עידן רייכל חווה את 7 באוקטובר קרוב מאוד לביתו בתל־אביב. "שבת בבוקר, דמאריס אשתי ישנה מאוחר בדרך כלל, אני עם הילדים, יש לנו סידור כזה. אני שוכב על הספה ומתחילות אזעקות. הנחתי שזו תקלה, אבל דמאריס התעוררה ואני התעקשתי שיש תקלה או משהו. היא אומרת, לא נראה לי, בוא נלך לחדר המדרגות. אמרתי שלא שצריך, בדרך כלל זה לא מתחיל בתל־אביב. התעקשה".
בצדק.
"יצאנו לחדר המדרגות ואחרי שתי דקות הגיע בום אדיר שהרעיד את הבניין. רקטה נפלה בגן שעשועים ממש ליד. מקום שאנחנו הולכים אליו כל הזמן. הבנות שאלו מה זה, אמרתי שאלה תרגילים צבאיים. שרוצים לבדוק אם אנחנו מוכנים".
כמו בסרט 'החיים יפים'.
"בדיוק. ועוד החמאתי על המהירות. ביקשתי שיביאו מזרנים ובובות ושנעצב משהו נוח אם יעשו לנו תרגילים בחדר המדרגות. במקביל, כתבתי לחברי אל"מ רועי לוי ז"ל, מפקד היחידה הרב־ממדית: 'היי אחי מה קורה. אתה יודע מה הולך?' הוא לא ענה. שלחתי עוד הודעות. שתיקה. בדיעבד, הוא היה בדרך לקרבות ברעים, שבהם נהרג. למחרת הודיעו לי על מותו והתקשרתי לבתו צורי, שהייתה בקפריסין בחופשה עם המשפחה. הם קיבלו את ההודעה שם וזה היה רגע קשה מאוד".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עוד קודם יעץ רייכל ללוי להמשיך בקריירה צבאית. "למדתי ממנו מהי מנהיגות. חברי אבי יעקבי, אב שכול, רצה לדעת מה קרה בדיוק בשג'עייה, בקרב שבו איבד את בנו גילעד ז"ל. רועי נכנס אליו לחדר יום אחד ואמר, 'אבי שלום, אני המג"ד של הבן שלך, אני שלחתי אותו לקרב, אני אחראי לזה שהוא נהרג. אתה לא צריך לחפש אשמים או לשאול שאלות, האחריות עליי'".
מצמרר.
"באותו רגע הוא התאהב ברועי והייתה לו את תחושת הביטחון. הוא כבר לא היה צריך לשאול שאלות. מדי יום זיכרון היינו נפגשים אצל אבי יעקבי. לפני כמה שנים הייתה לרועי הצעה בתחום העסקי, הוא התייעץ איתי: 'הרמטכ"ל כוכבי ביקש ממני לקחת את הפיקוד על החטיבה ויש לי הצעה בתחום העסקי'. הרגשתי שהוא מחפש מישהו שימליץ לו להישאר בצבא ואם אני לא אגיד לו, הוא יגיע למישהו אחר. שאלתי אם לרמטכ"ל יש מועמדים נוספים, והוא אמר שלא. אז אמרתי, 'אתה בעצם יכול להסתכל על עצמך כחוליה בשרשרת מימי בר כוכבא, ויכול להיות אפילו שנבחרת וההחלטה לא שלך'".
הסוף, לצערנו, נכתב בדם.
"בלוויה שלו אמרתי שכבר אז ידעתי שיום אחד תהיה לו לוויה צבאית כי הוא תמיד הראשון לקפוץ לאש. יומיים אחרי הלוויה אני מקבל טלפון מחבר שלו מהצבא, הוא התפרק בבכי ואמר לי, 'ידעתי שרועי ייהרג אבל התביישתי להגיד לו את זה בקול רם'".
רייכל משתתק לרגע ונזכר בעיניים מצועפות. "היה לי קטע מוזר בבוסטון בגיוס תרומות ליישובי העוטף. אמר לי אמריקאי אחד, 'אני רוצה לעלות לארץ ולהיות חייל בודד'. שאל איך עושים את זה. באינסטינקט שלי התחלתי לכתוב הודעה לרועי, 'תגיד, איך עוזרים לו בתהליך'. ואז מכה בך פתאום שהוא לא זמין, לתמיד".
זה רגע שובר לב.
"יש משפט אצל משפחות שכולות שאומרות שאתה מתחיל להתגעגע לנופלים אחרי כמה חודשים, כי גם ככה הם חוזרים פעם בארבעה שבועות הביתה מהצבא. או שאתה מתגעגע רק בשישי, פעם בשבועיים, לפי החופשות שלו. צורי אמרה בלוויה של רועי, 'אתה אבא שתמיד מתגעגעים אליו, אז עכשיו פשוט נתגעגע תמיד'. זו הסתכלות יפה ועצובה".
זו המלחמה הראשונה שלו כאב לילדים שכבר יודעים לפענח מה קורה בחוץ. לרייכל ולדמאריס, ילידת אוסטריה, שתי בנות, פיליפה הלנה בת העשר וסלומה סזאריה בת שמונה, ושני בנים, תאומים, קמילו ואמיליו, בני כמעט שלוש. "התאומים לא מודעים. את הבנות אני ממדר כמה שאפשר מהפרטים. אני כן מדבר איתן על האזעקות כמובן, הן מתנהלות בסדר גמור, לא זיהיתי חרדה כלשהי. חסכתי מהן את האינפורמציה על הטיל הראשון במלחמה שנפל בגן שהן הולכות אליו המון, כדי שלא יפחדו לחזור לשם. אני לא רוצה שתהיה להן חרדה קיומית. אנחנו הופכים לדור ראשון של שואת 7 באוקטובר. זה בידיים שלנו לדעת איך ייראו הדורות השני והשלישי, כי יש לנו ניסיון מהעבר מה קורה. יש ניצולי שואה שלא הוציאו מילה מעולם, יש כאלה שרק דיברו על זה מהבוקר עד הערב בבית וזה כמובן השפיע על הדור השני, אם הילדים חוזרים אחרי עשר בלילה או לא".
זה אכן גיהינום, ועדיין השואה הייתה מאורע אחר ואפל וגדול יותר.
"כן, אבל גם כששואלים אותי כל מיני זמרים מתי נראה לי נכון לחזור להופיע. אני אומר להם, תצאו מהמקום שלכם ותחשבו על אנשים ב־1945. הם יצאו מאושוויץ. מתי נכון לחייך? מתי היה נכון לצחוק מבדיחה, לנגן? יש אנשים שחיים שלמים לא יצאו מאושוויץ, והם לא הוציאו משם גם את הדור השני. יש אנשים שאמרו שדווקא בגלל שיצאנו יש לנו אחריות ואת החובה לחיות".
אבל כשהבנות רואות למשל שלטים של חטופים ונעדרים. מה אומרים להן?
"הרבה שבועות הן היו בסוג של הום־סקול, נשארו בבית, חשבנו שדי הצלחנו למנוע מהן מידע מהסוג הזה, אבל סלומה הקטנה אמרה לי יום אחד, 'אבא, כשאתה נוסע בתרגילים הצבאיים אתה נזהר מטילים?' אז הן יודעות מה קורה".
ואבא גם הולך לעצרת החטופים בערב.
"לא אומר להן. מרגיש שאני צריך לספר על האירוע בדיעבד, אולי עוד שנה. בגלל העובדה שאני כל כך הרבה שעות לא נמצא איתן, אני לא רוצה שתהיה להן את החרדה למה אבא לא חזר. כשאתה אומר לילדה בת שמונה 'עצרת חטופים', יכול להיות שהיא תדמיין שאני הולך למקום שבו הם נמצאים. אני לא רוצה לדברר להן את האירוע הזה. אולי אני עושה טעויות כאבא, אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי שאני צריך לספר כמה שיותר בדיעבד".
שמע, לאן שהבאת את דמאריס מווינה השקטה.
"תחושת הביטחון האישי קשה לה. היא נסעה לאוסטריה לכריסמס, עם הילדים. בכל השנים היא הרגישה מצד אחד ישראלית ומצד שני גם לא. השינוי המשמעותי היה בצוק איתן, כשהיא שאלה 'למה זורקים עלינו טילים', בגוף ראשון, ולא 'עליכם' כמו שהייתה משתמשת עד אז כמישהי שצופה על האירוע מהצד. באותה נקודה הבנתי שהיא כבר מרגישה ישראלית לגמרי. המצב של דמאריס היום הוא בעצם הקבלה לתשובה יפה ששמעתי פעם של רבנית שנשאלה אם יש לה ספקות באמונה ואמרה, 'אני קמה לספק וכל בוקר בוחרת להאמין מחדש'. אז יש לדמאריס ספקות לגבי החיים בישראל".
הגיוני לגמרי.
"ואני מצידי מבין ומקבל כל בחירה שלה. למרות שאצלי אין את הספק. אני מרגיש שצריך לתת לה את המקום לספקות מתוך עוצמה ומתוך ביטחון. אגב, זו בגדול גם אחת השאלות הכי גורליות לעתיד המדינה".
"מישהי אמרה לי לפני חודש שהיא מחכה שהסיוט ייגמר. אמרתי לה שזה לא ייגמר, שגם כשכל החטופים יחזרו הסיוט לא ייגמר. ברגע שילד לא היה מוגן בביתו בשבת בבוקר שמחת תורה, זה אירוע שאין ממנו דרך חזרה. איך אנחנו יכולים לחיות בביטחון ואיך לנשום? כי אנחנו עכשיו מכווצים לגמרי, כל הזמן"
כלומר?
"כשאני אומר שמפה נקום ומפה נבנה מחדש, זה מבחן עצום. מישהי לפני חודש אמרה לי שהיא מחכה שהסיוט ייגמר. אמרתי לה שזה לא ייגמר, זה לא משהו שנגמר, גם כשכל החטופים יחזרו הסיוט לא ייגמר. ברגע שילד לא היה מוגן בביתו בשבת בבוקר שמחת תורה, זה אירוע שאין ממנו דרך חזרה. איך אנחנו יכולים לחיות בביטחון ואיך לנשום? כי אנחנו עכשיו מכווצים לגמרי, כל הזמן".
כן, זה לא משתחרר.
"עכשיו תחשוב על מישהי שגדלה בווינה כמו דמאריס, באופרה ובבלט. אני אפילו לא יודע מה מצע הבחירות של ראש עיריית וינה, אולי אילו פרחים יהיו בשדרה?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
השבוע יצא האלבום החדש של 'הפרויקט של עידן רייכל' אחרי לבטים מתי הזמן הנכון. את החודשים האחרונים הוא העביר ברחבי הארץ בהופעות, לפעמים עצר בעשרות נקודות ביום. מדי יום כמעט הוא פוגש משפחות שכולות, משפחות של חטופים, מפונים, פצועי צה"ל וכמובן חיילים, לפעמים בשדות הקרב. "הסאונד מן שלי והבקליינר שלי עשו יותר מ־317 לוויות צבאיות. כששאלו אותי למה אני מופיע רק עם גיטרה ובלי צוות, זה היה כי לא היה לי עם מי. הם עשו את ההגברה לכל הלוויות הצבאיות. אנשי הבמה האלה עשו בין 12 ל־16 לוויות ביום, כל לוויה אורכת שעה. תחשוב מה עובר עליהם. זה טירוף".
באחד הביקורים התיידד עם משפחת מורנו, ששכלה את איתי ז"ל. "נכנסתי לשבעה. איתי היה אחיין של עמנואל מורנו ז"ל, גיבור ישראל. נועה אחותו אומרת לי, יש לי הופעה במקהלה של בית הספר עוד חודש וחצי, אני רוצה שתבוא. זה היה רגע פוקח עיניים. יש שם עמדת קריוקי והיא כל הזמן שרה. אתה רואה שעל הכתפיים הקטנות שלה היא מחזיקה את כל המשפחה, עד הסבתא והסבא. משה אביה, שבקושי התאושש ממותו של אחיו עמנואל, מתמודד עם שכול נוסף, של בנו. נועה ביקשה לבוא ולשיר איתי גם לחיילים, לאנשי מילואים, לנשות לוחמי דובדבן שבפניהן הופענו. משה יוצא מהבית, הופך לנהג שלה וגאה בה מאוד על הכוח שהיא מכניסה למשפחה".
דווקא באמצעות חזרה מהירה לחיים.
"המשפט הזה שלה, אני רוצה לשיר, שלח אותי להספד של דויד גרוסמן על בנו אורי ז"ל. הוא מספר שהעיר על הבוקר את האחות הקטנה רותי, כדי לבשר לה על מות אחיה, ואז היא אומרת לו, אבל אנחנו נחיה, נכון? ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה. יש משהו אצל הילדים שקצת בדלת האחורית, ולפעמים בפנים, אומרים לך, היי, אנחנו רוצים לחיות. הם הופכים להיות המצפן של מה יהיה פה, של חיים פשוטים, של אני רוצה לשיר במקהלה. רותי במלחמת לבנון השנייה, נועה מורנו עכשיו וגם אמוץ אבני מבארי".
אמוץ אבני מבארי איבד ב־7 באוקטובר את בניו חגי וחני, כלתו רינת ושני נכדיו, אלון ועידו ז"ל. "הוא סיפר לי ששבועיים אחרי התופת חזר לעבודה, כששאלתי מאיפה הכוחות, אמוץ הסביר שבכל בוקר הוא קם ויודע ש־20 הנכדים האחרים שלו מסתכלים עליו ורוצים לראות מה יהיה המהלך הראשון של סבא. אמוץ יודע שצפוי לו אבל שיחיה בתוכו לנצח, אבל עכשיו הוא שם את עצמו ואת הכאב שלו בצד, ומתעסק רק בדוגמה האישית עבור הנכדים, כי הוא הופך להיות המצפן שלהם לתקומה".
בחודש הראשון קיבל פנייה מרגשת מרותם קלדרון, מתופף בן 19 מניר עוז. אחיו, אחותו ואביו נחטפו. "הוא כתב לי על מה שקרה למשפחה, סיפר שהוא מנגן בתופים וישמח אם אבוא לבקר. הצעתי לו להצטרף אליי, ניגן איתי בבסיסים ואפילו נסענו לבוסטון ביחד לגייס תרומות, גם למיאמי, ולעבודת הסברה. בכל הזמן הזה רותם סיפר שהוא אכול געגועים אבל הוא גם אומר לי, 'אני חייב לעשות הכל כדי לחזק את העם ולהתעסק בהסברה'. כשאחיו ואחותו חזרו מהשבי, הוא ביקש ממני לבוא לאיכילוב לבקר אותם. אירגנו לאחיו הקטן חצוצרה וניגנו שלושתנו. זה החזיר אותי למשפט ההוא של רותי גרוסמן".
באחד הימים הוא קיבל הודעה מלוחם מילואים בעזה שמצא בסיור תמונה התלויה על קיר בדירה בעזה ובה נראה רייכל מבקר מאושפזים בבית החולים וולפסון, לפני כ־14 שנה. "מה שתפס אותי פה הכי זה שאותו לוחם הרגיש את הצורך להתנצל שהוא פתח ארונות של משפחה בעזה, הסביר שזה לא היה כדי לחטט אלא כדי לחפש אמצעי לחימה, וזה מדגיש את המוסריות שלו. הצילום ההוא הזכיר לי שביקרתי בזמנו ילדים שעברו ניתוחי לב בוולפסון. באותו ביקור מגיע בחור פלסטיני מעזה ואומר לי, 'אני מכיר אותך'. הוא זיהה אותי לפי הראסטות, סיפר שהם שומעים את המוזיקה שלי בעזה וגם אמר שהבן שלו מאושפז בבית החולים".
איזה סיפור.
"מה שמטלטל זה לא רק שהתמונה שלי נמצאה על קיר בעזה, אלא מה שגילו כוחות צה"ל בעזה בהמשך אותה משימה: הבן של אותו פלסטיני שפגשתי בבית החולים הפך לשאהיד וזכה לפוסטר הוקרה מחמאס, שנתלה שם".
רייכל מעולם לא היה האמן שייצר סערות, מחלוקות וכותרות רעשניות. מאז הגיח לחיינו בנסיקה עוצמתית לפני 22 שנה, עם האלבום הראשון של הפרויקט, הוא נחשב ללב של הקונצנזוס, מיינסטרים אבל עם זאת איכותי ולא מתחנף, כזה שנכון להשתייך אליו. אהוב מאוד מימין, משמאל, מהמרכז, חילונים, חרדים, דרוזים, ערבים, מנעד גילים של 85-0 בקהל. לוח ההופעות שלו מפורק תמידית בהזמנות מחברות, רשויות, ועדי עובדים. הוא נחשב לאמן שמודד מילים, ממעט בהצהרות, מתרחק מעימותים. אבל מאז 7 באוקטובר זה בפירוש עידן אחר, גם מהזווית שלי, כמי שמלווה את הפרויקט מתחילת דרכו. הוא עצוב יותר, זועם יותר, מבעבע יותר, גם אמיץ יותר. הממלכתיות של 'שבט אחים ואחיות' הפכה לנחרצות, ללא הענקת משקל־יתר להשלכות.
"יש פה שלושה אירועים מכוננים מבחינתי", הוא אומר. "7 באוקטובר עצמו, המוות של רועי, כשאתה פתאום מבין ששרשרת פיקוד בכירה אולי נופלת. השלישי הוא מפגש ב־11 באוקטובר בלילה, עם ניצולי ומפוני קיבוץ בארי בים המלח ואחר כך עם מפוני ניר עוז באילת. ארבעה ימים לאחר הקטסטרופה, בחוסר אחריות נסעתי לבד, כי הרגשתי שאני צריך להיות שם. אני פוגש אנשים שלא יודעים איפה היקירים שלהם, לא אם הם חטופים, לא אם הם מתים, שום דבר. הרגשתי ששלושת הדברים האלה שומטים לי את הקרקע מתחת לרגליים".
ואז הגיעה ההופעה הדרמטית אצל ארז טל ואברי גלעד.
"שלושת הדברים האלה בעצם הביאו אותי להתקף חרדה יומיים אחרי, בשידור חי, התקף חרדה שמעולם לא חוויתי. קוצר נשימה עד כדי הרגשה שאי־אפשר לנשום, נפשית ופיזית. ראיתי את השידור הזה אחרי, ולא הבנתי מי הבחור הזה שמדבר. אפילו לא זכרתי את כל הדברים שאמרתי, מה שהדגיש לי שזה התקף חרדה. אני חושב ששם התחילה לי תחושה שאני לא יודע לדייק במלים, אולי קרובה לפיקוח נפש".
אבל איך מפקחים על הנפש שלך? אתה מוקף בכאב.
"תשמע, התקף החרדה חזר פעם נוספת, אחרי שבועיים, באחד הביקורים אצל משפחות ניצולי שואת 7 באוקטובר. הרגשתי שאני לא יכול לנשום פיזית או נפשית. ואז הבנתי שאני צריך לזהות את זה ולהגיד, אוקיי, עכשיו יומיים אני לא זמין. אני חייב לקחת את הזמן ולחזור בכוחות מחודשים, ואז יוצא לפעולה עוד פעם. פשוט להינעל, להודות בזה שיש התקף כזה, לסגור. היו לי רגשות אשם בהתחלה - אם הייתי סוגר ליום אחד את הכל כדי לא לשמוע - שאני לא חיוני. אבל אני מבין שזה ניהול של הסיטואציה לטווח ארוך וזה חשוב. אני חושב שבשידור אצל ארז ואברי הרגשתי שבסוף אתה חייב לזעוק את הזעקה שצריך, ולהיות נחרץ".
זאת אומרת?
"אם אני חושב שבעזה הרוב מעורבים, או מנגד שאמנים ישראלים בחו"ל שומרים על שתיקה מול פשע העם שהתחולל פה, אני צריך לתת את הרוח הגבית גם אם זה במחיר אישי, גם אם אדע שלא יזמינו אותי לפסטיבל הבא של מוזיקת עולם בקופנהגן או לא אהיה בסדרת המינויים של מוזיקת עולם בשווייץ. אני יכול להבין את זה. עוד דבר שגרם לי הפעם לחרוג ממנהגי ברשתות ולדבר - אתה נכנס בימים הראשונים אחרי ומבין שכל מה שיש זה רק הנהגה אזרחית".
כלומר, אין מי שידבר וידברר.
"זה אותו עניין. אתה מבין שאם אתה לא מדברר את המלחמה ואת הקטסטרופה כלפי העולם, ואם יוסף חדאד ונועה תשבי לא ידבררו - אין מישהו אחר שעושה. אז אתה נוסע ועושה ראיונות ומדבר ומסביר בעולם מה זה בדיוק 'פרי פלסטיין'".
זזת פוליטית ימינה?
"אני חושב שהדעה הפוליטית שלי האישית היא לא עניין של אנשים, אבל בנושא המלחמה אין אופציה אחרת מלבד לזוז יותר ימינה. גם אם אתה איש שמאל, בזמן מלחמה כזו, אחרי מה שקרה, איך אפשר שלא? כל כולה של המלחמה הזו היא פשע מלחמה אחד גדול מנקודת ההתחלה ועד הסוף שלא רואים. מהכניסה למיטה של הילדים, לחדר הזה שמלא תום, מעשי האונס, העינויים, חטיפות של אנשים".
"אם מישהו שאוהב את המוזיקה שלי יתבאס מהדעות האחרונות שלי, שיבוא וידבר. יש לי חברים טובים שקשה להם עם העובדה שדמאריס לא יהודייה. זה לא משנה את האהבה שלהם אליה, וכמובן אליי. אנחנו פשוט מדברים על זה ומבינים שאלה החיים במציאות מורכבת"
הכל נכון, אבל אוסיף שיש לך אחריות, אתה משפיע, עוקבים אחריך. אולי כשהדם חם, עדיף לא לכתוב?
"כשאני חושב על ילדים שנטבחו או נשים שנאנסו וחלקן הוחזקו בכלל בבתים של אזרחים בתוך עזה, מה שמעניין אותי זה הסבל של בני עמי כרגע ופחות אם אחמד טיבי ירגיש אם זה לא נוח או אם כמה צקצקנים יתהו באיזה צד פוליטי אני. יש גבול".
זו החלטה מודעת?
"אני לא בשחמט של מה שאני אגיד ומה יקרה, אבל זה גם בסדר שלא נסכים על הכל. סביר להניח שעל המון דברים לא נסכים בינינו לבין עצמנו, אבל עדיין חשוב שהקול הזה יישמע. אני לא חושב מה ממלכתי או לא כשאני כותב את דעותיי. המצפן הוא המוסר".
אחמד טיבי לא יסכים, אמר שאתה בין השורות שאתה אמן הזוי שקורא לפשע מלחמה.
"באופן כללי, כשאחמד טיבי לא מסכים איתך בזמן מלחמה, כנראה שהלב שלך במקום הנכון. אני כן חושב שרוב העזתים מעורבים, בדיוק כמו שרבים מהגרמנים שראו שיהודים נעלמים מהרחובות ולא עשו עם זה שום דבר, גם הם היו מעורבים. בזמן שואת העם היהודי עדיין יכולת למצוא כמה מאות חסידי אומות העולם. איפה היה חסיד אומות העולם האחד בשואת 7 באוקטובר בעזה? אני מעדיף לאמץ אל ליבי את הסיפורים של מייה שם ואיתן יהלומי שחזרו מהשבי ובעצם סיפרו לנו שאין בעזה בלתי מעורבים, מאשר את ההסכמה של אחמד טיבי".
אולי הוא צודק ואנחנו באמת לא יכולים לצפות מהעזתים להתקומם כשיש בראשם שלטון טרור?
"עובדה שבימים האחרונים אנחנו כן רואים הפגנות נגד חמאס פה ושם, לא מתוך המוסר מול העוולות שעשו לנו, אלא בגלל שחייהם שלהם הפכו רעים יותר מאז המלחמה. אין פה הומניות גדולה מצידם כלפינו".
טיבי גם יצא נגדך על זה שאתה מופיע בשטחים, מעבר לקו הירוק.
"אני אמשיך להופיע בכל מקום, ואחמד טיבי מוזמן להופעה".
אוקיי, אבל ייתכן מאוד שיש לך מעריצים חיילים, שמחזיקים בדעות שמאל, ולא יאהבו לשמוע חלק מהאמירות שלך.
"בתחילת הקריירה שאלתי זמר מאוד מפורסם, כמה עשורים מעליי, 'מה האתגר הכי גדול שלך?' הוא אמר לי, 'כבר לא אומרים לי את האמת, כולם מסכימים איתי'. בעיניי זה מקום חלש להיות בו, משהו כמו מדונה באירוויזיון, שאיש לא אומר לה את האמת בחזרות ובסוף זייפה במאני טיים. אם מישהו שאוהב את המוזיקה שלי יתבאס מהדעות האחרונות שלי, שיבוא וידבר - אין שום בעיה. יש לי חברים טובים שקשה להם עם העובדה שדמאריס לא יהודייה. זה לא משנה את האהבה שלהם אליה, וכמובן אליי. אנחנו פשוט מדברים על זה ומבינים שאלה החיים במציאות מורכבת".
קיבלת כבר ריקושטים מפסטיבלי עולם לאור האמירות שלך? יכול להיות שתשלם מחיר.
"בדרך כלל אתה מקבל שתיקה, זה סוג הריקושט. אתה מתחיל להרגיש את האפקט שנה אחרי, כשהם לא מתקשרים אליך. אבל כדי שתהיה לנו הפריבילגיה להגיע לאותם פסטיבלים, צריך שיהיה לנו מקום ובית ובסיס איתן לצאת ממנו ומקום לחזור אליו. מה שמעניין אותי זה הבית. אני לא מתעסק בשאלת המחיר שאשלם פה".
לא היססת להיכנס בקולגות.
"לא מבין איך בתקופה כזו, כשמוזיקאים ישראלים שגרים בחו"ל, בעיקר מעולם הג'ז והקלאסי, מדבררים נראטיב של חילופי אסירים עכשיו, כאילו יש מה להשוות מחבל שפשע ונתפס והורשע לילד בן עשר חטוף. להחליף אסירים, תגידו, זה הנראטיב? הם הרי חרדים לפרנסתם, כי היא תלויה מחוץ לגבולות והנראטיב הזה גורם נזק עצום למדינה. לפעמים אפילו עדיף לשתוק".
הוא מאחרוני האמנים שחזרו לפעילות על הבמה, עדיין מתרכז בהופעות לכוחות הביטחון, לפצועים, למפונים, אבל יש גם בשורה אמנותית חיונית ויפה. אחרי 11 שנה של הפסקה שבהן הוציא אלבומי סולו, רייכל חזר השבוע עם אלבום שישי של הפרויקט וסיבוב הופעות שייפתח באפריל הקרוב. אחרי חמש הצלחות פנומנליות בעבר, עשרות להיטים, מכירות של מאות אלפי אלבומים והופעות סולד־אאוט בלבד, יש כאן עדיין מבחן כוח חדש ומעניין להרכב של הפרויקט. זהו אלבום יפהפה, סודק לב, מנחם ומלא חום אנושי. אם מישהו בצוות של רייכל או הוא עצמו היה מודאג מהרף הלהיטי הגבוה, הגיע הסינגל הראשון מהאלבום החדש, 'תחזור', שביצעה רוני דלומי, ועף מהר לראש דירוגי ההשמעות. רייכל עצמו הוא אחד האמנים המושמעים ביותר ברדיו מאז תחילת הלחימה.
למרות הכותרת הרלוונטית לימים האלה, 'תחזור' נכתב לפני 7 באוקטובר, "זה שיר זיכרון על חייל שהכרתי, שנהרג. הוא הפך ליותר רלוונטי, כמובן. ניגנו את השיר בעצרת עם משפחות החטופים והתיישב לידי ילד בן עשר שמחזיק תמונה. כשאני שואל אותו מי זה, הוא עונה, 'זה אחי הגדול'. זה היה רגע מאוד שברירי עבורי".
תחזור היום, הלוואי תבוא בלי להודיע, תיכנס בדלת. שורה מצמררת שבאמת כמו נכתבה להיום.
"אני חשבתי על אנשים שמחכים לחייל שלהם שיחזור בשישי. הסיטואציה שבה אתה יושב עם הפנים לדלת, הלוואי שייכנס להודיע. אבי יעקבי, אבא של גילעד ז"ל, הצטרף אליי לביקור פצועים מאוד קשים. אחרי ביקור אחד, הייתה שתיקה ארוכה עד החניון, ואז הוא פתאום אומר, 'הלוואי שגילעד שלי היה פצוע קשה מאוד. הייתי עושה הכל בשבילו'. זה דייק לי את הרצון הבסיסי בשיר, שיחזור הביתה".
והקול הרך והיפה של רוני דלומי פה נתפר בדיוק.
"היא לא הייתה אמורה לשיר בכלל. כשאני כותב שיר, אני מתייחס אליו כמו תסריט ואז מתחיל ללהק את הזמר. זה הפעם אלבום של הפרויקט, והשירים הם סצנות, מעין עבודת בימוי. קרה סיפור מעניין. השיר הלך לזמר מצוין אחר, שהגיע להקליט. עשינו סקיצה באולפן, אמרתי שאני משאיר את זה בצד, נחזור לשיר בהמשך. יום אחד אני מקבל טלפון מהמפיק מתן דרור, שמספר: 'רוני דלומי נכנסה לאולפן, שאלה אותי על מה אני עובד, ואמרתי שזה שיר עם רייכל'. ואז היא ביקשה לשמוע. מתן השמיע לה את הטייק המוקלט של הזמר ורוני אומרת, 'אני יודעת שאני חייבת את השיר הזה, אבל אם אבקש מרייכל הוא לא יסכים, הוא יחכה להזדמנות הבאה'".
צדקה?
"כן, כבר הייתי בתהליך של השיר, אבל היא התעקשה, ביקשה שיפתח לה את המיקרופון כדי להוריד טייק שירה אחד. היא הקליטה בשלוש דקות ושלחו לי. אני פותח, המום מעוצמת הרגש והדיוק של הבנת הטקסט, האינטליגנציה הרגשית, ההגשה. זה היה שיעור בשבילי. לא משנה כמה שנים עוברות, אתה לפעמים לא יודע כלום וגם אם אתה חושב שאתה יודע, אתה משאיר מקום לספק והפתעות כל הזמן. זה שיעור ענק במה זו לביאה אמיתית".
והזמר שהפסיד להיט גדול?
"הוא גם חבר טוב שלי, וגם אמן שאני מאוד מעריך. יצא אדם גדול, אגב, מאוד פירגן כשהשיר יצא. הוא הבין".
'אדמה בוכה' הוא אחד השירים המרגשים באלבום שמוקדש לדרוזים, שזוכים לחיבוק גדול מהחברה הישראלית בימי המלחמה. את השיר יצר רייכל יחד עם לואַי עלי, שגם מבצע ובאלבום מתארחים גם ארקדי דוכין, שי צברי ומאי ספדיה. "אמל נסראלדין, יו"ר יד לבנים בדלית אל־כרמל, הזמין אותי לביקור אצלו. הוא איבד בני משפחה שנפלו כגיבורי ישראל, חללי צה"ל. הוא אמר לי, 'הקרבתי את היקר מכל למדינה, אני לא צריך אישור מאף אחד שהמקום הזה הוא שלי'. אחר כך שאל, 'אתה יודע שלא נכתב עד היום שיר זיכרון לנופלים הדרוזים בערבית דרוזית?' מה שהביא אותי לכתוב עם לואַי עלי את השיר".
גם גידי גוב באלבום. פרויקט רציני.
"גידי גוב הוא אגדה עבורי, תמיד רציתי לעבוד איתו וחיכיתי לרגע המתאים. כשהשמעתי לו את השיר 'כל יום מחדש' הוא חשב שהטקסט פחות מתאים לו. סיפרתי לו שהשיר נכתב על אחותה התאומה של סבתא שלי, שביומיים האחרונים לחייה נראתה מאוד לא טוב. יוסף, בעלה עשרות שנים, נכנס לחדר שלה בחליפה, עניבה ומקל ואומר לה, 'אסתר איזו יפה את היום. אם לא הייתי נשוי לך, הייתי מתחתן איתך עכשיו'. המשפט הרומנטי הזה דיבר גם לגידי".
הופעת לראשונה עם שלמה ארצי, פעמיים.
"בכל פעם ששלמה ואני ניסינו להיפגש, זה לא קרה. בפעם האחרונה שהוא הציע לי להופיע אמרתי לצוות שלו שבואו נתחיל עם מודעה, ואז נדע שאי־אפשר ללכת אחורה. אז קודם פורסמה המודעה ורק אז נפגשנו. נתתי לו להוביל למקום שלו, זו הופעה שלו, אני מתארח בבית שלו. אני חושב שהיו שם רגעים מרגשים ואמיתיים".
אבל המתנת עם ההופעות של 'הפרויקט', רוב האמנים חזרו להופעות מלאות.
"כן, חשבתי שעדיין זה לא המקום של השמחה של הפרויקט ושל הפסטיבליות הססגונית, ואז הגיעה הפנייה מהקומנדו מאוגדת 99, 3,500 לוחמים שיצאו מעזה. הבנתי שיהיו שפים ואוכל ויוציאו את כולם ואפשר להרים את הבמה של הפרויקט כמו שצריך, עם תאורה, להביא את כל הנגנים והזמרים. רק חבל שאי־אפשר היה להביא את בנות ובני הזוג של לוחמות ולוחמי הקומנדו. אתה מופיע מולם ולא יכול שלא לחשוב על מי שלא הגיע, מי שלא זכו לצאת בשלום, ושנתגעגע אליהם תמיד".
