביר בהחלט חתום על אסון משמעותי מאוד, שזה מה שקרה בשנה וקצת האחרונות מבחינת הרציחות במגזר".
במציאות הישראלית הוא נחשב סטיית תקן אידיאולוגית: ימני, אשכנזי, ליברל, תומך ברפורמה המשפטית, מתעב את נתניהו ובנט גם יחד. קרוב יותר לרעיונות של השמרנות הרפובליקנית האמריקנית מאשר לימין המתלהם מבית הגידול של דוד אמסלם ומירי רגב, או לחילופין למשיחיות של סמוטריץ' וסון הר מלך. זו גם הסיבה שרוב הזמן נראה שהוא פה כדי להטריל, או לפחות לערער את התפיסות המקובלות בחלוקה בין ימין לשמאל בישראל. "השמאלנים מזכירים לי כל הזמן שאני ביביסט, הביביסטים מזכירים לי כל הזמן שאני בנטיסט", הוא מפטיר בבוז.
יש את הטענה של הימין שהטבח קרה בגלל המחאה שפילגה את העם. מול זה יש את הטענה של הצד השני, שהרפורמה שנעשתה במחטף היא האשמה הגדולה בזה שהאויבים שלנו זיהו אצלנו חוסר מוכנות וחולשה פנימית שהביאו לטבח.
"אני אגיד דבר אחד: יש רק צד אחד שהשתמש בסרבנות או באיומים לסרבנות כנשק".
בוא נדייק: קודם, זאת לא סרבנות, כי הם מתנדבים. סרבנות זו פעולה של חיילים בסדיר.
"רוב המילואימניקים מתנדבים ברמה כזאת או אחרת. לא משנה, עזבי את זה, אני חושב שזה היה איום די ריק מתוכן, אבל הייתה לו השפעה. אני חושב שלהתעסק עם הצבא במחאה היה לא אחראי. מאוד אפקטיבי, אבל לא אחראי. ועדיין, אני לא חושב שהם אשמים במה שקרה".
אגב, מה פשר התיעוב שלך ל"אחים לנשק"?
"אני חושב שהם התנהלו במחאה בצורה לא אחראית. מאז המלחמה הם מתנהגים יפה, עושים עבודה אמיתית. זה ארגון עם יכולת ניהול מדהימה ונראה שהם מאורגנים מאוד. לדעתי הם יחליפו את יאיר לפיד. ללא ספק, לדעתי, הם מפלגה".
בדיעבד, מה היה החלק של המהלך של יריב לוין להעברת הרפורמה במשבר החברתי שנוצר לפני 7 באוקטובר?
"מבחינתי הרפורמה הייתה מהלך מוצדק. זה משהו שהממשלה ניסתה לעשות, ועורר התנגדות עזה שחלק מהמחאה נגדה היה לא אחראי. למשל האיומים בסרבנות. אני לא חושב שהרפורמה אחראית לזה ולא ששקמה ברסלר אחראית לזה. אני חושב שבהחלט יכול להיות שהאויבים שלנו ראו את הקרע הפנימי הזה שנוצר בעם ונהיה להם תיאבון. יכול להיות, אבל זו לא אשמת אף אחד. אנשים מסביבנו רוצים להרוג אותנו, אז הם מחפשים הזדמנות. זה יכול היה גם לקרות בגלל משהו אחר. אני לא חושב שאנחנו צריכים להאשים את עצמנו בשום דבר, וכשאני אומר להאשים את עצמנו, אני מתכוון לעם ישראל משני הצדדים. אנחנו בצד של הטובים פה, אנחנו הקורבנות, אנחנו לא צריכים עכשיו להאשים את עצמנו, אלא להעצים את עצמנו".
וכששולחים את אהרן ברק, לייצג את האינטרסים שלנו בהאג - זה דבר מבורך בעיניך, כמי שלא אהד את האקטיביזם השיפוטי?
"תראי, אני אישית לא הבנתי אף פעם את ההתלהבות ממנו, אבל אין ספק שהוא נחשב מומחה גדול בתחום ואם הוא המומחה שצריך לשלוח ‑ אז שולחים אותו. אני גם לא כל כך מבין למה צריך בכלל להתעסק עם הדבר הזה".
אז בוא נתעסק בהחלטה האחרונה של בג"ץ לגבי עילת הסבירות. אתה זעמת בטוויטר.
"מדינת ישראל עברה הפיכה משטרית ומי ששולט בה כיום זו מערכת המשפט. מצד אחד זה סבבה כי אני אשכנזי, חילוני ובעד נישואי גייז, מצד שני זה גרוע מאוד לדמוקרטיה הישראלית ויוביל לקונפליקטים רעים בהמשך. כבר היינו בדפיציט דמוקרטי בגלל החולשה של הרשות המחוקקת אל מול הרשות המבצעת והשופטת; עכשיו הדפיציט עוד יותר גרוע, כי גם הפוזיציה של הרשות המבצעת הוחלשה אל מול הרשות השופטת. עכשיו תגידי לי, לא עדיף לך שאת המדינה ינהלו סולברג ויצחק עמית ולא אמסלם וגולדקנופף? אולי עדיף. אבל דמוקרטיה לא עובדת ככה. היא רק שיטת השלטון הכי פחות גרועה מבין השיטות. לא הכי טובה. כשראשי ארגוני ביטחון 'מתלבטים' פומבית למי הם כפופים, בעידוד הלשעברים שלהם, בזמן שהדברים האלה מוגדרים בצורה מאוד ברורה בחוק ‑ זה דבר מסוכן".
המערכה הצבאית הנוכחית מטרגרת אותו, כצפוי ממי שמסתיר מתחת למעטה המשועשע נפש יהודי הומייה. הנה דוגמה קלאסית: "משהו שאני עושה מלפני המלחמה זה ללכת ללוויות של חיילים בודדים. פתאום מגיעים לך אלפי אנשים. כל עם ישראל. אנשים שלא הכירו את הבן אדם. אני רוצה לבכות עכשיו כשאני חושב על זה, אבל בכי מזכך. אני תמיד מרגיש אחרי שאני עושה מצווה ממש, כאילו לתת למישהו כבוד אחרון. אני יוצא משם גם נורא מחוזק. אני מאוד ממליץ על זה. מאוד".
הטוויסט בעלילה מגיע כשהוא מרגיש יותר מדי רגשות. שם עידן חוזר להיות התסריטאי. בהמשך השנה גם תעלה סדרה שלו בקשת שהיא משהו אחר לגמרי מהטון המשטרתי־קונספירטיבי של "מנאייכ": דרמה בשם "נוטוק" שאמורה להצטלם השנה, על מקרה של גלגול נשמות אצל משפחה דרוזית. "הדרוזים סוף־סוף יגיעו לפריים־טיים בע"ה, כראוי", הוא מודיע.
אבל כאדם עם חוש לפרודיה עצמית, העיקר מבחינתו זה שלא ייקחו אותו יותר מדי ברצינות. "יש רגע אחד שזכור לי במיוחד כרגע של משבר, שממש כמעט נשברתי במילואים, שבאמת ריסק אותי".
בבקשה.
"יצא לי להשתין כמה פעמים לצד ראש אמ"ן, אהרון חליוה".
סליחה?
"אני חייב להגיד שהוא שוטף ידיים כמו שצריך אחרי פיפי. הוא בסדר גמור. נראה שהוא שותה מספיק".
מה עוד מצחיק?
"באמצע המלחמה מצאתי את עצמי על איזה גג בתל־אביב, שאייל שני עושה לי על האש. זו חוויה שאני כנראה אקח איתי כל חיי. גם את הסטייקים והחומוס שהוא הכין. אני עדיין מתעורר ממנה בלילה".
בצרחות?
"כן, עברו עליי דברים מאוד קשים".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
