לפני 7 באוקטובר הייתי הכי מרוסק שאפשר להיות. מרוסק פיזית ממש, עם שיעול פסיכי שלא עבר בערך חודשיים. כמו כל המדינה, הייתי גם בתדר קצת בוטי, מלשון רובוט. אבל רובוט סובל. שום דבר לא היה טוב ולא בגלל מה שאומרים עליי תמיד, שאני דיכאוני וכאלה, אלא דווקא כי הגעתי לאיזשהו פיק. היו לי הצלחות גדולות בשנה האחרונה כי חגגתי 60 והיה היכל התרבות ואז הופעות בשוני ומוני ופוני, אבל שום דבר לא הצליח למלא אותי. הרגשתי עייף, שאני לא בנוי לקרייירה יוקרתית מדי, שזה גדול עליי, שאני רוצה לנוח.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גם בבית לא הייתה אווירה הכי טובה, אני מודה. לא ניכנס לפרטים, אבל היינו כבר על גבול מלחמה אטומית. וכמובן שכל מה שקרה מסביב במדינה לא הצליחה להביא אותי לאזורי השמחה.
ב־7 באוקטובר, בשש וחצי בבוקר, אני בשירותים. מת מעייפות כי רבתי נורא חזק עם סימה, לא משנה על מה. קריירה־לא קריירה וגם בדיוק עברנו דירה. ואני אומר: אני רוצה למות, אני רוצה למות. ומרוב שהייתי על הפנים - כשיש אזעקה, מה אני אומר? תודה רבה אלוהים, כתבתי אפילו בפייסבוק: רק מלחמה תחזיר אותנו הביתה, שזה ציטוט של מיכה שטרית משיר של ברי סחרוף.
את ה”תודה רבה”, אמרתי רק בלב, כמובן. גם לא ידעתי אז שהמצב כל כך חמור. אמרתי לעצמי: עכשיו אני כבר לא רב נורא עם סימה, מפסיק עם כל הריצות האלה להופעות, יש לי חופש. רגע של אגואיזם מוחלט. אבל רגע, רגע, רגע, ברור שלא התכוונתי למלחמה כזאת!
נורא כאב לי לראות את הדגלים ברחובות בשנה האחרונה. הייתה אווירה חרא. אווירה של טירוף. מתח עם נהגי המוניות שאהבתי פעם לקשקש איתם, מתח בבתי קפה. נקרעו הקשרים בין אנשים. אנשים שאסור לי להזכיר את השמות שלהם, גם מפורסמים, רבו ביניהם, התחילו להיפרד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יש לי הבנה מוחלטת שהמלחמה הזאת היא לא רק אשמתו של חמאס, אלא שאנחנו גם עזרנו להם בתור גוף מאוד חלש ומפולג. עזרנו להם לא רק כספית במזוודות של דולרים, גם בקשר הרעוע בינינו. עזרנו להם לתקוף בבטן הרכה שלנו.
לא הייתי מדבר בכזה להט אם לא הייתי חרד לעתיד של המדינה שלי. למרות שלא נולדתי פה, אין לי מקום אחר. אני חושב שזה מה שצריך ללמוד ממה שעבר עלינו. בואו לא נפרק את המדינה, בואו לא נאיים להפסיק לשרת. בואו נמצא דרך שהשיח לא יגיע לכזאת קיצוניות כדי שבצד השני האויב יזיל ריר. בואו נעשה הכול יותר בשקט, או לפחות לא נעזור להם להרוג אותנו.
כשנסעתי להופיע לפני חיילים, נפלתי על חמ"ל של “אחים לנשק”. עכשיו, בגלל שאני לא איש פוליטי, איפה שאני רק מריח פוליטיקה, למרות שהכוונות טובות, מיד אני מתרחק. ישר אמרו לי: בוא, תצטלם ליד הסלוגן שלנו. אמרתי להם: חבר'ה, מישהו יכול לתפור פה עוד מילה לפני “אחים לנשק”? את המילה “כולנו”? ואז אני מצטלם איתכם.
(מתרגז) הגופות עוד לא התקררו וכבר אנחנו כאלה והם כאלה. אני מוכן לעזור, אבל לא משחק במגרש של שמאל, ימין, אחים, לא אחים. כולם אחים עכשיו, זאת אומרת אם עכשיו המחבלים מגיעים ושנינו ננעלים פה בממ"ד הזה, אז אנחנו אחים לצרה. נגמרת הצרה, לפי מה שאת מכירה מההיסטוריה של העם היהודי, אנחנו עדיין אחים? לא, רק אחים לצרה. החוכמה זה להיות אחים. נקודה.
יום למחרת האסון הגיע לפה חבר הלום קרב שרצה שניסע להופיע בדרום. אמרתי לו, אחי, אבל אין לי קול. עכשיו, הוא הלום קרב רציני, אבל פתאום הרגיש שיש לו תפקיד, שהחזירו אותו לחיים. הלומי קרב ונרקומנים - אני קצת נרקומן של אוכל, אז אני יודע - חיים יותר ברגעים כאלה, כי הם אומרים לעצמם, סוף־סוף מישהו מבין אותי.
בכל מקרה, החבר הזה תפס אותי באוזן, עם השיעול והכול, ואני מוצא את עצמי עושה איזה ארבע־חמש הופעות שבהן אני כמעט לא שר, רק עושה סימונים והחיילים שרים במקומי.
רגעים שנצרבו בי? אני זוכר בעיקר את הקטעים ההזויים. כשנסעתי להופיע באופקים ב־8 באוקטובר, הייתי אפאתי. ראיתי הכול, מכוניות שרופות ואפילו גופות, אבל התעכבתי על פרטים אחרים. למשל גבר שהכין 4,000 המבורגרים ביום, וגרם לי לחשוב, מאיפה השגת כל כך הרבה בשר? או מג"בניקים שיושבים מובסים מרוב המבורגרים בצומת, אחרי שאכלו יותר מדי.
שלמה ארצי כתב שהוא הולך לישון עם חיילים מתים בלב ‑ אני מרגיש שאני הולך היום לישון עם ההורים שלי, למרות שהם מתו. כל חיי אני ישן איתם, אבל מאז 7 באוקטובר אפילו יותר.
האירועים של השבת השחורה חיברו אותי למה שהם עברו בשואה. הם עצמם לא דיברו על כלום. כל הזמן הסתירו ממני תמונות ועובדות. מהמעט שהצלחתי לשמוע, הבנתי שאבא שלי הלך לראות איזושהי הפגזה וכשחזר גילה שההורים לא חיכו לו. הוא ננטש בגיל תשע וגדל אצל דודה שלו בתור עבד. אצל אמא, כל האחים והאחיות שלה מתו ממגפה.
אני מרגיש אותם כשאני שומע על האנשים שנשרפו בקיבוצים, על מעשי האונס, על הרעב של החטופים, כל הזוועות שהכרנו ממלחמת העולם השנייה. גם הנאצים שרפו יהודים. ראשים הם לא חתכו, כי הם היו יותר אסתטים, אבל שרפו אנשים באסמים וגם אנסו. אותם אלמנטים רק בלי אללה אכבר, ובגרמנית.
לא, לא ראיתי סרטוני זוועה מהטבח. הילדה שלי ראתה את סרטי חמאס בטלגרם, אבל יש לה באמת אופי מיוחד. היא חזקה. היא כאילו חוקרת את האנושות, מנסה להבין מה קרה שם, אבל מצליחה גם להירדם אחר כך.
ביום השני למלחמה אמרתי לסימה: הולכים לקנות מים וקטניות. היא ענתה לי: ארקדי, אתה מגזים. אנשים הסתכלו עליי קצת מוזר, לא כולם היו בכזאת תחושה, של חשש ממחסור, של הישרדות בסיסית.
הטריגר היה ההורים שלי. הם היו רעבים כל המלחמה. כל הילדות שלי דיברו רק על אוכל. על איפה כדאי לשמור נקניק. (נאנח) הפרעות האכילה שלי זה מהם. בגללם נכנסתי לתדר עצוב. אבא שלי הוריש לי פחד גדול מנטישה ואמא הורישה לי אשמה, אבל באופן הכי עמוק שאת יכולה לחשוב. ושתי התחושות האלה מתחברות לאוכל. כי פחמימות וסוכרים זה מרגיע. הם מפעילים אנדורפינים שדומים להרואין, ואתה מבסוט.
דווקא מאז 7 באוקטובר לא נפלתי לאכילה רגשית. להפך. התחלתי לנקות את הגוף, גם בגלל שכל כך הותקפתי חיסונית לפני כן. אני גם שוחה היום.
אבא שלי למשל פגע בי וגם בשני האחים שלי כי הוא ננטש כילד ונפגע. גם אני יכול לקום בבוקר עם איזו בעיה בריאותית ולהוציא את כל העצבים על סימה, ולא רק עליה, על כל העולם. ואז אני נזכר בו.
בשיחה האחרונה שלי איתו הוא כבר היה חולה מאוד בסרטן ואמר לי שהוא מאוכזב ממני. אבל למה אפשר לצפות מגבר שנשאר בגיל תשע, למרות שהוא כבר בן 73?
זה אף פעם לא עזב אותו. תקראי לזה בשפה פסיכיאטרית, חולה נפש, אוקיי? הוא פשוט לא יצא מהטראומה ההיא וככה גם גידל אותנו. כמו ילד.
כשהוא אמר לי שהוא מאוכזב ממני הבנתי שני דברים: הראשון זה שקלטתי שזה לא הזיז לי ואמרתי לעצמי, וואו, ניצחתי. אני לא כועס על ילד בן תשע. השני היה ההחלטה שקיבלתי, לא להגיד דבר כזה לילדים שלי, חס וחלילה. שנייה לפני מותי אני רוצה להגיד לבת שלי ולבן שלי ולאשתי - ואני מקווה מאוד שאני אלך לפניהם - שאני מאוד גאה בהם ושהם מצוינים.
איפה עוד התקדמתי יחסית להורים שלי? אני ממזמז את הילדים שלי. לא במובן הפורנוגרפי, במובן זה שאני אוהב אותם ומנשק ומחבק אותם. הייתי רוצה לחבק יותר. אבא שלי לא נגע אפילו במטאטא, אבל אני כל הזמן זוכר שהוא לא אשם בעצם. כאדם מבוגר, יש לי כבר את היכולת להבין אותו.
פגשתי אנשים הרבה יותר שמחים, שאוהבים את החיים פחות ממני. איך הנרקומנים אומרים: או חברותא או מיתותא. אני אולי שונא אותך, אבל חייב אותך. לא יכול איתך, אבל לא יכול בלעדיך. אז אני אנסה לאהוב אותך ולאט־לאט אתרגל. ואחרי זה אולי אני אוהב. אז ככה זה גם עם החיים, מבחינתי.
לפני שלושה חודשים, דווקא מההפגנות, מהאחים לנשק והאחים לא לנשק, משמאל ומימין, נולד לי שיר שאם הייתי אומר לך שנכתב על התצפיתניות ועל כל האנשים שהתריעו לפני 7 באוקטובר ‑ היית מאמינה. (קורא) "הלו מד"א, האם את שָׁמָּה? ירח שחור עולה בשמי הלילה / זה התחיל מזמן, חלום אפוף עשן. היינו אחים בדם, לא אהבנו בחינם / שולח לך אס־או־אס לפני שהכול קורס... במזרח התיכון, יותר מתמיד, לב שורף לב" (מילים: דוכין וזמיר גולן).
כששמעתי את זה אחרי 7 באוקטובר, הייתי בהלם. זה כאילו תיאור של השבת השחורה בבוקר, שכולם עוד מבוהלים, מנסים להבין מה קורה.
אני לא רוצה לשחק אותה מיסטיקן או שאמאן, אבל זה קצת כמו נבואה. אני חושב שלחלק מהאמנים יש את התחושה הזו באף. להרגיש שמשהו נחלש פה, עד כדי כך שהולך להיות אסון. זה קצת כמו רופא שיראה אותי עם הבטן ויגיד לי: אם תמשיך ככה, לא תהיה בחתונה של הבן שלך.
אני חושב שהגיבורה של המלחמה בבית זאת סימה, כי היא נורא מקפידה שהילדים יצחצחו שיניים וילכו לישון בזמן. נראה לי שהיא לקחה את המושכות האלה גם כי אני נכנסתי לאיזושהי חרדה כלכלית. בכל זאת, אני צריך לפרנס, ואחרי חודשיים של הופעות מול מפונים וחיילים וכל ההתנדבויות, הייתי חייב לעבוד.
5 צפייה בגלריה
''יש בזה הרבה דאווין, להראות שהנה, אני כמו כולם''. עם אביב גפן ומיכה שטרית בהופעה
(צילום: עמית שעל)
אני חושב שבקורונה הטבע דחף אותנו לאחדות. התחלנו להתחבר, לדבר, להרגיש האחד את השני. עד שזה נגמר. ואז התחילה סוג של בהלה לזהב. לחומר. וגם אני נסחפתי לתוכה. ניסיתי למצוא איזו הצלחה גדולה יותר. פוצצתי מלא היכלי תרבות. גיליתי שאין בזה בכלל כסף, שהכסף זה בוועדי עובדים ובהופעות מסחריות. אבל יש בזה הרבה דאווין, להראות הנה אני, כמו כולם. זה טילטל אותי. זה לקח ממני המון אנרגיה, כי בעצם, זה המון מתח למלא היכל התרבות עם 3,000 איש וקיסריות, וזו הייתה שנה מגעילה במובן הזה שאני כאמן נסחפתי להראות שהנה, גם אני יודע לעשות את זה.
זה לא ממלא. להפך. עכשיו כשאני מופיע במקומות יותר קטנים, כשאני מסתכל על הקהל בלבן של העיניים, זה מרגיש לי הרבה יותר בטוח. זאת אינטימיות. בהיכל התרבות סבלתי, למרות שכל החברים באו לתת כבוד. פוליקר, קרן פלס, שלומי שבן, שלומי שבת. אבל כל הופעה גדולה מַתִּי מחדש. זה הכול שופוני. נכון, יש אנשים שממלאים פארקים ונשארים בחיים. אבל עצם המאמץ להוכיח, הרג אותי. אני נהנה בהופעות של 400 איש.
(ההופעות הקרובות: 8.2 במרכז תרבות מגידו, 14.2 בזאפה מידטאון ת”א, 22.2 בגריי יהוד וב־2.4 בגריי מודיעין)
מיליונר אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה. את כל הכסף שיש לי אני שורף על אמנות. הרבה מאוד אלבומים שלמים ושירים שהשקעתי בהם לא יצאו בכלל. ההסתכלות שלי על כסף היא איך אני מנתב אותו בכיוון האמנות ועדיין שומר שהאישה תהיה רגועה פחות או יותר.
מאז אוקטובר הכתיבה שלי הלכה למקומות יותר פילוסופיים, אפשר להגיד. ניסיון לחשוב על מה קרה לנו, למה זה קרה לנו, מה יקרה לנו ומה לעשות כדי שזה לא יקרה לנו שוב. עם כל ה־AI והקִדמה וההיי־טק, המלחמה הזאת גם החזירה אותנו למחשבה יותר אותנטית. אני מאוד מקווה שהשירים המהונדסים האלו, שאנשים עושים כיום כדי להצליח ולהתעשר קצת, ייעלמו. עכשיו, שלא ישתמע חס וחלילה שאני לא רוצה להרוויח או שאני לא רוצה להצליח או שכסף לא משחק תפקיד בחיים שלי. אני לא מפגר. ויחד עם זאת, אני חושב שכסף מיידי הוא אולי הצלחה מיידית, אבל יש בו גם את הסכנה שבשכחה.
הנה עצה בחינם ממני כמנטור: אם אתה כותב מהנשמה, לא בהכרח תהיה עני. הכסף אולי יבוא לאט יותר, אבל יישאר יותר זמן.
ביטלתי את ההשתתפות בהופעה לרגל יום הולדת 80 של אריאל זילבר, שאני מעריץ גדול שלו כמוזיקאי. בתגובה, ישר הותקפתי על ידי הצד הימני הקיצוני, על איך לא כיבדתי איש מבוגר ומוכשר? הכול נכון. אבל מה לעשות, אחרי שהתברר שאריאל זילבר תרם לקמפיין מימון ההמונים של עמירם בן אוליאל, רוצח משפחת דוואבשה, אני לא יכול לתמוך בו.
אני נגד שריפת תינוקות, ולא משנה אם מדובר בתינוק ערבי או יהודי, בעיקר כיוון שאנחנו עברנו שואה ושרפו אותנו. עכשיו, אני לא אומר שאריאל בעד מעשים כאלה, אבל הוא כאילו אומר, בוא נחקור את זה יותר לעומק. ואני אומר שכל עוד בן אוליאל יושב בכלא, זאת האמת.
תקפו אותי, אבל מבחינתי, תינוק זה תינוק. ילד לא אשם בכלום.
אני כותב אובססיבי. לפעמים אני לא זוכר אפילו איזה שיר כתבתי. יום אחד העליתי פוסט שאין לי מה לכתוב. (בציניות) ממש מסכן, אין לו השראה. נו באמת. את יכולה לראות בזה בן אדם שטיפה סובל מפיצול אישיות.
החברים הכי טובים שלי, כמו מיכה שטרית שזורם לי בוורידים, כעס מאוד בתחילת המלחמה. העדיף לא להתעסק ביצירה. לא לכתוב. היה עצבני ואני, עם כל הצער והכאב העצום על הטרגדיה שעברנו, גאה בעצמי שבלי השראה ובלי חיוך, המשכתי לתעד את התקופה הזו. זה תיעוד שיש לו לדעתי ערך היסטורי, כיוון שהוא מגיע ממשורר ששם לב לניואנסים שאנשים אחרים לא רואים.
אני זוכר שקמתי בבוקר, היה גשם ושמעתי ש־21 חיילים נהרגו בעזה. הגשם הזה הזכיר לי את הלופ הזה שחוזר על עצמו מאז שעליתי לארץ, הסכסוך הזה הפלסטיני־ישראלי שכל פעם נגמר במלחמה והרוגים, והמשפט הזה: האם כל המוות הזה הוא לא לחינם? ואז כתבתי את השיר “21".
גם כשאני שומע על חיילים הרוגים, אני מגיב כמשורר. וכמובן גם כאזרח, שרואה את אשתו כל היום בוכה. גם לי זה כואב, אבל כואב לי אפילו יותר שבאותו רגע אנחנו מזדהים עם משפחות ההרוגים אבל חוזרים אחרי כמה ימים לכאבים שלנו. הנה, כבר המשיכו הלאה אחרי האסון הזה, ויש כבר בעיות אחרות.
למדתי מספיק. עכשיו אני פחות או יותר מפרק את מה שלמדתי ב־20 שנה. כבר לא מקפיד להגיע שיעורים. אני גם לא בקשר איתם. לא, לא מיציתי, אבל זה כבר חלק ממני. זורם בדם שלי. זה כל כך כבר בתוך הבטן שלי, שמה שאני כן צריך יותר זה לתרגל.
הבעיה שלי היא שאני לא חברותי כל כך, אז אולי החברותא קצת חסרה לי. קצת הרבה, אבל החומר עצמו הוא בתוכי. זה המצפן שלי. זה לא שזנחתי אותו או שאני לא מאמין בו יותר. אני חי לפי תפיסה קבליסטית לגמרי.
זה נגמר בגלל הטבע המטופש שלי לברוח מבני אדם. יש לי איזו נטייה לחשוב שהנה, יש לי תרופה, כמו נגיד שיעורי הקבלה של בני ברוך ‑ אבל אני אקח אותה מחר. אני עצלן. לא יכול לבוא לשם וללמוד כל לילה. (צוחק) גם ככה קשה לי בבוקר. ועדיין, אני חי היום את היישום של כל מה שלמדתי.
אפילו עם אשתי לא דיברתי, למרות שהפסקנו לריב. אני זוכר שהתחילו לדבר על מאות הרוגים. ואז אתה אומר לא, אני לא שומע, אני לא מקשיב. זה לא יכול להיות. זה לא קשור אליי, זה לא חודר. בימים הראשונים פתחתי ממש חמ”ל בפייסבוק. הייתי בטראנס, זו הייתה הדרך שלי החוצה. גם קיבלתי הרבה לייקים, כן? למדתי שאנשים לא אוהבים לקרוא שום דבר ארוך. טוויטר אני לא אוהב. ברחתי משם. כולם שם רק מחפשים לריב. בשלב מסוים הבנתי שרק יחפשו אותך.
הופעתי בכיכר החטופים. מול סבל, אתה מושיט את היד ומדליק את האור. מה יהיה איתם? אני לא יודע. צריך לשאול אם אנחנו רוצים ויכולים לשלם את המחיר הזה על המוסר היהודי, על פדיון שבויים. אני לא יודע איך עושים את זה, אבל חייבים לעשות את זה. אני הולך עם המוסר עד הסוף.
לגבי הקריירה שלי בהיפ הופ, אני לא יכול להאשים אף אחד שהיא לא הצליחה. כדי שתצליח, הייתי צריך לעזוב הכול ולהתרכז רק בזה. זה בלתי אפשרי למי שיש לו משפחה, שנמצא במקום מסוים בקריירה ובגיל שלי. אני יכול להגיד שהאנשים מהתחום שלחו לי לא מעט מחמאות, כולל טונה ונצ'י נצ'. הכי אהבתי מה שכתב לי דודו פארוק: אתה גם חתיך וגם ראפר אדיר. אז אני, את המחמאה שלי כבר קיבלתי.
