אביבי: אז איך אנחנו מכירים בעצם? אני לא אוהב להגיד מהתעשייה, גם לא מהברנז'ה, אפשר לומר שמהמקצוע.
גפן: הייתי יח”צנית בערוץ הילדים ואתה היית אחד ממקימי הערוץ. אני גם לא ברנז'אית, אני די בודדה.
אביבי: גם אני.
גפן: בגלל ששיחקת ב"החמישיה הקאמרית", חשבתי שיש לך חבורה.
אביבי: את לא היית ב"לול", עם אריק איינשטיין ואורי זוהר ובועז דוידזון?
גפן: לא, למרות שכולם היו חברים שלי. לפעמים הייתי איתם ביחד, אצל אריק, אצל אורי, אצל בועז. אבל אף פעם לא בקליקה, לא הייתי בפנים. מתי בעצם גילית שאתה לא ברנז'אי ולא בקליקה?
אביבי: מה, שאני בודד? לא, בודד זה לא מדויק. שאני לבדיסט?
גפן: סוליסט.
אביבי: יותר לבדיסט מסוליסט. לסוליסט יש שיק כזה.
גפן: נו, ומה אכפת לך שיהיה לנו שיק?
אביבי: סבבה, אז שנינו סוליסטים שיקים. אני אולי נראה נגיש, בגלל השחקנות, אבל מתחבר נורא־נורא לאט. לוקח שנים עד שאני מסכים לחשוף את העומקים, לתת אמון. נראה לי שגם את אדם יותר אינטימי, של אחד על אחד.
גפן: לא יודעת אם אני בן אדם אינטימי, כי אני די חשופה בצריח. אבל גיליתי בשנים האחרונות שאני לא יכולה להתמסר עד הסוף.
אביבי: סליחה, מה אמרת? שנינו גם עם בעיות שמיעה.
גפן: שמתי לכבודך את מכשירי השמיעה שלי. כולם מתביישים בהם, לא מבינה למה, צריכים להודות לטכנולוגיה הנפלאה הזאת. סבתא שלי לא שמעה כלום, היא חיה עד גיל 100 וכל הזמן שאלה: "מה? מה?" אז גם דיברנו איתה פחות. לא קל להתרגל אליהם, אבל באמת שזה פותח אותך חזרה לעולם.
אביבי: תכף גם תהיה לך חבורה.
גפן: מה זה כל הסירנות האלה ברחוב עכשיו, מלחיץ. בטח אין לך את הרעשים האלה בפרדס חנה.
אביבי: לא כל כך שקט שם, זו עיר קטנה.
גפן: שקט יכול לשגע אותי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אביבי: לא גרת שנים בכפר עם יהונתן?
גפן: הייתה לי ברירה? יהונתן מנהלל. הוא תמיד גידל ירקות, עשה ייחורים. היו לו את הוורדים הכי ריחניים בגינה. בבית האחרון שלו במושב בית יצחק הוא הקים בוסתן ושתל כרם. אחרי שהוא מת חשבנו לקחת אותו איתנו, כי הכול היה בעציץ ענק, אבל החלטנו להשאיר, בתקווה שמי שיגור שם אחריו יעריך את זה.
גפן: "אני ויהונתן התחתנו בחצר של משה דיין. ומה המתנה הכי פופולרית שקיבלנו? אצבעות חשיש מלבנון וסיפולוקסים, באנו הביתה וכבר באותו לילה רבנו. הוא קילל אותי, אני אותו ואז זרקנו את המתנות מהחלון. את החשיש לא זרקנו"
אביבי: ענבי יהונתן. את מתגעגעת אליו?
גפן: כן, הוא היה חכם, הוא היה מצחיק. מצד שני, לא היו לנו חיים קלים.
אביבי: וסלחת לו?
גפן: כן, אבל אחרי המון שנים. 30 שנה היינו יחד ו־30 בנפרד.
אביבי: כמו להיגמל מעישון, אומרים שעל כל שנת עישון ‑ צריך שנת גמילה.
גפן: יותר כמו גמילה מנרקוטיות.
אביבי: מנרקיסיזם.
גפן: אבל אחר כך היינו החברים הכי טובים.
אביבי: אז נשארו החברות והמתיקות.
גפן: בדיוק. בדיעבד, לא הייתי מתחתנת. לא איתו ולא בכלל. גם בחתונה לא רציתי שמלה ולא זר ולא צלם. יש לי רק איזה חמש תמונות שחבר של יהונתן מ"מעריב" צילם. התחתנו בחצר של משה דיין. ומה המתנה הכי פופולרית שקיבלנו? אצבעות חשיש מלבנון וסיפולוקסים, באנו הביתה וכבר באותו לילה רבנו.
אביבי: מה, בליל הכלולות?
גפן: ליל הקללות. הוא קילל, קרא לי בת זונה, אני קיללתי ואז זרקנו את המתנות מהחלון. גרנו בקומה שלישית בדירה של אמא שלי, שעברה לגור עם בעלה השני. למחרת השכנים אמרו לי: "תגידי לבעלך שאמא שלך לא הייתה זונה". אחר כך ירדנו לאסוף את המתנות שנשברו מלמטה. את החשיש לא זרקנו.
אביבי: ברור. כמה זמן הכרתם לפני שהתחתנתם?
גפן: חודשיים.
אביבי: למה חתונת בזק כזאת?
גפן: כי הוא פחד שאברח. הייתי בת 25 והוא בן 22, החברה השנייה שלו. היה לי כל כך טוב לבד, אמי עזבה את הבית, אחי נסע ללוס־אנג'לס לטיול אחרי הצבא ונשאר שם עד היום. הייתה לי דירה משלי.
אביבי: אז בעצם, בדלתות המסתובבות, יש תרחיש שאת נשארת עד היום לבד בדירה וחוגגת.
אביבי: טוב, אני יודע שאני אומר את זה פעם בעשר דקות, אבל את פשוט הורסת, את אישה מהממת. בטח אומרים לך את זה כל הזמן.
גפן: אתה יודע מה אנשים אומרים לי ברחוב? אני הרי מופיעה ב"גלית ואילנית" והיה לי פודקאסט, "באות בזמן", עם דליה גוטמן. ומה שואלים? "למה את לא שמה אודם אדום" ו"למה עזבת את הפודקאסט." דליה ממשיכה אותו עכשיו עם רועי בר־נתן ושחר סגל המקסימים, אבל זה אחרת, כי אנחנו היינו שתי זקנות. סליחה, היא הייתה מתבגרת ואני מזדקנת, היא לא נתנה לי להגיד שאני זקנה.
אביבי: מכיר מישהו, לא אגיד את שמו, מבלף בעשור על הגיל שלו.
גפן: זה מצחיק אותי, הרי כולם פה מכירים את כולם, או מבית הספר או מהצבא או מהתנועה.
אביבי: הכי טוב להגיד את הגיל שלך, כי ישר אומרים לך שאתה לא נראה.
גפן: בן כמה אתה?
אביבי: 60 תכף, בואכה 60.
גפן: לא נראה.
אביבי: את רואה, זה עובד. אני היום בפריים־טיים השני של החיים שלי, ממש. הראשון היה באזור גיל 40, כשאתה גם במלוא כוחותיך וגם כבר לא ילד, עם ניסיון, מין נקודת אמצע טובה של החיים. חשבתי שמשם זה רק ילך וידעך, אבל הפריים־טיים השני יותר טוב מהראשון.
גפן: פי אלף.
אביבי: נכון, כי אני יותר אני מאי פעם. ואת נהיית ממש איט־גירל.
גפן: איזה איט־גירל, אני עוד שנה בת 80. בשבת השחורה מלאו לי, לפי התאריך העברי, 79. הייתי צריכה לחגוג עם ענת, האחות הקטנה של יהונתן, ואז התחילו האזעקות ואמרתי לעצמי: מה, ככה ייראה יום ההולדת שלי?
אביבי: מרגישה שאת פורחת עכשיו?
גפן: לא ייאמן, נכון?
אביבי: זה כן ייאמן. מאוד ייאמן. בגיל 50, לפני עשור, אמא שלי שאלה אותי: "מה אתה רוצה עכשיו?" אמרתי לה: "אני רוצה לשחק". עכשיו, הייתי שחקן, אבל שחקן פחות טוב. רציתי להתקדם, להשתחרר מהכלא של השטיקים שהייתי בו. ותיק־תק אחרי זה קיבלתי את התפקיד הראשון שלי בסרט ארוך, "שבוע ויום", בגיל 50, לא בגיל 25.
גפן: חכה־חכה מה יהיה לך עוד 20 שנה. יו, אני גדולה ממך ב־20 שנה, זה המון.
אביבי: כן, אבל אנחנו שייכים לאותו טיים־זון, השליש השלישי.
גפן: רק שאין לך עדיין את המחלות של הזקנה. עשו לך קטרקט?
אביבי: לא. אבל אני משתין כל 20 דקות.
גפן: אנשים אומרים לי: "למה את לא עושה בוטוקס, מרימה קצת?" עכשיו, אין לי בעיה עם בוטוקס. אם יהיה בוטוקס ללב, לריאות ‑ אני אעשה גם בוטוקס לעור הפנים, אחרת אין הלימה בין הפנים לחוץ. אני אקום בבוקר ואיראה יפה ומתוחה, אבל פתאום הלב מתחיל לדפוק וישר כדורים, ואיכילוב ושוק חשמלי, בפנים אני שבר כלי.
אביבי: איזה פאקינג בוטוקס? הנה, עברו עשר דקות, אני יכול להגיד שוב איזה יפה את?
גפן: טוב, אני מאופרת.
אביבי: בסדר, ואני מוריד שערות מהאוזניים.
גפן: חייבים, שלא יהיו לך פתאום צמות באף, זה נורא לראות זקנים שמוותרים.
אביבי: בטח, היו זורקים אותי מפה אם הייתי מגיע טבעי.
גפן: שי, אתה נראה נפלא. תמיד היית גבר יפה, ועכשיו אפילו יותר.
אביבי: גם אני חושב ככה כשאני רואה תמונות שלי מפעם. אולי זה בגלל הבפנים, שהוא יותר ער ושמח.
אביבי: אנחנו מכירים המון שנים, אבל עכשיו לוהקנו ל"מוקד 11", הסדרה החדשה בכאן (רביעי ושבת) אז יצא גם לדבר. זו תוכנית עם שיחות אמיתיות שמגיעות אלינו ולעוד צוות גדול שביניהם גם ריטה, יגאל גואטה, הראל סקעת, אורלי זילברשץ, דורין אטיאס, אנה ארונוב, נעמי לבוב, ליאור דיין ועוד ועוד. זה פורמט פגזי, ממש כפפה ליד מבחינתי.
ואז בכאן 11 ראו את "מוקד 11" והציעו לנו להמשיך יחד גם ל"מה שתגידו", שזה פשוט עונג.
גפן: אני גם לומדת הרבה מלהקשיב לאחרים. כשהייתי צעירה, הייתי מתעצבנת כשהיו אומרים לי “צרת רבים, חצי נחמה”. אבל ככל שאני מזדקנת אני רואה כמה שזה משפט סוציאלי, את באמת מתנחמת כשאת לא לבד.
גפן: אני מעריצה אותך שאתה עדיין בזוגיות.
אביבי: מיכל ואני כבר 25 שנה יחד. ודווקא כדי לשמור על זה, לפני כמה חודשים יצאנו להפסקה מהזוגיות. בחגים התחלנו להתקרב מחדש, בחג הראשון בסוכות כבר נסענו ביחד לכנרת ובחג השני כבר היה ברור שאני בבית, טוב, גם התחילה המלחמה.
גפן: חייבים לצאת להפסקות.
אביבי: שנת שמיטה מזוגיות.
גפן: בדיוק. אנשים ישר מתגרשים, למה? תנסו להיפרד קודם. שלוש פעמים עשיתי את זה עם יהונתן, לבדוק את עצמי. אמרתי: אני חיה רק פעם אחת. בסוף נפרדנו לגמרי בטוב. אפילו חיפשנו דירה יחד. גם הוא הבין שהוא אוהב לבד. אני בכלל חושבת שגם בזוגיות צריכים חדרים נפרדים.
אביבי: אנחנו ישנים בחדרים נפרדים כבר עשור. לצאת להפסקה זה מסוכן, אפשר להתפרק, חס ושלום טפו־טפו, אבל אם אתה מכוונן לזה שהמטרה היא להיפגש מחדש ‑ כי כשחוזרים זה לאותה נקודה, וכשנפגשים מחדש זה חדש ‑ זה אפשרי. כמובן שאם הזוגיות לא טובה, אז לשחרר, ברור. אבל אם היא טובה ומתחילות בעיות של בלייה ושחיקה, צריך להשתמש בכל אמצעי כדי לרענן אותה, להעיר אותה.
גפן: אני לא מאמינה בטיפים האלה של איך לרענן את הסקס בחיי הנישואים. פעם היו ב"לאִשה" עשר עצות איך להגיע לאורגזמה, ניסיתי את עשר העצות ולא הגעתי לאורגזמה, היו חסרות לי עוד שתי עצות. בוא אני אגיד לך מה הרענון האמיתי לזוגיות: מאהב.
אביבי: גם.
גפן: רק מאהב או מאהבת, בדיסקרטיות. הרי מה טוב בזוגיות? ההתחלה, ההתרגשות שנוגעים בך, ככה מתחת לשולחן. זה זרמים נהדרים בגוף, אחר כך מגיעות הבעיטות.
אביבי: ואת מעדיפה לגעת ברגליים של השולחן...
גפן: ההתחלה היא נהדרת, ואז צריך לעבוד.
אביבי: "כשהתשוקה דועכת, אפשר להספיד אותה ואפשר גם להילחם עליה, ביחד. והתגלית המטורפת היא שהלהבה לא נכבית, היא פשוט הפכה לגחל מכוסה באפר. אם נושפים עליה, היא מתעוררת. השנים האלה עכשיו, של מיכל ושלי - הן הכי יפות שלנו"
אביבי: כן, עבודה זו מילה מבאסת, אבל זו באמת ההשקעה הכי טובה שאפשר לעשות. אני רוצה להגיד לך, השנים האלה עכשיו, של מיכל ושלי, הן הכי יפות שלנו.
גפן: זאת חברות, זה אמון, זה ביטחון. היא יכולה להגיד לך: סע לשבוע עם החברים שלך. אבל אין לזה שום קשר לתשוקה.
אביבי: אני חייב להגיד שזה לא נכון. כשהתשוקה דועכת, אפשר להספיד אותה ואפשר גם להילחם עליה, ביחד. והתגלית המטורפת היא שהלהבה לא נכבית, היא פשוט הפכה לגחל מכוסה באפר. אם נושפים עליה, היא מתעוררת. גם אצל מיכל ואצלי הייתה את ההתאהבות הזאת, המטורפת, ואז זה הלך ודעך, ילדים, טה־טה־טה־טה־טה, הכול נהיה עול, ובשנים האחרונות פשוט יצאנו למסע שהבעיר את הגחלת עוד פעם.
ואני רוצה להגיד לך שגם כשזוגות מרגישים שהדבר הזה מת, שהוא קיר בטון שאי־אפשר לחצות, אם מוכנים לצאת מאזור הנוחות, לקחת סיכונים מסוימים, אפשר לגלות מחדש את הלהבה. הרי מה, עם בת הזוג החדשה שלך אחרי איקס שנים זה לא ידעך? ועם זאת שאחריה? את הכסף, במקום לעורכי דין של גירושים, תשקיעו בהרפתקאות משותפות. עדיף לבדוק קודם הכול. גם מאהב.
גפן: לגמרי, היה לי מאהב כשיצאנו להפסקה, ואחר כך חזרתי ליהונתן כי ראיתי שאני אוהבת אותו. ועוד פעם נפרדנו.
אביבי: יכול להיות שהייתה ביניכם יותר חברות מזוגיות. הייתם 60 שנה חברים, תכלס. אני גם חושב שזוגיות כזאת מונוגמית ארוכת טווח, שהייתה פעם הסטנדרט, עוד תהפוך לזוגיות בוטיק. כאילו זוגות שיחזיקו 50 שנה, כמו ההורים שלנו, נישא אליהם את העיניים.
גפן: ההורים שלי רבו מהבוקר עד הערב עד שאבא שלי מת. אמא שלי התחתנה שוב רק אחרי שמונה שנים.
אביבי: ובפעם השנייה, היא הצליחה יותר?
גפן: ככה, עשתה המון התפשרויות. גם אני כל החיים ריציתי.
אביבי: אני גם טיפוס מרצה, בגלל שאנחנו משתחררים עכשיו מהדפוסים הישנים, מגיעה הפריחה הזאת.
גפן: היינו כבולים, אני ואתה. עשיתי מה שרצו ממני, מה שציפו. אתה יודע כמה זמן לוקח לגלות מי אתה באמת?
אביבי: גלגול שלם. ואם אתה לא מצליח, לפעמים צריך עוד גלגול.
גפן: אתה מאמין בגלגולים?
אביבי: אני חושב שכן. לא היו מקבלים אותי לפרדס חנה אחרת. החלום הכי גדול שלנו, של מיכל ושלי, זה להישאר בסוף הגלגול הזה יחד. שנה אחרי שהתאהבנו נסענו להודו, וצילמתי אותנו, עוד במצלמת פילם, עם טיימר, על ספסל מול ההימלאיה. הלוואי שאוכל לצלם שוב את התמונה הזאת כשאנחנו בני 80. אנחנו נורא רוצים להשתנות או לשנות את העולם. אבל אם אתה מצליח לשנות בך מילימטר, ניצחת.
גפן: אני רק עכשיו מתחילה את החיים. כמו שרה אמנו: לעת בלותי, יש לי עדנה.
אביבי: תיזהרי לא להיכנס להיריון עם כל העדנה הזאת.
גפן: זה כבר לא יקרה. בכלל, בעתיד לא יהיה כלל סקס. לנשים כבר יש תחליפים נהדרים, גם לגברים יהיו רובוטיות. תלך לחנות ותבחר. כולנו נהיה היברידיים, כבר עכשיו יש לי ברזלים בגב, שתלים בשיניים. למה צריך את כל הביולוגיה הזאת?
אביבי: אני בונה על חידושים בתחום השיניים, כי זה טרחה והון תועפות.
גפן: אתה יודע כמה עלו לי השיניים? אני מאוד אוהבת לדבר עם הומלסים, כי תמיד אני אומרת: רק במקרה אני עומדת פה ולא יושבת שם במקומם, ברחוב. במקרה אני במיטה שלי בלילה ולא חטופה בעזה. הרי היו אנשים שהגיעו מהמרכז לבקר בעוטף. הכול זה מזל. אז אני מדברת עם הומלסים ונותנת להם כסף וקונה להם אוכל, והייתה הומלסית אחת שאמרה לי פעם: איזה שיניים יפות יש לך, אמרתי לה: מתוקה, אל תקנאי, אף שן לא שלי. את הכול קניתי.
אביבי: גם אני, ככל שאני מתבגר אני יותר ויותר מודה לגורל או למזל, ופחות ופחות לפעולות שלי או למי שאני. 7 באוקטובר רק הדגיש כמה שהכול ארעי, הכול שברירי.
גפן: ב־7 באוקטובר הייתי בטוחה שהולכים להרוג אותי, באמת פחד קיומי. עברתי המון מלחמות ולא פחדתי אף פעם. פה, שבועיים לא קמתי מהמיטה. התפרקתי לגמרי, החרדות חזרו לי. חשבתי כל הזמן על הקיום שלנו, על כמה הכול ארעי. אנשים חושבים שאנחנו כאן לנצח, כמה עמים כבר כבשו פה את הארץ? היוונים, הרומאים, העות'מאנים, האנגלים. אנחנו על זמן שאול, פה בכוכב. מחר יהיו פה יצורים אחרים.
אביבי: ואיזה כוכב, אחד היפים. חבל שהוא ניתן לבני אדם.
גפן: נכון, הרסנו אותו. אבל שום דבר לא קבוע. הכוכבים גדלים, קורסים לתוך עצמם, נהיים חורים שחורים, מתפוצצים. "הכול זורם", אמר הרקליטוס. ואני אומרת: מי אתה בכלל, שי אביבי, אתה רק גרגיר!
אביבי: גרגירוביץ.
גפן: שואלים אותי הרבה: תגידי, התפכחת? לא, לא התפכחתי, אני יודעת שהרבה ערבים רוצים להרוג אותי. אבל מה נעשה? אי־אפשר לחסל את חמאס. גם לא את דאעש או הטאליבן. שום רעיון לא מת.
נקמה? לא מאמינה בזה. שלא תחשוב, יש בי רוע. אם יעשו משהו לילדים שלי או לי, אין לי בעיה להרוג, אבל אני בוחרת בטוב. גם כשאני הורגת ג'וק אני מבקשת ממנו סליחה.
ברור שחייבים לנצח. החמאסניקים ‑ בני מוות כולם. אז נכון שעניי עירך קודמים, אבל יש לי גם וגם. גם חמלה לנו וגם לעזתים הטובים. הרי יכולתי אני להיות מוסלמית ולהיוולד בעזה והישראלים היו מפציצים אותי והייתי שונאת אותם. אז אני יכולה לראות גם את העזתית הזקנה שאין לה תרופות.
צריך גם לחשוב איך פותרים את הסכסוך. ביבי מבטיח לנו שנת מלחמה, אבל אני כבר בת 79. הפתרון היחידי הוא רק בהסכמים מדיניים ולא בכוח. חייבים לדבר, וצריך להיפרד, שתי מדינות לשני עמים. תסיימו את הכיבוש, ונעשה שלום. שלום עושים עם אויבים, לא עם השווייצרים. אני רוצה שתהיה כאן מדינה יהודית דמוקרטית, חוקה ברוח מגילת העצמאות, הפרדת דת ומדינה. אתה לא מסכים איתי?
אביבי: כחובבי היסטוריה שנינו הרי יודעים שבאירופה הם שחטו אחד את השני מאות שנים. מאות. אז פה אנחנו עוד בשלב השחיטות ההדדיות. עכשיו, לבנות, זה נורא־נורא־נורא מסובך ועדין, זה לתת אמון, זה צעד ועוד צעד, לבנה על לבנה. ולהרוס? איך אומרים בסרט הנערץ עליי "האביר האפל": כל מה שצריך זה מטורף עם גפרור. אבל אין לנו ברירה ובמאבק הנצחי בתוכנו, של הרע מול הטוב, צריך בסוף לשים את הסנט שלנו באור ולא בחושך.
הבעיה היא שבין כל שאר האסונות, חמאס גם העיף אותנו עכשיו 70 שנה אחורה.
גפן: איך אמר איינשטיין: במלחמת העולם הרביעית נילחם באבנים ובמקלות.
אביבי: שלישית, לא?
גפן: לא, הרביעית. בשלישית איזה מטורף באיראן ילחץ על הכפתור. אתה יודע, חגגו עכשיו 100 שנה לדיסני, מיקי מאוס כבר זקן.
אביבי: משתין כל 20 דקות, מיקי.
גפן: וחשבתי שהקפיאו את וולט דיסני והוא ביקש שיעירו אותו עוד 100 שנה.
אביבי: סליחה, תרדימו שוב.
גפן: בטח הוא חשב שעוד 100 שנה הוא יקום, יהיו כאן רחפות, חלליות, טכנולוגיות. עכשיו הוא יתעורר ויצייר את מיקי מאוס על קירות המערה.
אביבי: ההתקדמות שלנו היא נורא איטית, צעד קדימה וצעד אחורה. אין לי רעיון מה עושים, אבל כשאני מוצא את עצמי בהתקף זעם, אני נותן לו מקום. זוועות 7 באוקטובר זה שואה וקישינב ומלחמת יום כיפור וההתשה, הכול ביחד. סיכום ההיסטוריה היהודית־ישראלית בגלולה אחת מרוכזת.
גפן: הם לא מבינים שלא תהיה פה שנת מלחמה, עד שהכיבוש לא ייגמר תהיה פה כל הזמן מלחמה. ולי גם אין לאן ללכת. אין לי דרכון זר. זאת המדינה שלי, אבא שלי בנה אותה. הוא היה באצ"ל, ישב בלטרון, האנגלים תפסו אותו, הוא היה לוחם.
אביבי: נקודת האור היחידה במצב היא ש־7 באוקטובר גילף מהעם הזה את ההנהגה החדשה שלו. הנהגה שלא מטפחת את הפיצול, שלא נהנית מהפיצול, שלא ניזונה מהפיצול.
גפן: יש אנשים טובים. גם בליכוד. רק צריכים לראות איך אנחנו שומרים פה את הנכדים שלי בארץ. הילדים שלי, שירה ואביב, לא יעזבו, הם מאוד־מאוד אוהבים את הארץ, אבל מה יהיה עם הנכדים, אני לא יודעת להגיד.
אביבי: תמונת הניצחון היחידה זה שהחטופים יחזרו.
גפן: כל לילה אני מתפללת על זה.
אביבי: את חושבת לפעמים מה יהונתן היה אומר על מה שקרה ב־7 באוקטובר?
גפן: כל הזמן אנחנו אומרים במשפחה שטוב שהוא מת. כשמאיר שלו נפטר, בדיוק שבוע לפניו, הוא לקח את זה מאוד קשה. ממש התרסק. הוא לא היה עומד במה שקורה כאן עכשיו. הוא גם היה הלום קרב וגם חלש מאוד וחולה וגם מאוד־מאוד אהב את המדינה, אתה לא מבין עד כמה, למרות שהיה שמאלני. רק אחרי שהוא מת ראיתי כמה אהבו אותו, כולם, גם הימנים.
אביבי: אני פוחד להזדקן, ולאחרונה התחיל להגיע גם הפחד מהמוות. גם את?
גפן: בכלל לא. כבר כתבתי לילדים צוואה מפורטת, הכול מוכן.
אביבי: אבל המחשבה הזאת, שלא תהיי, לא גורמת לך לקפוא באימה?
גפן: הפוך. לשקט ולשלווה. כשהייתי צעירה ועייפה ואמרו לי תנוחי כבר בקבר, תמיד עניתי: אבל בקבר אני לא אדע שאני נחה. רציתי שיהונתן יגיד לי פעם: נורית, לכי תנוחי על משכבך בשלום, אני אטפל בילדים. ואז את יודעת שאת נחה ואת נהנית. מה זה תנוחי על משכבך בשלום? באמת, תודה רבה.
אביבי: זו גישה יפה, זה מנחם.
גפן: כל לילה אני חושבת שאני לא אקום בבוקר, כן? ואם אני קמה אז וואלה, אני מבסוטית. אני גם יכולה לא לעשות כלום, לשכב שעות ולהסתכל על התקרה. אין לי פומו, אף פעם לא חשבתי שאני מפסידה משהו.
אביבי: אני חושב לפעמים שגם אם אני מתחיל עכשיו לשמוע את כל השירים בעולם ברצף, לא אספיק את כולם. ככה אני מתחיל להבין את הסופיות.
גפן: כי אתה עוד צעיר. אני כבר יודעת שאני סופית, יש לי עוד יום, עוד יומיים, עוד חודש, עוד שנה.
אביבי: ואת רוצה אבל להמשיך, בבריאות טובה כמובן?
גפן: כן, בגלל זה אני שומרת על הגוף. אני רוצה למות בריאה, לא בכאבים.
אביבי: היה לי רופא אלטרנטיבי שאמר שאפשר למות מזקנה. אפשר למות בריא.
גפן: אני רוצה למות כמו אמא שלי, שמתה בשינה, בגלל הלב. היא הייתה רק בת 76. דיברנו קודם. זה היה בפורים, והיא ראתה כנראה "בטברנה" קודם, כי הטלוויזיה הייתה דלוקה.
אביבי: עלתה השמיימה לצלילי בוזוקי.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.24
