השנתיים האחרונות לחייו של איש הרדיו מולי שפירא, שנות המחלה שלו, היו אולי השנים העוצמתיות והמרגשות ביותר ביחסים בינו לבין בנו דן. "הייתי בא אליו לפעמים אחרי הצגות, ב־12 בלילה, לפעמים בצהריים, והייתי יושב לידו", מספר דן. "בגלל שהוא היה הרבה יותר שקט, פחות דברן בגלל המחלה, זה הוציא ממנו המון רגש וחיבר בינינו. היינו שומעים מוזיקה ביחד, אזנבור, מרסדס סוסה, מתחבקים וצוחקים, יורדים ומטיילים ומתבוננים בשמש. פתאום השלנו את כל המחלוקות ואת הפערים שהיו בינינו לאורך השנים, ובאמת נשארה רק אהבה גדולה וטהורה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הייתי רוצה שזה יימשך עוד, אבל באיזשהו מקום אני מרגיש שגם עכשיו, כשהוא עזב, לצד הכאב והגעגוע הגדולים, התפרצויות של בכי מאיזה זיכרון, תמונה או שיר ממנו, יש עכשיו עוד רובד, מאוד נוכח, של הקשר בינינו. אני מדבר איתו, מרגיש שהוא איתי, והוא גם בא לי בחלומות".
מה הכי הפריע לך בצעירותך ביחסים ביניכם?
"אבא שלי תמיד היה אומר לי, 'אתה זה אני'. אמרתי לו, 'די אבא, שחרר. סמוך עליי. אני אחליט מה אני רוצה לעשות ואיך אני רוצה לעשות'. ואז הוא היה אומר, 'אתה לא מבין, אני לא יכול לשחרר, אתה זה אני'. בדרך כלל רבנו סביב הצורך שלו להיות מעורב בכל פרמטר של החיים שלי. הצורך שלו להיות בקשר עם החברים שלי, עם החברות שלי, לברר איך היה בהצגה. אני חושב שהוא גם ידע את זה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"הרבה פעמים הוא אמר שהוא יודע שהוא לפעמים נודניק, שהוא יותר מדי דואג ושיש לו חרדות. הוא תמיד היה אומר שלאמא שלי, כרמלה, יש שני ילדים - הוא ואני. היום, אחרי שהוא עזב, אני פתאום מרגיש שהוא זה אני. בפרספקטיבה של זמן אני לחלוטין סולח לו על זה, אפילו מחבב את זה באיזשהו מקום. הילדים שלי עוד קטנים, ואני לא יודע איך אני אהיה כשהם יגדלו יותר".
אולי לעובדה שאתה בן יחיד היה חלק גדול בזה?
"ייתכן. יצאתי מהבית בגיל 21 כי היה לי קשה. הרגשתי שהכול סובב סביבי, רציתי יותר עצמאות. כשהייתי צעיר והיינו הולכים ברחוב הוא היה מחזיק לי את היד חזק, ואומר, 'תזכור את החזקת היד הזאת, אחרי שאני לא אהיה, היא תיתן לך ביטחון'. בדיעבד, אני מבין שכל הדאגה והחרדה והאכפתיות כלפיי נתנו לי ביטחון, בסופו של דבר. אני גם חושב שככל שהשנים חלפו, וככל שהוא ראה שאני גם מתפתח, הוא היה יותר רגוע כלפיי. השנים שהוא היה יותר שתלטן כלפיי היו השנים היותר פרועות שלי.
"הייתי בשוק מהלוויה ומהשבעה. הייתה פה עלייה לרגל של כל גדולי הארץ, בכל התחומים – שחקנים, זמרים, כותבים, אנשים מעולם המשפט, הכלכלה והרפואה, רבנים. היו גם המון חיילים שלו בגל"צ, שהיום עושים את התקשורת בארץ. הרגשתי על כולם שלמרות שהיה את מולי האימפולסיבי והדורשני, הם העריכו ואהבו אותו. אני זכרתי את מולי של השנים האחרונות, הילד המתוק הזה שאני יושב איתו ומטייל איתו בפארק. שכחתי קצת ממולי שמנהל את העולם, ואז באיזשהו מקום זה גרם לי להסתכל ולהגיד, וואו, אני מסיר את הכובע בפני האדם הזה שנלחם בכל כוחו על דברים שהוא האמין בהם".
מולי שפירא, שנפטר בתחילת החודש בגיל 81, מאנשי הרדיו המיתולוגיים שהיו כאן, זכור במיוחד כמגיש של תוכנית התרבות השבועית "בילוי נעים" בגלי צה"ל וכאיש שייסד את התוכנית "ציפורי לילה" ואת ערבי שירי המשוררים ששודרו אז גם בטלוויזיה. בנו דן, בן 43, הוא מהשחקנים הבולטים בתיאטרון הקאמרי ומככב בהצגה המרגשת "איש הגשם". הוא נשוי לתמר ואבא לנתן (8) ולבנימין (3).
על דבר אחד מיעטו לדבר בבית: על אחיו אורי, שנפטר כשבקושי מלאו לו מספר חודשים. "כשהייתי בן שש, אבא ואמא עשו לי שיחה ואמרו שעומד להגיע אח, ונחלוק ביחד חדר", מספר דן. "הוא נפטר מבעיה בלב".
הספקת לראות אותו?
"לא. הוא נפטר בבית החולים. אני זוכר את השיחה שבה ההורים הסבירו לי שבסוף הוא לא יגיע. החוויה הזאת, שהיה לי אח שנפטר, מלווה אותי בכל מיני מקומות בחיים. קודם כל בקשרים עם חברים שלי. יש לי עשרה חברים, טובים מאוד, שהם תחליף אח. הרבה פעמים זה צף אצלי במשחק. הפעם הראשונה שדיברתי על האח המת הייתה בעקבות ההצגה 'איש הגשם' בקאמרי עם דביר בנדק הנהדר. אני משחק שם את צ'רלי, שמגלה באמצע החיים שיש לו אח שנמצא במוסד וחוטף אותו. זה גם צף בטיפולים פסיכולוגיים. אני כבר שבע שנים הולך לטיפול פסיכולוגי".
דיברת על אורי עם ההורים?
"ניסיתי כמה פעמים. הם דיברו על זה באופן מאוד ענייני, ולא רציתי להכביד. זאת הייתה נקודה מאוד כואבת עבורם. יכול להיות שאחר כך הם חששו לעשות עוד ילד כדי לא לעבור שוב טרגדיה כזאת. אני חושב שאבא נורא נבהל מזה. למוות הזה הייתה השפעה על היחס אליי. הוא פחד חס וחלילה לאבד גם אותי. כשהתחלתי עם ההתקרבות שלי ליהדות, אבא פחד שאני פתאום אהפוך לחרדי והוא יאבד אותי".
מולי שפירא, שחלם בצעירותו להיות שחקן, לא ממש התלהב מהעובדה שבנו רצה להיות שחקן. "לא הלכתי לבית הספר לאמנויות ולא לתלמה ילין, כי הוא לא הסכים", מספר דן. "הוא פחד שאני אהיה שחקן כי הוא ראה סביבו את כל האמנים בזקנתם. הוא זה שנלחם למען אמנים בזקנתם שהיו רעבים ללחם, ושהמדינה לא דאגה להם. הפעם הראשונה שקיבלתי תפקיד ראשי הייתה ב'קזבלן', בסוף כיתה י"ב. אני זוכר שכשנגמרה ההצגה, אבא אמר לי, 'היה טוב מאוד, אבל חבל שחיקית את יהורם גאון'. מאוד נעלבתי. רציתי את החיבוק הפשוט של אבא שאומר 'וואו'.
"בינינו, הוא צדק. היום, כשאני שחקן כבר הרבה שנים, כשאני ניגש לתפקיד, אני יודע שאני מביא משהו שהוא שלי. חבר מהתיכון שהפיק את 'קזבלן', סיפר לי בשבעה שאבא אמר לו שהוא מאוד דואג כי הוא רואה שאני מוכשר והוא פוחד מאוד שאלך למקצוע הזה. כשהייתי בלהקה צבאית, על תקן המצחיקן, התקשרתי אליו אחרי הופעה ואמרתי, 'איזה קסם זה, אני אומר בדיחה וכולם צוחקים'. הוא אמר לי ששם הוא הבין שנדבקתי בחיידק, ושכנראה אני הולך לתחום הזה".
ואז זה כבר היה פשוט יותר?
"כשסיימתי את הלהקה ורציתי ללמוד משחק, ביקשתי ממנו כסף לממן את הלימודים, הוא לא הסכים בשום אופן שאלך ללמוד בבית צבי ובניסן נתיב. התנאי היחיד שלו היה שאלמד באוניברסיטה, שיהיה לי תואר. מאוד הייתה חשובה לו ההשכלה. לא רק לשחק, שהמוח יעבוד. נבחנתי לאוניברסיטת תל־אביב ושם למדתי משחק ותיאטרון עיוני. היום אני מאוד שמח מזה. בעשור האחרון שמחתי שהוא בא להצגות שלי. בהתחלה לא אהבתי את זה. באוניברסיטה, כשהוא בא, פחדתי פחד מוות מגזר הדין שלו. לא הייתה לו שום התייפייפות של אבא. הוא היה חייב להגיד את מה שהוא חושב באמת על ההצגה".
בשנותיו האחרונות מולי שפירא סבל ממחלה נוירולוגית שפגעה בתפקודו. "היא השפיעה עליו בעיקר פיזית", אומר דן, "הוא היה פחות פעיל, פחות חד. הוא לא דיבר על זה. דווקא בשנים האחרונות הוא השלים עם הרבה דברים, גם לגבי זה שהוא הפסיק לשדר בגלי צה"ל. בהתחלה זה היה עבורו כמו גזר דין מוות, אבל אחרי כמה זמן, כששאלתי אותו, 'מה אתה חושב על זה שהפסקת לשדר? היית רוצה לחזור?' הוא היה אומר, 'לא, די, עשיתי את שלי. צריך לשחרר'. יכול להיות שכשאתה מתקרב לסוף אתה מתחיל להבין, אולי אפילו בתת־המודע, מה זה החיים.
"יש לו פה בבית שולחן עם פרסים שהוא קיבל - פרס סוקולוב, פרס התיאטרון ועוד הרבה פרסים אחרים. פעם אסור היה להזיז משהו. בנימין, הבן הקטן שלי, הפיל יום אחד את אחד הפרסים ושבר אותו. באתי לאבא ואמרתי לו, בחיל ורעדה, 'אבא, בןבן שבר לך את הפרס'. הוא הסתכל ואמר, 'אז מה? יאללה'. אם זה היה קורה קודם, הוא לא היה מוותר. בודק איפה אפשר לשפץ את הפרס".
גם הקרבה ליהדות הרגיעה את דן שפירא. "ההתבגרות שלי היא אחת הסיבות שהתחלתי ללמוד יהדות", הוא אומר. "התחלתי להבין שאני חייב איזושהי פרספקטיבה על העולם הזה. לא יכול להיות שכל העולם שלי יהיה סביב העבודה שלי, ההצלחות שלי, הכישלונות שלי. רציתי שיהיה לי משהו שלא תלוי בתיאטרון, שגם כשאני אהיה מבוגר, יעניין אותי ויחזיק אותי. מה שהבנתי אפרופו מה שקורה במדינה, הוא שאנחנו כל כך ארעיים וחלופיים. כל המקום של גרנדיוזיות ושל 'אני', אין בו ממש. הוא לא מחזיק מים. זה כמו בועה שמתפוצצת בפרצוף".
זמן קצר לפני מותו של אביו הצליח דן להחיות אותו אחרי שהפסיק לנשום. "עשיתי לו החייאה בערך עשר דקות, עד שהחבר'ה ממד"א הגיעו והתחילו לחבר אותו לכל מיני צינורות", מספר דן. "הם ממש סימנו לי שאין כבר דופק, ופתאום אחרי כמה דקות חזר לו הדופק. החזרנו אותו לבית החולים. הוא היה שם עוד כמה שעות עד שנפטר. באותו רגע ממש נאבקתי עליו. ממש רציתי שהוא יישאר עוד קצת. גיל שוחט אמר לי שהוא התעורר כי הוא התרגש מהמחווה שלי. בשעות האלה, עד שהוא נפטר, הוא הספיק להיפרד מאמא שלי ומאח שלו, עמוס שפירא, שהיה ביניהם קשר מאוד חזק. מה זה להיפרד? הוא כבר לא היה בהכרה. כשניסיתי להחיות אותו אמא אמרה לי, תשחרר אותו. היא כבר הרגישה וידעה שזה הסוף".
מתי נפרדת ממנו?
"אחרי שהבאנו אותו לבית החולים, הייתה לי באותו יום הצגה של 'איש הגשם' בבקעת הירדן. אמרתי לגלעד קמחי (המנהל האמנותי של הקאמרי), 'אלו יכולות להיות השעות האחרונות שלו', וגלעד אמר שזו החלטה שלי ושהם יעשו מה שאגיד. מאוד התלבטתי. הרגשתי שבאיזשהו מקום נפרדתי ממנו. אמרתי, אני עכשיו אשאיר אותו להיפרד מאמא שלי ומעמוס אחיו. כל ההצגה קיוויתי שאולי הוא יחזיק מעמד עד שאחזור, אבל הוא נפטר ממש לפני שעליתי לבמה.
"ההתלבטות הגדולה שלי הייתה למחרת. זה תפקיד שקשה למצוא לו מיד מחליף. החלטתי שאני אעשה עוד הצגה־שתיים, ובשאר ההצגות כבר היה לי מחליף. היה לי מאוד חשוב לומר בסוף ההצגה, שזה מה שאבא שלי היה רוצה שאעשה, שאשחק. מכל האהבות שלו, התיאטרון היה האהבה הגדולה ביותר, והוא הנחיל לי את האהבה הזאת. באיזשהו מקום זה הרגיש כמו להיפרד ממנו גם על הבמה.
"הסיפור ב'איש הגשם' מתחיל מזה שמספרים לצ'רלי שאביו נפטר. עכשיו, בכל ההצגות, שבשבילי הן מזור לנפש, אני מרגיש שאני נפרד ממנו. אני אומר עליו עכשיו קדיש כל יום. אני לא יודע לאן הולכת הנשמה ומה קורה איתה, אבל אני אומר שאולי אני כן יכול לעזור במשהו לנשמה שלו ולגמול לו על כל מה שהוא נתן לי בחיים. עם כל מה שאנחנו עוברים בימים האלה, קוברים בחורים ובחורות וכל כך הרבה לוחמים צעירים, אני חושב על זה שאבא שלי בסך הכול חי חיים מלאים, הגיע לגבורות, זכה לנכדים, ואני רק מתפלל כל יום שזה יהיה הסדר התקין של הטבע ושבנים יקברו את הוריהם בגיל זקנה, ולא להפך".
